נשמת הפרחים

פתח שער — פתח דבר
מאת שירה חֹרש

במהלך שהותי ביפן, ביליתי זמן רב מתחת לשערי ה-torii.

שערי ה-torii הם מקדשי השינטו הפזורים בכפרים, בערים ובמעמקי הטבע, ומשמשים כ״נקודות חיבור אישיות״ ו/או ״אזורי מדיטציה או תפילה״, העומדים לרשות כל אחד בכל עת ובכל מקום.

אחד בתורו, עומד תחת השער, מוחא כף אל כף, קד, וחוזר אל — עצמו.

 

טוריי (鳥居), שמשמעותו ״מושב ציפור״, המעוצב כְּשׁער ומסמן סף, הוא סמל למעבר בין הארצי למקודש, וזה גם תפקידו.

שערים אלה מאפשרים לאדם לעבור טרנספורמציה ולציין נקודת מעבר כל פעם שהיא נחוצה.

הטוריי דומה לטֵמֵנוֹס: מונח יווני המתייחס לרצועת אדמה שהוקצתה כתחום רשמי המוקדש לאל.

 

הפסיכואנליטיקאי קרל יונג מתייחס לטמנוס כמקום בטוח שבו יכולה להתקיים עבודה נפשית. באזור זה, ניתן ליצור קשר עם הלא מודע ולהביא תכנים לא מודעים — כמו הצל של יונג, אנימוס/אנימה וארכיטיפים עצמיים — לאור התודעה.

 

כזו היא הפואטיקה, השפה העתיקה של הנפש, מרחב מקודש שנפתח בעת הוויתור על הנרטיב.

מרחב שבו כל הצללים והמאורות, הסודות, הדימויים, המציאויות והחלומות, יכולים להתקיים במקביל, ללא סתירה או היררכיה.

מרחב התבוננות, מרחב אפשרויות, מרחב מַרְפֵּא.

 

כזו במיוחד היא שירתה של מיסוזו, שירתה דומה לשרשרת שערי טוריי, כפי שאנחנו מכירים אותם ממקדש הפושימי אינארי טאישה (伏見稲荷大社) המפורסם, שרשרת של הדהודים אין־סופית המרחיקה את האני מהעצמי ומקרבת ביניהם.

הספר עצמו נדמה כמו שביל ארוך החוצה שדות רחבים, יערות וימים, ולאורכו הוא מנוקד בשערים, פתחים לעצמיים שונים.

 

״אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"

אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."

 

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"

אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."

 

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"

אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."

 

וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.

 

אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"

אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."

 

הָאִם אַתְּ הֵד?

לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.״

 

בה בעת, מיסוזו ניצבת עם "הנני" נוכח, מסכים, מקומי, על המפתן שלפני הרגע הזה כפי שהוא כאן, ולפני צורת הנוף שהוא מביא עימו. מחד גיסא, זוהי נוכחות של ילדה במפגשה הראשון עם פרח, אך מאידך גיסא, זוהי נוכחות שכבר כאבה פעמים רבות את פציעת קוציו. בשתי ידיה היא אוחזת — את היגון ואת ההודיה, כיאה לשירה טובה המרככת את הבטן.

 

חוויית ההתבודדות העולה משיריה, מאפשרת לה לנוע מעבר לחשיבה האנליטית, אל תחושות המתגלמות בגוף, באינטימיות מול הטבע, מול המופלא, ומשם כמו בנשיפה עדינה היא פונה אלינו בחזרה, בדוברה.

 

בענווה ובמסירות מרטיטה (שמתנגנת בדומה לזו של ללה, המשוררת מקשמיר: ״תכלית בואך לעולם מתגשמת/ בין 'אני היא' ל'זה'״), היא מתעדת בעיניים רכות תנועות ותנודות פנימיות עדינות דרך עיני הטבע, פותחת לנו צוהר ועוד צוהר אל תודעתה הפוגשת. פוגשת את הצער עד תומו. את היופי עד תומו, ועד תומה.

 

סיפור חייה ומותה הטרגי של מיסוזו השאיר אותי עם תחושה מוכרת,

כשהנרטיב בלתי ניתן להכלה, לא בטוח, השירה הופכת למחוז השייכות, למרחב המוגן.

במרחב זה גם לפעמון, גם לציפור וגם למיסוזו יש תפקידים, וכולם שווים וטובים.

 

״אֲפִלּוּ אִם אֶפְרֹשׁ אֶת זְרוֹעוֹתַי,

לְעוֹלָם לֹא אוּכַל לָעוּף בַּשָּׁמַיִם.

וְהַצִּפּוֹר שֶׁעָפָה לֹא תּוּכַל

לְהִתְרוֹצֵץ עַל הָאֲדָמָה, כָּמוֹנִי.

 

אֲפִלּוּ אִם אֶתְנוֹעֵעַ

צְלִילַי לֹא יֶעֶרְבוּ

וְהַפַּעֲמוֹן הַמְּצַלְצֵל,

לֹא יֵדַע אֶת כַּמּוּת הַשִּׁירִים שֶׁאֲנִי יוֹדַעַת.

 

הַפַּעֲמוֹן, הַצִּפּוֹר וַאֲנִי, כֻּלָּם שׁוֹנִים, כֻּלָּם טוֹבִים.״

 

מי ייתן ונתאסף לצד מיסוזו סביב התדר העדין והגמיש של הפואטיקה,

מעבר לגבולות הנרטיב, ההיגיון, הטריטוריה והאידיאל, נפתח פתח סמוי לנסתר, שם נחווה אותנו כשייכים.

 

״שְׁבִיל חָדָשׁ, נִסְתָּר

נִפְקַח לִי בַּמֻּכָּר

בֵּין גְּדֵרוֹת וּמַבָּטִים, פִּתְאֹם שָׂדֶה

כְּמוֹ הוּסְטָה לְהֶרֶף פָּרֹכֶת הָרוּחַ

וַאֲנִי מִהַרְתִּי לַעֲבֹר.

מֵאֲחוֹרֵי הַחֻקִּים נִפְרַשׂ יָם

שֶׁמְּעַטִּים יָדְעוּ עַל קִיּוּמוֹ

שֶׁאִישׁ לֹא דִּבֵּר בּוֹ

שִׁכְרוֹן מֶרְחָבִים

בִּנְקֻדַּת קִיּוּמִי הַזְּעִירָה

כְּדַרְוִישׁ חוֹלַלְתִּי עַל מְקוֹמִי, קוֹדַחַת

פֶּתַח סָמוּי״

 

(סיון הר־שפי, 2014)

 

התחלנו תחת השער הפואטי ותחתיו גם נסיים.

 

במקדשים בודהיסטיים מסוימים, לשער, בשני עמודיו התומכים, זה מול זה, שני פִּיות המייצגים את הצליל הראשון והאחרון שהיקום מפיק:

 

שני פיות

האחד — פתוח

השני — סגור

 

ברומא העתיקה, היה האל יאנוס פטולקיוס ממונה על פתיחת השערים,

ואילו יאנוס קלוסיביוס היה האל הממונה על סגירת השערים.

 

אך בכל מקום תחת השמש, צללי השער נעים באותו אופן, ואותן שאלות (העולות מתוך שירתה של מיסוזו) נשאלות:

 

היכן הפנים? היכן החוץ?

מתי הם מתהפכים?

היכן הבית, ומהו תפקיד השער כאשר הוא ניצב בעין הסערה?

כלי תקיפה או הגנה?

איזה פה מופנה החוצה? מי פותחו? מי סוגרו?

האם הוא אומר שירה?

 

״בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ גֶּדֶר הַבֹּץ הַיְּשָׁנָה

מִתְפּוֹרֶרֶת

וְאַתְּ רוֹאָה

קְצוֹת מַצֵּבוֹת.

 

שָׁם, אֵי שָׁם בְּצֵל

הַגִּבְעָה,

מִיָּמִין, בְּהֶמְשֵׁךְ הַדֶּרֶךְ,

הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁרוֹאִים הוּא יָם.

 

יֵשׁ מָקוֹם שֶׁפַּעַם

עָשִׂיתִי בּוֹ מַשֶּׁהוּ טוֹב

וּבְכָל פַּעַם שֶׁאֲנִי חוֹלֶפֶת לְצִדּוֹ

אֲנִי מַרְגִּישָׁה טוֹב.״

 

על מפתן ספר זה של מיסוזו נציב דלת מסתובבת

בין נושא לנשוא

בין מציאות לחלום

בין נסתר לנגלה

בין צער להודיה

בין החשֵׁכה לאור הראשון

 

נסתובב בה, ננוע, ננסה שנית, שלישית, שמינית

דרך עיניה הרכות של מיסוזו, הנוכחות, הסולחות,

נביט זה בזה, זו בזו, שוב ושוב, עוד ועוד.

 

״מֵעֵבֶר לַנָּתִיב הַזֶּה,

יֵשׁ יַעַר גָּדוֹל.

שְׁמַע לִי, אֶדֶר בּוֹדֵד,

בּוֹא נֵלֵךְ בַּנָּתִיב הַזֶּה.

 

מֵעֵבֶר לַנָּתִיב הַזֶּה,

יֵשׁ אוֹקְיָינוֹס גָּדוֹל.

שִׁמְעִי לִי, צְפַרְדֵּעַ, בִּבְרֵכַת הַלּוֹטוּסִים שֶׁלָּךְ,

בּוֹאִי נֵלֵךְ בַּנָּתִיב הַזֶּה.

 

מֵעֵבֶר לַנָּתִיב הַזֶּה,

יֵשׁ עִיר נֶהְדֶּרֶת.

שְׁמַע לִי, דַּחְלִיל עָצוּב,

בּוֹא נֵלֵךְ בַּנָּתִיב הַזֶּה.

 

מֵעֵבֶר לַנָּתִיב הַזֶּה,

יֵשׁ מַשֶּׁהוּ, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ, שֶׁמְּחַכֶּה.

כֻּלָּנוּ נֵלֵךְ, בְּיַחַד.

בּוֹאוּ נֵלֵךְ בַּנָּתִיב הַזֶּה.״

את הד

אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק?"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "נֵלֵךְ לְשַׂחֵק."
 
אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת "טִפְּשָׁה!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "טִפְּשָׁה."
 
אִם אֲנִי אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר!"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "לֹא רוֹצָה לְשַׂחֵק יוֹתֵר."
 
וְאָז, אֲנִי מַרְגִישָׁה בּוֹדֵדָה.
 
אֲנִי אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת,"
אַתְּ אוֹמֶרֶת, "מִצְטַעֶרֶת."
 
הָאִם אַתְּ הֵד?
לֹא, אַתְּ כָּל הָעוֹלָם.