יותר טוב מהסרטים: המסע - ווס וליז בדרך לקולג'

נברסקה

Can't get you out of my mind

'Cause you're still home, you're still home

Nebraska, Oh Wonder -

ליז

"אוקיי." ווס הביט בי בריכוז רב והרים אצבע אחת באוויר. הוא עמד מחוץ לאוטו שלו, בצד של הנהג, בתנוחה של אצן לפני זינוק, ואני עמדתי בצד השני של האוטו באותה תנוחה בדיוק. הוא צעק, "היכון, הכן, צא!"

קצת עצלני מצדי, אבל השיר שהתחיל להתנגן לי בראש היה I Just Wanna Run של The Downtown Fiction. אם רק היה לי זמן הייתי בטח מוצאת איזה המנון ספורט מהמם, אבל הייתי חייבת להתרכז כדי שווס לא ישאיר לי אבק.

שנינו זינקנו ורצנו הכי מהר שיכולנו אל תאי השירותים בתחנת ההתרעננות שלצד הכביש. במשך עשר דקות התווכחנו באוטו מי מאיתנו רץ מהר יותר - ברור שאני - וכשראיתי את הירידה מהכביש לתחנת ההתרעננות החלטנו גם לרוץ, וגם ליהנות ממתקני הדרך.

שתי ציפורים במכה אחת.

"את בקושי נושמת, בקסבאום," צעק ווס כשרצנו זה לצד זו, מחייך את החיוך המתחכם והמרגיז שלו.

"ואתה בקושי זז, בנט," צעקתי בחזרה, בתוספת התנצלות לאיש הזעיר עם הכלב הזעיר שנסוגו מפנינו בבהלה.

הגענו באותה שנייה בדיוק למפת הדרכים הענקית שהיתה תלויה בין תאי השירותים של הנשים לתאי השירותים של הגברים.

"ניצחתי!" צעקתי. ווס הניד בראשו וחייך.

"באיזה עולם זה נחשב ניצחון?" הוא שאל. הוא השחיל שתי אצבעות בלולאות החגורה של הג'ינס שלי ומשך אותי אליו. "במקרה הטוב זה תיקו, אבל שנינו יודעים שיצאת לפני הזמן ואת רמאית קטנה."

גלגלתי עיניים וכרכתי ידיים סביב קצה החולצה שלו. "אם זה מה שהאגו הגברי הרגיש שלך צריך כדי להרגיש יותר טוב..."

"לעובדות שציינתי אין שום קשר למגדר, הן קשורות רק לבחורות יפות שמזנקות לפני הזמן."

"לא תנצח בוויכוח הזה רק כי אמרת שאני יפה."

"כמו שאת לא תנצחי רק כי זינקת לפני הזמן, נכון?"

אני מתה על זה. ההתנצחויות האלה. אני יכולה לנהל עם ווס שיחות כאלה עשרים וארבע שעות ביממה ולא יימאס לי לעולם.

המשך הפרק בספר המלא