ממלכת הרשעים 1 - ממלכת הרשעים

פרולוג

בחוץ טלטלה הרוח באזהרה את פעמוני העץ. במרחק התנפצו גלים על החוף, לחישות המים הסוערות התחזקו עוד ועוד כאילו הים הוא מכשף המזמן אלימות. בתאריך הזה, במשך כמעט עשור, הסערה התחוללה בדפוס קבוע. בקרוב יישמע רעם מתגלגל, מהיר יותר מהגאות, ואיתו יופיעו ניצוצות ברקים בשמיים הנקמניים. השטן דורש תגמול. קורבן דם תמורת הכוח שנגנב ממנו.

זו לא הפעם הראשונה שמכשפות מקללות אותו, והיא גם לא תהיה האחרונה.

ממקומה על כיסא הנדנדה שליד האח השגיחה נונה מריה על התאומות שדקלמו לחשי הגנה שהיא לימדה אותן, וכל אחת מהן אחזה קורניצ'לו באגרוף מהודק. היא הדחיקה את הרוחות המייללות מראשה והקשיבה למילים שוויטוריה ואמיליה לחשו מעל הקמעות דמויי הקרניים, כשראשיהן המכוסים שיער כהה מורכנים בריכוז.

״בכוחות האדמה, האבן, הירח, ברך את הבית, ברך את האח.״

זו הייתה תחילת שנתן השמינית, ונונה השתדלה לא לדאוג בשל המהירות שבה הן גדלות. היא הידקה את הרדיד סביב גופה בניסיון להתגונן מפני הצינה במטבח הקטן. לא היה לה שום קשר לטמפרטורה שבחוץ. חרף כל ניסיונותיה להתעלם ממנו, ריח הגופרית הסתנן מבעד לסדקים והתערבב בניחוח המוכר של עצי הפלומריה והתפוז, והשערות המאפירות שהיא אספה מעל עורפה סמרו. אם סבתה האנושית הייתה בחיים היא הייתה קוראת לזה סימן ומעבירה את הערב בקתדרלה על ברכיה, ממוללת מחרוזת תפילות ומתפללת אל הקדושים.

השטן יצא לציד. או שאחד מאחיו המרושעים עשה זאת.

שביב דאגה התגנב אל נונה באבחה מהירה וחלקה כמו אחד הקולפנים שלה, וננעץ ליד ליבה. עבר עידן שלם מאז הפעם האחרונה שמישהו ראה את המלבאגי. נסיכי השאול. אנשים כבר כמעט לא דיברו על הרשעים, אלא רק בסיפורים שנועדו לאיים על ילדים כדי שלא יצאו ממיטתם בלילה.

עכשיו המבוגרים צחקו על המעשיות הישנות, כאילו שכחו לגמרי את שבעת נסיכי הגיהינום. נונה מריה לא תשכח לעולם. האגדות עליהם נצרבו במוחה וצרבו בעצמותיה אימה עמוקה. האזור שבין שכמותיה עקצץ כאילו עיני חצות הליל שלהם ננעצו בה, צפו בה מהצללים. זה רק עניין של זמן עד שהם יבואו לחפש אותה.

כלומר, אם הם לא התחילו לחפש כבר. כל מי שגונב מהשטן נענש על כך.

היא התמקדה שוב בתאומות. כמו הים הטירני הגועש, היה בהן משהו חסר מנוחה הלילה. משהו מבשר רעות. ויטוריה מלמלה את הלחשים שלה בחיפזון, ואמיליה גמגמה כשניסתה לעמוד בקצב.

זרד התפצפץ באח ואחריו עוד אחד. הצליל נשמע כמו עצם משאלות שמתפצחת מעל ספרי הלחשים שלהן — אזהרה בפני עצמה. נונה נאחזה במסעדי כיסא הנדנדה, ומפרקי אצבעותיה קיבלו את גונם של השקדים המולבנים שהיו מונחים על הדלפק.

״קלמטי! לא כל כך מהר, ויטוריה,״ היא נזפה. ״אם לא תעשי את זה כמו שצריך תצטרכי להתחיל מההתחלה. את רוצה לאסוף אדמת קברים לבדך בחושך?״

למורת רוחה של נונה, ויטוריה לא נראתה מבוהלת כמו שהייתה צריכה להיות. נדמה כי המחשבה על שיטוט בבית הקברות לאור הירח המלא, בשעת סופה איומה קסמה לילדה. היא הידקה את שפתיה זו לזו ואז נדה בראשה בתנועה כמעט בלתי נראית.

אבל אמיליה הייתה זו שענתה ונעצה באחותה מבט מזהיר. ״אנחנו נשים לב, נונה.״

כדי להוכיח את דבריה, הרימה אמיליה את כד המים הקדושים שקיבלה במנזר, הטתה אותו מעל כל אחד מהקמעות והניחה לטיפה אחת לזלוג ולרחוש עליהם. כסף וזהב. מנחת איזון בין אור וחושך. פיצוי על מה שנגנב לפני שנים.

כפי שלמעלה, כך גם למטה.

נונה נרגעה כשהביטה בהן מסיימות את הלחש ונמלאה הקלה כשגיצים לבנים עלו מהלהבות לפני שחזרו לבעור באדום. שנה נוספת, ניצחון נוסף. הן שוב הערימו על השטן. בסופו של דבר יגיע היום שבו הלחשים לא יעבדו, אבל נונה סירבה לחשוב על כך עכשיו. היא הביטה באדן החלון ודעתה נחה למראה פרוסות התפוזים שהיו מונחות עליו בשורות ישרות.

ענפי לוונדר נתלו לייבוש על מסגרת האח, ואי האבן הקטן היה מכוסה בקמח ובעשבים ריחניים שחיכו להיאסף לזרים מסודרים. ורבנה, בזיליקום, אורגנו, פטרוזיליה ועלי דפנה. הניחוחות שלהם התערבלו ונישאו באוויר. חלקם היו מיועדים לארוחות החגיגיות, אחרים ללחשים. עכשיו שסיימו עם טקס ההגנה, הן יכלו ליהנות מהארוחה.

נונה הביטה בשעון שעל מסגרת האח. בתה וחתנה יחזרו בקרוב מהמסעדה המשפחתית ויביאו איתם צחוק וחמימות.

על אף הסופות והסימנים, הכול יהיה טוב בבית משפחת די קרלו.

הלהבות נרגעו ואמיליה נשענה לאחור וכססה את ציפורניה. הרגל מגונה שנונה הייתה נחושה להיפטר ממנו. הילדה פלטה מפיה חתיכת ציפורן ועמדה לזרוק אותה על הרצפה.

״אמיליה!״ קולה של נונה הדהד בחדר הקטן. הילדה נבהלה, שמטה את ידה ונעצה בה מבט מבויש. ״אל האש! את יודעת מצוין שאסור להשאיר דברים לאלה שעוסקים בלה ארטי אוסקורה.״

״סליחה, נונה,״ מלמלה אמיליה. היא נשכה את השפה, וסבתה חיכתה לשאלה שידעה שתגיע. ״את מוכנה לספר לנו שוב על אומנויות האופל?״

״או על המלבאגי?״ הוסיפה ויטוריה, שתמיד התעניינה בסיפורים על הרשעים. אפילו בערבים שבהם היה אסור להן לבטא שמות כאלה. ״בבקשה?״

״לא כדאי שנדבר בקול רם על דברים אפלים. זה מזמין צרות.״

״אלה רק סיפורים, נונה,״ אמרה אמיליה בשקט.

הלוואי שזה היה נכון. נונה מריה התוותה סימן הגנה מעל ליבה, סיימה אותו בנשיקה בקצות אצבעותיה ואז נשפה בכבדות. התאומות החליפו חיוכי ניצחון. לא הייתה שום אפשרות להסתיר את האגדות מפני הילדות, גם אם הן מילאו את ראשיהן בחלומות על שבעת נסיכי השאול. נונה חששה שיש להן דימוי רומנטי מדי לגבי שדים. היא החליטה שמוטב להזכיר להן למה הן צריכות להיזהר מפני יצורים יפהפיים וחסרי נשמה.

״תשטפו ידיים ותעזרו לי לרדד את הבצק. אני אספר לכן בזמן שתכינו את הבּוּסִיאטה.״

החיוכים שלהן המסו את הקור שעדיין מילא את נונה בגלל הסערה והאזהרה הגלומה בה. הפסטה המסולסלת עם פסטו עגבניות הייתה אחת המנות האהובות על הבנות. הן ישמחו למצוא את הקסטה שחיכתה להן בארון הקרח. אומנם עוגת הספוג עם הריקוטה המתוקה הייתה מאכל לחג הפסחא, אבל הבנות אהבו לאכול אותה ביום ההולדת שלהן.

על אף כל אמצעי הזהירות, נונה לא ידעה כמה מתיקות תישאר בחייהן, והרבתה לפנק אותן. לא שהיא הייתה זקוקה לתמריץ נוסף לשם כך. אהבה של סבתא היא קסם רב־עוצמה בפני עצמו.

אמיליה הורידה את המכתש והעלי מהמדף ופניה התקמטו בריכוז כשלקחה שמן זית, שום, שקדים, בזיליקום, גבינת פיקורינו ועגבניות שרי בשביל הפסטו אלה טרפנזה. ויטוריה הסירה את הבד הלח שכיסה את הבצק והתחילה לרדד את הפסטה כמו שנונה לימדה אותה. בגיל שמונה הן כבר ידעו להסתדר במטבח. זה לא היה מפתיע. הן פחות או יותר גדלו במטבח, גם בבית וגם בזה שבמסעדה. שתיהן הרימו מבט מתחת לריסיהן הארוכים והביטו בה בציפייה.

ויטוריה שאלה בחוסר סבלנות, ״נו? את מספרת לנו סיפור?״

נונה נאנחה. ״יש שבעה נסיכי שדים, אבל רק ארבעה שבני משפחת די קרלו צריכים לפחד מפניהם: זעם, בצע, קנאה ורהב. הראשון ירצה את דמכן. השני יצוד את ליבכן. השלישי יגנוב את נשמתכן. והרביעי ייקח את חייכן.״

״הרשעים,״ לחשה ויטוריה, כמעט בהערצה.

״המלבאגי הם נסיכי שדים שאורבים בלילה, מחפשים נשמות תועות שיוכלו לחטוף בשביל מלכם, השטן. הרעב שלהם אדיר וחסר גבולות, ורק השחר מבריח אותם,״ המשיכה נונה והתנדנדה בכיסא באיטיות. העץ חרק וטשטש את רעש הסופה. היא סימנה להן בסנטרה שימשיכו, שלא ישכחו לקיים את חלקן בעסקה. הבנות חזרו לעבודה. ״שבעת הנסיכים מושחתים וחוטאים כל כך, שכשהם נכנסים אל העולם שלנו הם לא יכולים לשאת את האור, כך שנגזר עליהם לפעול רק בחושך. זה עונש שהם קיבלו מלה פרימה סטרגה, המכשפה הראשונה, לפני שנים רבות. הרבה לפני שבני האדם התחילו להתהלך על פני האדמה.״

״איפה המכשפה הראשונה עכשיו?״ שאלה אמיליה ונימה ספקנית התגנבה אל קולה הקטן. ״למה אף אחד לא ראה אותה?״

נונה חשבה לפני שענתה. ״יש לה סיבות משלה. עלינו לכבד אותן.״

״איך נסיכי השדים נראים?״ שאלה ויטוריה, אפילו שבטח כבר הכירה את החלק הזה בעל־פה.

״הם נראים כמו בני אנוש אבל עיניהם השחורות מנוקדות באדום, והעור שלהם קשה כמו אבן. לא משנה מה יקרה, אסור לכן בשום אופן לדבר עם הרשעים. אם אתן רואות אותם, תתחבאו. ברגע שתמשכו את תשומת ליבו של נסיך שדים, הוא לא יוותר עד שיתפוס אתכן. הם יצורי חצות, ילידי האופל ואור הירח. והם רוצים רק לזרוע הרס. שמרו על ליבכן. אם תהיה להם הזדמנות הם יעקרו לכן אותו מהחזה וישתו את דמכן המהביל באפלת הלילה.״

אלה היו אומנם יצורים חסרי נשמה שהיו שייכים לשטן, יצורים שהיו הורגים אותן כהרף עין, ובכל זאת התאומות הוקסמו מנסיכי השאול האפלים והמסתוריים.

רצה הגורל ואחת מהן הייתה מוקסמת עוד יותר מאחותה.

״אבל איך נדע אם נפגוש אחד מהם?״ שאלה ויטוריה. ״ואם לא נוכל לראות את העיניים שלו?״

נונה היססה. הן כבר שמעו הרבה כל כך, ואם הנבואה העתיקה נכונה, היא חששה שהרע מכול עוד לפניהן. ״אתן פשוט תדעו.״

בהתאם למסורת המשפחתית, נונה מריה לימדה אותן דרכי קסם להסתתר הן מפני בני אדם והן מפני יצורי חצות. בכל שנה ביום ההולדת שלהן הן אספו עשבים מהגינה הקטנטנה שמאחורי הבית והכינו קמעות הגנה.

הן כיסו את עצמן בקמעות מבורכים במים קדושים, אדמת קברים טרייה וקרני אור ירח מנצנצות. הן מלמלו מילות הגנה ולא העזו לדבר על המלבאגי כשהירח היה מלא. והכי חשוב, הן מעולם לא הסירו את הקמעות.

הקורניצ'לו של אמיליה היה עשוי מכסף, וזה של ויטוריה היה מזהב. נאסר על הבנות להצמיד אותם זה לזה, כי אז משהו נורא יקרה. לדברי נונה, זה יהיה כמו לאלץ את השמש והירח לחלוק בשמיים, כך שהעולם ייכנס לדמדומים נצחיים. במצב כזה, נסיכי השאול יוכלו להימלט סופית מכלא האש שלהם, ירצחו ויגזלו את נשמותיהם של חפים מפשע עד שהעולם האנושי יהפוך לאפר — ממש כמו ממלכת הסיוטים שלהם.

אחרי שזללו את ארוחת הערב והעוגה, מאמא ופאפא של התאומות נישקו אותן ושלחו אותן למיטה. מחר הן יתחילו לעזור במטבח של המסעדה המשפחתית, ההזדמנות הראשונה שלהן לקחת חלק בהגשה אמיתית. ויטוריה ואמיליה היו נרגשות מכדי ללכת לישון. הן צחקקו על המזרן שחלקו, הניפו את קמעות הקרן שלהן זה כלפי זה כאילו היו חרבות פיות קטנטנות, והעמידו פנים שהן נלחמות במלבאגי.

״כשאהיה גדולה אני רוצה להיות מכשפה ירוקה,״ אמרה אמיליה אחר כך, כששכבה מעורסלת בזרועות אחותה. ״אני אגדל כל מיני צמחים. ותהיה לי טרטורִיָה משלי. התפריט שלי יהיה עשוי מקסם ומאור הירח. כמו נונה.״

״שלך יהיה עוד יותר טוב.״ ויטוריה הידקה את חיבוקה ועודדה את אחותה. ״ואני אהיה מלכה ואדאג שתקבלי כל מה שתרצי.״

לילה אחד הן החליטו להיות אמיצות. כמעט חודש עבר מאז יום הולדתן השמיני, ונראה כאילו עברו חיים שלמים מאז ששמעו את אזהרותיה החמורות של נונה מריה. ויטוריה הושיטה לאחותה את הקמע שלה בפנים נחושות. ״הנה,״ היא פקדה, ״קחי אותו.״

אמיליה היססה רגע לפני שאחזה את קרן הזהב בידה.

אור בוהק בגון לוונדר־שחור התפוצץ מהקמעות שלהן, ואמיליה נבהלה כל כך עד ששמטה מידה את התליון של אחותה. ויטוריה ענדה אותו במקומו במהירות ועיניה החומות נפערו כשהאור הבוהק התעמעם כמו שהופיע. אף אחת מהבנות לא הוציאה הגה, אם מפחד או מתדהמה — הן לא ממש ידעו. אמיליה מתחה את אצבעותיה וניסתה לפענח את התחושה המעקצצת שהתפשטה בעורה. ויטוריה הסתכלה עליה ופניה היו מוסתרות בין הצללים.

בקרבת מקום נשמע כלב שאול מיילל אל הירח, אבל מאוחר יותר הן שכנעו את עצמן שזו הייתה רק הרוח שייללה בין הרחובות הצרים ברובע שלהן. הן לא סיפרו לאף אחד מה עשו, ולא הזכירו את האור המוזר בגוון של סגול־דיו.

אפילו לא ביניהן. ובהחלט לא באוזני נונה מריה.

מאחר שהעמידו פנים שהתקרית לא התרחשה, אמיליה לא סיפרה לאחותה שהיא השתנתה ללא הכר — מאותו לילה ואילך, בכל פעם שאחזה בקורניצ'לו והתרכזה, היא ראתה את הדבר שכינתה לוּצִ'יקָרה. נצנוץ או הילה עדינה שמקיפה בני אדם.

היחידות שלא הייתה להן הילה היו היא עצמה ואחותה התאומה.

אם גם ויטוריה ניחנה בכישרון החדש הזה, היא מעולם לא הודתה בכך. זה היה הסוד הראשון מיני רבים שהתאומות יסתירו זו מזו. והוא יתגלה כקטלני בעבור אחת מהן.