להבות תואמות 1 - בקו האש

פרולוג

ישבתי על כיסא הפלסטיק הקטן וניסיתי ללא הצלחה לעצור את הרעידות בידיי. ידעתי שאווה תכעס אם היא תשמע שאני כאן, אבל הייתי חייבת לבוא, הייתי חייבת לוודא שהכול לא היה חלום.

עצרתי את נשימתי כשהדלת הכבדה נפתחה ואחד הסוהרים ליווה אותו פנימה.

עיניו הכהות התמקדו בי ברגע שנכנס לחדר וצמרמורת עברה בגבי למראה הזעם בהן. הוא לא הסגיר דבר מהמחשבות שלו כשעשה את דרכו אליי. ככל שהתקרב, ככה הרצון לקום ולברוח התחזק והחוצץ מפלסטיק שהפריד בינינו נראה לי לפתע דק כמו חתיכת נייר.

לא שמתי לב אפילו שזזתי עד שרעש חריקת הכיסא שלי הוציא אותי מהטרנס שהייתי בו וגיליתי שכבר הייתי במצב של חצי עמידה.

כשראיתי את החיוך המרוצה על פניו של מתיו קיללתי את עצמי. ידעתי שהוא שאב סיפוק מהפחד שלי ושנאתי שגם כשהוא אזוק ובכלא גופי עדיין הגיב לנוכחות שלו והאינסטינקט הראשוני שלי היה לברוח.

הוא התיישב על הכיסא, אחז בשפופרת הכתומה, החווה בראשו שאעשה כמוהו וגיחך כשראה את ידיי הרועדות. "כבר התגעגעת אליי, נסיכה?"

התחלחלתי מהכינוי שהעניק לי. "לא, ולעולם לא אתגעגע, מתיו."

פניו התעוותו בכעס, אך הוא השתלט על עצמו במהירות והחיוך המקסים שב. "אז מה את עושה פה, אָדֵלינה?"

"מוודאה שאתה נמצא במקום הראוי לך."

הוא צחק והשערות בעורפי סמרו.

"את בטח גאה בעצמך."

"אין לי מושג על מה אתה מדבר."

"ברור שלא, אין לך שום מושג איך הסמים האלה הגיעו לדירה שלי נכון, נסיכה?" נשכתי את לשוני, ידעתי שהוא מנסה לגרום לי לומר משהו שיפליל אותי אז פשוט נדתי בראשי לשלילה. הוא גיחך. "זה בסדר, כבר ידעתי שלא תתוודי. את חכמה מדי בשביל זה."

"אני לא מתוודה כי לא עשיתי שום דבר."

הוא רכן קדימה ונשענתי אחורה בתגובה, ידעתי שהוא לא יכול להושיט יד ולגעת בי, אבל עדיין לא יכולתי להימנע מלהירתע.

"אז את לא פה כי את מרגישה אשמה?"

הפעם זה היה תורי לצחוק. "אשמה? אין לי על מה להרגיש אשמה, מתיו. אתה במקום שאתה אמור להיות בו."

החיוך שעיקל את שפתיו הזכיר לי את המפלצת מהסיוטים האיומים ביותר שלי.

הוא היה המפלצת מהסיוטים שלי.

"אל תחשבי שנפטרת ממני, נסיכה. זה רק שנה וחצי. שמונה עשר חודשים קצרים ואז אני אחזור אלייך." הוא הנמיך את קולו כדי שהסוהר לא ישמע אותו. "וכשזה יקרה, אדלינה, אני מתכוון ללמד אותך לקח. שלא תחשבי לרגע שהאהבה שלי כלפייך תמנע ממני להעניש אותך." לרגע ליבי כמו חדל לפעום, ואז האיץ את קצבו וזיעה קרה כיסתה את כפות ידיי. העונשים של מתיו היו תמיד אכזריים ואלימים, וזה היה כשלא הייתה לו סיבה אמיתית להעניש אותי. הפעם יש לו. "תספרי את הימים, נסיכה כי זה בדיוק מה שאני הולך לעשות." הוא קרץ לי והניח את השפופרת חזרה במקומה. צפיתי בו הולך לכיוון היציאה ונשארתי לשבת במקומי גם כשהדלת הכבדה נסגרה אחריו.

זה היה קולו של הסוהר ששלף אותי מהמחשבות האיומות שהתרוצצו בראשי. הנחתי את השפופרת במקומה, ברקע שמעתי אותה מחליקה ונופלת על השולחן. גררתי את רגליי בדרכי החוצה ולא הצלחתי להוציא את המילים שלו מראשי גם כששערי בית הכלא נסגרו אחריי.

הייתי צריכה לדעת ששנה וחצי בכלא לא ירתיעו את מתיו.

לא הייתי צריכה להקשיב לאווה, אבל עכשיו זה מאוחר מדי.

מתיו היה יצירתי מאוד בכל מה שקשור לעונשים, ועכשיו יש לו שמונה עשר חודשים לחשוב על אחד מיוחד.

"ידעתי שתהיי פה." כמעט קפצתי כשאווה קראה לי. האישה המבוגרת כמעט רצה לעברי. עיניה סקרו אותי בדאגה שרק גברה כשהבחינה בפניי החיוורות. "אדלינה, מה קרה, מתוקה? המשוגע הזה עשה לך משהו? אני אה —"

"אני חייבת לברוח," קטעתי אותה.

"מה? לא. את לא, מתוקה. הוא בכלא."

"אבל הוא יצא ואסור שהוא ימצא אותי כשזה יקרה."

"אדלינה..."

"אני חייבת לברוח."

הכאב בפניה היה כמו סטירה, אך לא יכולתי להתחרט. הדרך המועדפת על מתיו להעניש אותי הייתה באמצעות האנשים שאני אוהבת. כל עוד אני כאן אווה תמיד תהיה בסכנה. תמיד אשא על גבי את מה שקרה לפטריק ולא יכולתי להרשות שמשהו דומה יקרה לאווה.

"אם תברחי עכשיו, תמיד תחיי בפחד."

אני חיה בפחד כמעט ארבע שנים, אני כבר לא זוכרת איך זה לחיות בלי פחד, המילים צרבו את לשוני, אך סירבתי להניח להן לצאת.

כמה שעות לאחר מכן ברחתי מהעיר והשארתי מאחוריי את המעט שעוד נשאר לי.

באותו לילה אדלינה בקט מתה ובמקומה נולדה אמיליה פוסטר.

פרק 1

כעבור שישה עשר חודשים

תנשמי, אדלינה, את זקוקה לטיפים.

"לא ענית לי," הגרסה האנושית של קן צעקה מעל המוזיקה והכרחתי את עצמי לחייך.

"לא שמעתי את השאלה," עניתי והתפללתי שהוא ינצל את ההזדמנות שנתתי לו וייקח בחזרה את המילים שלו.

"אמרתי שאם תיתני לי הזדמנות, אני יכול לגרום לך לעוף גם בלי אבקת הפיות." הוא קרץ והחברים שלו פרצו בצחוק. נאנחתי, הייתי חושבת שאחרי שלושה חודשים בעבודה הזאת אתרגל לכמות הסוטים, אבל לא.

'ארץ לעולם לא' היה אחד המקומות ה'חמים' ביותר בסן דייגו והיה די קל להבין מדוע. ברגע שנכנסתם למועדון הרגשתם כאילו הגעתם לעולם אחר. ציורי הקיר המפורטים נראו כמעט אמיתיים וכיסו את כל הקירות. בנות ים, פירטים, פיטר פן מרחף באוויר וכמובן הקרוקודיל שרודף אחרי קפטן הוק.

הם התגאו בכך שהעניקו את חוויית 'ארץ לעולם לא' המלאה, ומובן שחלק מהחוויה הזאת היה לפגוש את טינקרבל. לכן כל מלצרית במועדון נאלצה ללבוש את התחפושת של הפיה שכללה שמלת מיני ירוקה ופאה בלונדינית.

"אני מצטערת, אבל פיטר פן לא חולק." הנחתי בפניו את השתייה שהזמין ומיהרתי לעזוב לפני שיחשוב על עוד משפט גאוני.

עשיתי את דרכי בין האנשים הרוקדים כשמזווית העין הבחנתי בלִיוַי עומד ליד הבר ומסמן לי לבוא אליו. זה דרש מעט תמרון, אך לבסוף הצלחתי להגיע אליו ורכנתי קדימה מעל הדלפק כדי שאוכל לשמוע אותו.

"צאי להפסקה."

"עוד לא, יש עוד כמה הזמנות שאני צריכה להגיש."

הוא נאנח. "בריטני תטפל בזה, את פה כבר חמש שעות ולא לקחת הפסקה אחת."

זיק של פחד תקף אותי. "אתה עוקב אחרי השעות שלי?"

קמט הופיע בין גבותיו והוא בחן אותי, אחזתי במגש שלי בחוזקה עד שמפרקי ידיי הלבינו.

"אל תביטי בי כאילו אני עומד לנשוך אותך, אמיליה. התפקיד שלי זה להיות במעקב אחרי השעות שלכן. מלצרית עייפה היא מלצרית שעושה טעויות, אני לא צריך שתשפכי משקה על לקוח כי עמדת על הרגליים שמונה שעות רצופות. עכשיו צאי להפסקה." זו לא הייתה בקשה ולא יכולתי להרשות לעצמי להתווכח עם המנהל החדש שלי.

הנהנתי ואפילו שידעתי שאני מגזימה בתגובה שלי להערה שלו לא יכולתי להתנער מהתחושה שהתמקמה בבטני.

הוא רק מנסה לנהל את המועדון, אדלינה. הוא לא בוחן אותך באופן אישי, גערתי בעצמי.

הלכתי לחדר העובדים, אך במקום לעצור המשכתי לכיוון היציאה האחורית, הייתי זקוקה לאוויר. הדפתי את דלת היציאה הכבדה ונשמתי נשימה עמוקה, הנחתי לאוויר הלילה לקרר את גופי ונאבקתי בדחף לתלוש את הפאה המגוחכת.

אלוהים, הדבר הזה גירד! "הפאות האלה הן עינוי."

"שמעתי על עינוי באמצעות מים, אבל עינוי באמצעות פאה זה חדש."

לא הצלחתי להחניק את צעקת האימה שלי והסתובבתי לכיוון מקור הקול.

גבר נשען על הקיר לא רחוק ממני, אך גופו הגדול הוסתר ברובו בצללים, הדבר היחידי שהצלחתי לראות בבירור היה הסיגריה שעישן. הכעס שלי גבר על הפחד, גם אם רק לכמה רגעים.

"אתה תמיד נוהג להבהיל אנשים בסמטאות חשוכות?"

הוא גיחך, קולו היה עמוק ומחוספס. הוא לא טרח לפנות אליי או להתקדם כדי שאוכל לראות אותו. "את תמיד נוהגת לדבר לעצמך בסמטאות חשוכות?"

הרגשתי את לחיי מתחממות במבוכה. "לא ידעתי שיש כאן מישהו," אמרתי. תמיד הייתי מודעת לסביבה שלי, גם כשישנתי. הדבר הקטן ביותר היה מעיר אותי, אבל לא הבחנתי בו עד שהוא דיבר.

השערות בעורפי סמרו וקול בראשי לחש 'סכנה'. ליקקתי את שפתיי היבשות ובחנתי את המרחק ביני ובין הדלת.

"אני לא אפגע בך."

סובבתי אליו את ראשי מהר כל כך שלרגע העולם סביבי הסתחרר.

"מה?"

הוא שאף שאיפה עמוקה מהסיגריה וכשנשף ענן העשן הגיע עד אליי. עיקמתי את אפי בגועל.

"את מסתכלת על הדלת כאילו את עומדת לברוח בכל רגע, אני מניח שזה מפני שאת מפחדת."

"אל תניח הנחות," אמרתי.

אולי הוא צדק, אבל הוא לא היה צריך לדעת את זה.

הוא שאף שאיפה נוספת והפעם, כשענן העשן הגיע אליי, השתעלתי ונעצתי בו מבט רושף. "זה יהרוג אותך, אתה יודע."

הוא גיחך, אבל הפעם היה משהו מעט מריר בקולו.

"דברים הרבה יותר גרועים לא הצליחו להרוג אותי, טינקרבל."

צליל האזעקה בראשי שב והפעם חזק יותר. לא הצלחתי לעצור את עצמי ופסעתי לכיוון הדלת.

"אולי אתה מוכן להסתכן, אבל אלה שסביבך לא. אם אתה מעשן, לפחות תשתדל לא לנשוף על פנים של אחרים."

ידו נעצרה סנטימטר לפני שהסיגריה נגעה בשפתיו. הכנתי את עצמי לוויכוח ובאותו זמן גערתי בעצמי על כך שהכעסתי את הגבר הזר שעמד איתי בסמטה חשוכה ומבודדת.

להפתעתי הרבה הוא כיבה את הסיגריה על קיר המועדון.

"צודקת, אני מתנצל." התפלאתי, אך נשכתי את לשוני ולא עניתי. במקום החלטתי שהגיע הזמן לסיים את ההפסקה. לפני שסגרתי את הדלת שמעתי אותו קורא לי. "היי, טינקרבל."

היססתי לפני שהסתובבתי לכיוונו. "כן?"

"אני מצטער."

כיווצתי את גבותיי בבלבול.

"כבר התנצלת."

"לא על הסיגריה." הוא התיישר, אך נשאר במקומו. התנוחה החדשה הציבה אותו מעט יותר קרוב למנורת הרחוב ויכולתי לראות את פרופיל פניו. לסת משורטטת, זקן מטופח ועיניים שחורות שהביטו בי בריכוז. גם אם היה לי חשד שהגבר מולי היה שיכור, הוא נעלם ברגע שמבטינו הצטלבו. "אני מתנצל שהפחדתי אותך."

השתנקתי בהפתעה, אבל במקום להכחיש סגרתי אחריי את הדלת. נשארתי לעמוד על יד הדלת וספרתי עד עשר בניסיון להרגיע את עצמי. את מוגנת, אדלינה. הכול בסדר.

רק אחרי שהצלחתי להאט את פעימות ליבי חזרתי לרחבה, הנחתי לעצמי לשקוע בהמולה סביבי ובעבודה וחיכיתי שהמשמרת תסתיים.

רציתי לקפוץ במקום מאושר כשהלקוח האחרון עזב, אך במקום נשענתי על הבר באפיסת כוחות ובחנתי בייאוש את הבלגן שנשאר. ייקח נצח לנקות את כל זה.

נדרכתי כשהרגשתי את סופִיָה נעמדת לידי. "אם נעבוד יחד, נסיים מהר."

הפניתי את ראשי לעברה ולא הופתעתי למצוא אותה מחייכת. סופיה הייתה נחמדה אליי מיום שהגעתי לפה ותמיד ניסתה לתת לי הרגשה שאני חלק מהם.

שנאתי את זה.

שנאתי את זה כל כך עד שלפעמים זה הביא אותי לסף דמעות. לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל את האדיבות שלה.

"זה התפקיד," עניתי באדישות ורציתי לחבוט בעצמי כשהחיוך שלה נעלם.

"כן." היא הסתובבה והחלה לאסוף כוסות שנותרו על השולחנות.

אגרפתי את ידיי עד שהרגשתי את הציפורניים שלי מתחפרות בבשר.

"אמיליה, תעזרי לבריטני במתחם ה־VIP," ליוַי קרא לי. בדרכי לקומה העליונה הורדתי את הפאה, ונשמתי לרווחה כשהקרקפת המסכנה שלי זכתה סוף סוף לנשום.

בריטני אפילו לא טרחה לומר לי מילה כשהושיטה לי יעה ומטאטא.

נדרשו לנו כמעט שעה וחצי לסיים לנקות וכשיצאתי מהמועדון יכולתי לראות את הזריחה. האוטובוס הבא שלי היה אמור להגיע בעוד שעה ולא הייתי מוכנה להמתין, אז התחלתי ללכת ברגל לדירה. ככל שהתרחקתי יותר מהמועדון מצב הרחובות סביב הידרדר. עברתי מאזור תיירותי, מטופח והומה אדם לאזור שומם. את הבניינים המפוארים החליפו בניינים עם קירות מתקלפים, ואת הבליינים שעשו את דרכם הביתה החליפו פועלי בניין שיצאו לעבודה או זונה שסיימה לעבוד.

עצרתי ליד המכולת הפינתית ומלמלתי בוקר טוב למוכר המבוגר. כמו בכל בוקר קניתי כריך ושוקו חם והמשכתי לבניין שלי. חייכתי כשהבחנתי בוויליאם בפינה הקבועה שלו ליד הכניסה.

"בוקר טוב, ויליאם."

הגבר המבוגר הפסיק לחטט בתיק הבלוי שלו והרים את ראשו. פניו היו שחורות מימים ארוכים ללא מקלחת ושערו הארוך היה מלא קשרים. כשהבחין בכריך חייך וליבי נשבר, זכרתי עד כמה נוראית תחושת הרעב כשגרים ברחוב.

"זה בשבילי?" הוא הצביע על השקית.

"כמו כל בוקר," אמרתי וקיוויתי שאולי הפעם הוא יאמין לי וידע שגם מחר תחכה לו ארוחה. נתתי לו את השקית. "מצאת משהו טוב?" החוויתי בראשי לכיוון התיק שלו והקשבתי בסבלנות בזמן שהסביר לי על הבקבוקים שמצא ברחוב הסמוך. אחרי עשר דקות נפרדתי ממנו בחיוך ובהבטחה שגם מחר אביא לו כריך. לא פספסתי את חוסר האמון בעיניו.

עליתי במהירות לקומה הרביעית, כשהמפתח אחוז בידי בכוח. ברגע שנכנסתי לדירה נעלתי אחריי את הדלת. נאנחתי, הנחתי את התיק שלי ונכנסתי מייד למקלחת. הייתי מותשת כל כך וייבוש גופי היה מטלה מיותרת. דידיתי לחדר השינה והתיישבתי על המזרן שהיה מונח על הרצפה, הפעלתי שעון מעורר וברגע שהראש שלי נגע בכרית נרדמתי.

התעוררתי כשהרגשתי יד גברית על פי. ליבי האיץ את קצבו וניסיתי להתיישב, אך משקל כבד על כתפיי עצר בעדי. נדרשו לי כמה רגעים עד שעיניי התרגלו לחושך, אבל כשזה קרה זיהיתי את הפנים של הגבר מעליי.

מתיו.

נאבקתי, צעקתי, אך ידו הגדולה עמעמה את קולי.

"ששש, נסיכה, את לא רוצה להעיר את השותפה שלך, נכון?" הוא רכן קדימה עד שכמעט לא נותר מרחק בינינו. דמעות זלגו על פניי כשלחש באוזני, "את לא רוצה שאיאלץ להשתיק גם אותה, אני לא אהיה עדין איתה כמו איתך." קפאתי. "אני אוריד את היד ואת תהיי ילדה טובה ולא תעשי רעש, נכון?"

הנהנתי. אני לא אסכן את סקאי.

הוא הסיר ממני את ידו ואף שלא צעקתי ירקתי עליו. הוא גיחך וניגב את הרוק מפניו.

"זה לא היה נחמד במיוחד."

"מה אתה עושה כאן?" לחשתי, מבטי נמשך לדלת חדרי בתקווה שסקאי לא תשמע אותנו.

"הייתי חושב שזה כבר מובן, אני כאן בשבילך, נסיכה." שוב ניסיתי לדחוף אותו מעליי, אך הוא סירב לזוז, ידו התחפרה בעצם הבריח שלי ונאלצתי לנשוך את שפתיי כדי לעצור את יבבת הכאב. "באמת חשבת שאני לא אמצא אותך אם תעברי דירה?" החיוך שלו נעלם מפניו. "את שלי, נסיכה, לא משנה לאן תלכי אני אמצא אותך. הייתי בטוח שאת כבר יודעת את זה, אבל נראה שאת זקוקה לתזכורת."

"אני לא שלך!" סיננתי מבין שיניים חשוקות, אבל הפחד שבר את קולי.

"את שלי, אדלינה, את היית שלי מרגע שראיתי אותך." נדתי בראשי לשלילה, אך הוא העמיד פנים שלא הבחין בכך. "הייתי נחמד מדי אלייך, את צריכה ללמוד לקח." לא יכולתי לפספס את הזעם או ההחלטיות בקולו וחזרתי להיאבק בו בכל הכוח, מתעלמת מהכאב החד בכתפי. "מספיק!" הוא נהם והשתנקתי כשהניח את ברכו על בטני ונשען בכל כובד משקלו. "את תקבלי את העונש שלך בשקט או שהשותפה הקטנה שלך תיענש יחד איתך."

"בבקשה," הפצרתי בו, הדמעות טשטשו את ראייתי והפחד שיתק אותי, אך הוא התעלם ממני ובמקום זאת רכן קדימה וניסה לנשק את מצחי, הסטתי את ראשי הצידה והוא נאנח.

"יום יבוא ואת תביני שזה כואב לי יותר מאשר לך."

לא הספקתי לענות לו כי ברגע הבא ידו שבה לכסות את פי ובידו השנייה הוא אחז בזרועי וסובב אותה באכזריות עד ששמעתי את העצם יוצאת ממקומה.

צרחתי, הטחתי את גופי במיטה בניסיון להעיף אותו מעליי, אך הוא לא זז. עיניי התגלגלו אחורה מעוצמת הכאב.

אין לי מושג כמה זמן הוא השאיר את ידי מעוותת, אבל לבסוף הוא הפסיק להפעיל כוח על כתפי.

"ששש, נסיכה, זהו." הוא נישק על לחיי ומחה את הדמעות. הכאב היה איום כל כך שלא הצלחתי למצוא בעצמי כוחות להתרחק ממנו. "ילדה טובה." הוא אחז בסנטרי והטה את ראשי לכיוונו, עיניו הכחולות נצצו מדמעות. "אני שונא להכאיב לך, נסיכה, אבל אני חייב. עכשיו את תחשבי פעמיים לפני שתברחי ממני שוב, נכון?"

"אני שונאת אותך," לחשתי, הכאב עיוות את המילים שלי. הוא נאנח, הניח את מצחו על שלי ועצם את עיניו.

"את שלי, אדלינה, ואף אחד לא ייקח אותך ממני."

פקחתי את עיניי בבהלה, התיישבתי על המיטה והנחתי את ידיי על חזי. יכולתי להרגיש את ליבי פועם במהירות ופניי היו רטובות מדמעות.

"הוא לא פה, הוא לא מצא אותי," לחשתי לעצמי, חיבקתי את ברכיי והנחתי לדמעות לזלוג בחופשיות.

הוא לא מצא אותי. עדיין.