מארז הצללים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז הצללים

מארז הצללים

4.2 כוכבים (245 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

*3 ספרים במארז*

*הצל ששומר עליי*
 כל חיי אומנתי להיות סוכן מבלי שידעתי על כך.
אני בנו של המושתל הישראלי בממשל האיראני. מכרתי את נשמתי לשטן ויצאתי לנקום את המוות של אבי באדמת איראן. אני גם אותו הגבר שהבטיח לה, ללינור שלי, שאוהב אותה כל חיי ושנחיה חיים אחרים כפי שחלמנו. הפרתי את ההבטחה שלי. בגדתי באמון שלה ושברתי את ליבה בשביל נקמה.
קוראים לי ליאור זדה, אבל כשאני מחוץ לאדמת ישראל אני אברהים מוסאווי, הסוכן הכי קר ומוכשר שידעה מערכת הביטחון הישראלית.
קוראים לי לינור שרעם ואני בתו של גורם בכיר במערכת הביטחון הישראלית. כל חיי שנאתי את מדינת ישראל והאשמתי אותה על שלקחה ממני את הזכות לילדות בחיק אבי.
עד שהוא הגיע. הייתה לו ילדות דומה לשלי והוא הבטיח שנחיה יחד חיים מאושרים ורחוקים ממערכת הביטחון הישראלית. נתתי לו את הלב שלי על מגש של זהב וחלמתי איתו על חיים אחרים. אבל הוא נטש אותי, רגע לפני החופה, למען הנקמה שלו בחסות המדינה.
הוא הבטיח להיות הצל ששומר עליי אבל מי ישמור עליי מפניו?
 
הצל ששומר עליי, מאת אבישג צ'רחי, הוא רומן עכשווי ארצישראלי שלוקח את הקוראים לתוך עולמם המורכב והמסוכן של שומרי הצללים. זהו ספרה השני. ספרה הראשון, כמו שהיינו פעם, יצא לאור בהוצאת 'יהלומים' וכיכב ברשימות רבי המכר.
*האהבה הנכונה שלי*
אפרת
"אומרים שאהבה כואבת. אומרים וצודקים. האם ניתנת לנו ההחלטה במי להתאהב, את מי לאהוב ואת מי לשנוא במהלך חיינו? האם אנחנו שולטים ברגשות שלנו או הרגשות שולטים בנו? אם הייתה לנו האפשרות לאהוב לפי השכל ולא לפי הלב האם היינו נפגעים פחות? אני חושבת שכן, אני רוצה להאמין שכן, אני רוצה להאמין שאהבה יכולה להביא גם אושר."
 
בלילה הארור ההוא, בחדר חשוך במלון בתל אביב, הלב שלי נשבר לרסיסים והגוף שלי חולל על ידי מי שחשבתי שהוא אהבת חיי.
 
לא האמנתי שאצליח לאהוב שוב ובטח שלא להיות נאהבת, אבל אז הוא הגיע, הגבר שהבטיח לרפא את הפצעים ולאחות את השברים. זה שבעזרת האהבה שלו, החיבוק המגונן שלו והלב האוהב שלו לימד אותי להרים את הראש ולהילחם. זה שלימד אותי אחרי חיים שלמים של שנאה עצמית לאהוב קודם כול את עצמי.
 
גיא
"אם היא הייתה שמה לב אליי, עוד כשהיינו צעירים יותר, אם היא הייתה רואה בי יותר מהאדם הראשון לריב איתו, אם היא רק הייתה מורידה את העיניים שלה מהמנוול הזה. אם היא רק הייתה מבינה שהיא מושלמת כמו שהיא, הכול היה נראה אחרת."
גדלנו באותה שכונה. היא ראתה בי החבר הטוב של אחיה. בשבילי היא תמיד הייתה, ועדיין,  האישה שאני אוהב. 
ידעתי שאין לנו סיכוי להיות יחד כל עוד היא אוהבת אותו כמו עיוורת, אבל מעולם לא הפסקתי לקוות. כשסוף כל סוף ניתנה לי ההזדמנות, נלחמתי עליה ולא ויתרתי לרגע.
 
האהבה הנכונה שלי מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא סיפור אהבה ענוג ומעורר השראה על אהבה שניצחה את הקשיים וגברה על המשברים. ספרים נוספים שיצאו לאור בהוצאת יהלומים, "כמו שהיינו פעם" ו"הצל ששומר עליי". הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו לשבחים רבים.
*הצל שמלווה אותי*

קוראים לי אמור אטיאס. הוריי קראו לי על שם הדבר הכי טהור בחייהם – אהבה.
יש מי שמכיר אותי כעורכת הדין אטיאס שנלחמת למען נשים חסרות ישע, שעברו התעללות בדיוק כמו אימי. אומרים שאני אדם שמפיץ אהבה, אבל מה קורה כשאני זו שרוצה לקבל אהבה ונכנעת, בכל פעם מחדש, לגבר שלא יודע להחזיר לי אהבה, לגבר שבשבילו תמיד אהיה 'אמור מיו'. זה שהבטיח שיבוא היום והוא יפסיק להתגנב דרך החלון וייכנס דרך הדלת, יפסיק לברוח ויאהב אותי בחזרה.

קוראים לי אוראל זדה. אני קצין מוערך בצה"ל – אבל תמיד אשאר 'הבן של' או 'הנכד של'. 
לגדול במשפחה כמו זו שגדלתי בה מחייב נאמנות למדינה ושירות בה גם במחיר החיים עצמם. לא בחרתי בזה, אבל זכיתי להיוולד במשפחה שמדינת ישראל זורמת בדם שלה. המקום היחיד שבו הייתי רק אוראל היה איתה, עם האישה שנתנה לי את הלב שלה. אבל אני שברתי את ליבה בכל פעם שנכנסתי ויצאתי מחייה דרך החלון כמו גנב.

הצל שמלווה אותי מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא רומן עכשווי על גבר שגדל בבית של דמות נערצת ורוצה להצליח בכוחות עצמו. הוא מצליח לעשות זאת רק בזכות אהבה של אישה שלא מוותרת עליו. 
הדמויות בספר מוכרות מהספרים הצל ששומר עליי והאהבה הנכונה שלי, ועם זאת אפשר לקרוא אותו כספר יחיד. ספר נוסף של הסופרת יצא בהוצאת יהלומים כמו שהיינו פעם. הספרים כיכבו במקומות הראשונים ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה.

 

פרק ראשון

פרולוג
 
לינור
איסטנבול, טורקיה 2019
 
 
"לינור, את שיכורה ואת בסוף תחשפי שאנחנו ישראליות!" לולי נוזפת בי בלחש ואני מתעלמת ממנה, ממשיכה לשיר בזיופים כבדים עם הסולן והנגנים.
 
"תשתחררי קצת. מקסימום נגיד שאנחנו מאיראן ותפעילי את כישורי הפרסית שלך. לחיים!" אני משיקה את כוס הערק שלי בכוס המיץ שלה, כמו מקומית.
 
"אלוהים יודע איך הסכמתי לשיגעון שלך ובאתי איתך למדינה ששונאת אותנו..." היא מכה על מצחה בייאוש ונשענת לאחור במושבה.
 
"אויש, סתמי ותיהני מהמוזיקה הטובה," אני קורצת לה וחוזרת לשיר בשמחה.
 
"אם תמשיכי לשיר 'מאמי מאמי'1 את תמשכי יותר מדי תשומת לב. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" את הקול שפנה אליי עכשיו בפרסית אני לא יכולה ולא רוצה לשכוח לעולם. הוא מושך את הכיסא שלידי ומתיישב, פניו קרובות אליי, קרובות מדי.
 
פיה של לולי נפער ועיניה מתרחבות כמו בסרט אנימציה של דיסני. אני נועצת בה מבט ומסננת, "תסגרי את הפה שלך כבר!"
 
"את לא מסתובבת?" הוא לוחש לאוזני והבל פיו מעביר בי צמרמורת. אני מנידה בראשי לשלילה והוא מתקרב אליי יותר. אוי אלוהים, ואני חשבתי שהוא קרוב מדי. "אם בא לך לשמוע שירים של עופר לוי, תשמעי אותם בארץ. אין שום סיבה לטוס עד איסטנבול ולסכן את עצמך ואת לולי בשביל לשמוע את המקור."
 
"התחלת לשמוע שירים של המלך?" אני מתגרה בו ומסובבת את פניי אליו. עכשיו אני נושמת אותו והוא אותי, עיניו נעוצות בשלי וליבי מגיב אליו באופן שמכאיב לי.
 
"בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, אותו הפלייליסט, מבלי לגוון לעולם, בדיוק כמו שלימדת אותי."
 
אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה בכל כוחי להסתיר את רגשותיי ושואלת אותו, "מה אתה עושה פה, ליאור?"
 
"מציל את התחת שלך. קחו את הדברים שלכן, אנחנו עפים מפה עכשיו ואתן עולות לטיסה הראשונה לארץ." אני רוצה לריב איתו ולמחות, אני רוצה להגיד לו שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ולא יכול להחליט בשבילי, אבל לולי נעמדת לצידו לפני שאני מספיקה להגיב ושניהם מחכים לי.
 
"אתם סתם מגזימים, שניכם. אף אחד לא הבין בכלל שאנחנו יהודים." אני ממשיכה לשבת, אבל ליאור תופס את ידי וגורר אותי בכוח אל הרכב שלו. בישראל, ובכל מקום אחר בעולם שבו מתייחסים ביותר כבוד לנשים, הגברים שמסביבנו היו עוצרים אותו ומכים אותו, אבל לא כאן.
 
"איך ידעת איפה למצוא אותי, ליאור?"
 
"יש לי את הדרכים שלי. אמרתי לך בעבר ואני אומר לך גם עכשיו, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אציל אותך, בעיקר מעצמך." הוא פותח לי את הדלת ומחכה שאתיישב לצד הנהג. אני נועצת בו מבט זועף ומתיישבת בשילוב ידיים. הרוגז שלי לא מזיז לו, הוא רוכן מעליי, סוגר את חגורת הבטיחות ואז את הדלת ומקיף את הרכב אל מושבו.
 
"את קראת לו?" אני מסתובבת ללולי שכבר הספיקה להתיישב מאחוריי.
 
היא פורצת בצחוק ציני, "כן בטח. אני אמרתי לו להגיע לאיזה חור באיסטנבול והוא הגיע במהירות כמו איזה סופרמן. הגזמת עם השתייה היום, אחותי."
 
"מתי תביני שאני תמיד משגיח עלייך?" הוא תופס בידי ואני משתחררת מאחיזתו.
 
"רגשות אשם?"
 
"תתבגרי כבר!" הוא נוזף בי ומלווה אותנו למלון, מבלי לשאול בכלל לשמו. לא ציפיתי, לפחות מגבר כמוהו. "קחו את הדברים שלכן מהר, סגרתי לכן טיסה בעוד שלוש שעות לארץ," הוא פותח את דלת החדר ומחכה שניכנס.
 
"אני לא מבינה מה הקטע שלכם. מיליון ישראלים מגיעים לכאן כל הזמן. דווקא עלינו יסתכלו?"
 
"מיליון ישראלים הם לא הבת של בכיר במערכת הביטחון הישראלית. איך לכל הרוחות אבא שלך נתן לכן להגיע לכאן?" הוא דופק על הקיר בתסכול, חושף את נשקו התחוב בחגורת מכנסיו ואני מכריחה את עצמי לשתוק.
 
"הוא לא יודע. הם רבו והיא רצתה לעשות לו דווקא אז היא ברחה למקום מסוכן בכוונה," לולי מסגירה אותי ומסיימת לארוז את המזוודה שלה.
 
"למה לא עצרת אותה?" שרירי הלסת שלו בולטים יותר מתמיד ועיניו ננעצות בה בכעס.
 
"כי היא התכוונה לעלות לטיסה איתי או בלעדיי והעדפתי שיהיה מי שישמור עליה."
 
"'היא' נמצאת פה ושומעת אתכם, 'היא' נושאת שם וקוראים לה לינור!"
 
"אני באופן אישי הייתי ממליץ לגברת 'היא' לסתום את הפה ולא לסבך את עצמה עוד יותר. סיימת לארוז?" הוא מוציא לעצמו בקבוק מים מהמקרר ואני שותקת כמחאה שקטה. "היינו פה," הוא אומר כשאני מסיימת לארוז, גורר את המזוודות שלנו, מוביל אותנו לרכב שלו ומשם לשדה התעופה. "אני לא יכול להסתכן ולחשוף את עצמי איתכן. לולי, את צריכה להיות המבוגר האחראי ולהוביל את שתיכן לטיסה. אני מתחנן, אל תיתני לה להשפיע עלייך ותעלו לטיסה הזאת לארץ. אם מישהו פונה אליכן תגידו שאתן לא מדברות אנגלית ותדברו רק פרסית, גם ביניכן. בכל מקרה אני שומר עליכן מרחוק."
 
"ליאור, אתה מגזים," אני קובעת ופותחת את הדלת, אבל הוא מושך אותי אליו והדלת נטרקת.
 
"ילדה בת עשרים ושבע, כן, לינור, ילדה, כי אין לי דרך אחרת להגדיר את ההתנהגות שלך, בורחת אחרי ריב עם אבא שלה למדינה שיש בה אזהרת מסע לישראלים, בידיעה גמורה שאבא שלה הוא בכיר במערכת הביטחון ושהיא יכולה להיות על הכוונת. ואני זה שמגזים?!"
 
"לילה טוב, ליאור. היה תענוג לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה זמן," אני אומרת לו בציניות, יורדת מהרכב ולולי אחריי.
 
"הוא רק ניסה לעזור, את יודעת..." היא לוחשת לי ואני מושכת באפי, מסרבת לתת לדמעות לצאת.
 
"הוא נטש אותי, את יודעת." אני מוציאה את המזוודות שלנו מתא המטען ומתחילה להתקדם לכיוון הכניסה לשדה, קולו נשמע מאחורינו.
 
"נור!" הוא קורא לי בשם הפרסי שלי ואוחז בידי. אני מתנתקת ממנו וצועדת צעד לאחור. "נור, אני מצטער. לא הייתה לי כוונה לפגוע בך," הוא שוב אומר לי בפרסית ואני מסתכלת סביבי לראות אם יש מי שנועץ בנו עיניים.
 
"למה באת? למה אתה כאן?"
 
"להגן עלייך."
 
"להגן עליי?" אני צוחקת צחוק מר, "באת רגע לפני החתונה, אמרת לי שאתה עוזב ופשוט עזבת. לך, תלך שוב ותחזור למקום שממנו באת. אני לא צריכה את ההגנה של מי ששבר אותי."
 
"נור, בבקשה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני רק רציתי בטובתך." הוא מתקרב אליי ואני בתגובה הולכת עוד צעד לאחור.
 
"אני לא צריכה שתדאג לי, אני יודעת לדאוג לעצמי. תחזור למחילה שלך ותחשוב שאני לא קיימת, בדיוק כמו שעשית בחמש השנים האחרונות."
 
"את צודקת," הוא מרכין את ראשו, "נסיעה טובה ותשמרי על עצמך." הוא מרים את ידי אל שפתיו ונושק בעדינות האופיינית לו.
 
"חוֹדַה בֵּאַמרַת, אבּרהים,"2 אני עונה לו בשם ה'ערבי' שהוריו נתנו לו כשעוד חיו באיראן ובו הוא משתמש בעבודתו. ליאור מרים אליי את ראשו, נושק למצחי והולך.
 
אנחנו צועדות אל הכניסה, אני מסובבת את ראשי אל רכבו והוא מהנהן אליי. לולי תופסת בידי, מונעת ממני לקרוס או לרוץ אליו ואנחנו נכנסות. אנחנו עוברות את הבידוק הביטחוני בכניסה לשדה ואני ניגשת לחלונות הזכוכית, מחפשת אותו, אבל הוא כבר לא שם. הוא שוב הלך.
 
"תזכרי, לא לדבר ופשוט להגיע לטיסה כמה שיותר מהר." לולי אוחזת בידי ואנחנו ניגשות לדלפק של חברת התעופה. אנחנו משלמות על צ'ק אין מהיר ובדיקה ביטחונית מהירה, ניגשות לשער הטיסה, מתיישבות וממתינות לעלייה למטוס. בארץ אצטרך להתמודד עם אבא שלי ועם ההשלכות של המעשים שלי.
 
אני מדליקה את הטלפון הנייד שלי ומקבלת הודעה:
 
ליאור: אל תפחדי, יש מי ששומר עלייך בתוך השדה. תעדכני אותי כשאת נוחתת בשלום.
 
אני: איך ידעת איפה למצוא אותי?
 
ליאור: אני תמיד הצל שלך. אני תמיד זה ששומר עלייך.
 
אני: ומי ישמור עליי ממך?
 
ליאור: זה בדיוק מה שאני עושה, קטנה. העלייה למטוס החלה, נסיעה טובה.
 
 
 
1 השיר 'מאמי מאמי' - של אברהים טטליסס.
 
2 בפרסית – אלוהים איתך, אבּרהים.

עוד על המארז

מארז הצללים אבישג צ'רחי
פרולוג
 
לינור
איסטנבול, טורקיה 2019
 
 
"לינור, את שיכורה ואת בסוף תחשפי שאנחנו ישראליות!" לולי נוזפת בי בלחש ואני מתעלמת ממנה, ממשיכה לשיר בזיופים כבדים עם הסולן והנגנים.
 
"תשתחררי קצת. מקסימום נגיד שאנחנו מאיראן ותפעילי את כישורי הפרסית שלך. לחיים!" אני משיקה את כוס הערק שלי בכוס המיץ שלה, כמו מקומית.
 
"אלוהים יודע איך הסכמתי לשיגעון שלך ובאתי איתך למדינה ששונאת אותנו..." היא מכה על מצחה בייאוש ונשענת לאחור במושבה.
 
"אויש, סתמי ותיהני מהמוזיקה הטובה," אני קורצת לה וחוזרת לשיר בשמחה.
 
"אם תמשיכי לשיר 'מאמי מאמי'1 את תמשכי יותר מדי תשומת לב. את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" את הקול שפנה אליי עכשיו בפרסית אני לא יכולה ולא רוצה לשכוח לעולם. הוא מושך את הכיסא שלידי ומתיישב, פניו קרובות אליי, קרובות מדי.
 
פיה של לולי נפער ועיניה מתרחבות כמו בסרט אנימציה של דיסני. אני נועצת בה מבט ומסננת, "תסגרי את הפה שלך כבר!"
 
"את לא מסתובבת?" הוא לוחש לאוזני והבל פיו מעביר בי צמרמורת. אני מנידה בראשי לשלילה והוא מתקרב אליי יותר. אוי אלוהים, ואני חשבתי שהוא קרוב מדי. "אם בא לך לשמוע שירים של עופר לוי, תשמעי אותם בארץ. אין שום סיבה לטוס עד איסטנבול ולסכן את עצמך ואת לולי בשביל לשמוע את המקור."
 
"התחלת לשמוע שירים של המלך?" אני מתגרה בו ומסובבת את פניי אליו. עכשיו אני נושמת אותו והוא אותי, עיניו נעוצות בשלי וליבי מגיב אליו באופן שמכאיב לי.
 
"בכל יום שישי, לפני כניסת השבת, אותו הפלייליסט, מבלי לגוון לעולם, בדיוק כמו שלימדת אותי."
 
אני נושמת נשימה עמוקה, מנסה בכל כוחי להסתיר את רגשותיי ושואלת אותו, "מה אתה עושה פה, ליאור?"
 
"מציל את התחת שלך. קחו את הדברים שלכן, אנחנו עפים מפה עכשיו ואתן עולות לטיסה הראשונה לארץ." אני רוצה לריב איתו ולמחות, אני רוצה להגיד לו שהוא כבר לא חלק מהחיים שלי ולא יכול להחליט בשבילי, אבל לולי נעמדת לצידו לפני שאני מספיקה להגיב ושניהם מחכים לי.
 
"אתם סתם מגזימים, שניכם. אף אחד לא הבין בכלל שאנחנו יהודים." אני ממשיכה לשבת, אבל ליאור תופס את ידי וגורר אותי בכוח אל הרכב שלו. בישראל, ובכל מקום אחר בעולם שבו מתייחסים ביותר כבוד לנשים, הגברים שמסביבנו היו עוצרים אותו ומכים אותו, אבל לא כאן.
 
"איך ידעת איפה למצוא אותי, ליאור?"
 
"יש לי את הדרכים שלי. אמרתי לך בעבר ואני אומר לך גם עכשיו, לא משנה מה יקרה, אני תמיד אציל אותך, בעיקר מעצמך." הוא פותח לי את הדלת ומחכה שאתיישב לצד הנהג. אני נועצת בו מבט זועף ומתיישבת בשילוב ידיים. הרוגז שלי לא מזיז לו, הוא רוכן מעליי, סוגר את חגורת הבטיחות ואז את הדלת ומקיף את הרכב אל מושבו.
 
"את קראת לו?" אני מסתובבת ללולי שכבר הספיקה להתיישב מאחוריי.
 
היא פורצת בצחוק ציני, "כן בטח. אני אמרתי לו להגיע לאיזה חור באיסטנבול והוא הגיע במהירות כמו איזה סופרמן. הגזמת עם השתייה היום, אחותי."
 
"מתי תביני שאני תמיד משגיח עלייך?" הוא תופס בידי ואני משתחררת מאחיזתו.
 
"רגשות אשם?"
 
"תתבגרי כבר!" הוא נוזף בי ומלווה אותנו למלון, מבלי לשאול בכלל לשמו. לא ציפיתי, לפחות מגבר כמוהו. "קחו את הדברים שלכן מהר, סגרתי לכן טיסה בעוד שלוש שעות לארץ," הוא פותח את דלת החדר ומחכה שניכנס.
 
"אני לא מבינה מה הקטע שלכם. מיליון ישראלים מגיעים לכאן כל הזמן. דווקא עלינו יסתכלו?"
 
"מיליון ישראלים הם לא הבת של בכיר במערכת הביטחון הישראלית. איך לכל הרוחות אבא שלך נתן לכן להגיע לכאן?" הוא דופק על הקיר בתסכול, חושף את נשקו התחוב בחגורת מכנסיו ואני מכריחה את עצמי לשתוק.
 
"הוא לא יודע. הם רבו והיא רצתה לעשות לו דווקא אז היא ברחה למקום מסוכן בכוונה," לולי מסגירה אותי ומסיימת לארוז את המזוודה שלה.
 
"למה לא עצרת אותה?" שרירי הלסת שלו בולטים יותר מתמיד ועיניו ננעצות בה בכעס.
 
"כי היא התכוונה לעלות לטיסה איתי או בלעדיי והעדפתי שיהיה מי שישמור עליה."
 
"'היא' נמצאת פה ושומעת אתכם, 'היא' נושאת שם וקוראים לה לינור!"
 
"אני באופן אישי הייתי ממליץ לגברת 'היא' לסתום את הפה ולא לסבך את עצמה עוד יותר. סיימת לארוז?" הוא מוציא לעצמו בקבוק מים מהמקרר ואני שותקת כמחאה שקטה. "היינו פה," הוא אומר כשאני מסיימת לארוז, גורר את המזוודות שלנו, מוביל אותנו לרכב שלו ומשם לשדה התעופה. "אני לא יכול להסתכן ולחשוף את עצמי איתכן. לולי, את צריכה להיות המבוגר האחראי ולהוביל את שתיכן לטיסה. אני מתחנן, אל תיתני לה להשפיע עלייך ותעלו לטיסה הזאת לארץ. אם מישהו פונה אליכן תגידו שאתן לא מדברות אנגלית ותדברו רק פרסית, גם ביניכן. בכל מקרה אני שומר עליכן מרחוק."
 
"ליאור, אתה מגזים," אני קובעת ופותחת את הדלת, אבל הוא מושך אותי אליו והדלת נטרקת.
 
"ילדה בת עשרים ושבע, כן, לינור, ילדה, כי אין לי דרך אחרת להגדיר את ההתנהגות שלך, בורחת אחרי ריב עם אבא שלה למדינה שיש בה אזהרת מסע לישראלים, בידיעה גמורה שאבא שלה הוא בכיר במערכת הביטחון ושהיא יכולה להיות על הכוונת. ואני זה שמגזים?!"
 
"לילה טוב, ליאור. היה תענוג לפגוש אותך אחרי כל כך הרבה זמן," אני אומרת לו בציניות, יורדת מהרכב ולולי אחריי.
 
"הוא רק ניסה לעזור, את יודעת..." היא לוחשת לי ואני מושכת באפי, מסרבת לתת לדמעות לצאת.
 
"הוא נטש אותי, את יודעת." אני מוציאה את המזוודות שלנו מתא המטען ומתחילה להתקדם לכיוון הכניסה לשדה, קולו נשמע מאחורינו.
 
"נור!" הוא קורא לי בשם הפרסי שלי ואוחז בידי. אני מתנתקת ממנו וצועדת צעד לאחור. "נור, אני מצטער. לא הייתה לי כוונה לפגוע בך," הוא שוב אומר לי בפרסית ואני מסתכלת סביבי לראות אם יש מי שנועץ בנו עיניים.
 
"למה באת? למה אתה כאן?"
 
"להגן עלייך."
 
"להגן עליי?" אני צוחקת צחוק מר, "באת רגע לפני החתונה, אמרת לי שאתה עוזב ופשוט עזבת. לך, תלך שוב ותחזור למקום שממנו באת. אני לא צריכה את ההגנה של מי ששבר אותי."
 
"נור, בבקשה, לא התכוונתי לפגוע בך. אני רק רציתי בטובתך." הוא מתקרב אליי ואני בתגובה הולכת עוד צעד לאחור.
 
"אני לא צריכה שתדאג לי, אני יודעת לדאוג לעצמי. תחזור למחילה שלך ותחשוב שאני לא קיימת, בדיוק כמו שעשית בחמש השנים האחרונות."
 
"את צודקת," הוא מרכין את ראשו, "נסיעה טובה ותשמרי על עצמך." הוא מרים את ידי אל שפתיו ונושק בעדינות האופיינית לו.
 
"חוֹדַה בֵּאַמרַת, אבּרהים,"2 אני עונה לו בשם ה'ערבי' שהוריו נתנו לו כשעוד חיו באיראן ובו הוא משתמש בעבודתו. ליאור מרים אליי את ראשו, נושק למצחי והולך.
 
אנחנו צועדות אל הכניסה, אני מסובבת את ראשי אל רכבו והוא מהנהן אליי. לולי תופסת בידי, מונעת ממני לקרוס או לרוץ אליו ואנחנו נכנסות. אנחנו עוברות את הבידוק הביטחוני בכניסה לשדה ואני ניגשת לחלונות הזכוכית, מחפשת אותו, אבל הוא כבר לא שם. הוא שוב הלך.
 
"תזכרי, לא לדבר ופשוט להגיע לטיסה כמה שיותר מהר." לולי אוחזת בידי ואנחנו ניגשות לדלפק של חברת התעופה. אנחנו משלמות על צ'ק אין מהיר ובדיקה ביטחונית מהירה, ניגשות לשער הטיסה, מתיישבות וממתינות לעלייה למטוס. בארץ אצטרך להתמודד עם אבא שלי ועם ההשלכות של המעשים שלי.
 
אני מדליקה את הטלפון הנייד שלי ומקבלת הודעה:
 
ליאור: אל תפחדי, יש מי ששומר עלייך בתוך השדה. תעדכני אותי כשאת נוחתת בשלום.
 
אני: איך ידעת איפה למצוא אותי?
 
ליאור: אני תמיד הצל שלך. אני תמיד זה ששומר עלייך.
 
אני: ומי ישמור עליי ממך?
 
ליאור: זה בדיוק מה שאני עושה, קטנה. העלייה למטוס החלה, נסיעה טובה.
 
 
 
1 השיר 'מאמי מאמי' - של אברהים טטליסס.
 
2 בפרסית – אלוהים איתך, אבּרהים.