המילון של המילים האבודות

פברואר 1886 

לפני המילה האבודה הזאת הייתה עוד אחת. היא הגיעה לחדר הכתיבה, הסקריפטוריום, במעטפה משומשת, הכתובת הישנה נמחקה והמילים ד"ר מארי, סניסייד, אוקספורד נכתבו במקומה.

תפקידו של אבא היה לפתוח את הדואר ותפקידי היה לשבת בחיקו, כמו מלכה על כיסא המלוכה, ולעזור לו לשחרר כל מילה מעטיפתה. הוא היה אומר לי על איזו ערימה להניח אותה ולפעמים השתהה, כיסה את כף ידי בכפו, הוביל את אצבעי למעלה ולמטה ומסביב לאותיות, והגה אותן לתוך אוזני. הוא היה אומר את המילה ואני הייתי חוזרת אחריו כהד, ואז הוא היה אומר לי מה פירושה.

המילה הזאת הייתה כתובה על פיסת נייר חום, ששוליה מחוספסים מקריעה לגודל העונֶה על דרישותיו של ד"ר מארי. אבא השתהה, ואני הכנתי את עצמי ללמוד את המילה. אבל כף ידו לא כיסתה את שלי, וכשפניתי לזרז אותו, הבעת פניו עצרה בעדי; קרובים ככל שהיינו, הוא נראה מרוחק.

הסתובבתי חזרה למילה והתאמצתי להבין. הולכתי את אצבעי על האותיות ללא ידו המובילה.

"מה כתוב כאן?" שאלתי.

"לילי," אמר.

"לילי, כמו השם של אמא?"

"כמו השם של אמא."

"זה אומר שהיא תיכנס למילון?"

"במובן מסוים, כן."

"כולנו ניכנס למילון?"

"לא."

"למה?"

הרגשתי איך אני עולה ויורדת עם תנועת חזהו.

"כדי ששֵם ייכנס למילון, צריכה להיות לו משמעות."

הבטתי שוב במילה. "אמא הייתה כמו פרח?" שאלתי.

אבא הנהן. "הפרח הכי יפה מכולם."

הוא הרים את המילה וקרא את המשפט הכתוב מתחתיה. ואז הוא הפך את הנייר כמחפש המשך. "זה לא גמור," אמר. אבל הוא קרא את הכתוב פעם נוספת, עיניו רפרפו על פיסת הנייר כמבקש למצוא את מה שחסר. הוא הניח את המילה על הערימה הקטנה ביותר.

אבא דחף את כיסאו לאחור, להרחיקו משולחן המיון של המילים. ירדתי מברכיו והתכוננתי לקחת לידי את הראשונה מערימות הפתקים. זה היה תפקיד נוסף שיכולתי לעזור בו לאבא, ואהבתי לראות איך כל מילה מוצאת את מקומה בתא הנכון. הוא נטל את הערימה הקטנה ביותר, ואני ניסיתי לנחש לאיזה תא אמא תלך. "לא גבוה מדי ולא נמוך מדי," שוררתי לעצמי. אבל במקום להניח את המילים בכף ידי, אבא פסע שלוש פסיעות ארוכות אל האח הבוערת והשליך אותן אל האש.

היו שם שלושה פתקים. אחרי שעזבו את כף ידו, רפרף כל אחד מהם על משב הרוח החמה למקום מנוחה אחר. ראיתי שהפתק Lily מתחיל להתקמט עוד לפני שנחת.

שמעתי את עצמי צורחת ורצתי אל האח. שמעתי את אבא קורא בשמי. הפתק התעוות.

הושטתי את ידי להציל אותו, אף שהנייר החום התפחם והאותיות הרשומות עליו נהפכו לצללים. חשבתי שאולי אחזיק אותו כאילו היה עלה של עץ אלון, כמוש ופריך מהחורף, אבל כשסגרתי את אצבעותיי סביב המילה, היא התפוררה.

אולי הייתי קופאת ברגע הזה לנצח, אבל אבא משך אותי לאחור בכוח שסחט את האוויר מריאותיי. הוא יצא איתי בריצה מהסקריפטוריום ודחף את ידי לשלג. פניו היו אפורות, לכן אמרתי לו שזה לא כואב, אבל כשפתחתי את אגרופי, השרידים המפוחמים של המילה דבקו לעורי הנמס.

יש מילים שהן חשובות יותר מאחרות — כילדה שגדלה בסקריפטוריום ידעתי את זה. אבל עבר זמן בטרם הבנתי מדוע.

סקריפטוריום. זה נשמע כאילו מדובר בבניין מפואר, בו גם הצעדים הקלים ביותר מהדהדים בין רצפת שיש לכיפה מוזהבת. אבל זה היה רק צריף, בגינה אחורית של בית באוקספורד.

במקום אתים ומגרפות, אוחסנו בצריף הזה מילים. כל מילה בשפה האנגלית נכתבה על פיסת נייר בגודל גלוית דואר. מתנדבים שלחו את המילים מארבע כנפות תבל, והן נצררו לחבילות והוחזקו במאות תאים שכיסו את קירות הצריף. ד"ר מארי היה זה שהעניק לצריף את השם סקריפטוריום — הוא חשב כנראה שלא לכבודה של השפה האנגלית להיות מאוחסנת בסתם צריף בגינה אחורית — אבל כל מי שעבד שם כינה אותו סקריפּי. כולם חוץ ממני. אהבתי את תחושת המילה סקריפטוריום כשהתגלגלה על לשוני ונחתה ברכות על שפתיי. נדרש לי זמן רב ללמוד להגות אותה, אבל אחרי שלמדתי סוף־סוף, שום שם אחר לא היה טוב מספיק.

אבא עזר לי פעם לחפש בתאים את המילה סקריפטוריום. מצאנו חמש פתקאות עם דוגמאות לאופן השימוש במילה, כל ציטטה מתאריך שלפני מאה שנים ויותר. כולן אמרו פחות או יותר אותו הדבר, ואף אחת מהן לא התייחסה לצריף בגינה האחורית של בית באוקספורד. סקריפטוריום, אמרו לי הפתקים, זה חדר כתיבה במנזר.

אבל אני הבנתי למה ד"ר מארי בחר בה. הוא ועוזריו היו קצת דומים לנזירים, ובגיל חמש היה לי קל לדמיין שהמילון הוא כתבי הקודש שלהם. כשד"ר מארי אמר לי שתידרש תקופת חיים שלמה לחבר את המילון, תהיתי חיים של מי. כי שערו כבר האפיר כאפר, והם הגיעו רק לאמצע האות B.

אבא וד"ר מארי לימדו יחד בבית ספר בסקוטלנד זמן רב לפני ייסוד הסקריפטוריום. וכיוון שהיו חברים, וכיוון שלא הייתה לי אמא שתטפל בי, וכיוון שאבא היה אחד מהמילונאים שד"ר מארי בטח בהם במיוחד, כולם העלימו עין מנוכחותי בסקריפטוריום.

הסקריפטוריום נראה לי כמקום קסום, כאילו כל מה שהיה אי־פעם וכל מה שיכול להיות, אצור בין כתליו. ספרים נערמו על כל משטח. מילונים ישנים, ספרי היסטוריה וספרי מעשיות עתיקי יומין מילאו את הכונניות שחצצו בין שולחנות הכתיבה או יצרו פינת מסתור לכיסא. תאים התרוממו מרצפה עד תקרה. הם היו גדושים פתקאות, ואבא אמר פעם שאם אקרא את כולן, אוכל להבין את המשמעות של כל דבר.

במרכז החדר ניצב שולחן המיון. אבא ישב בקצהו האחד, ושלושה עוזרים ישבו משני צדדיו. בקצה האחר של השולחן עמדה המכתבה הגבוהה של ד"ר מארי, צופה על כל המילים ועל כל האנשים שעזרו לו להגדיר אותן.

שנינו תמיד הגענו לפני כל המילונאים האחרים, ולמשך הזמן הקצר הזה, אבא וכל המילים היו שייכים רק לי. אני ישבתי בחיקו של אבא ליד שולחן המיון ועזרתי לו למיין את הפתקים. בכל פעם שהגיעה לידינו מילה שלא הכרתי, הוא היה מקריא את הציטטה שהתלוותה אליה ועוזר לי להבין את משמעותה. אם שאלתי את השאלות הנכונות, הוא השתדל למצוא את הספר שממנו נלקחה הציטטה ומקריא לי עוד. זה היה כמו משחק מחפשים את המטמון, ולפעמים מצאתי זהב.

"הנער הזה היה פרחח פזור דעת מיום לידתו." אבא הקריא ציטטה מפתק שהוציא זה עתה ממעטפה.

"גם אני פרחחית פזורת דעת?" שאלתי.

"לפעמים," אמר אבא ודגדג אותי.

ואז שאלתי מיהו הנער, ואבא הראה לי היכן זה כתוב בראש הפתק.

"אלאדין ומנורת הקסמים," הקריא.

כשהעוזרים האחרים הגיעו, החלקתי אל מתחת לשולחן המיון. "תהיי בשקט שלא ירגישו בך," אמר אבא.

היה לי קל להישאר חבויה שם.

בסוף היום ישבתי בחיקו של אבא ליד האח הבוערת וקראנו יחד את אלאדין ומנורת הקסמים. זהו סיפור עתיק, אמר אבא, על נער שבא מסין. שאלתי אם יש סיפורים נוספים, והוא אמר שיש עוד אלף. הסיפור הזה לא דמה לשום סיפור ששמעתי, לשום מקום שהייתי בו, ולאף אדם שהכרתי. הולכתי את עיניי סביב הסקריפטוריום ודמיינתי שהוא מנורה של שד. כל כך פשוט למראה מבחוץ, אבל תוכו מלא פלאים. ויש דברים שהם לא תמיד מה שנראה.

למחרת, אחרי שעזרתי עם הפתקאות, נדנדתי לאבא שיקריא לי עוד סיפור. מרוב התלהבות שכחתי להיות שקטה ולא מורגשת; הפרעתי לו לעבוד.

"פרחחית לא תורשה להישאר כאן," הזהיר אותי אבא, ואני דמיינתי את עצמי מגורשת למערתו של אלאדין. את שאר היום העברתי מתחת לשולחן המיון, ושם מצא אותי אוצר קטן.

זאת הייתה מילה, והיא החליקה מקצה השולחן. כשתנחת, חשבתי, אני אציל אותה, ואתן אותה בעצמי לד"ר מארי.

צפיתי בה. במשך אלף דקות צפיתי בה מרחפת על זרם אוויר סמוי מהעין. ציפיתי שתנחת על הרצפה המאובקת, אבל זה לא קרה. היא דאתה כמו ציפור, כמעט נחתה, ושוב התרוממה וביצעה גלגול באוויר כאילו פקד עליה השד. לרגע לא דמיינתי שהיא תנחת בחיקי, שתצליח להגיע למרחק כזה. אבל היא הצליחה.

המילה נחה בין קפלי שמלתי כמו עצם זוהר שצנח משמיים. לא העזתי לגעת בה. רק עם אבא הורשיתי להחזיק מילים. חשבתי לקרוא לו, אבל משהו שם מחסום לפי. זמן רב ישבתי עם המילה, משתוקקת לגעת בה, אבל לא נוגעת. איזו מילה זאת? תהיתי. למי היא שייכת? איש לא התכופף לדרוש אותה.

אחרי זמן רב הרמתי את המילה, נזהרת לא למעוך את כנפיה הכסופות, וקירבתי אותה אל פניי. היה קשה לקרוא באור העמום של מקום מחבואי. זזתי למקום בו נתלה מסך של אבק מרצד בין שני כיסאות.

הרמתי את המילה אל האור. דיו שחורה על נייר לבן. שמונה אותיות; הראשונה B כמו butterfly, פרפר. צרתי בשפתיי את שאר האותיות, כמו שאבא לימד אותי: O כמו orange, N כמו naughty, D כמו dog, M כמו ד"ר מארי, A כמו apple, I כמו ink, ועוד פעם D. ביטאתי אותן בלחש. נדרש לי קצת זמן לחבר אותן זו לזו, אבל בסוף הצלחתי.

המילה הייתה bondmaid. שפחה. מתחתיה היו מילים אחרות שהתחברו זו לזו כמו סבך חוטים. לא ידעתי אם הן יוצרות ציטטה ששלח המתנדב או הגדרה שכתב אחד מעוזריו של ד"ר מארי. אבא אמר שבכל שעות עבודתו בסקריפטוריום הוא בודק אם המילים ששלחו המתנדבים מתקבלות על הדעת, ויהיה אפשר להגדיר אותן במילון. זאת עבודה חשובה, ובזכותה אוכל לקבל השכלה ושלוש ארוחות חמות ביום ולגדול לעלמה צעירה מעודנת. המילים, אמר, הן בשבילי.

"וכולן יוגדרו?" שאלתי פעם.

"כמה מהן יישארו בחוץ."

"למה?"

הוא שתק רגע. "כי הן לא מבוססות מספיק." החמצתי פנים, והוא אמר, "לא מספיק אנשים כתבו אותן."

"מה קורה למילים שנשארות בחוץ?"

"הן חוזרות לתאים. ואם אין די מידע עליהן, הן נזרקות לפח."

"אבל אם הן לא ייכנסו למילון עלולים לשכוח אותן."

הוא הִטה את ראשו לצד אחד והביט בי, כאילו אמרתי דבר־מה חשוב. "כן, זה נכון."

ידעתי מה קרה למילה שנזרקה לפח. קיפלתי בזהירות את bondmaid וטמנתי אותה בכיס הסינר שלי.

כעבור דקה הופיעו פניו של אבא מתחת לשולחן המיון. "לכי עכשיו, אֶסמֶה. ליזי מחכה לך."

הצצתי בין כל הרגליים — של הכיסאות, של השולחן, של האנשים — וראיתי את המשרתת הצעירה של משפחת מארי עומדת מאחורי הדלת הפתוחה. חלוק העבודה שלה היה מהודק סביב מותניה, עם עודף בד מלמעלה ועודף בד מלמטה. היא עדיין גדלה לתוכו, אמרה לי, אבל במבט מתחת לשולחן המיון היא הזכירה לי מישהי שמשחקת בתחפושות. זחלתי בין זוגות הרגליים וניגשתי אליה.

"בפעם הבאה את צריכה להיכנס ולחפש אותי; זה יהיה יותר משעשע," אמרתי כשהגעתי אל ליזי.

"זה לא המקום שלי פה." היא אחזה בידי והובילה אותי אל צילו של עץ המֵילה.

"איפה כן המקום שלך?"

היא קימטה את מצחה, ולאחר מכן משכה בכתפיה. "החדר בראש המדרגות, נראה לי. המטבח, כשאני עוזרת לגברת באלארד, אבל בשום אופן לא כשאני לא עוזרת לה. כנסיית סנט מריה מגדלנה בימי ראשון."

"וזה הכול?"

"הגינה, כשאני מטפלת בך — שלא נסתובב מתחת לרגליים של גברת בי. והשוק המקורה, יותר ויותר, בגלל הברכיים הכואבות שלה."

"סניסייד תמיד הייתה המקום שלך?" שאלתי.

"לא תמיד." היא הביטה בי, ואני תהיתי לאן נעלם חיוכה.

"איפה היה המקום הקודם?"

היא היססה. "עם אמא שלי וכל הצוציקים."

"מה זה צוציקים?"

"ילדים קטנים."

"כמוני?"

"כמוך, אֶסימֵיי."

"הם מתו?"

"רק אמא שלי. הצוציקים נלקחו, אני לא יודעת לאן. הם היו צעירים מדי בשביל לשרת."

"מה זה לשרת?"

"את אף פעם לא מפסיקה לשאול שאלות?" ליזי לקחה אותי בזרועותיה וחגה איתי סביב סביב עד ששתינו הסתחררנו וצנחנו על הדשא.

"איפה המקום שלי?" שאלתי אחרי שהסחרחורת חלפה.

"הסקריפי, נראה לי, עם אבא שלך. הגינה, החדר שלי, השרפרף במטבח."

"והבית שלי?"

"הבית שלך, בטח, אם כי נראה לי שאת נמצאת כאן יותר מאשר שם."

"לי אין מקום של יום ראשון כמו שיש לך," אמרתי.

ליזי צופפה את גבותיה. "דווקא יש לך, כנסיית סנט ברנבאס."

"אנחנו הולכים לשם רק לפעמים. וגם אז אבא מביא איתו ספר. הוא מחזיק אותו לפני ספר המזמורים וקורא במקום לשיר." צחקתי, כי חשבתי על פיו של אבא שנפתח ונסגר בחיקוי של המתפללים, אבל שום קול לא יוצא ממנו.

"זה לא מצחיק, אֶסימֵיי." ליזי הניחה את ידה על חזה. ידעתי שצלב קטן טמון שם מתחת לבגדיה. חששתי שתהיה לה דעה לא טובה על אבא.

"זה מפני שלילי מתה," אמרתי.

הכעס של ליזי נהפך לעצב, וגם זה לא היה מה שרציתי.

"אבל הוא אמר שאני צריכה להחליט בעצמי. אם יש אלוהים וגן עדן. לכן אנחנו הולכים לכנסייה." פניה התרככו, ואני החלטתי לחזור לשיחה הנוחה יותר. "המקום הכי טוב שלי זה סניסייד," אמרתי. "בסקריפטוריום. ואחר כך בחדר שלך, ואחר כך במטבח כשגברת באלארד אופה, במיוחד כשהיא אופה סקונס מנוקדים."

"איזו מצחיקונת את, אסימיי — אלה סקונס פירות. הנקודות הן צימוקים."

אבא אמר שליזי בעצמה עוד ילדה. יכולתי לראות את זה כשהוא דיבר איתה. היא עמדה דוממת כמיטב יכולתה ושילבה את כפות ידיה שלא יתנועעו בעצבנות, והנהנה כמעט בלי להוציא מילה מהפה. חשבתי שהיא מפחדת ממנו, כמו שאני מפחדת מד"ר מארי. אבל אחרי שאבא הלך, היא לכסנה אליי מבט וקרצה.

שכבנו על הדשא והעולם חג מעל לראשינו, ופתאום היא רכנה מעליי ושלפה פרח מאחורי אוזני. כמו קוסמת.

"יש לי סוד," אמרתי לה.

"ומה זה יכול להיות, כרוב קטן שלי?"

"אני לא יכולה לספר לך כאן. זה עלול לעוף."

התגנבנו על קצות אצבעותינו דרך המטבח אל המדרגות הצרות המוליכות לחדרה של ליזי. גברת באלארד רכנה במזווה מעל קערת קמח ואני ראיתי רק את אחוריה הענקיים, עטופים בקפלים של אריג כותנה משובץ. אילו ראתה אותנו, הייתה מוצאת עבודה לליזי, והסוד שלי היה צריך לחכות. הנחתי את אצבעי על שפתיי אבל צחקוק התחיל לבעבע בגרוני. ליזי ראתה את זה בא, לכן הרימה אותי בזרועותיה הגרומות ועלתה בריצה במדרגות.

היה קר בחדר. ליזי הורידה את כיסוי המיטה ופרשה אותו על הרצפה כשטיח. תהיתי אם מישהו מילדי משפחת מארי נמצא מצידו האחר של קיר החדר של ליזי. חדר הילדים היה שם, ולפעמים שמענו את בכיו של ג'אווט הקטן, אבל לא לזמן רב. גברת מארי מיהרה לגשת אליו, או אחד מהילדים הגדולים יותר. הטיתי את אוזני אל הקיר ושמעתי את קולות היקיצה של התינוק, צלילים קטנים שלא היו ממש מילים. דמיינתי אותו פוקח את עיניו ומבין שהוא לבדו. הוא ייבב קצת, ולאחר מכן התחיל לבכות. הפעם הִילדה הייתה זו שבאה אליו. אחרי שהבכי השתתק, זיהיתי את צליל קולה. היא הייתה בת שלוש־עשרה, בגילה של ליזי, ושתי אחיותיה הקטנות ממנה, אלסי ורוזפרית, מעולם לא פיגרו הרבה אחריה. ישבתי עם ליזי על השטיח ודמיינתי את שלושתן עושות אותו הדבר מצידו השני של הקיר. תהיתי באיזה משחק הן משחקות.

ליזי ואני ישבנו זו מול זו בשיכול רגליים, הברכיים שלנו כמעט נוגעות, ואני הרמתי את ידיי לשחק במחיאות כפיים, אבל ליזי היססה למראה אצבעותיי המשונות. הן היו ורודות וקמוטות.

"הן כבר לא כואבות," אמרתי.

"את בטוחה?"

הנהנתי, והתחלנו למחוא כף אל כף, אם כי היא הייתה זהירה עם אצבעותיי המשונות מכדי שהקול הנכון יישמע.

"נו, אז מה הסוד הגדול שלך, אסימיי?" שאלה.

כמעט שכחתי ממנו. הפסקתי למחוא כף, תחבתי את ידי לכיס הסינר והוצאתי ממנו את הפתק שנחת בחיקי בשעה מוקדמת יותר של בוקר זה.

"איזה מין סוד זה?" שאלה ליזי. היא לקחה את הפתק והפכה אותו מצד לצד.

"זאת מילה, אבל אני מצליחה לקרוא רק את החלק הזה." הצבעתי על bondmaid. "את יכולה להקריא לי את השאר?"

היא העבירה את אצבעה על המילים, בדיוק כפי שעשיתי אני. אחרי זמן־מה החזירה לי את הפתק.

"איפה מצאת אותו?" שאלה.

"הוא מצא אותי," אמרתי. וכשראיתי שזה לא מספיק, הוספתי, "אחד מהעוזרים השליך אותו."

"השליך אותו, באמת?"

"כן," אמרתי, בלי להשפיל את עיניי ולו במעט. "יש מילים שלא מתקבלות על דעתם והם משליכים אותן."

"טוב, ומה תעשי עם הסוד שלך?" שאלה ליזי.

לא חשבתי על זה. רק רציתי לגלות אותו לליזי. ידעתי שלמען ביטחונו אסור לי לשאול את אבא, והפתק לא יוכל להישאר לנצח בכיס סינרי.

"תוכלי לשמור אותו אצלך בשבילי?" שאלתי.

"נראה לי שאוכל, אם את רוצה. אבל אני לא מבינה מה כל כך מיוחד בו."

הפתק הזה היה מיוחד כי הוא בא אליי. זה כמעט כלום, אבל לא בדיוק. הוא היה קטן ושביר ואולי המשמעות שלו לא הייתה חשובה, אבל הייתי חייבת להציל אותו מאש האח. לא ידעתי איך להסביר את כל זה לליזי, והיא לא לחצה עליי. במקום להמשיך לשאול היא התרוממה על ארבע, הושיטה יד אל מתחת למיטתה ושלפה משם מזוודת עץ קטנה.

התבוננתי בה כשהעבירה אצבע על שכבת האבק הדקיקה שכיסתה את החלק העליון המצולק. היא לא מיהרה לפתוח את המזוודה.

"מה יש בפנים?" שאלתי.

"שום דבר. כל הדברים שהבאתי איתי נכנסו לארון הזה."

"לא תצטרכי אותה כשתצאי לטיולים?"

"אני לא אצטרך אותה," אמרה ופתחה את המנעול.

הנחתי את סודי בתחתית המזוודה וכרעתי על ירכיי. הפתק נראה קטן וגלמוד. הזזתי אותו לצד אחד, ולאחר מכן לצד אחר. לבסוף לקחתי אותו חזרה וערסלתי בכפותיי.

ליזי ליטפה את שערי. "תצטרכי למצוא עוד אוצרות כדי שלא יהיה לבד."

נעמדתי, החזקתי את הפתק גבוה ככל שיכולתי מעל למזוודה והרפיתי ממנו, ולאחר מכן הסתכלתי איך הוא מרפרף למטה, מתנדנד מצד לצד עד שנחת באחת מפינות המזוודה.

"שם הוא רוצה להיות," אמרתי והתכופפתי להשטיח אותו. אבל הוא לא נעשה שטוח. הייתה בליטה מתחת לבטנת הנייר שכיסתה את תחתית המזוודה. הקצה שלה כבר התחיל להתקלף, אז קילפתי אותה עוד קצת.

"המזוודה לא ריקה, ליזי," אמרתי כשראש של סיכה הציץ מתחת לנייר.

ליזי רכנה מעליי לראות על מה אני מדברת.

"זאת סיכה של כובע," אמרה והושיטה יד לקחת אותה. על ראש הסיכה היו שלושה חרוזים קטנים, דבוקים זה על זה, כל אחד מהם קלידוסקופ של צבעים. ליזי גלגלה את הסיכה בין אגודל לאצבע. ראיתי איך היא נזכרת תוך כדי גלגול. היא הצמידה את הסיכה אל חזה, נשקה לי על המצח ואז הניחה אותה בזהירות על ארונית הלילה, לצד התצלום הקטן של אמה.

ההליכה לביתנו בשכונת ג'ריקו נמשכה זמן רב יותר מכפי שהייתה צריכה להימשך, כי אני הייתי קטנה ואבא אהב ללכת בנחת ולעשן את מקטרתו. אהבתי את ריחה.

חצינו את הכביש הרחב של בַּנבּוּרי רואד והתחלנו ללכת ברחוב סנט מרגרט, חולפים בדרכנו על פני בתים גבוהים שניצבו בזוגות, עם גינות נאות ועצים המטילים צל על השביל. לאחר מכן הובלתי אותנו בזיגזג דרך רחובות צרים עם בתים צפופים, צמודים זה לזה בדיוק כמו הפתקים בתאיהם. אחרי שפנינו לרחוב אובְּזֶרוַוטורי, אבא הקיש במקטרתו על קיר לנקותה וטמן אותה בכיסו. ואז הוא הרים אותי על כתפיו.

"בקרוב תהיי גדולה מדי בשביל זה," אמר.

"אני אפסיק להיות פצפונת כשאהיה גדולה מדי?"

"ליזי קוראת לך ככה?"

"זה אחד השמות שהיא נתנה לי. היא קוראת לי גם כרוב ואסימיי."

"את פצפונת אני מבין, גם את אסימיי, אבל למה היא קוראת לך כרוב?"

כרוב תמיד נאמר עם לטיפה או חיוך חביב. זה נשמע לי לגמרי הגיוני, אבל לא יכולתי להסביר מדוע.

הבית שלנו היה באמצע רחוב אובזרווטורי, אחרי פינת רחוב אדלייד. כשהגענו לפינה, ספרתי בקול רם: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע, עצור כי הבית שלנו כבר בא."

לבית שלנו היה מרתוק ברונזה בצורת כף יד להקשה על הדלת. לילי מצאה אותו בדוכן של כל מיני חפצים קטנים בשוק המקורה — אבא אמר שהמרתוק היה מוכתם ושרוט עם חול נהר בין האצבעות, אבל הוא ניקה והצמיד אותו אל הדלת ביום שהם נישאו. עכשיו הוא הוציא את המפתח מכיסו, התכופף וכיסה את כף היד של לילי בכפי. הקשתי ארבע פעמים.

"אין אף אחד בבית," אמר.

"תכף יהיו." הוא פתח את הדלת ואני התכופפתי כשעבר מתחת למשקוף אל חדר המבוא.

אבא הוריד אותי מכתפיו, הניח את תיקו על המזנון וגחן להרים את המכתבים מהרצפה. הלכתי אחריו במסדרון אל המטבח וישבתי ליד השולחן בזמן שהכין את ארוחת הערב שלנו. הייתה לנו עוזרת שבאה שלוש פעמים בשבוע לבשל ולנקות ולכבס את בגדינו, אבל זה לא היה אחד מהימים שלה.

"אני אלך לשרת כשאפסיק להיות צוציקית?"

אבא טלטל את המחבת להפוך את הנקניק, ולאחר מכן הרים את עיניו והביט לעבר מקום ישיבתי מעבר לשולחן.

"לא, את לא תשרתי."

"למה לא?"

הוא הפך שוב את הנקניק. "קשה להסביר את זה."

חיכיתי. הוא נשם נשימה עמוקה וקמטי החשיבה בין גבותיו העמיקו. "לליזי יש מזל שהיא משרתת, אבל בשבילך זה יהיה חוסר מזל."

"אני לא מבינה."

"לא, אני מתאר לעצמי שלא." הוא סינן את האפונה ומעך את תפוחי האדמה, ושם אותם על הצלחות שלנו יחד עם הנקניק. לבסוף התיישב ליד השולחן ואמר, "למילה שירות יש משמעויות שונות עבור אנשים שונים, אֶסי, וזה תלוי במעמדם בחברה."

"וכל המשמעויות השונות יהיו במילון?"

קמטי החשיבה שלו התיישרו. "מחר נבדוק בתאים, טוב?"

"לילי הייתה יכולה להסביר לי מה זה לשרת?"

"אמא שלך הייתה מוצאת את המילים להסביר לך את כל העולם, אסי," אמר אבא. "אבל בלעדיה, נצטרך להסתמך על הסקריפי."

למחרת בבוקר, עוד לפני פתיחת הדואר, אבא הרים אותי כדי שאוכל לחפש בתאים של המילים שמתחילות באות S.

"טוב, בואי נראה מה נצליח למצוא."

אבא הצביע על תא שהיה כמעט גבוה מדי, אבל רק כמעט. הוצאתי ממנו חבילת פתקים. על הפתק העליון הייתה כתובה המילה service, שירות. ומתחתיה: משמעויות רבות. התיישבנו ליד שולחן המיון, ואבא הרשה לי להתיר את החוט שצרר את הפתקים. הם היו מחולקים לארבע חבילות קטנות יותר של ציטטות, ובראש כל אחת מהן היה פתק עם ההגדרה שהציע אחד מהמתנדבים שד"ר מארי בטח בהם.

"אדית מיינה את הפתקים האלה," אמר אבא בעודו מסדר את הערימות על שולחן המיון.

המשך הפרק בספר המלא