לבבות שבירים 2 - שקרים שבירים

פתח דבר

לקסי
לפני שנה

היופי שבאהבה נמצא באופן שבו היא שובה את ליבך ומעצבת אותו למשהו חדש, משהו מורכב ונועז. כך הרגשתי כשהתאהבתי באיידן, הגבר שלו אני עומדת להינשא בעוד חודש. עיניי רואות את העולם בגוונים של צבע שלא ראיתי לפני כן, ובכל יום אני מגלה שאני אוהבת אותו יותר מאשר ביום הקודם, אבל לאחרונה העבודה שלו גובה מחיר. שעות העבודה שלו התארכו. בחודשים האחרונים הוא יוצא מהעבודה הרבה אחרי תשע, וכשהוא מגיע, כל מה שהוא רוצה לעשות זה לישון.

השבועיים האחרונים היו הגרועים ביותר. הוא הפסיק לגמרי לבוא. הוא תמיד עייף ואני מנסה לגלות הבנה. אני יודעת שהוא עובד קשה, אבל אני מתגעגעת אליו. אני מתגעגעת אלינו.

אף פעם לא ידעתי שחייו של אנליסט פיננסי כוללים עבודה בשעות מטורפות כאלה. נכון, הוא עבד שעות ארוכות פה ושם בשנים האחרונות, אבל אף פעם לא היה רצף כזה.

היו לנו תוכניות שהוא יהיה כאן הערב כדי שנוכל להשלים פרטים אחרונים בהכנות לחתונה, אבל אני עדיין כאן לבד. שלחתי לו שתי הודעות לפני שעה, אבל הוא לא ענה. זה לא מתאים לו. אפילו כשהוא במשרד, הוא תמיד חוזר אליי.

אני מביטה בטלפון שלי. השעון מראה שהשעה שמונה בערב. אולי משהו קרה. דאגה מכרסמת בי. אולי הוא נפגע ונמצא לבד באיזה מקום. אני משפשפת את חזי וכבדות שלא הייתה שם קודם מתיישבת לה שם. אני שולחת לו עוד הודעה.

לקסי: היי, מותק. עכשיו אני מודאגת. אני רק רוצה לוודא שאתה בסדר. בבקשה תתקשר אליי.

אני זקוקה להסחת דעת, לכן אני מרימה את כוס היין האדום ביד אחת וביד האחרת מרימה את מגזין החתונות. אני מדפדפת בין הדפים, מקווה למצוא סידור פרחים שייראה איכשהו יפה. חנות הפרחים זקוקה להחלטה שלי בדחיפות, אבל הראש שלי לא שם. אני מודאגת מדי בגלל איידן.

אני מופתעת שאימא שלו נתנה לי להביע את דעתי בנוגע למשהו, בהתחשב בכך שהיא השתלטה לחלוטין על כל תכנון החתונה. אל תבינו אותי לא נכון, אני אוהבת את האישה הזאת, אבל לעזאזל, היא קיבלה כל־כך הרבה החלטות בלי להתייעץ איתנו אפילו. אני מניחה שהעובדה שהיא משלמת על האירוע הראוותני משמעה שהדעה שלי חשובה פחות משלה. נראה שהדבר היחיד שאנחנו מסכימות עליו הוא שהכול צריך להיות מוגזם ומודרני.

היא הזמינה קרוב לשלוש מאות אנשים, רובם אנשים שהמשפחה שלה מכירה. לא שיש לי כל־כך הרבה אנשים להזמין. מלבד המשפחה הגרעינית שלי, יש לי כמה דודים, ועוד כמה בני דודים. אני מגיעה ממשפחה קטנה, וכולם חיים בפלורידה. אני הייתי המורדת שעברה אל התפוח הגדול. הברק והזוהר של ניו יורק תמיד קסמו לי, וכשהגיע הזמן לנסות להתקבל לקולג'ים הגשתי בקשות רק לקולג'ים כאן.

ההורים שלי התעייפו מלהתחנן בפניי שאחזור אל הקן. הספינה הזאת כבר הפליגה. אני לא יכולה להגיד שאני לא מתגעגעת אליהם או אל שתי אחיותיי. המעבר היה החלטה קשה, אבל זה תמיד היה החלום שלי לחיות כאן.

לא הבנתי עד כמה החלום הזה שלי יהיה יקר, אבל אני לא מתחרטת על זה. אחרי הכול, פגשתי את איידן.

בכל מה שקשור לחברים, היחידה שאני קרובה אליה היא ליילה. הייתם חושבים שיהיה קל לפגוש אנשים מדהימים בניו יורק. כן, בטח.

אבל ליילה היא החברה היחידה שאני באמת צריכה. היא כמו אחותי השלישית. נפגשנו בשנה שעברה, כששתינו התחלנו לעבוד כעוזרות משפטיות במשרד עורכי דין קטן בטרייבקה, שעוסק בפגיעות אישיות. עמדות העבודה שלנו ממש זו ליד זו, ובימים הראשונים כל אחת מאיתנו התכנסה בעצמה. ידעתי שנועדנו להיות חברות ברגע שראיתי אותה שותה את אותו סוג של קפה כמוני. זה היה מקיאטו קרמל עם קרח, אם תהיתם.

היא אחד האנשים הכי כנים שפגשתי מאז עברתי לכאן. חבל מאוד שהחבר שלה כזה מנוול. איך שהוא מדבר אליה, והריבים הבלתי פוסקים שלהם, גורמים לי לדאגה. אני יודעת שיש דברים שהיא לא סיפרה לי. התחננתי בפניה פעמים רבות שתעזוב, אבל היא נשארת. הלוואי שלא הייתה נשארת. היא ראויה למישהו הרבה יותר טוב ממנו, ועושה לי בחילה לדעת שהיא לא רואה את זה.

אולי יום אחד היא תקשיב לי ותזרוק את המנוול הזה כדי שתוכל לפגוש מישהו כמו איידן. אני עדיין לא מאמינה שאני זוכה להתחתן איתו. אני מרגישה כמו בחלום.

כשהוא הציע לי נישואים, לפני כמעט שנה וחצי, לא האמנתי. זה היה יום רגיל, שום דבר מיוחד. פסענו בסנטרל פארק בשיאו של החורף עם שוקו חם בידינו הרועדות. כשהתקרבנו אל מזרקת בת'סדה והשלכנו לפח את הכוסות הריקות שלנו, שמענו מוזיקה נפלאה ביותר, מנוגנת על ידי גבר עם סקסופון. לא היה שם אף אחד מלבדו ומלבד המלודיה שלו, שריחפה על גבי הרוח.

כשהתקרבנו, איידן ביקש ממני לרקוד. רקדנו לנו ריקוד סלואו לבדנו ליד מדרגות המזרקה, והמוזיקה התנגנה כאילו כל פעימה נועדה רק בשבילנו.

כשהוא שחרר את ידי, השיר התחיל להשתנות לשיר שהכרתי היטב, שיר שלא יכולתי להפסיק לשמוע שוב ושוב. כשטבעתי בתוך המלודיה הנפלאה של All of Me של ג'ון לג'נד, איידן כרע על הקרקע, הביט היישר לתוך עיניי הקרועות לרווחה והדומעות וביקש ממני להיות שלו לנצח.

גופי התמלא בכל־כך הרבה אהבה, עד שהדף את הקור שהרגשתי רגעים אחדים לפני כן. בשפתיים רועדות ובדמעות הזולגות על פניי אמרתי 'כן' שוב ושוב. חיוכו זהר כמו הלב שלי כשענד לי את הטבעת על אצבעי.

ואז הוא חיבק אותי בזרועותיו ורקדנו עוד קצת. המשכנו לרקוד אפילו אחרי שהמוזיקה פסקה. מאז אנחנו ממשיכים לרקוד.

דמעות טריות צצות בעיניי כשאני נזכרת באחד הימים שהכי אהבתי. הזיכרון ממלא אותי בכל־כך הרבה מסירות, עד שליבי מאיים לפרוץ מחזי.

כשעברתי לראשונה אל העיר לא דמיינתי שאפגוש במקרה גבר טוב כל־כך. כשלקחתי את הרכבת התחתית לעבודה מדי יום ראיתי את אותו גבר סקסי מחכה מדי בוקר לרכבת. בהתחלה העמדתי פנים שאני לא מבחינה בו, אבל זה התחיל להיות קשה מדי, לכן העפתי מבט לכיוונו פה ושם בתקווה ללכוד את מבטו. בתחילה, הוא לא הבחין בי. זאת אומרת, הרכבת התחתית בניו יורק סואנת למדי בבקרים, כך שלא נפגעתי. ברגע שהוא קלט את מבטי, הוא היה שלי לפני שהוא בכלל קלט מה נפל עליו. זה היה כאילו נקלעתי לפרק בסדרה 'סקס והעיר הגדולה'.

איידן הוא כל מה שיכולתי לרצות. הוא נחמד ומתייחס אליי כאילו אני יקרה לו. כשהוא מביט בי, אני רואה אהבה.

אני ממשיכה לעלעל בהיסח הדעת במגזין ונזכרת ביום שבו נפגשנו, עד שסידור פרחים שמונח במרכז השולחן בדף שבו אני מסתכלת, עם ורדים בצבע שמנת, לוכד את תשומת ליבי. הקריסטלים שנתלים מהאגרטל הנוצץ והצר הם בדיוק במידת הדקדנטיות שאני רוצה. תנו לי את כל הדברים הנוצצים. אני מקפלת את פינת הדף.

בדיוק באותו רגע הטלפון שלי רוטט עם הודעה נכנסת ואני לוקחת אותו במהירות מהמיטה שלידי ומקלידה את קוד ביטול הנעילה.

איידן: היי, מותק, אני מצטער. רק עכשיו ראיתי את ההודעות שלך. סליחה, אבל אני שוב מוכרח לעבוד עד מאוחר, כך שלא אוכל לבוא אלייך. אני יודע שאת מאוכזבת, אבל אני מבטיח שמחר בערב כולי שלך. מתגעגע אלייך.

לקסי: מאוכזבת זו לשון המעטה. אני מתגעגעת אליך כל־כך. קיוויתי שנוכל לדבר על כמה עניינים שקשורים לחתונה. אתה יודע, הדברים שאימא שלך הרשתה לנו לעשות.

איידן: אני יודע, מותק, היא מוציאה גם אותי מדעתי. מאחר שלא אראה אותך, אני רוצה תמונה סקסית כדי שאהיה קצת פחות בודד.

אני אוהבת שהוא מבקש תמונות. זה גורם לי להרגיש סקסית, נחשקת. אני מורידה את עצמי אל המיטה, מושכת בגופייה וחושפת את החזיה הוורודה והלוהטת שלי, והרבה מחשוף. אני מכניסה אצבע לפי בתנוחה מפתה ושולחת אליו את מבט ה'זיין אותי' הכי טוב שיש לי. קליק. שלח.

איידן: את כזאת סקסית. הלוואי שהייתי שם עכשיו.

לקסי: כן? מה היית עושה לי?

אני מצלמת עוד תמונה, אבל הפעם מראה לו עוד משהו, לא רק את החזייה.

איידן: וואו. את מדהימה. אם רצית לגרום לי זקפה, המשימה הושלמה בהצלחה. אצטרך להישאר ליד השולחן שלי כדי לא להביך את עצמי בפני החבר'ה.

לקסי: זה מה שאתה מקבל על זה שנטשת אותי הלילה.

איידן: מצטער, לקס. את יודעת שהייתי מעדיף להיות איתך. נהיה פה מטורף לאחרונה. מחר אקח אותך לבלות ואשאר אצלך בלילה. אני מתגעגע אלייך, מתוקה, אבל תני לי לחזור לעבודה לפני שיעמוד לי כל־כך עד שלא אוכל לעשות שום דבר מלבד לטפל בבעיה שיצרת.

לקסי: הלוואי שהייתי שם כדי לעזור בבעיה הזאת. נתראה מחר. נשיקות.

איידן: אוהב אותך.

לקסי: אוהבת אותך יותר.

אני משליכה את המגזין על הרצפה ואז משלבת את ידיי מאחורי ראשי ובוהה בתקרה, בדידות הולמת בי ומתפשטת עד שאני מרגישה אותה בכל מקום.

אני לא הטיפוס התלותי, אבל מגיעה נקודה שבה הבדידות הופכת להיות אפלה ומציפה. זה כאילו אני עץ חשוף בלי העלים הצבעוניים שלו, המערסלים אותו בחמימותם. לעזאזל, אולי זה מפני שלא עשינו סקס כבר שבועות. אני מתגעגעת אל החיבור, וזה כנראה עולה לי לראש.

לעזאזל עם זה. נמאס לי לרחם על עצמי. אני מתכוונת לעשות משהו בעניין. אני מסירה את מכנסי הפיג'מה הקצרים ואת הגופייה השחורה והולכת לארון כדי למצוא משהו סקסי ללבוש. אחרי הכול, אם אני מתכוונת להפתיע את ארוסי בעבודה, אני זקוקה לתלבושת שתהפוך את כוונותיי לברורות כשמש.

אני בטוחה שהוא יכול לקחת הפסקה קטנה, ולשנינו לא יזיק קצת שחרור מתחים. הייתה לי פנטזיה לזיין אותו במשרד שלו, אבל בפעם היחידה שהזכרתי את זה, הוא אמר לא. הפעם לא אהיה מוכנה לקבל 'לא' כתשובה.

הריגוש מקיף אותי וגופי מתמלא חשמל. אני לוקחת שמלת ג'רזי כחולה וצמודה מהארון ולובשת אותה, ואחר כך נועלת סנדלים בעלי עקבים גבוהים. לבסוף אני מתאפרת במעט מסקרה ואודם אדום. אם מבט היה יכול להרוג, אני חושבת שאין ספק שזה היה גורם לליבו להפסיק לפעום.

אני ממהרת לצאת מהדירה שבקומה השמינית ואת פניי מקדם אוויר הקיץ הלח. אני אוהבת מזג אוויר חמים, אבל אפילו לזה יש גבולות. יולי הוא כבר לא החבר שלי, אלא המדכא שלי, שחונק כל דבר שנמצא בדרכו.

אני נכנסת למכונית שחונה במקום השמור שלה בחזית החניון, מתניעה את המנוע ויוצאת לרחוב. הנסיעה מהדירה שלי בברוקלין עד לוול סטריט לא אמורה לקחת יותר משלושים דקות. הזמזום העצבני של הציפייה מפרפר בתוכי.

אני מקווה שהוא יאהב את הביקור הלא צפוי. אני בטוחה שהוא התגעגע להיות איתי באותה המידה שבה אני התגעגעתי להיות איתו.

אם יהיה לי מזל כריס, השומר שאוהב אותי, ייתן לי להיכנס. האם הוא אוהב אותי מספיק כדי להפר את הכללים? אני מנחשת שאגלה בקרוב.

ליתר ביטחון, כשאני עוצרת במסעדה הסינית החביבה עליי ולוקחת משם משלוח בשבילי ובשביל איידן, אני לוקחת גם משהו קטן בשביל כריס. אומרים שהדרך לליבו של גבר עוברת דרך קיבתו, אז תכף אנסה את זה.

המכונית נתקלת במדרכה לא ישרה כשאני מתקרבת אל היעד. אני מוצאת מקום חניה מעבר לרחוב, יוצאת במהירות מהמכונית, ומתקדמת לעבר הבניין. דלתות ההזזה הכבדות העשויות זכוכית נפתחות ברגע שאני מתקרבת אל הכניסה.

נקישות נעלי העקב שלי הן הצליל היחיד שאפשר לשמוע על אריחי הפורצלן הלבנים של הלובי כשאני מתקרבת אל דלפק הביטחון. "היי, כריס, מזמן לא נפגשנו. מה שלום המשפחה?"

"היי, מיס פיליפס. אכן, הרבה זמן. כולם בסדר." הוא קם על רגליו והכיסא חורק על הרצפה כשהוא דוחף אותו לאחור. "הזאטוטים גדלים מהר מדי. מה שלומך?"

"אני בסדר גמור. ההכנות לחתונה משגעות אותי. לכן אני כאן." אני מחייכת. "אני צריכה לראות את איידן כדי לברר כמה דברים לקראת היום הגדול. ולפני שאני שוכחת... זה בשבילך." אני מרימה את השקית עם האורז והעוף המטוגן ומניחה אותה על הדלפק.

"מיס פיליפס, ממש לא היית צריכה." הוא לוקח את השקית בלי היסוס. "תודה רבה."

"אין בעיה, ותקרא לי לקסי."

הוא מחייך בנימוס, זוויות עיניו החומות מתקמטות. "תודה, לקסי. אין ספק שאיידן יודע לבחור נשים."

לחיי מתלהטות. "תודה."

"טוב, אז תעלי היישר למעלה." הוא קורץ לי. "רק תחתמי ואת מסודרת."

ניצחון! אני לוקחת את העט ומשרבטת את שמי. הבטן שלי מתהפכת כשהפרפרים רוקדים להם שם בפנים. אני כבר לא יכולה לחכות לראות את הבעת פניו.

אני מנופפת לכריס לשלום ואז עולה במעלית לקומה השלישית. אני משעינה את ראשי על הדופן ונזכרת בפעם האחרונה שאיידן ואני היינו יחד. הכול נראה נכון, אבל זה לא נראה ככה עכשיו. עברו שלושה שבועות מאז נגע בי, שלושה שבועות מאז הרגשתי כאילו הגוף שלי והגוף שלו מאוחדים והלבבות שלנו מסונכרנים. יותר מדי זמן, אם שואלים אותי.

המעלית סוף־סוף מגיעה ואני יוצאת לתוך לובי חשוך, ואל משרדים חשוכים לא פחות. דממה אופפת אותי.

הבטן שלי צונחת.

הדופק שלי עולה במהירות, רועם באוזניי. בום־בום. משהו לא בסדר. הוא לא אמר שיש כאן עוד אנשים? אולי כולם הלכו הביתה?

כן, כנראה.

אני פונה שמאלה אל המסדרון המרופד בשטיח והולכת בצעדים רועדים אל המשרד שלו. כשאני מתקדמת הלאה, אני שומעת צחוק מרוחק, צחוק של אישה. משקל כבד צונח לפתע אל תוך ריאותיי ומקשה עליי לנשום. טוב, אני מניחה שהוא לא היחיד שנשאר כאן.

כשהצעדים שלי מתקרבים, כך גם הקול שלה מתקרב, אבל עכשיו לא רק את הקול שלה אני שומעת, אלא גם את קולו של איידן, ושני הקולות מגיעים ממשרדו.

"זה ממש נעים," הוא גונח.

אני נעצרת, חסרת תנועה. הפרפרים שהיו לי לפני כמה רגעים מתחלפים באימה פתאומית. הדם אוזל מגופי ואני נרעדת מהקרח שמתפשט עכשיו בעורקיי. אני מקווה שמה שאני מדמיינת הוא הרבה גרוע יותר מהמציאות. אולי הפרפרים האלה ידעו משהו שאני לא ידעתי. אולי הם הזהירו אותי לא להתקרב.

"אוה, איידן." היא מצחקקת. "בגללך נסתבך בצרות."

אני נושמת עמוק. כל אחד מהצחוקים שלה הוא כמו אגרוף בבטן. טעם מר עולה בגרוני וכל ניסיון לבלוע אותו רק הופך אותו לגרוע יותר. אני עוצמת את עיניי כאשר הסימן הראשון לדמעות מתחיל להופיע.

אני פוסעת צעד קדימה, ועוד אחד, רק עוד כמה מטרים מפרידים ביני לבין הגניחות שלהם. עם כל צעד נוסף הפחד גובר, עד שהוא משתלט לגמרי.

"תתכופפי."

קולו נשמע במסדרון ונכנס היישר לליבי, מנפץ אותו לחתיכות זעירות. אני מרגישה כאב חד בכף ידי מפני שאני מקמצת את אגרופיי חזק כל־כך, שציפורניי חופרות עמוק. הכאב הזה הוא כלום בהשוואה למה שקורה ללב שלי.

"כן, אדוני," היא ממלמלת, "מה שתרצה."

השפה שלי רועדת ודמעות זולגות על לחיי, מספרות על לב שבור. אוי, לא, אני עומדת להקיא. אני אוחזת חזק בשקית האוכל שבידי ומתקרבת אל הדלת.

אל תעשה לנו את זה, איידן. בבקשה.

אני לא יודעת למה אני מתחננת כשאני יודעת מה אראה, כשאני יודעת שה'לנצח' שהוא הבטיח לי בליל חורף ציורי אחד התפוגג.

אני אוחזת בידית ומסובבת אותה לאט, בדיוק כשגניחה כבדה יותר דוקרת את אוזניי, הגניחות שהייתי מזהה בכל מקום, הקולות ששייכים לגבר שאני אוהבת, זה שחשבתי שהרגיש כמוני.

"וואו, קייטי, את נעימה כל־כך. רחב יותר."

אני נושכת את החלק הפנימי של לחיי, מדכאת את היבבה שמנסה לפרוץ מגרוני. הדלת נפתחת. בתחילה אני לא רואה דבר מלבד ספת הקטיפה הירוקה ליד הקיר, אבל אני שומעת אותם, העור על העור, הזעקות והגניחות. אני יודעת מה זה אומר, ולא משנה כמה ארצה להכחיש את זה, לא משנה עד כמה הייתי רוצה שזה יהיה רק חלום, זה לא. זה ממשי וזה קורה. שום דבר שאעשה לא ימחק את מה שאני עומדת לראות, והלוואי שלא הייתי צריכה לראות את זה.

אני פותחת את הדלת עוד קצת ומאבדת את היכולת לנשום. אם לב היה יכול להיקרע מתוך החזה, זה היה קורה ללב שלי. הוא היה נופל על הרצפה, ממש ליד שולחן הכתיבה שלו, היכן שהוא מזיין אותה.

הוא עומד מאחוריה, וכל התקוות והחלומות שבניתי נשמטים. הוא הרס את כל העתיד שלנו, ניתץ את האהבה שלנו כאילו לא הייתה קיימת מעולם. אני עומדת שם, רק קליפה של האישה שהייתי לפני דקות אחדות בלבד.

כשאהבה מתה, שפע הצבעים מת איתה. הכול מסביבי אפל, הגוונים מלאי החיים התפוגגו והכול נעשה חד־גוני.

הוא אוחז בשערה הבלונדיני כשהוא ממשיך לבגוד בי, לא מודע לכך שאני עומדת שם, וכל שאיפת אוויר שולחת אותי קרוב יותר אל חורבני המוחלט.

ידיי רועדות ושקית האוכל נופלת מידי בחבטה על הרצפה. זה הרגע שבו הוא מבחין בי, האישה מבחוץ, שעומדת בפתח.

הוא מפנה את פניו הצידה, ועיניו הקרועות לרווחה, המלאות באימה, פוגשות סוף־סוף בעיניי.

"לקסי, שיט."

הוא ממהר לצאת ממנה והיא שולחת אליי מבט מלא אימה ומסתובבת. הוא לובש את מכנסיו ומסדר את עצמו מהר בזמן שהוא מתרחק ממנה עוד. הוא מתקרב אליי, אבל אני ממשיכה להתבונן בבלונדינית. היא הרבה יותר רזה, וצעירה ממני.

היא אוספת את החולצה הלבנה שלה ביד אחת ומנסה ללבוש אותה על העירום שלה בזמן שהיא מסדרת את חצאית העיפרון שלה בידה האחרת.

עיניה מתרוצצות הלוך ושוב ביני לבין הקיר שמולה. אני רואה את הפחד נשקף מעיניה. מה היא רואה בעיניי? את הכאב שזולל את נשמתי? או אולי את הזעם הלוהט, את האש הנוזלית הבוערת, שהופכת אותי לאבק?

היא יודעת שאני קיימת, היא בטוח יודעת. היא לא הייתה המומה כשראתה אותי. היא נבהלה רק מכך שהם נתפסו.

האם הוא התחיל איתה? או שאולי היא זאת שהתחילה את זה? כמה פעמים? האם זה חולני שאני רוצה לדעת הכול?

"לקס, זה לא..."

אני מפנה את מבטי הקפוא אליו. מזווית עיני אני רואה אותה מתרחקת משולחן הכתיבה ופונה אל עבר פינת החדר, אל מקום שבו אני כבר לא יכולה בקלות להסתכל עליה.

אני יודעת שאת עדיין כאן, כלבה.

"זה לא מה, בן־זונה?" הוא לא מסוגל להביט בעיניי. הוא מביט ברצפה ומחכך את פיו באצבעותיו. "תסתכל עליי." הוא עדיין לא מסתכל. "תתמודד עם מה שעשית, פחדן מזוין."

קלאק. אני פוסעת קדימה. קלאק. עוד צעד ואני ממש מולו, ליבי הולם בפראות, הדופק שלי שואג. הזעם נבנה ונבנה ואני עומדת מול קיר לבנים ומרגישה צורך לנפץ אותו לרסיסים, להכאיב לו.

ואני עושה את זה. אני נותנת לו אגרוף היישר בסנטר. חזק.

"פאק!" הוא שואג, מעסה את המקום הכואב. אני לא אדם אלים, אבל זעם טוב יותר מכאב, לזעם יש מטרה וזה עתה השגתי אותה. אני מתחילה לסגת, מוכרחה להיות רחוקה ממנו עד כמה שאוכל.

"לקסי, בבקשה, חכי. אין לה שום משמעות. זה קרה רק פעם אחת. הייתי... חלש. אני מצטער."

אבל המבט בעיניו החומות מלא ברמייה, מסתיר בתוכו את השקר. אני מניחה שהוא שוכח כמה טוב אני מכירה אותו. "איך יכולת?" אני מנסה לבלוע את הכאב הזוחל במעלה גרוני. "איך לא ראיתי איזה אדם אתה? הרסת הכול!"

אני נושמת עמוק ומנמיכה את קולי. אני לא רוצה שהוא יראה אותי מאבדת את זה לגמרי. אני טובה יותר מזה. "אני מקווה שהיא תשבור לך את הלב כמו שאתה שברת את שלי, וכשתהיה שבור, אני מקווה שתגיע מישהי ותשבור אותך עוד יותר, עד שלא יישאר ממך כלום, מפני שזה מה שאתה. אתה כלום."

אני מרימה את השקית עם העוף בשומשום ומשליכה אותה על חזהו.

“שיט," הוא ממלמל. כשהוא מנסה לנגב את מה שנמרח על פניו מתוכן השקית, אני ממהרת אל המסדרון, לא קרובה אפילו להיות מרוצה. המסדרון נראה ארוך יותר מכפי שהיה קודם.

לעזאזל, חבל שאני נועלת את נעלי העקב האלה. כשאני מגיעה אל המעלית אני לוחצת על הכפתור ושומעת את צעדיו מתקרבים במהירות עד שהוא ממש מאחוריי.

“לקסי, בבקשה, אל תעשי את זה! אני אוהב אותך. זאת תמיד היית את." הוא ממשיך לדבר, אבל אני רק מתפללת שישתוק. כל מילה חותכת עמוק יותר, כל מילה ערמומית יותר מהמילה שלפניה. "פישלתי, בסדר? אני יודע! לעזאזל!" קולו נשבר קצת, אבל הוא מתאושש במהירות. "את הדבר הכי טוב שקרה לי אי פעם ודפקתי את זה.”

"כן, בהחלט, חתיכת חרא שכמוך. אף פעם לא אסלח לבוגד." אני מתעלמת ממנו, מביטה בדלתות ומתפללת שייפתחו, בינתיים נושכת את החלק הפנימי של לחיי כדי לעצור את זרם הדמעות שמתחנן להראות לו מה עשה. לא אעשה את זה. הוא לא יקבל את הכאב או את הפגיעוּת שלי.

"בבקשה, מותק, תגידי משהו. תגידי לי מה אני יכול לעשות!"

קולו רווי ברגש, ואני מקווה שהוא ייחנק מזה. בגיל עשרים ושמונה כמעט, החיים שלי כבר היו מתוכננים לגמרי עם גבר שקיבל את ליבי מהרגע שבו התנשקנו, לפני שלוש שנים כמעט, אבל הוא החריב את זה ברגע אחד. לא משנה עד כמה הייתי רוצה שנוכל לחזור לאחור, זה הסוף של מה שהיה, ומה שיכול היה להיות.

אני פונה אליו, עיניי מצומצמות, בדיוק כשצלצול המעלית מודיע לי שהיא סוף־סוף הגיעה. "מה שאתה יכול לעשות זה ללכת לעזאזל!" אני נכנסת למעלית והוא לא עוצר אותי. הוא יודע בדיוק כמוני שזה נגמר.

בדיוק כשהדלתות עומדות להיסגר אני מסירה את הטבעת שהוא נתן לי באחד הימים הכי טובים של חיי ומשליכה אותה לרגליו, ממש ליד ליבי, שפועם בקושי.

"לקסי — "

המילים שלו נקטעות כשהדלתות נסגרות. איזו טיפשה הייתי שהאמנתי שמצאתי את האחד. זו הייתה רק אשליה. הקירות שבתוך חזי לוחצים חזק, ואני אוחזת בפלג גופי העליון בתקווה לגרום לכאב לחדול, מקווה שהריאות שלי יצליחו לקלוט את האוויר שכל־כך נחוץ לי. אני מתחילה להתמוטט, אבל אני לא יכולה לבכות, לא עכשיו, לא כאן.

תחזיקי מעמד. רק עוד קצת.

הדלתות נפתחות ואני מצליחה לצאת החוצה. אני לא יוצרת קשר עין עם כריס כשאני חולפת ליד הדלפק שלו. הוא נעמד ברגע שהוא רואה אותי.

"ביי, לקסי — את בסדר?"

אני מהנהנת ומרימה את ידי לנפנוף קטן, מושפלת מדי מכדי שאביט בו. אני ממהרת לצאת מהדלת. האם כשעליתי לשם הוא ידע שאיידן מתייחס אליי כמו אל טיפשה? הייתי רוצה להאמין שהוא לא ידע. הוא לא התנהג כאילו ידע.

הלילה החמים כבר לא חם בעיניי. הוא קפוא, נושך את בשרי החשוף ושוקע לתוך עצמותיי. אני רועדת, עורי הופך לעור ברווז כשאני צועדת לעבר המכונית.

ידי רועדת בזעם כשאני פותחת את הדלת ונכנסת, שמחה להיות סוף־סוף לבד, אבל ברגע שאני מתניעה יבבה מתפרצת ואז עוד אחת, ובמהרה אני נבלעת על ידי אוקיינוס של דמעות ועל ידי גל גדול של שיברון לב.