יזמות והשקעות בגובה העיניים

0
פרולוג:
קורונה או למה לכתוב בכלל

משל חמורו של בורידן מדגים את בעיית חופש הרצון והפרדוקס הגלום בו. המשל מספר על חמור שנמצא במרחק שווה בין אבוס מזון לבין אבוס מים, אך אינו מצליח להחליט אם הוא צמא יותר או רעב יותר. כך, הוא מתלבט עד שהוא מת במקום, במרחק שווה בין המזון לבין המים. המשל הופיע באחד הספרים שקראתי באמצע שנות העשרים לחיי, במהלך טיול במזרח הרחוק, אליו יצאתי אחרי הצבא. אותם ספרים, בהם "הנבואה השמיימית", "אבא עשיר, אבא עני" או "חשוב והתעשר", השפיעו עמוקות על חיי ועל דרכי המקצועית. כל אחד מהספרים ביטא כמיהה למימוש החירות או להגשמת החלום האמריקאי.

עבורי, כל אחד מהספרים הצביע על הצורך בעצמאות כלכלית ועל ביטול התלות במעביד כזה או אחר. אמי ואבי עבדו אז כשכירים, ושני הסבים שלי אחזו במוניטין מצוין בתחומם. כך, לא פעם, מילאו את חלל בית ילדותי אמירות, כגון "תביט בדוד ובסבא, הם הצליחו בחיים" או "הצלחה תאפשר לך לבחור בין אפשרויות רבות יותר". תמיד הדגישו את העובדה שהמשפחה שלנו היא משפחה של מצליחנים, אך מעולם לא התייחסו לקשר שבין הצלחה לבין אושר ושלווה.

בסוף שנות השלושים לחיי, מכרתי את חברת הסטרטאפ שהקמתי בעשרות מיליוני דולרים. הצלחתי לממש את הכמיהות עליהן קראתי בספרים ובמובן מסוים, הגשמתי את שאיפותיי, כמו גם את אלה של הוריי. למרות האפשרויות הרבות שנפתחו בפניי והמעמד החברתי החדש בו זכיתי, הרגשתי בודד ונותרתי מבולבל אל מול שפע אפשרויות. השילוב שבין הרצון להצליח בקנה מידה גדול לבין הרצון להיות מאושר, חשף בפניי מורכבות, אותה יתכן והצלחתי להתיר רק לאחרונה.

"אתה נראה לא טוב", אמרה לי בת הזוג שלי, קרן, יום אחד באוגוסט של שנת 2019. "אתה מתנהג כמו עכבר במרוץ: רץ יותר מדי ומהר מדי. אתה מחפש עסקאות נוספות והזדמנויות השקעה בכל פינה ובעיקר, מתמלא בתסכול כשדברים לא עולים כפי שרצית או חשבת", היא הוסיפה. באותם ימים, סגרתי חברת בלוקצ'יין שהקמתי עם שני שותפים, משום שלא הצלחנו לגייס כסף, כמו גם מסיבות נוספות. נותרתי מבולבל ובלי כיוון. לא פעם, נדמה שהגענו לצומת בחיים ובכל דרך שחוצה אותו ניצב תמרור אין כניסה. כך, בלתי אפשרי להחליט באיזה כיוון לפנות. הרצון להימנע ממצב בו נגמור כמו החמור של בורידן מחייב אותנו לקבל החלטה. אך שוב, באופן פרדוקסלי, מדובר במצב עניינים משתק, שאינו מאפשר לנקוט עמדה.

לעיתים, אני מקנא באנשים שיודעים מה הם רוצים ונראה שהם תמיד בתנועה. לעומתם, אצלי היה הבלבול נוכח בכל שכבות הגיל, ותמיד חוויתי שמורכבות החיים הולכת ומסתבכת. תמיד חשתי שריבוי שינויים וקצב התרחשותם המתגבר, לא מקלים על קבלת ההחלטות.

אני חושב שההשפעה שלנו על הסביבה ועל המציאות, כפי שאנו תופשים אותה, מצומצמת מאוד. אנו נתונים באשליה, לפיה יש בידנו שליטה, כאילו אנו אוחזים במושכות של החיים. במהלך חיי היו מספר צמתים משמעותיים בהם בחרתי להעמיק בהמשך. ההחלטות שקיבלתי בכל צומת וצומת משמעותיות פחות מאשר ההשפעות שלהן עליי ועל הסביבה. הבחירה עצמה רלוונטית פחות לאופן בו אנו מפרשים את שרשרת האירועים, שנתפשת בעינינו כתולדה של אותה בחירה. ברוב המקרים, אנו לא בוחרים, אלא מגיבים למתחולל סביבנו. אין זה אומר שאין טעם לחשוב, להתבונן ולפרש, להפך. במבט לאחור, אני מבין עד כמה הייתי נוקשה וביקורתי יתר על המידה באשר לבחירות שלי.

תקופות של בלבול מעוררות בי דיבור פנימי עמוק ועמוס בביקורת עצמית וערך עצמי חסר. זהו מצב בו מתמקדים בעניינים מטרידים, שמעוררים דאגה ואף חרדות. אני נוטה לחוות מצבים כאלה בתקופות של חוסר ודאות. לא משנה כמה הצלחות השגתי, בין אם מבחינה אישית ובין אם מבחינה חברתית, עדיין מפעם בי הצורך להמשיך ולהצליח. יתכן ואלה השפעות חברתיות שמעצבות את האופן בו אנו תופשים הצלחה. ברוב המקרים התפישה הזו לא הולמת את הרצון או את הצרכים האישיים שלנו. שוב ושוב, אני חש שהגעתי לנחלה ורגע קצר לאחר מכן, מתעורר בי דחף עז להמשיך במסע ולכבוש יעד נוסף, גדול יותר. לכן, התקופה שלאחר ההצלחה מורכבת. היא מלאה בספק עצמי, פוערת בי חלל ומעוררת שאלות באשר להמשך.

המצב הזה הוביל אותי לאמץ את עצתה של קרן ולנסוע לסדנת ריקוד מדיטטיבי בת שבעה ימים, בכפר בהרי חבל קטלוניה שבספרד. חשבתי שמדובר בפסטיבל בינלאומי, אך כשהגעתי לשם מצאתי שזה אירוע מקומי ואינטימי. התכנים בסדנאות ובמפגשים הועברו בספרדית, שפה שאיני יודע פרט לכמה מילים בודדות. לא הכרתי אף אחד או אחת מבין המשתתפים. התנאים והתשתיות היו גרועים מאלה שמאפיינים טירונות כלל צה"לית: המקלחות משותפות. גברים ונשים ספרדים הצטופפו באקראי בחדרים קטנטנים, בהם שמונה מיטות קומותיים, תחת תקרה נמוכה. המיטה הפנויה שמצאתי הייתה עליונה. היא הייתה קצרה מדי למידותיי ובין המזרון עליו שכבתי לבין התקרה הפרידו לא יותר מחמישים סנטימטר. בלילות היה חם מדי, ונדודי השינה מהם סבלתי ממילא באותה תקופה, התעצמו. למרות זאת, הצלחתי, בעל כורחי, לצאת מאזור הנוחות ולהתמסר לקושי. היה זה הודות לסיוע של המקומיים, שהיו מאירי פנים. במהלך אותו פסטיבל, לא חשתי לבד לרגע, להבדיל מהתחושה שאופפת אותי במציאות חיי הרגילה. שם, תמיד מצאתי מישהו או מישהי עמם יכולתי לשוחח. תוך מספר ימים, הפכה חוויית הזרות, שתחילה הרתיעה אותי, למרגיעה.

בהרים, במרחק של כ-3,000 קילומטר מהבית, נאלצתי להתמודד, סוף כל סוף, מול עצמי בלבד; לא נדרשתי להוכיח דבר מה לאדם אחר. בחרתי לא להיאבק בתנאים, אלא להתאים את עצמי. כך, למשל, בלילות, כשניסיתי להירדם בחדר מחניק עם 16 אנשים, שחלקם נחרו, בעודי רגיש לרעשים, הבנתי שאין לי טעם להילחם בזה. פשטתי מעליי את כל הבגדים, התכסיתי בסדין שמצאתי שם ואמרתי לעצמי, יהיה מה שיהיה. כך, למרות האתגרים, זכיתי בחוויה קסומה ויוצאת דופן. גיליתי שאני יכול ליהנות מהדברים הפשוטים ולהסתדר, למרות שעל פניו, זה נראה קשה. גיליתי שאפשר להסתדר עם מעט מאוד וכשיש לנו הרבה, דברים רבים יכולים להפריע לנו. שבתי הביתה כשחיוך גדול מרוח על פניי.

במהלך השנה שקדמה לכך, נסעתי לחוץ לארץ תריסר פעם. בלי ששמתי לב או הקדשתי לכך מחשבה, הפכו נסיעות כאלה, בין אם לצרכי עסקים בין אם לטיולים, לנתיב מילוט מהשגרה. חשתי שבכל נסיעה אני חווה מרחב חדש ומתחדש, שמאפשר לי התבוננות פנימית, אותה לא הצלחתי למצוא בקלות בחיי היומיום שיצרתי לעצמי. בחודשי הסגרים של שנת 2020, בדומה לשאר תושבי המדינה, גם אני נדרשתי להיצמד לרדיוס של 500 מטר מסביב לבית. מצאתי עצמי סגור בביתי בהוראת צו חירום ממשלתי. עסקים הוקפאו ונאלצתי למצוא את המרחב להתבוננות פנימית ולסמן אותו בלב ליבה של שגרת חיי. בשנה ההיא, ההתבוננות הפנימית הפכה עבורי לשגרה בפני עצמה. שגרה רבת עוצמה זו ממחישה את כוחו של ההרגל האנושי מחד, ומאידך את היכולת האנושית להסתגל לשינויים במהירות. היו מי שנסגרו בבתיהם עם בני משפחה וילדים, והיו מי שנסגרו עם בדידותם. אני נסגרתי עם שאלת זהות עצמית עמוקה שרבצה אצלי באמצע הסלון. העצירה המוחלטת והחדה של כל דבר אליו הייתי מורגל הובילה אותי בנתיב של שאלות גדולות: באיזה שלב אני נמצא בחיי; באיזה שלב אני רוצה להיות; ומה עליי לעשות בתקופה כזו של חוסר ודאות?

יצאתי אל מסע הרהורים פומבי. השתתפתי בראיונות רבים, כתבתי טורים ומאמרי דעה באתרי כלכלה, טכנולוגיה וחדשות. הקדשתי שעות רבות לכתיבה ולעריכה, על מנת לעזור לאחרים לפרש את המציאות הטכנולוגית. חוויתי יצירתיות וחשתי סיפוק מעצם תרומתי הצנועה לגופי הידע הבלתי פורמליים, המאפיינים את העידן הטכנולוגי של ימינו. אך האמת היא, שבעצם רציתי לעזור לעצמי להתמודד עם האתגרים שהביאה עמה אותה תקופה אפופת חוסר ודאות, חרדה ומוות. תחושות החיות והנוכחות, לצד המפגשים הווירטואליים ברובם, השיח ובעיקר ההקשבה, כמו גם התגובות החיוביות שקיבלתי, הניחו את אבני היסוד לכתיבתו של הספר, שעיקרו להועיל לכם, הקוראים, ולשמש תמרור מכוון בצמתים שונים בחייכם. השפעתה התרפויטית של הכתיבה מנווטת את מסעי. הוא אמנם לא תם, אך הוא מתקדם ומשלים את עולמו של אותו צעיר בן 25, שיצא לטיול אחרי הצבא במזרח, ובמהלכו קרא ספרי התפתחות אישית. מעצם החשיפה האישית, הכרוכה בתהליך הכתיבה, אני יוצא מאזור הנוחות. תהליך דומה חוויתי באותה סדנה לריקוד מדיטטיבי בכפר הקטלוני שבספרד או בהתמודדות עם האתגרים שהביאה עמה השנה הראשונה של מגפת הקורונה. כל תהליך כזה סייע לי להתקדם בדרך אל שלוות הנפש ואל מצב של איזון בין הפנים לבין החוץ.

בדברים שאני מביא כאן לפניכם, אני מבקש לקשור בין צמתים דרכם חלפתי בחיי האישיים והמקצועיים, לבין דיונים במגמות ובשינויים כלכליים וחברתיים, בדגש על מקריות, התמדה, תזמון ואיזון כמרכיבים מרכזיים בדרך אל הצלחה מקצועית לצד אושר אישי.

לפני עשרים שנה, חשבתי שלעולם לא אצליח לקנות בארץ דירה למגורים. כיום, מצבי הפוך לחלוטין, כשיש באפשרותי לרכוש את הדירה בה התגוררתי בגיל 25, כמו גם את הדירה בה גר בעליה של אותה דירה. כולי תקווה שהסיפור שלי יספק השראה למי שנתונים בדרכם כיזמים או שוקלים להתחיל ללכת בדרך כזו; למשקיעים התרים אחר הזדמנויות להשקעה; או למי שמחפשים אחר איזון בחייהם ואחר אתגרים בדרכם המקצועית ובחייהם האישיים.

01
מרד מאוחר

אבא שלי התגאה בי לא פעם וסיפר לחבריו, "לירון הוכיח עד כמה הוא עצמאי. לא רק שהוא סיים את הלימודים שנה לפני כל בני גילו, הוא גם עבד. בכל בוקר, בשעה שש, לפני תחילת הלימודים, בחושך ובשיא הקור של חודש ינואר לונדוני, הוא יצא לחלק עיתונים מבית לבית, בשכונה שלנו". למרות שהיקום חילק לי קלפים לא רעים כלל, כששבתי מהטיול אליו יצאתי לאחר השירות הצבאי, חשתי שוב שאיני מסונכרן עם בני גילי. אני מעריך שהמקור לתחושה, שליוותה אותי במשך שנים, נעוץ בתקופת השליחות בלונדון, אליה יצאנו, משפחתי ואני בן ה-15. נותרו לי שלוש שנים לסיום הלימודים בתיכון, אך בבית הספר הבריטי ליהודים בו בחרו הוריי היו שתי אפשרויות רישום בלבד: לכתה ט' או לכתה יא'. כשביקשו ממני לבחור, בחרתי לקפוץ לכתה יא', למרות שלמדתי בבית ספר חדש במדינה זרה. נזרקתי למים וציפו ממני להשתלב וללמוד לקראת תעודת בגרות בריטית בשנתיים. השתלבתי בכיתה בה כל התלמידים מבוגרים ממני בשנה ואכן, בגיל 17, סיימתי את לימודיי בהצטיינות, וזה לא היה מובן מאליו. הלימודים שם חילצו ממני את המאמץ הלימודי הרב ביותר לו נדרשתי בחיי, יותר מאשר בשנותיי כסטודנט באוניברסיטה.

לצבא התגייסתי כעתודאי, וגם את לימודיי לקראת תואר ראשון בכלכלה ואת לימודיי לתואר שני במנהל עסקים, סיימתי בגיל צעיר יחסית. כך קרה, שתמיד הייתי בסביבתם של מבוגרים ממני. בתום לימודיי לתואר ראשון, יועדתי לשש שנות שירות בצבא ושובצתי ביחידת מחקר מודיעיני, באגף המודיעין של צה"ל. באותה תקופה, הרגשתי שבכל אחת מהמסגרות בהן הייתי נתון בחיי, היה מרכיב כלשהו שאינו מדויק עבורי. כך, למשל, ברגעים מסוימים במהלך השירות הצבאי הערכתי את אחד המפקדים. חשבתי שהוא חכם ויודע מה הוא עושה, והייתי מוכן ללכת אחריו באש ובמים. לעומת זאת, בזמנים בהם שירתי תחת מפקד אחר, אותו לא הערכתי, לא יכולתי לסמוך עליו. מה אני עושה כאן בכלל, שאלתי את עצמי. מצאתי עצמי בגיל 23, משועבד להחלטות שקיבלתי בגיל 17. התעורר בי דחף למרוד. החלטתי שאני מוכרח להשתחרר מהצבא בהקדם ולצאת לחופשי. זה היה, כמובן, על גבול הבלתי אפשרי, שכן ככל עתודאי, הסכמתי לשרת בצבא במשך שלוש שנות קבע נוספות, מתום שירות החובה, בתמורה לקורס קצינים ולשיבוץ מקצועי. חוויתי תקופה לא פשוטה עם עצמי והתחלתי בטיפול רגשי. ביקשתי לעצמי משהו אחר.

לא פעם אני תוהה, מה היה קורה אילו הייתי מסיים את שירות הקבע ככל עתודאי או מה היה קורה אילו התחתנתי בגיל 35 במקום כמה שנים קודם. יתכן ולא היה קורה דבר, אך באותם צמתים חשתי דחף וצורך למהר. הנפש סירבה להישאר באותו מקום, ורצתה לראות עולם. הרצון העז להתקדם הניע אותי לפעולה, כאן ועכשיו.

ידעתי שאוכל להתמודד, כפי שהתמודדתי כבר בגיל צעיר מאוד. בסופו של תהליך, בשל נכונותי לוותר על תפקיד יוקרתי ועל תנאי שכר שנחשבו לטובים ומבוקשים, הסכימו לשחרר אותי מהצבא בתום שירות החובה, ובלבד שאמשיך לשרת במילואים בחיל מודיעין. דווקא במסגרת המילואים בגיל מבוגר יותר, מצאתי את מקומי הטבעי כקצין ומפקד, קודמתי לדרגת רב סרן, ואף קיבלתי תעודת הצטיינות על תפקידי כמפקד במשך שנות השירות הארוכות; על פעילותי בתרגילים, במבצעים, בצווי שמונה ובעתות חירום.

לטיול הגדול שלאחר הצבא היה ערך משמעותי עבורי, דווקא משום שהוא התאפשר לי באיחור מסוים לעומת שאר בני גילי. עם שובי ארצה, התחלתי בחיפוש עבודה. הגשתי מועמדות לעשרות מודעות דרושים, התראיינתי שוב ושוב, אך לא הצלחתי לקבל ולו משרה ראויה אחת. לא הבנתי כיצד זה יתכן. למרות שעמדתי בהצלחה בכל קריטריון של כל מסגרת ומסגרת ואף סיימתי בהצטיינות, התקשיתי כל כך למצוא עבודה. הכל התפוצץ לי בפנים. חשתי תסכול וחוויתי ימים לא פשוטים, שהובילו לכמה אפיזודות של נפילה לדכדוך קל. הבנתי שאם הגעתי למקום מדוכדך, עליי לאתר את שורש הבעיה ולתקן את מה שהתקלקל. גם באותם מצבים, ידעתי שאדע להתמודד, כפי שהתמודדתי כבר בגיל צעיר.

| כשמצאתי את עצמי בוכה בשירותים

בינתיים, כששבתי ארצה מאותו טיול, התפתחה בי כמיהה לרוחניות ולאורח חיים אלטרנטיבי, בהמשך לחוויות שחוויתי במהלך הטיול במזרח אסיה. לכן, גם בשנה שלאחר מכן, המשכתי לקחת חלק בסצנה האלטרנטיבית בארץ והשתתפתי בכל מיני פסטיבלים, כגון 'בראשית' ו'בומבמלה'. ביקשתי להכיר אנשים שחיים אורח חיים אחר, שממוקד ברוח. בשלב מסוים, אף התלבטתי אם לעבור לגור בראש פינה, בקדיתא או בבאר מילכה, שם הוקמו קהילות שניהלו אורח חיים אלטרנטיבי. נסחפתי אחר פנטזיה, בה אני מתגורר בצריף ציורי באחת מפינותיו הקסומות של אזור הגליל, כשסביבי שטח אדמה עליו אני מגדל מיני גידולים. אני מעריך שהפנטזיה התגבשה בעקבות הדחף שהלך והתגבש בי למרוד, אך עדיין לא העזתי.

בסופו של דבר, עוד טרם התגבשותה של בועת ההייטק הראשונה, התקבלתי למשרת כלכלן בחברת מחשבים גדולה. חודשיים או שלושה חלפו עד ששוב מצאתי עצמי במצב דומה לזה בו הייתי נתון בצבא: לא הבנתי מה אני עושה שם. לא נהניתי בכלל, למרות ששוחררתי מהשירות הצבאי, נסעתי לטיול במזרח, השתתפתי בפסטיבלים, עברתי לגור בדירה בתל אביב ואפילו התקבלתי לעבודה בחברה מחשבים. הרגשתי רע, ולא היה בי כל רצון להתעורר בבוקר לעבודה. יום אחד, מצאתי עצמי נכנס לשירותים במשרד, תופס את הראש ובוכה. מה אני עושה פה לעזאזל, שאלתי את עצמי; מה אני מחפש כאן; לאן הגעתי; מה לי ולכל האנשים שסביבי; ולמה בכלל רציתי את המשרה הזו? סערת רגשות רבת עוצמה התחוללה בתוכי. לא יכולתי להוסיף ולהחזיק במשרה ההיא, וימים ספורים לאחר מכן, התפטרתי.

ההתפטרות סימנה את מימושו של דחף המרד שפרץ מתוכי. היא סימנה את המרד באוניברסיטה, בצבא, במיינסטרים, בממסד, בדרך שהתוו לי והתוויתי לעצמי. איני מאשים אף אחד מהגורמים האמורים, משום שלימים הבנתי שפספסתי את ההזדמנות למרוד בגיל מוקדם. לכן, הדחף למרד מאוחר התפרץ בי בשלב מאוחר יותר, כאשר את כל מה שלא עשיתי בגיל 16, עשיתי בגיל 23. מרדתי במה שהיה טבעי מבחינתי: ללכת בדרך המיינסטרים אליה כיוון אותי אבא, שלא פעם רטן על המאפיינים של אותה דרך.

מרדתי במודל המנהל השכיר לאורו גדלתי, אותו הגשימו דמויות עם מסלול מקצועי ניהולי דומה לזה שהגשים אבא שלי, שהיה מהנדס אגרוטכני, כגון אנשי קבע בדרגת סגן אלוף ואלוף משנה, מנהלים בחברת חשמל, בבנקים או בתעשייה האווירית. מרדתי בכל הקשור בבית ילדותי; הבית בו ציפו ממני להתמודד עם הכל ולהצליח; הבית בו ציפו ממני להיות מוכשר, לסיים ללמוד לקראת תעודת בגרות בבית ספר חדש באנגליה בגיל 17, ולקבל תואר ראשון לפני השירות הצבאי. למרות זאת, בגיל 23, כששבתי מהטיול שלאחר השירות הצבאי ויצאתי אל החיים, חוויתי קושי משמעותי, וההצלחות, שהיו אמורות להציב אותי במקום נחשק, לא סייעו במאומה.

 המשך הפרק בספר המלא