לרדת מההר

פרק 1

ואז אני שוב מנסה לכתוב את אשר על ליבי והדבר אינו ניתן להגדרה, לא ברור לי מה ברצוני לומר אבל ברור לי כי ברצוני להרגיש שאני עושה משהו עם עצמי. מה זה החירטוטים האלו? באמת שאינני יודע אבל אני מנסה את כוחי וזה מה שכוחי מאפשר לי כרגע לבצע. ובכל זאת מה אתה רוצה להגיד האם יש לך איזו תובנה איזו משמעות גבוהה שהגעת אליה, לא אין שום דבר, העולם די חרא וצריך להתמודד איתו זו התובנה הכי גבוהה שהצלחתי להגיע אליה. בעיני זה נקרא "מה שאני מסוגל לעשות עכשיו" וזה הכל.

חזרתי עם אבי מהודו בטיסת לילה. ישבנו בשני מושבים צמודים. הייתי בטוח כי אני מואר ואני הולך לשנות את העולם. חשתי אהבה אין סופית זורמת בתוך גופי. מרחוק ראיתי את אורות תל אביב, ארץ הקודש. הייתי בטוח כי אני המשיח שבא לגאול את תושבי הארץ המובטחת. המטוס החל להנמיך אך מה שקרה מסביבי כלל לא עניין אותי. הייתי עסוק ברעיון הגאולה ותחילה תכננתי להביא את הרעיון הזה לקיבוץ, בטוח כי אוכל לעשות שם שינויים רבים ולהפוך את המקום למלא באור ובאהבה.

נחתנו בישראל בשעת בוקר מוקדמת. ירדנו מהמטוס ונכנסנו לתוך אוטובוס עירוני שהסיע אותנו לטרמינל. כאשר הגענו נחצתה הדלת לשתיים ונפתחה. ניגשתי לביקורת הדרכונים, היה נדמה לי כי האיש היושב מולי מתייחס אליי בחשדנות מסוימת, הרי בתמונה שהופיעה לפניו היה בחור בריא עם פנים מלאות ורעמת שיער חום לראשו ואילו מולו ניצב עתה צעיר רזה וקירח לחלוטין. מכיוון שכנראה לא ראה את תפקידו כאחראי על הבריאות הנפשית של הנכנסים, נתן לי להיכנס. חיכיתי לאבי ונכנסנו יחד לאולם קבלת הנוסעים. המולה רבה של אנשים המחכים לקרוביהם קידמה את פנינו וביניהם היינו צריכים למצוא את אִמי שגובהה לא עלה על מטר ושישים. בתוך ההמון היא נראתה כמו ילדה קטנה. על פניה עלתה הבעה של חוסר אמון כאשר ראתה אותי יוצא וקרחתי לראשי. היא התעשתה מהר וקפצה עליי בחיבוק ונשיקה. כל כך שמחה לראותי שב מהמקום שכלל לא היתה בטוחה כי אשוב ממנו.

לאחר כחצי שעה הגענו לבית הוריי בכפר סבא, היה זה בית חדש אותו לא הכרתי, כאשר עזבתי את הארץ הם עדיין גרו בדירתם ברמת השרון. זה היה בניין של שלוש קומות מצופה בטיח לבן וטרי ומחובר לקומפלקס של בניינים המסודרים בצורת חי"ת ובמרכזם גינה קטנה. נכנסנו ללובי אותו עיטרה מראה גדולה ועלינו במעלית שעדיין לא הושלם בה הריצוף עד לקומה העליונה. כאשר נפתחה הדלת ראיתי לפניי דירת דופלקס חדשה ומודרנית עם סלון מרווח ופינת ישיבה חדשה עשויה מבד חום בהיר וכריות מעוצבות מונחות עליה. היכן אני? איני יודע, מה זה המקום הזה? לא כל כך התעניינתי בשאלה, ידעתי שברצוני להגיע לקיבוץ הולדתי ולהתחיל שם בשינויים הגדולים אותם תכננתי.

למרות שהיתה זו שעת צהריים הייתי עייף לאחר לילה ללא שינה. הוריי הראו לי את חדרי החדש. אורכו של החדר היה שלושה מטרים ורוחבו שניים וחצי. היתה בו ספה נפתחת חדשה בצבע כחול ולידה ארון קיר גדול מצופה פורמייקה בצבע חום. למול הארון היה חלון לבן וחדש מאלומיניום. בדרכי לחדר הבחנתי בכך שבחלק מהבית עדיין לא הסתיימו העבודות. במקלחת העליונה עדיין לא נתלה הראי, וגם מתלי המגבות לא היו במקומם. בחדר שרר ריח של צבע טרי. העייפות גברה עליי ולאחר שפשטתי את בגדיי התכסיתי בשמיכה העבה ושקעתי בחלומות.

שנתי נמשכה מעבר לשעות הערב אל תוך הלילה. כאשר התעוררתי היה חושך מוחלט מסביבי. תחושה מוזרה של חוסר התמצאות אפפה אותי, לא ידעתי היכן אני נמצא, האם בהודו? האם בקיבוץ? האם ברמת השרון? לאחר כמה דקות נזכרתי שאני בדירת הוריי בכפר סבא. פתחתי את תריסי האלומיניום וראיתי שזוהי שעת בוקר מוקדמת, השחר רק עלה ועננים אפורים החלו להגיע מכיוון הים. רוח קרירה נשבה על פניי. הרגשה נעימה זו הזכירה לי את קיבוצי בצפון והחלטתי שברצוני לנסוע לשם. לאחר ששאר דיירי הבית התעוררו, ביניהם אחותי הצעירה שהחלה את שירותה הצבאי, שתיתי קפה שחור ביחד עם כמה עוגיות מתוקות והרגשתי כי אני מוכן לצאת לדרך. לקחתי איתי את התרמיל הגדול מהטיול וביקשתי מהוריי שייקחו אותי לתחנת האוטובוס המרכזית בכפר סבא. הם אפילו לא שאלו אותי איפה אני מתכוון לישון, לא חיכתה לי בקיבוץ דירה וביתם של סבי וסבתי היה האפשרות היחידה ללינה עבורי.

הגעתי לקיבוץ בשעה אחת בצהרי יום אביבי לאחר נסיעה של כשלוש שעות בשני אוטובוסים. ריח הרפת קידם את פניי. הלכתי על מדרכות הבטון בשדרת הבוגנוויליות. מרחוק ראיתי את ביתם של סבי וסבתי, בית דו קומתי, עם גג רעפים וגרם מדרגות חיצוני, שצבעו מתקלף, המוביל לקומה השנייה. עליתי במדרגות ודפקתי בדלת העץ החומה. לא היתה תשובה, הדלת היתה נעולה. הבנתי כי סבתי נמצאת עדיין בעבודה או בחדר האוכל ועדיין לא חזרה למנוחת הצהריים הקבועה שלה. החלטתי לראות אם חברי, שי גרמה, נמצא כבר בביתו לאחר יום העבודה. מצאתיו שותה קפה על הרחבה מתחת לעץ הפקן מחוץ לביתו. הוא הופתע לראותי, לא ידע כי אני חוזר מהטיול. היו שמועות שהיו לי בעיות בהודו, אך שום דבר לא היה ברור, רק הוריי ידעו מה קורה.

אתה דווקא נראה לי בסדר, חנוך. אמר שי, חוץ מהקרחת המוזרה הזו.

זה נקרא גנדי סטייל, עניתי, עשיתי זאת בשביל שיִראו שחזרתי עם מסר של שלום.

נחמד, אמר שי, יפה לראות שיש כאלה שעדיין מאמינים בדבר הזה, אולי צריך לנסוע להודו כדי לשוב ולהאמין בשלום. הוא קם מכיסאו ואסף כמה אגוזי פקן שנפלו מהעץ.

אני מאמין, אמרתי, שהודו היא ארץ של שלום, איך אתה חושב הם קיבלו את עצמאותם? לא על ידי מלחמה אלא במאבק ללא אלימות, רק בארץ חושבים שצריך כל הזמן להילחם.

בסדר, ענה שי, אתה לא צריך להתעצבן.

אני לא מתעצבן, אני פשוט נגד אלימות, חוץ מזה בוא נעזוב את הנושאים הכבדים, תביא קצת קפה, מזמן לא שתינו קפה יחד כמו פעם. שי נכנס לדירתו והרתיח מים בקומקום, אחר כך חזר ושאל אותי כמה סוכר אני רוצה בקפה. אחד כמו תמיד, אמרתי מצפה שהוא יזכור כמה סוכר אני אוהב מהפעמים בהן שתינו קפה לפני כמה חודשים. הוא חזר לדירתו ויצא משם עם כוס זכוכית ובה קפה חם וצלחת עם כמה עוגיות. אני כבר שתיתי, אמר. המלחמה האמיתית פה היא על הקיום היומיומי ולא על הנושאים הגדולים שאתה מדבר עליהם, עכשיו הקיבוץ הולך להיות כמו בכל מקום וכל אחד יקבל את משכורתו ויצטרך לדאוג למחייתו, נגמרו הזמנים של האידיאולוגיה האנטי קפיטליסטית.

עזוב אותך מנושא המשכורות, אמרתי, חזרתי אתמול מהודו, תן עוד ליהנות מהאווירה של החופש שספגתי שם. קמתי מהכיסא והלכתי גם אני לחפש אגוזי פקן שאהבתי מאז ילדותי. חיפשתי אותם מבין העלים היבשים וכל אחד היה אוצר עבורי. לבשתי שרוואל וחולצה הודית עבה שקניתי בשוק תיירים בניו דלהי בתחילת הטיול. לאחר מכן שי אמר כי הוא הולך לנוח צהריים, התחבקנו כפי שלמדתי בהודו והוא נכנס לדירתו.

נפרדנו זה מזה ועשיתי את דרכי שוב לביתה של סבתי. כאשר הגעתי היא היתה כבר באמצע מנוחת הצהריים. השתדלתי לא לעשות רעש. התיישבתי בסלון. כורסת הטלוויזיה הגדולה של סבתי עמדה במקומה הקבוע מול הטלוויזיה, על הקירות היו תלויים ציורים של אמנים שונים ביניהם שמואל כץ שהיה חברו של סבי. שטיח גדול היה פרוש לאורכו של כל הסלון. פתחתי את העיתון לקרוא מה חדש. לא התעדכנתי בנעשה בארץ בחודשיים האחרונים. גיליתי לאכזבתי כי מכבי תל אביב שוב ניצחו בכדורסל, לא פשוט להיות אוהד הפועל. חלום הכדורסל עדיין בער בתוכי, רציתי לחזור להיות שחקן פעיל, כפי שהייתי לפני גיוסי לצבא, אז שיחקתי בקבוצה בליגה הארצית ואהבתי מאוד את תחושת הריגוש במשחק. נזכרתי באחד המשחקים שהיה מיוחד עבורי. באותו זמן שיחק איתי בקבוצה בחור אמריקאי בשם ג'וני, שגובהו היה כשני מטרים. הוא היה שחקן מוכשר והגיע לאחר ששיחק כמה שנים בליגת המכללות בארצות הברית. באותו משחק היינו ג'וני ואני השחקנים המובילים למרות שהייתי צעיר השחקנים. קלעתי ללא הפסקה ובשלב מסוים החליט מאמן הקבוצה היריבה כי יעבור לשמירה מעורבת. שני שחקנים ישמרו אישית עליי ועל ג'וני והשלושה האחרים ישמרו שמירה אזורית. באנגלית שיטת השמירה הזו נקראת משולש ושניים. ג'וני ואני היינו הקלעים המובילים. הצלחתי לקלוע עשרים נקודות וניצחנו. מאז נקרא המשחק הזה בפינו משחק המשולש ושניים. ג'וני המשיך ונהיה שחקן בליגת העל ואני התגייסתי לצבא, לטירונות עם משמעת קשוחה, במהלכה סבלתי ממיגרנות קשות דבר שלא מנע מהמפקדים לטרטר אותי, כמו את שאר החניכים, בריצות ממקום למקום.

דמיינתי את עצמי חוזר לשחק ומגיע לקבוצה בליגת העל. הייתי בטוח ביכולתי להפוך ולהיות שחקן מצליח ברמה הגבוהה ביותר. אתחיל בהדרגה להתאמן בקיבוץ ואחר כך אצטרף לקבוצה המקומית כאשר הליגה תתחיל באוקטובר. התרגשתי מהרעיון לשוב ולהתרוצץ על מגרשי הכדורסל, היתה זו אהבתי הגדולה לקלוע לסל, התאמנתי על כך שעות בהיותי נער. אהבה זו נקטעה כאשר התגייסתי לצבא. לא רק הגיוס מנע ממני להמשיך ולשחק אלא גם המיגרנות מהן סבלתי. לא הצלחתי לממש את מלוא יכולותיי על מגרש הכדורסל. כעת המיגרנות כבר עברו ואוכל לחזור לשחק כדורסל ללא חשש. אתקדם, חשבתי לעצמי, ואהפוך לשחקן מוביל בליגת העל, שם אקלע הרבה נקודות בכל משחק, ואחר כך יזמנו אותי לנבחרת ישראל שגם בה אוכל לככב ולהיות שחקן מפתח. כאשר כל זה יצליח אגיע לליגת

האן־בי־איי בארצות הברית שתמיד היתה מושא חלומותיי. גם שם אהיה כוכב גדול וכולם יעריצו אותי.

סבתי התעוררה ושמחה לראותי. אתה צריך להתחיל לתכנן את החיים שלך בצורה מסודרת, תתחיל לחשוב מה אתה רוצה לעשות עם חייך, אמרה כאשר התיישבה על הכורסה הגדולה שלה.

שאנטי שאנטי, אין לי תכניות גדולות כרגע, עניתי. סבתי התיישבה על הכורסה הגדולה שלה ואני ניגשתי להכין לי סנדוויץ' עם נקניק ומלפפון כפי שאהבתי לאכול כאשר הייתי בא לבקר אותה.

אתה צריך לחשוב על העתיד שלך, היום כל אחד חושב על עצמו. נגמרו האידיאלים של פעם. אני מבינה שחזרת מהודו ואתה לא ממהר לשום מקום ואני לא יודעת בדיוק מה עברת שם אבל אתה חייב להתרכז בעצמך ובעתידך. סבתי המשיכה לשבת ולהסביר לי איך חיי צריכים להיראות. היום כל אחד צריך מקצוע, בלי מקצוע אי אפשר להתקדם בחיים, סיכמה את השיחה.

רק אתמול נחַתִּי מהודו, תני לי רגע להתאושש, אחר כך אחשוב על העתיד, עניתי. ישבתי על הספה למולה, לעסתי את הסנדוויץ' ושתיתי קפה. למה את קופצת עליי עם כל הרעיונות האלו? את לא יכולה פשוט להגיד לי שאת שמחה לראותי?

העניין הכניס אותי ללחץ, רק חזרתי מהחופש האינסופי של הודו וכבר מדברים איתי על תכנון החיים, זה היה גדול עליי באותו רגע. אתה לא צריך להתעצבן, אמרה בעודה ממשיכה לשבת על הכורסה הגדולה. אני פשוט רוצה את טובתך ושתתחיל לבנות לך חיים.

התעצבנתי. יצאתי מהדירה והחלטתי ללכת לטייל בהר הגלבוע אותו תמיד אהבתי. עליתי במהירות על ההר, הרגשתי מלא און, רציתי להגיע לפסגה. מסביבי ראיתי את הצמחייה הירוקה והיה זה מחזה מקסים ומיוחד. עוצמתו של הטבע ושל ההר דיברו אליי ויכולתי להרגיש את כוחו של המקום בשקט שהוא מייצר ובעושר שהיה בצמחים השונים. העמק נפרש מתחתיי רחב ידיים. הטבע אימץ אותי לחיקו והתמסרתי להרגשה. בשלב מסוים עצרתי, התיישבתי על האדמה והתחלתי לעסוק במדיטציה, בניסיון לנקות את כל המחשבות מראשי ולא לחשוב על כלום. התחברתי לשקט של ההר והתנתקתי מדאגותיי. כל הדיבורים של סבתי ושל שי על מציאת מקצוע ומציאת קריירה בחיים כבר לא העסיקו אותי יותר. לאחר מכן קמתי ממקומי והמשכתי לעלות בשביל. הלכתי מבלי לדעת לאן, בהרגשה שכולי מלא אנרגיה חדשה. מסביבי שלט הצבע הירוק. כלניות אדומות ובוהקות בצבצו מבין הסלעים האפורים וביניהן נרקיסים צהובים. גבעוליהם הגבוהים של הכְּלָכִים שהיו דומים למקלות, הזדקרו מבין הצמחייה הנמוכה ובלטו עם תפרחתם הצהובה מעבר לשאר הצמחים. על הסלעים התחממו בשמש שפני סלע. הייתי צריך לחכות מעט כדי לראות את תזוזתם, אחרת לא ניתן היה להבחין בינם ובין בליטות בסלעים. ההר נראה לי כולו חסר דאגות, השפנים התחממו בשמש, הצמחייה פרחה והיתה בשיאה וכל מה שהיה קשור לבני האדם וענייניהם היה רחוק ממני באותו רגע.

נזכרתי שכשהייתי בכיתה ג', טיפסתי על הר הגלבוע עם גבס לרגלי. הלכתי יחד עם כל הקבוצה ולא התלוננתי. הגבס על רגלי השמאלית לא הגביל אותי, הרגשתי מיומן בטיולים על ההר והלכתי במהירות. תמיד היתה בינינו תחרות מי הולך בין הראשונים ואני לא רציתי לתת לגבס להוות מכשול עבורי. בדרך חזרה הגענו כמו תמיד לשביל כורכר לבן ורחב בו היינו מבקשים מהמורה אישור לרוץ בכל המהירות עד סוף המסלול. לא ויתרתי ורצתי כמו כולם. רק בשלב הזה הבחין מדריך הטיול כי הלכתי עם רגל מגובסת והתפלא על כך שאני הולך כמו כולם ואיני מתלונן. לא עניתי לו. המשכתי ללכת ולהראות כמה אני מסוגל להיות חזק גם כאשר יש גבס לרגלי. תמיד רציתי להיות פעיל. מחלה בשבילי היתה רמזור אדום שמשמעותו חולשה מול הסביבה ומי שטוב בספורט וחזק ומקובל חברתית הוא המנצח. כנראה שעד היום מוחי פועל בצורה של ניצחון והפסד, תוצאה של שנים רבות על מגרשי הכדורסל. אין באמצע, יש טוב או רע, ניצחון או הפסד, מואר או מעורער.

הגעתי לפסגת ההר שהיתה מלאה באורנים שחלקם נטו על צידם מכיוון שלא התאימו לאקלימו של הגלבוע. לא היה לי יותר לאן לעלות, ראיתי מרחוק את הר החרמון עם כיפתו הלבנה. הוצאתי הרבה אנרגיה אבל עדיין לא הרגשתי רגוע, החזרה לחברה מסודרת ומובנית שבה כל אחד צריך להילחם על מקומו לא היתה קלה עבורי. חשבתי על רעיון ההארה שאימצתי לעצמי. הרי בהודו חשבתי שאוכל להיות גורו שיהפוך את כולם למוארים ואחרי הרעיון הנשגב הזה נפלתי לתהומות עמוקים. למרות הנפילה הקשה עדיין האמנתי שאני יכול להיות מואר ומאושר כל הזמן. ראיתי שאת האנשים האחרים זה פחות עניין. הם היו עסוקים כל אחד בחיי היומיום שלו, שלא כמו בהודו, שם היו חבריי עסוקים בלדבר על עניינים מיסטיים רוב הזמן. הבנתי שאולי אוכל להיות מואר אבל אני צריך גם להתאים את עצמי לחיי היומיום בארץ, לחזור לעבוד, ולחזור לצורת החיים אותה הכרתי לפני נסיעתי.