מוזרים 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מוזרים 2

מוזרים 2

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • שם במקור: Fantasy, Horror, Mistery
  • תרגום: מתרגמים שונים
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 206 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 26 דק'

תקציר

גילוי הכוח הממכר של הספרות הפנטסטית, הוא בן מאה וחמישים שנה לפחות. משהו בעלילות, במתח, בברק ההמצאה, מרומם את הנפש ומוביל את הקוראים היישר לממלכת הבדיון. שם, בלא קשר למציאות, בוקע זרם של אופטימיות שמזמין אותנו להיות מאושרים. 
מוזרים II הוא תוצר של חיפוש איטי, שנמשך שש שנים, אחרי אותן תגליות קלסיות, עכשוויות, על-זמניות, הנושאות בתוכן את ניצן ההנאה הבלתי נמנעת. היצירות מגיעות אלינו מתשע מדינות, נכתבו על ידי שלושה-עשר סופרים, ומשתרעות על פני כמעט מאתיים שנה.
זמנים מוזרים דורשים סיפורים מוזרים. לפניכם קובץ המשמש תרופה בלא כל תופעות לוואי, מותאמת בדיוק לזמן הזה. 

מוזרים II מגיע עם קוד QR הכולל רשימת האזנה למוזיקה ברוח הספר. 

פרק ראשון

האיש שאהב לספר סיפורים
אוסקר ויילד

מאנגלית: יותם בנשלום


אוסקר ויילד

אוסקר ויילד נולד ב-1854 בדבלין, אירלנד. מחזאי, סופר, משורר ומבקר, נחשב ויילד לאחד מגדולי המחזאים בתקופה הוויקטוריאנית. כתב תשעה מחזות, רומן, שירים רבים, סיפורים קצרים ומסות. ויילד היה חסיד התנועה האסתטית, שהדגישה את הערכים האסתטיים יותר מאשר נושאים מוסריים או חברתיים. דוקטרינה זו מתמצית בצורה הברורה ביותר בביטוי "אמנות למען האמנות". מלבד הישגיו הספרותיים, הוא גם התפרסם, ואולי "נודע לשמצה" בזמנו, בזכות שנינותו, ראוותנותו ופרשיות האהבים שלו עם גברים. ויילד נשפט ונכלא בגלל מערכת היחסים ההומוסקסואלית שלו עם בנו של אריסטוקרט ונידון לשנתיים של עבודת פרך על מעשה סדום. בשהותו בכלא כתב את De Profundis ("ממעמקים"), מונולוג אוטוביוגרפי. עם שחרורו בילה את שארית חייו בשיטוט באירופה, התארח עם חברים וחי בבתי מלון זולים. מת מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900 בלא פרוטה, במלון זול בפריז.

 

פעם אחת, לפני שנים רבות, חי איש אחד שכל בני כפרו אהבוהו מכיוון שידע לספר סיפורים. בכל בוקר יצא האיש מהכפר, וכששב עם ערב התקבצו סביבו כולם, לאחר שעבדו קשה כל היום כולו, ואמרו: "קדימה, ספר לנו סיפור. מה ראית היום?"

"ראיתי פאון מחלל בחליל ביער, ונימפות עצים קטנטנות יוצאות במחול."

"ספר לנו עוד; מה ראית היום?" היו האנשים אומרים.

"כשהגעתי לחוף ראיתי שלוש בתולות ים מול הגלים, סורקות את שערן הירוק במסרק מזהב."

ובני הכפר אהבו אותו, מכיוון שהיה מספר סיפורים.

בוקר אחד יצא האיש כהרגלו מן הכפר, וכשהגיע לחוף ראה שלוש בתולות ים על שפת המים, סורקות את שערן הירוק במסרק מזהב. וכשחלף בדרך על פני יער, ראה פאון מחלל בחליל באוזני חבורה של נימפות עצים.

כששב לכפרו באותו הערב אמרו לו האנשים, כמו תמיד: "קדימה, ספר לנו סיפור: מה ראית?"

והאיש השיב: "לא ראיתי דבר."

אישה עומדת
יאסוּטָקָה צוּצוּי

מיפנית: אושרת דותן

יאסוּטָקָה צוּצוּי

נולד באוסקה, ביפן, ב-1934. סופר, מבקר ספרות, מחזאי ושחקן, הנחשב לאחד הקולות המוכרים והחשובים בספרות היפנית המודרנית. הקריירה הענפה שלו החלה באמצע שנות השישים, ומאז פרסם עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים שמתפרשׂים על פני סוגות פנטסטיות רבות.

צוצוי נחשב לאחד מחלוצי הספרות המטא־בדיונית. ביצירותיו החדשניות הוא מוצא שעשוע רב בשאלה "מהי מציאות". הספרות שלו ניסיונית, מתרוצצת על הגבול שבין מדע בדיוני לסוריאליזם ומאופיינת בסאטירה ובהומור פרוע. דמויותיו אפורות ויומיומיות, והמצבים שהוא יוצר למענן חד־פעמיים, ביזאריים ומשלהבי דמיון. עבודותיו היו השראה ליוצרי אנימה ביפן ומחוצה לה. הוא קיבל פרסים ספרותיים רבים, וב-1997 אף נתנה לו ממשלת צרפת את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות. בעוד ששמו עטור תהילה במדינות רבות בעולם, זוהי הפעם הראשונה שיצירתו מתורגמת לעברית.


לא עצמתי עין כל הלילה, ולבסוף עלה בידי לכתוב סיפור קצר בן ארבעים עמודים. סיפור מבדר, לא חשוב במיוחד, שאינו מעלה ואינו מוריד. הצמדתי מהדק משרדי לכתב היד והכנסתי אותו למעטפה. אמרתי לעצמי שלא יעזור כלום, בימים אלה אינך יכול לכתוב סיפור שיעלה או יוריד. החלטתי לא להרהר בשאלה אם ביכולתי לכתוב סיפור שעשוי להעלות או להוריד. לו הייתי ממשיך להרהר בכך, ייתכן שהיה עולה בי הרצון לנסות לכתוב סיפור כזה.

תחבתי את רגליי לקבקבי הגטה1 ויצאתי מהבית ובידי המעטפה. אור הבוקר הכאיב לעיניי. מאחר שנותר זמן עד לבוא משאית הדואר הראשונה, שמתי פעמיי אל הגן. גן קטן זה, השוכן בלב שכונת מגורים צפופה ואינו גדול מכעשרים צוּבּוֹ,2 היה שקט בשעות הבוקר, כשלא פקדו אותו ילדים, ועל כן נהגתי לשלבו במסלול הבוקר שלי. יש בו עשרה עצים בסך הכול, אך כיום גם מעט הירוק שהם מוסיפים לעיירה הקטנה, ערכו לא יסולא בפז.

אהה, חבל שלא הבאתי איתי מעט לחם בשבילו, חשבתי בעת שהתחלתי לצעוד. בגן, ליד הספסל, עמד כלב־עמוד שהיה חביב עליי. הוא היה כלב־עמוד חברותי, פרוותו חומה־צהבהבה, גדול למדי לגבי כלב מעורב.

כלב־עמוד נוסף עמד ליד חנות טבק קטנה, בדרך לגן. כלב לבן מעורב, שפיץ בחלקו, שלא מכבר נהפך לכלב־עמוד והשמיע נביחות צווחניות בכל פעם שאדם חשוד, ולו במעט, עבר לידו. ממש עד לפני כשבוע המטיר גם עליי נביחות בשל קבקבי הגטה שלי. המצב הגיע לידי כך, שבמשך זמן מה היה עליי ללכת לחנות טבק אחרת. אבל עכשיו כבר לא נבח לעומתי. הבוקר, בעוברי לידו, אף רחרח כה וכה באפו בהתרגשות כזאת, שנדמה היה, אפילו עכשיו, שארבע רגליו הנטועות יתנתקו מן האדמה. רק פעם אחת נתתי לו לחם, וכך הוא מתנהג. חסר עקרונות לגמרי.

נראה כי לפני בואי לגן עברה בו המדשנת ופיזרה דשן נוזלי — הקרקע עדיין הייתה רטובה ונדף ממנה ריח כלור עמום. איש מסביר פנים בגיל העמידה, שראיתי בגן לעיתים קרובות, ישב על הספסל והאכיל את הכלב־עמוד החום־צהבהב במה שנראה כמו כופתאות בשר. בדרך כלל היה לו הרבה תיאבון. מן הסתם, לא די היה לו בדשן הנוזלי שספג מן האדמה דרך שורשיו וארבע רגליו. הוא אכל בתיאבון כל מה נתנו לו.

"הבאת לו אוכל? מיהרתי כל כך עד ששכחתי להביא איתי לחם," פתחתי בשיחה עם האיש.

הוא הפנה אליי את עיניו הרכות וחייך. "כן? גם אתה אוהב את הבחור הזה?" "כן," עניתי והתיישבתי לידו. "הוא דומה לכלב שהיה לי פעם."

הכלב־עמוד הביט בי בעיניו השחורות הגדולות וכשכש בזנבו. "למען האמת, גם לי היה כלב דומה לו," אמר האיש וגירד בעורף הכלב־עמוד. "הפכו אותו לכלב־עמוד כשהיה בן שלוש. אולי אתה מכיר אותו? הוא עומד ברחוב הים, בין חנות הבגדים לחנות הצילום. דומה מאוד לזה."

"כן, כן," הנהנתי, "הוא שלך אפוא."

"כן, הוא היה הכלב שלי. שמו היה הַאצִ'י.3 אבל הוא כבר נהפך כולו לצמח. עכשיו הוא עצכלב מרשים מאוד."

"הו כן, הוא נעשה שיח נהדר," הנהנתי בראשי. "והוא באמת דומה מאוד לזה שכאן. אולי יש ביניהם קשר משפחתי."

"ומה לגבי הכלב שלך? איפה הוא צומח?" התעניין האיש.

"לכלב שלי קראו בָּאפוּ,4 והוא נשתל בשנתו הרביעית בפתח גן בית הקברות בשולי העיר. אבל המסכן," הוספתי בניד ראש, "רק נשתל וכבר נבל. רכב הדישון לא מגיע לשם לעיתים קרובות. ובשל המרחק לא יכולתי להביא לו אוכל בכל יום. אני מניח שגם לא נשתל כהלכה. הוא מת קודם שנהפך לעצכלב."

"אה! עקרת אותו משם, אם כך?"

"לא, למזלי זה מקום כזה שאך טבעי שירחף בו ריח של ריקבון, ולכן הנחתי לו להתייבש שם. כעת כבר נהפך כולו לשלד־עמוד, והוא משמש חומר לימוד מצוין לשיעורי המדע בבית הספר היסודי השכונתי."

"הו, האין זה נהדר?" האיש ליטף את ראש הכלב־עמוד. "מעניין מה היה שמו של זה לפני שנהפך לכלב־עמוד."

"כן, משונה הדבר שאסור לקרוא לכלב־עמוד בשמו מהימים שבהם היה כלב."

האיש העיף בי מבט חטוף והשיב כלאחר יד, "זה מפני שכלל החל על בני אדם תקף גם לכלבים. הם מאבדים את שמם כשהם נהפכים לכלבי־עמוד." הוא נד בראשו וגירד בסנטרו של הכלב־עמוד. "ולא רק את שמם הקודם, גם שם חדש אסור לתת להם. כי לצמחים אין שם פרטי."

נכון, חשבתי לעצמי.

מבטו נעצר על המעטפה שלי, שהיה כתוב עליה "כתב יד". "סליחה, אבל האם אדוני כותב למחייתו?" שאל.

הייתי נבוך מעט. "כן, אֶה, לא משהו חשוב."

"אני מבין." הוא בחן אותי לרגע ושב ללטף את הכלב־עמוד. "גם אני כתבתי פעם," הוא העלה חיוך קטן על שפתיו, "אבל הפסקתי לפני כמה שנים. נדמה שעבר זמן כה רב מאז."

התבוננתי בצדודיתו. כעת, משאמר את הדברים, נדמה היה לי שכבר ראיתי פעם את פניו. רציתי לשאול אותו לשמו אך היססתי, ולבסוף לא אמרתי דבר.

"נעשה קשה לכתוב בעולם הזה," אמר האיש קצרות.

השפלתי את מבטי. התביישתי על כי אני ממשיך לכתוב בעולם כזה. "בהחלט."

"סליחה," אמר האיש, שהשינוי במצב רוחי הבהילו מעט. "אין זו ביקורת כלפיך. למעשה, אני הוא שצריך להתבייש."

העפתי מבט על סביבותיי. "לא," אמרתי, "אין לי אומץ, לכן איני יכול להניח לכתיבה. להפסיק לכתוב, הרי זו אמירה נגד החברה."

האיש המשיך ללטף את ראש הכלב־עמוד.

"זה קשה, להפסיק פתאום לכתוב," אמר לבסוף. "בעבר חשבתי שאם לכתוב בכל זאת, מוטב לבקר את החברה באומץ ולהסתכן במעצר. אבל בהיותי אדם המסור לעיסוקי פנאי, שאינו למוד עוני, שרודף בלא הרף אחר שקט ושלווה, ביכרתי חיים נוחים. כמו כן, אני אדם גאה, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות מושם ללעג ולקלס בעיני כול. ויתרתי אפוא על הכתיבה. סיפור אומלל." הוא הניד בראשו וחייך. "אבל לא, הבה נפסיק לדבר על כך. אין לדעת מניין יצוץ לו מאזין."

"נכון." שיניתי את הנושא. "אתה מתגורר בקרבת מקום?"

"כן, אתה מכיר את המספרה מול הרחוב הראשי של רובע שתיים? ממש בכניסה לשם. שמי הִיָאמַה," הוא קד בראשו. "אתה מוזמן לבוא לבקר. רק אשתי נמצאת בבית."

"תודה רבה," אמרתי והצגתי את עצמי.

לא זכרתי סופר בשם הִיָאמַה. מן הסתם השתמש בשם עט. גם לא הייתה לי כל כוונה לבוא לביתו. בעולמנו, אפילו שניים או שלושה סופרים שנועדים יחדיו נחשבים להתאספות לא חוקית.

הצצתי במופגן בשעוני וקמתי על רגליי. "סלח לי, עליי ללכת, משאית הדואר תגיע בכל רגע."

הוא הפנה לעברי חיוך נוּגה וקד קלות. העברתי לטיפה אחרונה על הכלב־עמוד ועזבתי את הגן.

יצאתי אל הכביש הראשי. מכוניות רבות חלפו בו, אך הולכי הרגל היו מעטים. בקצה המדרכה צמח עצחתול שגובהו כשלושים או ארבעים סנטימטרים. מדי פעם אני נתקל בחתול־עמוד שזה עתה נשתל ועדיין לא נהפך לעצחתול. חתולי־עמוד חדשים מקדמים את פניי ב"מיאו, מיאו," אך אלה שארבע רגליהם הנטועות באדמה נהפכו זה כבר לצמח, פניהם מתקשחים ונעשים ירקרקים, הם עוצמים את עיניהם ולעיתים רק מנענעים באוזניהם. יש גם חתולי־עמוד שרגליהם וגופם מצמיחים ענפים ואף מוציאים מעט עלים. נשמתם של אלה כבר נהפכה, ככל הנראה, לצמח כמעט כולה. הם אינם מניעים אפילו את אוזניהם. אמנם עדיין יש להם פנים של חתול, אך אולי נכון יותר לכנותם עצחתול.

כלבים, כשנגמר להם האוכל, נעשים תוקפניים ועשויים לסכן בני אדם. מוטב, אני מניח, שייהפכו לכלבי־עמוד. אבל מדוע חתולים נהפכים לחתולי־עמוד? מפני שיש חתולי רחוב רבים מדי? כדי לשפר במעט את מצאי המזון? כדי להוסיף צמחייה לעיר?

בפינת אחד הרחובות החוצים, ליד בית חולים גדול, עמדו שני עצאנשים, ולצידם, בהמשך השורה, איש־עמוד. האיש־עמוד היה לבוש במדי פקיד דואר, ומאחר שלבש מכנסיים לא יכולתי לומר עד כמה השתנו רגליו ונהפכו לצמח. הוא היה, כמדומה, גבר בן שלושים וחמש או שלושים ושש, גבה קומה ומעט כפוף גו.

קרבתי אליו והושטתי לו את המעטפה, כהרגלי. "דואר רשום מהיר, בבקשה." האיש־עמוד נד בראשו בלי להוציא הגה, נטל את המעטפה והוציא בול ופתקת דואר רשום מכיסי מדיו.

שילמתי על המשלוח והסתכלתי סביבי. המקום היה ריק מאדם. החלטתי לנסות לשוחח איתו. פעם בשלושה ימים נדרשתי לשירותי הדואר שלו, אך מעולם לא הזדמן לי לשוחח איתו שיחה של ממש.

"מה עשית?" שאלתי אותו בשקט.

האיש־עמוד הביט בי בהפתעה, הסתכל סביבו בזהירות, ואז ענה בפנים חמוצים, "אסור לך לשוחח איתי שלא לצורך. וגם אני, אסור לי לענות לך."

"אני יודע את זה," אמרתי והבטתי היישר לתוך עיניו.

משראה כי איני עוזב את המקום, הפליט אנחה. "רק אמרתי שהשכר נמוך מדי. כי באמת, השכר של עובדי הדואר נמוך. לצערי, הדבר הגיע לאוזני הממונה עליי." הוא הצביע בסנטרו על שני העצאנשים שלצידו ומצמץ חלושות בעיניו. "כך קרה גם לשני אלה. רק משום שהביעו אי שביעות רצון מהשכר. אתה מכיר אותם, לא כן?" שאל.

הצבעתי על אחד העצאנשים. "אותו אני זוכר, כי הייתי אצלו בדואר לא פעם. אבל את האחר איני מכיר. הוא עצאיש מאז שעברתי להתגורר בסביבה."

"הוא היה חבר שלי."

"זה שכאן היה איש חביב מאוד, מעודן ביותר. האחר היה ראש צוות, או מנהל מחלקה, לא כן?"

"כן, ראש צוות," הנהן.

"לא קורה שאתה נעשה רעב, או שקר לך?"

"אני לא מרגיש את זה כל כך," השיב בלא כל הבעה. כשאתה נהפך לאיש־עמוד, ולא משנה מי היית, אתה מיד נעשה נטול הבעה. "נדמה לי שבמידה רבה כבר נעשיתי צמח. לא רק בתחושה, גם במחשבה. בתחילה עוד כעסתי, נעצבתי וכן הלאה, אבל עכשיו כלום לא משנה לי." הוא הביט בי בעיניים כבויות. "הייתי גם רעב מאוד, אבל אומרים שמוטב לא לאכול כדי להפוך מהר יותר לצמח." אם כן, הוא רוצה להפוך לעצאיש מהר ככל האפשר. "מספרים שלבעלי דעות רדיקליות כורתים אחת מאונות המוח לפני שהופכים אותם לאנשי־עמוד, אבל אני לא זכיתי לכך. ובכל זאת, בקושי חודש עבר מאז שנשתלתי, וכבר איני כועס. נעשיתי שווה נפש בכל הנוגע לחברה האנושית. אולי נותרה בי מידת עניין כשל, איך לומר, צופה מהצד." הוא זרק מבט בשעוני. "ובכן, מוטב שתלך. מיד תגיע משאית הדואר."

"כן, נכון." אף על פי כן, לא יכולתי ללכת משם. התנודדתי בהיסוס.

"האם ייתכן," הוא שלח בי עוד מבט, "שמישהו שאתה מכיר נהפך באחרונה לאיש־עמוד?"

לרגע נרעדתי, ואז התבוננתי בפניו ולאט הנהנתי. "כן, למען האמת. אשתי."

"הו, אשתך אפוא?" רגעים אחדים בחן אותי בסקרנות. "חשבתי שזה אולי העניין. שאם לא כן, מי היה טורח לדבר דווקא איתי?" הוא נד בראשו. "ובכן, מה היא עשתה, אשתך?"

"היא התלוננה על יוקר המוצרים במפגש נשים. וכאילו לא די בכך, היא גם מתחה ביקורת על הממשלה. אני סופר שזה עתה החל להצליח, ייתכן שההתרגשות מהיותה אשת סופר גרמה לה לדבר כך."

"ידעתי שאתה סופר."

"אחת הנשים דיווחה עליה," הנדתי בראשי. "מכל מקום, נראה שלאשתי יש מושג טוב למדי מי דיווחה עליה."

"אולי אני רק מדמיין," הוא אמר, "אבל אשתך היא בוודאי אישה יפה."

המשך בספר המלא

סקירות וביקורות

הכל מוזר הסיפורים ב'מוזרים ‭ '2‬ אינם מוזרים כל כך, בטח לנוכח מציאות חיינו. אבל קריאה רציפה משולה להאזנה לפלייליסט מוזיקלי מובחן

ציור: לודוויג מיידנר

"בימים אלה אינך יכול לכתוב סיפור שיעלה או יוריד". הקביעה הזו, מתוך פסקת הפתיחה של הסיפור הנהדר 'אישה עומדת' מאת יאסוטקה צוצוי, נכונה גם לתקופתנו, וניתן להוסיף עליה את המובן מאליו המתבקש, שהוא גם גילוי נאות ואזהרה: בימים אלה אינך יכול לכתוב ביקורת שתעלה או תוריד, או אפילו תראה נכוחה, שכן "המצב" הוא הפריזמה היחידה האפשרית להתבוננות בכל דבר: הקיטש אורב בכל פינה, וחמקמקת ממנו - הכמיהה לקשר ופשר, שהופכת כל קריאה לחיפוש אחר מפתחות וסמלים, חיפוש שאינו מאפשר הבחנה מפוכחת בספרות טובה. אלא אם כן ספרות טובה היא בדיוק זו שמספקת לך מפתחות וסמלים, פירורי הבנה המפוזרים ביער הכאוטי והאפל.

'מוזרים ‭ '2‬ הוא הכרך השני בסדרה שנוסדה ב-‭2016‬ בהוצאת 'תשע נשמות', ושהוגדרה בשעתו כ"פרויקט רחב היקף המבקש ללקט, לחקור, לתרגם ולהציג בפני הקורא העברי את מיטב הסיפורים מתולדות ספרות המתח והמסתורין מכל טריטוריה, זן ותקופה". בכרך שלפנינו נכללים ‭ 15‬ סיפורים מאת ‭ 13‬ סופרים מאנגליה, יפן, צרפת, אוסטרליה ועוד. הם משתרעים מסוף המאה ה-‭19‬ ועד ראשית המילניום (הסיפור החדש ביותר פורסם ב-‭.(2003‬ כאת קודמו, גם את הקובץ הזה ערך אוריאל קון, מו"ל ההוצאה. קו העריכה וטיב הקישורים בין הסיפורים מזכיר יותר פלייליסט מוזיקלי מעריכה מסורתית של קובצי סיפורים. כלומר, בניגוד לאנתולוגיות שרכיביהן מוצמדים בעיקרון מארגן אחד, כאן נראה שאת מקומו של כזה מחליפים הקשרים נושאיים או אסוציאטיביים בין הסיפורים שמתגבשים לכלל אמירה או הלך רוח מסוים. ובהתאם, הקובץ מהנה יותר בקריאה רציפה שבה מתכתבים הסיפורים זה עם זה, וכמובן עם "המצב". החוליות החלשות בקובץ מוארות על ידי החזקות, והסיפורים האנקדוטליים מקבלים תוקף מהבשרניים ומהמשמעותיים יותר.

כמו הסאטירה שמתחרה כבר שנים במציאות מופרכת, כך גם ספרות האימה והמתח, ובטח זו המבקשת להציג עצמה כ"מוזרה", כחורגת מסדר היום, ניצבת בפני בעיה: היומיום הישראלי נמצא כעת בטווח הדמדומים שבין האימה והזוועה לבין השגרה המדומה, שהיא אולי חיונית, אך גם יוצרת הזרה מתמשכת בינינו לבין מרכיבי חיינו. וכשהכל מוזר, אילו סיפורים ראויים להיקרא "מוזרים"? מה נמצא מחוץ לגדר של האפשרי? כשלעצמם, הסיפורים אינם מוזרים. הם אמנם עוסקים בתעלומות, במוות, או בעתיד מתדפק, אבל רובם ככולם נגישים וקריאים, כמעט מסורתיים. יש בהם משל קטן וחכם של אוסקר ויילד על מהותה של ספרות, כמה סיפורי אימה ותעלומה קלאסיים של ראשית המאה ה-‭- 20‬ חפצי אמנות מסתוריים, חולדות רצחניות, יער נקמני. המעניינים יותר הם סיפורי המד"ב והספקולציה. מסדוניו פרננדס הארגנטינאי מצחיק ומופרך ב'הדלעת שנהפכה ליקום': "אנחנו מתרגלים בכנות את המטאפיזיקה הדלועית. אנחנו משכנעים את עצמנו שלנוכח היחסיות של כל סדרי הגודל, לא יידע איש מאיתנו לעולם אם הוא חי בתוך דלעת ואפילו בתוך ארון קבורה או לא...". דינו בוצאטי מהדהד את 'הר הקסמים' בסיפור ‭ 7'‬ קומות', שבו נכנס אדם בריא למדי לבית מרפא כדי לטפל בבעיה קלה ואת סופו אתם יכולים לשער. זהו אחד הסיפורים העוסקים בפניה השונות של דיקטטורה ובגורלו של האדם הנתון בידי כוחות גדולים ממנו. בסיפור 'רהיטי קנרית' נכפה על אדם לשמוע זמרירים של חברת ריהוט בתוך ראשו, וב'אישה עומדת', שהוזכר כבר, מתנגדי משטר נשתלים באדמה והופכים לאנשי-עמוד.

ב'האיש שלא הצעיר' מציג פריץ לייבר האמריקאי רעיון פשוט, מבריק, מד"בי-קלאסי: איך נראתה ההיסטוריה לו הזמן היה זז לאחור. אנשים מתחילים את חייהם במוות, ב"הוצאה מן הקבר", הולכים והופכים צעירים יותר ואז נעלמים. רעיון היפוך הזמן לא הופך כאן לפשטני אלא נושא אופי ניטשיאני, כיאה לסיפור שפורסם בין מלחמת העולם השנייה למלחמה הקרה: "יש בעולם שפע של הזדמנויות פז שלא נודעו כמותן. אך בני האדם אינם מאושרים. הם חיים בפחד. הפחד, אם זיכרוני אינו מטעני, הוא פחד ממלחמה שתאפוף את כולנו ואולי גם תשמיד אותנו. הוא רובץ עלינו כמו החשיכה. כלי הנשק המוכנים למלחמה איומים ונוראים. מתקנים אדירים המפליגים סביב מחצית העולם בלא נווט, לא דרך המים אלא דרך האוויר, כדי להשמיד איזו עיר של האויב... אך הגרועים מכולם הם כלי הנשק שעליהם אנחנו יודעים רק מפי השמועה... ייתכן שהעולם נברא בצילו של האסון הזה - הוצאה מהקבר של היקום כולו". לנוכח המציאות העולמית, זה נשמע כמו הסבר הגיוני.

שרון קנטור
ציור: לודוויג מיידנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות".

שרון קנטור ידיעות אחרונות 01/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפורים שמאפשרים לנו למשש את דופק דמיון האימה שלנו קרן דותן הארץ 06/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Fantasy, Horror, Mistery
  • תרגום: מתרגמים שונים
  • הוצאה: תשע נשמות
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2023
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 206 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 26 דק'

סקירות וביקורות

הכל מוזר הסיפורים ב'מוזרים ‭ '2‬ אינם מוזרים כל כך, בטח לנוכח מציאות חיינו. אבל קריאה רציפה משולה להאזנה לפלייליסט מוזיקלי מובחן

ציור: לודוויג מיידנר

"בימים אלה אינך יכול לכתוב סיפור שיעלה או יוריד". הקביעה הזו, מתוך פסקת הפתיחה של הסיפור הנהדר 'אישה עומדת' מאת יאסוטקה צוצוי, נכונה גם לתקופתנו, וניתן להוסיף עליה את המובן מאליו המתבקש, שהוא גם גילוי נאות ואזהרה: בימים אלה אינך יכול לכתוב ביקורת שתעלה או תוריד, או אפילו תראה נכוחה, שכן "המצב" הוא הפריזמה היחידה האפשרית להתבוננות בכל דבר: הקיטש אורב בכל פינה, וחמקמקת ממנו - הכמיהה לקשר ופשר, שהופכת כל קריאה לחיפוש אחר מפתחות וסמלים, חיפוש שאינו מאפשר הבחנה מפוכחת בספרות טובה. אלא אם כן ספרות טובה היא בדיוק זו שמספקת לך מפתחות וסמלים, פירורי הבנה המפוזרים ביער הכאוטי והאפל.

'מוזרים ‭ '2‬ הוא הכרך השני בסדרה שנוסדה ב-‭2016‬ בהוצאת 'תשע נשמות', ושהוגדרה בשעתו כ"פרויקט רחב היקף המבקש ללקט, לחקור, לתרגם ולהציג בפני הקורא העברי את מיטב הסיפורים מתולדות ספרות המתח והמסתורין מכל טריטוריה, זן ותקופה". בכרך שלפנינו נכללים ‭ 15‬ סיפורים מאת ‭ 13‬ סופרים מאנגליה, יפן, צרפת, אוסטרליה ועוד. הם משתרעים מסוף המאה ה-‭19‬ ועד ראשית המילניום (הסיפור החדש ביותר פורסם ב-‭.(2003‬ כאת קודמו, גם את הקובץ הזה ערך אוריאל קון, מו"ל ההוצאה. קו העריכה וטיב הקישורים בין הסיפורים מזכיר יותר פלייליסט מוזיקלי מעריכה מסורתית של קובצי סיפורים. כלומר, בניגוד לאנתולוגיות שרכיביהן מוצמדים בעיקרון מארגן אחד, כאן נראה שאת מקומו של כזה מחליפים הקשרים נושאיים או אסוציאטיביים בין הסיפורים שמתגבשים לכלל אמירה או הלך רוח מסוים. ובהתאם, הקובץ מהנה יותר בקריאה רציפה שבה מתכתבים הסיפורים זה עם זה, וכמובן עם "המצב". החוליות החלשות בקובץ מוארות על ידי החזקות, והסיפורים האנקדוטליים מקבלים תוקף מהבשרניים ומהמשמעותיים יותר.

כמו הסאטירה שמתחרה כבר שנים במציאות מופרכת, כך גם ספרות האימה והמתח, ובטח זו המבקשת להציג עצמה כ"מוזרה", כחורגת מסדר היום, ניצבת בפני בעיה: היומיום הישראלי נמצא כעת בטווח הדמדומים שבין האימה והזוועה לבין השגרה המדומה, שהיא אולי חיונית, אך גם יוצרת הזרה מתמשכת בינינו לבין מרכיבי חיינו. וכשהכל מוזר, אילו סיפורים ראויים להיקרא "מוזרים"? מה נמצא מחוץ לגדר של האפשרי? כשלעצמם, הסיפורים אינם מוזרים. הם אמנם עוסקים בתעלומות, במוות, או בעתיד מתדפק, אבל רובם ככולם נגישים וקריאים, כמעט מסורתיים. יש בהם משל קטן וחכם של אוסקר ויילד על מהותה של ספרות, כמה סיפורי אימה ותעלומה קלאסיים של ראשית המאה ה-‭- 20‬ חפצי אמנות מסתוריים, חולדות רצחניות, יער נקמני. המעניינים יותר הם סיפורי המד"ב והספקולציה. מסדוניו פרננדס הארגנטינאי מצחיק ומופרך ב'הדלעת שנהפכה ליקום': "אנחנו מתרגלים בכנות את המטאפיזיקה הדלועית. אנחנו משכנעים את עצמנו שלנוכח היחסיות של כל סדרי הגודל, לא יידע איש מאיתנו לעולם אם הוא חי בתוך דלעת ואפילו בתוך ארון קבורה או לא...". דינו בוצאטי מהדהד את 'הר הקסמים' בסיפור ‭ 7'‬ קומות', שבו נכנס אדם בריא למדי לבית מרפא כדי לטפל בבעיה קלה ואת סופו אתם יכולים לשער. זהו אחד הסיפורים העוסקים בפניה השונות של דיקטטורה ובגורלו של האדם הנתון בידי כוחות גדולים ממנו. בסיפור 'רהיטי קנרית' נכפה על אדם לשמוע זמרירים של חברת ריהוט בתוך ראשו, וב'אישה עומדת', שהוזכר כבר, מתנגדי משטר נשתלים באדמה והופכים לאנשי-עמוד.

ב'האיש שלא הצעיר' מציג פריץ לייבר האמריקאי רעיון פשוט, מבריק, מד"בי-קלאסי: איך נראתה ההיסטוריה לו הזמן היה זז לאחור. אנשים מתחילים את חייהם במוות, ב"הוצאה מן הקבר", הולכים והופכים צעירים יותר ואז נעלמים. רעיון היפוך הזמן לא הופך כאן לפשטני אלא נושא אופי ניטשיאני, כיאה לסיפור שפורסם בין מלחמת העולם השנייה למלחמה הקרה: "יש בעולם שפע של הזדמנויות פז שלא נודעו כמותן. אך בני האדם אינם מאושרים. הם חיים בפחד. הפחד, אם זיכרוני אינו מטעני, הוא פחד ממלחמה שתאפוף את כולנו ואולי גם תשמיד אותנו. הוא רובץ עלינו כמו החשיכה. כלי הנשק המוכנים למלחמה איומים ונוראים. מתקנים אדירים המפליגים סביב מחצית העולם בלא נווט, לא דרך המים אלא דרך האוויר, כדי להשמיד איזו עיר של האויב... אך הגרועים מכולם הם כלי הנשק שעליהם אנחנו יודעים רק מפי השמועה... ייתכן שהעולם נברא בצילו של האסון הזה - הוצאה מהקבר של היקום כולו". לנוכח המציאות העולמית, זה נשמע כמו הסבר הגיוני.

שרון קנטור
ציור: לודוויג מיידנר

פורסם במדור הספרות של "7 לילות".

שרון קנטור ידיעות אחרונות 01/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
סיפורים שמאפשרים לנו למשש את דופק דמיון האימה שלנו קרן דותן הארץ 06/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
מוזרים 2 סופרים שונים

האיש שאהב לספר סיפורים
אוסקר ויילד

מאנגלית: יותם בנשלום


אוסקר ויילד

אוסקר ויילד נולד ב-1854 בדבלין, אירלנד. מחזאי, סופר, משורר ומבקר, נחשב ויילד לאחד מגדולי המחזאים בתקופה הוויקטוריאנית. כתב תשעה מחזות, רומן, שירים רבים, סיפורים קצרים ומסות. ויילד היה חסיד התנועה האסתטית, שהדגישה את הערכים האסתטיים יותר מאשר נושאים מוסריים או חברתיים. דוקטרינה זו מתמצית בצורה הברורה ביותר בביטוי "אמנות למען האמנות". מלבד הישגיו הספרותיים, הוא גם התפרסם, ואולי "נודע לשמצה" בזמנו, בזכות שנינותו, ראוותנותו ופרשיות האהבים שלו עם גברים. ויילד נשפט ונכלא בגלל מערכת היחסים ההומוסקסואלית שלו עם בנו של אריסטוקרט ונידון לשנתיים של עבודת פרך על מעשה סדום. בשהותו בכלא כתב את De Profundis ("ממעמקים"), מונולוג אוטוביוגרפי. עם שחרורו בילה את שארית חייו בשיטוט באירופה, התארח עם חברים וחי בבתי מלון זולים. מת מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900 בלא פרוטה, במלון זול בפריז.

 

פעם אחת, לפני שנים רבות, חי איש אחד שכל בני כפרו אהבוהו מכיוון שידע לספר סיפורים. בכל בוקר יצא האיש מהכפר, וכששב עם ערב התקבצו סביבו כולם, לאחר שעבדו קשה כל היום כולו, ואמרו: "קדימה, ספר לנו סיפור. מה ראית היום?"

"ראיתי פאון מחלל בחליל ביער, ונימפות עצים קטנטנות יוצאות במחול."

"ספר לנו עוד; מה ראית היום?" היו האנשים אומרים.

"כשהגעתי לחוף ראיתי שלוש בתולות ים מול הגלים, סורקות את שערן הירוק במסרק מזהב."

ובני הכפר אהבו אותו, מכיוון שהיה מספר סיפורים.

בוקר אחד יצא האיש כהרגלו מן הכפר, וכשהגיע לחוף ראה שלוש בתולות ים על שפת המים, סורקות את שערן הירוק במסרק מזהב. וכשחלף בדרך על פני יער, ראה פאון מחלל בחליל באוזני חבורה של נימפות עצים.

כששב לכפרו באותו הערב אמרו לו האנשים, כמו תמיד: "קדימה, ספר לנו סיפור: מה ראית?"

והאיש השיב: "לא ראיתי דבר."

אישה עומדת
יאסוּטָקָה צוּצוּי

מיפנית: אושרת דותן

יאסוּטָקָה צוּצוּי

נולד באוסקה, ביפן, ב-1934. סופר, מבקר ספרות, מחזאי ושחקן, הנחשב לאחד הקולות המוכרים והחשובים בספרות היפנית המודרנית. הקריירה הענפה שלו החלה באמצע שנות השישים, ומאז פרסם עשרות רומנים ומאות סיפורים קצרים שמתפרשׂים על פני סוגות פנטסטיות רבות.

צוצוי נחשב לאחד מחלוצי הספרות המטא־בדיונית. ביצירותיו החדשניות הוא מוצא שעשוע רב בשאלה "מהי מציאות". הספרות שלו ניסיונית, מתרוצצת על הגבול שבין מדע בדיוני לסוריאליזם ומאופיינת בסאטירה ובהומור פרוע. דמויותיו אפורות ויומיומיות, והמצבים שהוא יוצר למענן חד־פעמיים, ביזאריים ומשלהבי דמיון. עבודותיו היו השראה ליוצרי אנימה ביפן ומחוצה לה. הוא קיבל פרסים ספרותיים רבים, וב-1997 אף נתנה לו ממשלת צרפת את תואר אביר מסדר האמנויות והספרות. בעוד ששמו עטור תהילה במדינות רבות בעולם, זוהי הפעם הראשונה שיצירתו מתורגמת לעברית.


לא עצמתי עין כל הלילה, ולבסוף עלה בידי לכתוב סיפור קצר בן ארבעים עמודים. סיפור מבדר, לא חשוב במיוחד, שאינו מעלה ואינו מוריד. הצמדתי מהדק משרדי לכתב היד והכנסתי אותו למעטפה. אמרתי לעצמי שלא יעזור כלום, בימים אלה אינך יכול לכתוב סיפור שיעלה או יוריד. החלטתי לא להרהר בשאלה אם ביכולתי לכתוב סיפור שעשוי להעלות או להוריד. לו הייתי ממשיך להרהר בכך, ייתכן שהיה עולה בי הרצון לנסות לכתוב סיפור כזה.

תחבתי את רגליי לקבקבי הגטה1 ויצאתי מהבית ובידי המעטפה. אור הבוקר הכאיב לעיניי. מאחר שנותר זמן עד לבוא משאית הדואר הראשונה, שמתי פעמיי אל הגן. גן קטן זה, השוכן בלב שכונת מגורים צפופה ואינו גדול מכעשרים צוּבּוֹ,2 היה שקט בשעות הבוקר, כשלא פקדו אותו ילדים, ועל כן נהגתי לשלבו במסלול הבוקר שלי. יש בו עשרה עצים בסך הכול, אך כיום גם מעט הירוק שהם מוסיפים לעיירה הקטנה, ערכו לא יסולא בפז.

אהה, חבל שלא הבאתי איתי מעט לחם בשבילו, חשבתי בעת שהתחלתי לצעוד. בגן, ליד הספסל, עמד כלב־עמוד שהיה חביב עליי. הוא היה כלב־עמוד חברותי, פרוותו חומה־צהבהבה, גדול למדי לגבי כלב מעורב.

כלב־עמוד נוסף עמד ליד חנות טבק קטנה, בדרך לגן. כלב לבן מעורב, שפיץ בחלקו, שלא מכבר נהפך לכלב־עמוד והשמיע נביחות צווחניות בכל פעם שאדם חשוד, ולו במעט, עבר לידו. ממש עד לפני כשבוע המטיר גם עליי נביחות בשל קבקבי הגטה שלי. המצב הגיע לידי כך, שבמשך זמן מה היה עליי ללכת לחנות טבק אחרת. אבל עכשיו כבר לא נבח לעומתי. הבוקר, בעוברי לידו, אף רחרח כה וכה באפו בהתרגשות כזאת, שנדמה היה, אפילו עכשיו, שארבע רגליו הנטועות יתנתקו מן האדמה. רק פעם אחת נתתי לו לחם, וכך הוא מתנהג. חסר עקרונות לגמרי.

נראה כי לפני בואי לגן עברה בו המדשנת ופיזרה דשן נוזלי — הקרקע עדיין הייתה רטובה ונדף ממנה ריח כלור עמום. איש מסביר פנים בגיל העמידה, שראיתי בגן לעיתים קרובות, ישב על הספסל והאכיל את הכלב־עמוד החום־צהבהב במה שנראה כמו כופתאות בשר. בדרך כלל היה לו הרבה תיאבון. מן הסתם, לא די היה לו בדשן הנוזלי שספג מן האדמה דרך שורשיו וארבע רגליו. הוא אכל בתיאבון כל מה נתנו לו.

"הבאת לו אוכל? מיהרתי כל כך עד ששכחתי להביא איתי לחם," פתחתי בשיחה עם האיש.

הוא הפנה אליי את עיניו הרכות וחייך. "כן? גם אתה אוהב את הבחור הזה?" "כן," עניתי והתיישבתי לידו. "הוא דומה לכלב שהיה לי פעם."

הכלב־עמוד הביט בי בעיניו השחורות הגדולות וכשכש בזנבו. "למען האמת, גם לי היה כלב דומה לו," אמר האיש וגירד בעורף הכלב־עמוד. "הפכו אותו לכלב־עמוד כשהיה בן שלוש. אולי אתה מכיר אותו? הוא עומד ברחוב הים, בין חנות הבגדים לחנות הצילום. דומה מאוד לזה."

"כן, כן," הנהנתי, "הוא שלך אפוא."

"כן, הוא היה הכלב שלי. שמו היה הַאצִ'י.3 אבל הוא כבר נהפך כולו לצמח. עכשיו הוא עצכלב מרשים מאוד."

"הו כן, הוא נעשה שיח נהדר," הנהנתי בראשי. "והוא באמת דומה מאוד לזה שכאן. אולי יש ביניהם קשר משפחתי."

"ומה לגבי הכלב שלך? איפה הוא צומח?" התעניין האיש.

"לכלב שלי קראו בָּאפוּ,4 והוא נשתל בשנתו הרביעית בפתח גן בית הקברות בשולי העיר. אבל המסכן," הוספתי בניד ראש, "רק נשתל וכבר נבל. רכב הדישון לא מגיע לשם לעיתים קרובות. ובשל המרחק לא יכולתי להביא לו אוכל בכל יום. אני מניח שגם לא נשתל כהלכה. הוא מת קודם שנהפך לעצכלב."

"אה! עקרת אותו משם, אם כך?"

"לא, למזלי זה מקום כזה שאך טבעי שירחף בו ריח של ריקבון, ולכן הנחתי לו להתייבש שם. כעת כבר נהפך כולו לשלד־עמוד, והוא משמש חומר לימוד מצוין לשיעורי המדע בבית הספר היסודי השכונתי."

"הו, האין זה נהדר?" האיש ליטף את ראש הכלב־עמוד. "מעניין מה היה שמו של זה לפני שנהפך לכלב־עמוד."

"כן, משונה הדבר שאסור לקרוא לכלב־עמוד בשמו מהימים שבהם היה כלב."

האיש העיף בי מבט חטוף והשיב כלאחר יד, "זה מפני שכלל החל על בני אדם תקף גם לכלבים. הם מאבדים את שמם כשהם נהפכים לכלבי־עמוד." הוא נד בראשו וגירד בסנטרו של הכלב־עמוד. "ולא רק את שמם הקודם, גם שם חדש אסור לתת להם. כי לצמחים אין שם פרטי."

נכון, חשבתי לעצמי.

מבטו נעצר על המעטפה שלי, שהיה כתוב עליה "כתב יד". "סליחה, אבל האם אדוני כותב למחייתו?" שאל.

הייתי נבוך מעט. "כן, אֶה, לא משהו חשוב."

"אני מבין." הוא בחן אותי לרגע ושב ללטף את הכלב־עמוד. "גם אני כתבתי פעם," הוא העלה חיוך קטן על שפתיו, "אבל הפסקתי לפני כמה שנים. נדמה שעבר זמן כה רב מאז."

התבוננתי בצדודיתו. כעת, משאמר את הדברים, נדמה היה לי שכבר ראיתי פעם את פניו. רציתי לשאול אותו לשמו אך היססתי, ולבסוף לא אמרתי דבר.

"נעשה קשה לכתוב בעולם הזה," אמר האיש קצרות.

השפלתי את מבטי. התביישתי על כי אני ממשיך לכתוב בעולם כזה. "בהחלט."

"סליחה," אמר האיש, שהשינוי במצב רוחי הבהילו מעט. "אין זו ביקורת כלפיך. למעשה, אני הוא שצריך להתבייש."

העפתי מבט על סביבותיי. "לא," אמרתי, "אין לי אומץ, לכן איני יכול להניח לכתיבה. להפסיק לכתוב, הרי זו אמירה נגד החברה."

האיש המשיך ללטף את ראש הכלב־עמוד.

"זה קשה, להפסיק פתאום לכתוב," אמר לבסוף. "בעבר חשבתי שאם לכתוב בכל זאת, מוטב לבקר את החברה באומץ ולהסתכן במעצר. אבל בהיותי אדם המסור לעיסוקי פנאי, שאינו למוד עוני, שרודף בלא הרף אחר שקט ושלווה, ביכרתי חיים נוחים. כמו כן, אני אדם גאה, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיות מושם ללעג ולקלס בעיני כול. ויתרתי אפוא על הכתיבה. סיפור אומלל." הוא הניד בראשו וחייך. "אבל לא, הבה נפסיק לדבר על כך. אין לדעת מניין יצוץ לו מאזין."

"נכון." שיניתי את הנושא. "אתה מתגורר בקרבת מקום?"

"כן, אתה מכיר את המספרה מול הרחוב הראשי של רובע שתיים? ממש בכניסה לשם. שמי הִיָאמַה," הוא קד בראשו. "אתה מוזמן לבוא לבקר. רק אשתי נמצאת בבית."

"תודה רבה," אמרתי והצגתי את עצמי.

לא זכרתי סופר בשם הִיָאמַה. מן הסתם השתמש בשם עט. גם לא הייתה לי כל כוונה לבוא לביתו. בעולמנו, אפילו שניים או שלושה סופרים שנועדים יחדיו נחשבים להתאספות לא חוקית.

הצצתי במופגן בשעוני וקמתי על רגליי. "סלח לי, עליי ללכת, משאית הדואר תגיע בכל רגע."

הוא הפנה לעברי חיוך נוּגה וקד קלות. העברתי לטיפה אחרונה על הכלב־עמוד ועזבתי את הגן.

יצאתי אל הכביש הראשי. מכוניות רבות חלפו בו, אך הולכי הרגל היו מעטים. בקצה המדרכה צמח עצחתול שגובהו כשלושים או ארבעים סנטימטרים. מדי פעם אני נתקל בחתול־עמוד שזה עתה נשתל ועדיין לא נהפך לעצחתול. חתולי־עמוד חדשים מקדמים את פניי ב"מיאו, מיאו," אך אלה שארבע רגליהם הנטועות באדמה נהפכו זה כבר לצמח, פניהם מתקשחים ונעשים ירקרקים, הם עוצמים את עיניהם ולעיתים רק מנענעים באוזניהם. יש גם חתולי־עמוד שרגליהם וגופם מצמיחים ענפים ואף מוציאים מעט עלים. נשמתם של אלה כבר נהפכה, ככל הנראה, לצמח כמעט כולה. הם אינם מניעים אפילו את אוזניהם. אמנם עדיין יש להם פנים של חתול, אך אולי נכון יותר לכנותם עצחתול.

כלבים, כשנגמר להם האוכל, נעשים תוקפניים ועשויים לסכן בני אדם. מוטב, אני מניח, שייהפכו לכלבי־עמוד. אבל מדוע חתולים נהפכים לחתולי־עמוד? מפני שיש חתולי רחוב רבים מדי? כדי לשפר במעט את מצאי המזון? כדי להוסיף צמחייה לעיר?

בפינת אחד הרחובות החוצים, ליד בית חולים גדול, עמדו שני עצאנשים, ולצידם, בהמשך השורה, איש־עמוד. האיש־עמוד היה לבוש במדי פקיד דואר, ומאחר שלבש מכנסיים לא יכולתי לומר עד כמה השתנו רגליו ונהפכו לצמח. הוא היה, כמדומה, גבר בן שלושים וחמש או שלושים ושש, גבה קומה ומעט כפוף גו.

קרבתי אליו והושטתי לו את המעטפה, כהרגלי. "דואר רשום מהיר, בבקשה." האיש־עמוד נד בראשו בלי להוציא הגה, נטל את המעטפה והוציא בול ופתקת דואר רשום מכיסי מדיו.

שילמתי על המשלוח והסתכלתי סביבי. המקום היה ריק מאדם. החלטתי לנסות לשוחח איתו. פעם בשלושה ימים נדרשתי לשירותי הדואר שלו, אך מעולם לא הזדמן לי לשוחח איתו שיחה של ממש.

"מה עשית?" שאלתי אותו בשקט.

האיש־עמוד הביט בי בהפתעה, הסתכל סביבו בזהירות, ואז ענה בפנים חמוצים, "אסור לך לשוחח איתי שלא לצורך. וגם אני, אסור לי לענות לך."

"אני יודע את זה," אמרתי והבטתי היישר לתוך עיניו.

משראה כי איני עוזב את המקום, הפליט אנחה. "רק אמרתי שהשכר נמוך מדי. כי באמת, השכר של עובדי הדואר נמוך. לצערי, הדבר הגיע לאוזני הממונה עליי." הוא הצביע בסנטרו על שני העצאנשים שלצידו ומצמץ חלושות בעיניו. "כך קרה גם לשני אלה. רק משום שהביעו אי שביעות רצון מהשכר. אתה מכיר אותם, לא כן?" שאל.

הצבעתי על אחד העצאנשים. "אותו אני זוכר, כי הייתי אצלו בדואר לא פעם. אבל את האחר איני מכיר. הוא עצאיש מאז שעברתי להתגורר בסביבה."

"הוא היה חבר שלי."

"זה שכאן היה איש חביב מאוד, מעודן ביותר. האחר היה ראש צוות, או מנהל מחלקה, לא כן?"

"כן, ראש צוות," הנהן.

"לא קורה שאתה נעשה רעב, או שקר לך?"

"אני לא מרגיש את זה כל כך," השיב בלא כל הבעה. כשאתה נהפך לאיש־עמוד, ולא משנה מי היית, אתה מיד נעשה נטול הבעה. "נדמה לי שבמידה רבה כבר נעשיתי צמח. לא רק בתחושה, גם במחשבה. בתחילה עוד כעסתי, נעצבתי וכן הלאה, אבל עכשיו כלום לא משנה לי." הוא הביט בי בעיניים כבויות. "הייתי גם רעב מאוד, אבל אומרים שמוטב לא לאכול כדי להפוך מהר יותר לצמח." אם כן, הוא רוצה להפוך לעצאיש מהר ככל האפשר. "מספרים שלבעלי דעות רדיקליות כורתים אחת מאונות המוח לפני שהופכים אותם לאנשי־עמוד, אבל אני לא זכיתי לכך. ובכל זאת, בקושי חודש עבר מאז שנשתלתי, וכבר איני כועס. נעשיתי שווה נפש בכל הנוגע לחברה האנושית. אולי נותרה בי מידת עניין כשל, איך לומר, צופה מהצד." הוא זרק מבט בשעוני. "ובכן, מוטב שתלך. מיד תגיע משאית הדואר."

"כן, נכון." אף על פי כן, לא יכולתי ללכת משם. התנודדתי בהיסוס.

"האם ייתכן," הוא שלח בי עוד מבט, "שמישהו שאתה מכיר נהפך באחרונה לאיש־עמוד?"

לרגע נרעדתי, ואז התבוננתי בפניו ולאט הנהנתי. "כן, למען האמת. אשתי."

"הו, אשתך אפוא?" רגעים אחדים בחן אותי בסקרנות. "חשבתי שזה אולי העניין. שאם לא כן, מי היה טורח לדבר דווקא איתי?" הוא נד בראשו. "ובכן, מה היא עשתה, אשתך?"

"היא התלוננה על יוקר המוצרים במפגש נשים. וכאילו לא די בכך, היא גם מתחה ביקורת על הממשלה. אני סופר שזה עתה החל להצליח, ייתכן שההתרגשות מהיותה אשת סופר גרמה לה לדבר כך."

"ידעתי שאתה סופר."

"אחת הנשים דיווחה עליה," הנדתי בראשי. "מכל מקום, נראה שלאשתי יש מושג טוב למדי מי דיווחה עליה."

"אולי אני רק מדמיין," הוא אמר, "אבל אשתך היא בוודאי אישה יפה."

המשך בספר המלא