ביתה הקטן של דודה סְקֶבוֹ, שכונתה גם יָלִינִיצָה, שָׁכַן על צוק שהתרומם מהים, מאחורי הפְּלָקֶס, שרשרת מדפי הסלעים הלבנים שהשתרעה מימין לנמל ועל שמה נקרא האזור. מצד אחד של הצוק הייתה השמש עולה בבוקר וזורחת בין שלושת האיים הקטנים ממול ומעל פסגת הר מושלגת. השמש ריססה בזהב את צבעו הירוק של החוף המכוסה שיחים סבוכים, וגם את צידו המזרחי של הנמל. קרניה היו נשברות על מי הים באלפי חלקיקים של זהרורים, ומזהיבות גם את התרנים ואת האנטנות של הספינות המעטות שהיו עוגנות שם בימי החורף.
מצידו השני של הצוק היה הערב יורד מהר ומסתתר מאחורי הירוק העמוק של רכס האורנים, בהניחו לעצים לרעוד ברוח בעוד הציקדות לאלפיהן מצרצרות בעגמומיות בחשכה.
במרחק של כחמישים צעדים לכיוון הים נגלית הפְּלָקֶס, רצועה של סלעים גבוהים וזקופים, ולוחות נמוכים יותר מאבן שיש לבנה שנמשכים מהחוף אל הים. השמש מחממת את לוחות האבן הנמוכים והשטוחים האלה והגלים שוטפים אותם. מדפי הסלעים שימשו קרש כביסה לנשות השכונה העניות. עליהם הן כיבסו ושפשפו סדינים, ואף מפרשים גדולים שאותם ניקו מזפת. לאחר השטיפה במי הים היו שוטפות שוב את הכביסה במימיו המתוקים של מקור מים שניגר מסדק בצוק.
הסלעים הגבוהים שימשו את הילדים ואת נערי השכונה לקפיצות ראש או לקפיצות רגליים. הם היו מתחרים ביניהם בכמה קבוצות גיל ורמות. המשחקים התקיימו מבוקר עד ערב עם הפסקות קצרות בלבד.
למשחקים היו חוקים ברורים וקשוחים שעברו מדור לדור. היה זה כרטיס הכניסה לעולם הגברים, מעין מבחן אומץ. לא פעם היו הנערים מסתכנים ושוחים עד איזו אונייה שעגנה בעומק. או אז היה נשמע קולו של הקברניט, צועק עליהם בגרון ניחר, מלווה צעקות נוספות מהיבשה המזהירות אותם וקוראות להם לשחות חזרה: "אל החוף! אל החוף!"
מצד אחר של הפְּלָקֶס, במקום שבו ממשיך הסלע ומתרומם לכיוון היבשה, שכנה ה"מערה", שכונת העוני שבָּתֶּיהָ נראו כתלויים באוויר בערבוביה, מלבינים מסיד שדהה בשמש. מהכיוון השני נמשכה ועלתה לשון יבשה שנקראה "הצדף", ועליה ניצבה טחנת רוח קטנה שכנפיה נאכלו ובלו מהרוחות. על הצוק הפונה למערב שכן בית הקברות של האי, "מְנִימוּרְיָה", שבו שוכב לעד בן אנוש שחי על האי מאז ומתמיד.
בין הפְּלָקֶס ל"מערה", לכיוון מזרח, שכנה המספנה של מָתִּ'ינוֹס ובניו. היה זה מבנה ישן בעל שלוש קומות, שמדרגות ברזל חיצוניות חיברו בין קומותיו. הגישה למספנה הייתה שביל צר שהתפתל בין סלעים ואבנים, אך למרות זאת, ההגעה לא הייתה קשה כפי שנדמתה.
מאחר שהמבנה היה צמוד אל הצוק, הקומה הראשונה הייתה הגג, משם הוביל סולם לקומה האמצעית — השנייה, וממנה אל קומת הקרקע המובילה אל החוף.
בקומת הגג המוארת יותר שייפו הנגרים, גילפו והקציעו את קורות העץ. בקומה האמצעית הונחו קורות עץ גולמי בערמות, ובקומת הקרקע שעל החוף נבנו הסירות.
מחוץ לסדנה, על רצועת החול הצרה, הוצבו כלי השיט המוכנים: לעיתים שתי סירות דיג קטנות, לעיתים סירת מפרש ולעיתים נדירות כלי שיט אחרים.
למָתִּ'ינוֹס יצאו באזור מוניטין כבונה סירות מיומן הודות לרזיה של אומנות שעברה במשפחה מדור לדור. בחורף היו רבים באים אליו מהכפרים הסמוכים, ואפילו ממקומות מרוחקים יותר, משאירים לו מקדמה שתניח את דעתו, ובקיץ היו באים לאסוף את הסירות שהזמינו.
הרוח הדרומית איימה לא פעם לסחוף את הסירות הקטנות שנבנו על החוף, ושם הן טעמו בראשונה את טעמם המלוח של הגלים. מָתִּ'ינוֹס הזקן, שהכיר היטב את מלאכתו, דאג לעגן אותן עמוק בחול הצפוף כך שהרוח לא תסחף את בנות חיקו, סירותיו, יצירות כפיו.
המספנה נבנתה לפני כארבעה דורות, אז היה החוף הרבה יותר רחב. אך בחלוף השנים נגס הים בסלע, ורצועת החול הצטמצמה לממדים צרים.
* * *
אם כן, על הצוק שמעל המספנה של מָתִּ'ינוֹס הזקן ניצב ביתה של דודה סְקֶבוֹ — יָלִינִיצָה. באותו הבוקר, כמו בכל אחד מהבקרים, היא התעוררה, מיהרה להצטלב כהרגלה מול איקונה מוכספת שאותה הביא לה בעלה המנוח מרוסיה, בימים שבהם היו הספנים מפליגים למדינות רחוקות, ושבים אל משפחתם מצוידים במתנות.
האיקונות ותשמישי הקדושה שעל השידה היו כל מה שנשאר לסְקֶבוֹ כמזכרת מבעלה. למנוח היו שלוש סירות. הוא הספיק להחליף את שלושתן בשמונה שנים. הסירות שימשו אותו לדיג ולהובלת קורות עץ בין כפרי האי, מדרום לצפון וממזרח למערב. תמיד נשא עימו את האיקונות, אחת בתא הקטן שבירכתיים ואחת בחרטום. שלוש פעמים טבעו סירותיו ושלוש פעמים ניצל המנוח, עליו השלום. בכל שלוש הפעמים שבהן קפץ למים כדי להציל את נפשו, הוא לקח איתו את האיקונות, כאילו אלה אמרו: "נציל אותך כמו קדוש, הצל אותנו ונהיה לך לקמע". ואכן, נשיאת הקמעות הקלה על שחייתו עד כדי כך, עד שהאיש הגיע בבטחה אל החוף, וניצל.
הזיכרונות האלה ואחרים עלו בראשה של סְקֶבוֹ הזקנה כשהצטלבה. כשסיימה, הסתובבה אל החלון הקטן הפונה אל החוף, הביטה בים הגדול וראתה לפניה מרחוק — בין שני האיים הלא מיושבים ממול, צוּגְרִיאָס הגדול וצוּגְרִיאָס הקטן — ראתה...
הו, מה ראתה שם?
ספינה עוגנת.
זה לא היה מחזה רגיל, ולכן הופתעה מאוד. ספינות לא היו עוגנות שם. בדרך כלל היו עוגנות בנמל. לא במרחק חמישה קילומטרים מהחוף, בין שני איים שוממים.
ליבה החל להלום במהירות מבהלה. בלילה הקודם, כמו בכל שאר הלילות, חשבה על בנה היחיד, על סְטָבְרוֹס שלה. רק הוא נשאר לה מקפטן יאליס — בעלה המנוח, הוא ובת אחת נוספת, הנשואה אך ללא ילדים.
סְטָבְרוֹס היה רווק כבן עשרים ועבד כנער סיפון על ספינה מקומית. מהמכתב שקיבלה ממנו לפני כחודש למדה כי הספינה אמורה להפליג לכיוון קונסטנטינופול ומשם לרדת אל דרום הים האגאי. אך בנה לא ידע, או לא כתב לה אם בכוונתו של הקברניט לעצור במולדת בדרכם. היא קיוותה שהספינה תעגון בכל זאת לזמן קצר באי. כשבועיים לאחר שקיבלה את המכתב, החלו שמועות על מגפת הכולרה המתפשטת במצרים ובצפון אפריקה. וגם במזרח התפשטה המגפה, במקומות כגון סְמִירְנָה.1 אמרו שהמחלה הגיעה עד קונסטנטינופול. שישמור האל את כל הנוצרים, ובייחוד את בנה. היכן שלא יהיה כרגע, שיהיה בטוב.
אלה היו שנים קשות.
בשנה האחרונה החלו בני האדם לומר תדיר "כל שנה גרועה מקודמתה". העוני היה רב, וההתמרמרות רבה אף יותר. האל ישמור את כולנו, ובייחוד אותנו המאמינים. מחסור גדול, עוני, רעב כבד, מחלות, הכול יחד. הפחד והבהלה החמירו את המצב. האם טוב שהפחד יתעורר לפעמים? ״חשבו על מעשיכם, נוצרים! התעוררו! התפללו! הכו על חטא! והאל יאיר את דרככם". זה מה שסְקֶבוֹ הייתה חוזרת ואומרת לעצמה בלי לתת עצות. ובכל זאת, ראו בה זקנה טרחנית ולעגו לה בלי רחמים. הילדים היו רצים אחריה וצועקים: "סְקֶבוֹ סָבוּרוֹקוֹפָה! סְקֶבוֹ סָבוּרוֹקוֹפָה!!״
סָבוּרוֹקוֹפָה.2 כך כינו אותה גם השכנים רעי הלב וחסרי הרחמים, משום שהייתה נמוכה ועגלגלה כמו הסלים הגדולים בבטן אוניות המשא. היא עצמה השתמשה בסלים האלה כדי להעביר עצים מבטן האוניות למספנה של מָתִּ'ינוֹס. את העלבונות ספגה בסבלנות. היו די צרות אחרות לחשוב עליהן: כמו המגפה. מה שצריך לעשות, חשבה ואמרה לעצמה, הוא להמשיך להתפלל. לקוות לטוב.
לֶנְיוֹ גָרְבִּינָה הייתה שכנה זקנה, בעלת חלומות וחזיונות. זה לא כבר סיפרה כי היא חזתה לנגד עיניה נבואה מבעיתה: שלוש נשים, לבושות שחורים מכף רגל ועד ראש, הופיעו בצהרי היום במפגש הדרכים הקרוב לביתה. לראשונה היו פנים שחורים כפחם, לשנייה פרצוף צהוב כלימון, ולשלישית פנים אדומים כעגבנייה בְּשֵׁלָה. איש לא ידע מי הן, ואף על פי שנשים אחרות סיפרו כי גם הן ראו אותן, כולם ידעו כי היה זה חיזיון ולא דבר מה שקרה באמת. האחרות היו זָחַרוּ פוּרְנָרִיסָה — אשת האופה, שכנתה של לֶנְיוֹ, וילדה קטנה בת שבע, דֶסְפִּינְיוֹ — הבת של גברת פֶּפֶּרו.
כל מי ששמע את הסיפור הבין מיד כי השחורה מסמלת את הדֶּבֶר, הצהובה את הכולרה, והאדומה, בלא צל של ספק, היא השָׁנִית. השלישייה הגיעה לכפר בדרך מסתורית, אולי כדי לבשר כי המגפות מתקרבות.
אולי היה זה סימן לטובה? חשבה סְקֶבוֹ, אות להתעוררות, להכות על חטא, להתפלל, ואולי כך להינצל מהצרה המאיימת.
גם גברת אולימפיה, נזירה שהתגוררה בכנסיית הבתולה הקדושה, נחשפה לכמה מראות חזיוניים במהלך השינה. וגם היא פירשה אותם כסימן לכך שעל בני האדם להתפלל, לחדול מחטאיהם.
* * *
סְקֶבוֹ — יָלִינִיצָה המשיכה לבהות בספינה העוגנת מחלונה. ראשה התמלא מחשבות. המראה היה מוזר כל כך, עד כי נדמה לה שזהו אחד החזיונות של לֶנְיוֹ השכנה. "אולי הנשים בשחור שלֶנְיוֹ ראתה בחלומה ירדו מהספינה הזאת", חשבה סְקֶבוֹ. לאחר דקה, כמו התעוררה מחלום, חזרה לחשוב על המציאות, והגיעה למסקנה כי מאחר שהנשים הללו היו פרי דמיונה של לֶנְיוֹ, ממילא לא נזקקו לשום ספינה כדי לפקוד את האי. בתוך כך שמעה את קולות הגרזן של בונה הסירות הולמים בעליצות מכיוון החוף, ועלה בדעתה לשאול את מָתִּ'ינוֹס הזקן, אולי הוא יודע מה פשר הדבר. היא רכנה מבעד לחלונה וקראה לו:
״אדון דימיטריס!״
הלמות הגרזן נפסקו באחת, והיא הבינה כי השכן שמע את קריאתה. היא ראתה אותו עומד על החול מחוץ למספנה, מאהיל בכף ידו על פניו ומביט מעלה, לכיוון הצוק.
״אדון דימיטריס!" קראה שוב, "מה הספינה הזאת, שם?"
מָתִּ'ינוֹס הזקן לא ראה שום ספינה, אולי מפני שלא היטיב לראות למרחוק, אולי מפני שהשמש סנוורה אותו, ואולי משום שהזווית שעמד בה לא אפשרה לו לראות את הספינה שעליה היא תצפתה, לכן חזר אליה בשאלה:
״ספינה?״
סְקֶבוֹ שאלה שוב:
״הספינה הזאת ממול, שם, בין שני האיים!״
״לא רואה שום ספינה", מלמל מָתִּ'ינוֹס.
סְקֶבוֹ לא שמעה מה אמר, ולכן המשיכה לקרוא לעברו:
״הספינה ההיא שם, אדון דימיטריס, העוגנת ממול, מתי הגיעה? ולמה היא שם?״
״אין לי מושג על איזו ספינה את מדברת. אצלי יש רק סירות", ענה לה מָתִּ'ינוֹס.
היא הבינה שהוא כנראה לא ראה את הספינה, אבל עשתה ניסיון נוסף ושאלה:
״מישהו מהבנים נמצא במספנה? אולי הוא יודע?״
שמע או לא שמע אותה, הוא הסתובב והמשיך להקציע את קורות העץ לסירה שבנה.
סְקֶבוֹ המשיכה לעמוד בחלון ולהביט אל הים. בעודה חושבת איך ובאיזו דרך תשיג מידע על אודות הספינה יצא מהבניין אחד מבניו של מָתִּ'ינוֹס והביט לכיוון ביתה של דודה סְקֶבוֹ.
״יורגו בני!3 ראית את הספינה ההיא?" ניצלה את ההזדמנות וצעקה אליו.
הצעיר טיפס על הגדר והאהיל גם הוא את כף ידו על פניו. הוא הבחין בספינה וענה לה:
״נראה שהגיעה הלילה ועגנה. אמש לא הייתה שם".
״ולמה היא עוגנת שם? ״
״אומרים שכנראה יהפכו את צוּגְרִיאָס למחנה הסגר״.
״ אם כך, על הספינה נמצאים אנשים שנדבקו במחלה?״
״אין ספק, הספינה נגועה".
״אתה יודע איזו ספינה זאת? ״
״לא ספינה משלנו", השיב יורגו.
לאחר שהשיב לה על שאלותיה ירד מהגדר ונכנס חזרה למספנה.
* * *
סְקֶבוֹ לא הסתפקה בתשובותיו של יורגו והחליטה לרדת מאוחר יותר למרכז הכפר כדי ללקט עוד מידע על המתרחש. היא הניחה מראש כי הספינה העוגנת היא ספינה מקומית, הספינה שעליה נמצא בנה, אך יורגו, בנו של השכן, טען כי הוא אינו מכיר את הספינה. ולא הייתה לו סיבה להסתיר ממנה את האמת. סְקֶבוֹ עדיין הייתה מודאגת. משהו בה אמר לה כי במהרה יגיעו אליה החדשות.
אחרי שעתיים של עבודות בית נעלה את דלת הכניסה ויצאה לדרכה כשפניה מועדים אל המקום הקרוב ביותר לחוף בכפר.
לא היה עליה להתרחק יותר מכמה צעדים כדי לשמוע את כל מה שרצתה לדעת.
* * *
באמצע הדרך, כמאתיים צעדים מביתה הקטן, היה צומת, במרכזו ניצבה המאפייה של זָחַרוּס, ולפניה רחבה קטנה. למקום היו באות פעמיים או שלוש פעמים ביום כל נשות הכפר, צעירות ומבוגרות, נשואות ואלמנות. היה זה המקום שבו הן היו מתעדכנות בכל המתרחש — חדשות ורכילויות.
סביב הנול והבּוּכְייָר4 התקבצו נשות הכפר המיומנות בעבודות תפירה וטווייה כדי לעזור לכלה להכין את הנדוניה שלה עד שהחתן הנרגן יכריז על מועד הטקס. הדיבורים האלה עזרו להעביר את זמן ההמתנה בקלות. כמעט כמו אצל הגברים שהיו מעבירים את זמנם בבטלה בקָפֶנִיוֹ,5 עסקו הרכילויות בזאת שרבה עם בעלה, בהיא שעמדה להתארס עם ההוא, בזה שקינא לאשתו, בזאת שלא ידעה לטפל בבתה והזניחה את ילדיה, באחרת שבעלה עמד לעזוב אותה כדי להינשא עם ההיא, ועוד. סיפורים כאלה ואף שערורייתיים יותר היה שומע כל מי שעבר בצומת. תהליך האפייה על כל הכרוך בו — הדלקת האש וחימום התנור, הטפחת הבצק, האפייה בתנור והוצאת הלחמים מתוכם — היה נמשך זמן רב. וכי איך יכלו להעביר את זמן ההמתנה חוץ מלהלך רכיל?
באותו היום שררה במקום אווירה שקטה מתמיד. משהו כבד וחמור סבר עמד במרכז השיחות. זה כיומיים התהלכו שמועות על מגפת הכולרה. הנשים לא ידעו לספר הרבה על המחלה; הן רק יכלו לתאר את צבעה הצהוב ולדבר על הצעדים שהשלטונות החלו לאכוף על המקומיים מפחד המגפה המאיימת עליהם.
המועצה המקומית — "התריסר" כפי שקראו לה הנשים, הצביעה על העברת תקציב מיוחד מהקופה הציבורית לצורך שמירה על היגיינה, והורתה לתושבים להקפיד ביתר שאת על הניקיון.
ראש המועצה הורה להפוך את צוּגְרִיאָס הגדול למחנה הסגר שבו נועדו לעגון כלי השיט החשודים כנגועים במחלה בימי המגפה. כבר אתמול שייטו לשם כמה סירות קטנות, שעגנו מול כנסיית פְלוֹרוֹס הַקָּדוֹשׁ ולכן לא נגלו לעיניהם של תושבי העיירה.
היום, כך אמרו, עוד לפני עלות השחר, בחשכה, עגנה בין שני האיים אונייה גדולה שהפליגה מקונסטנטינופול, מקום שמגפת הכולרה הכתה בו קשות. מתברר שרבים נדבקו במחלה על האונייה, שניים או שלושה נוסעים אף הלכו לעולמם בזמן ההפלגה, והצוות נאלץ להשליך את גופותיהם לים. הנשים הנסערות הוסיפו וסיפרו כי בין המתים שהושלכו היה חולה אחד שעדיין היה בין החיים. הן קיללו את אנשי הצוות "שלא יינצלו מהכולרה". היה זה חטא גדול בעיניהן להשליך את המתים למים. כפי שכתוב בכתבי הקודש, נוצרי טוב אמור להיקבר באדמה, "כי מן עפר באת ואל עפר תשוב". על קברו צריכה להתנוסס מצבה עם צלב שעליו חרוט "ישו המשיח ניצח", למען ייגאלו עצמותיו עם תחיית המתים.
ובכן, ברגע ששמטו את הגופות למים הרגישו אנשי הצוות כי אחד המושלכים עדיין היה בחיים, אך היה מאוחר מדי להצילו מאחר שגוש ברזל כבד נקשר לצווארו. זעקותיו הנואשות נשמעו אך ברגע שהגופה נגעה במים, שקעה במעמקים, ונעלמה. המסכן מת פעמיים: פעם מהכולרה ופעם נוספת מהקבורה הנפשעת. אנשי הצוות המבוהלים היו בטוחים כי קודם שימותו מהכולרה ימותו מפחד לנוכח העונש הצפוי להם בשל החטא הנורא שחטאו.
סְקֶבוֹ — יָלִינִיצָה הסיקה כי מהדברים ששמעה עד כה אפשר להבין כי האונייה העוגנת בין שני האיים אינה זו שעליה נמצא בנה, וכי מחר, לכל היותר מחרתיים, תגיע האונייה המקומית, זו שעליה עובד בנה. וגם אם לא נדבק במחלה, ייאלץ להישאר בבידוד ימים רבים.
מאחר שלא היה לה אמון בידיעות שסיפרו חברותיה, החליטה סְקֶבוֹ להמשיך לצעוד למטה, לכיוון הנמל, כדי להיחשף לפרטים מהימנים יותר.
ברגע שהתכוננה לעזוב את המקום נשמעו צעקות שבר ובכי של אישה שהגיע מאחד הבתים בקרבת המאפייה. זָחַרוּ פוּרְנָרִיסָה, אשת האופה, שמטה מידה את המִרְדֶּה ואצה לחצר כדי לברר מה קרה.
לֶנְיוֹ גָרְבִּינָה, בעלת החזיונות, שהייתה במאפייה באותו הזמן, יצאה אף היא לחצר, ואילו מריה פֶּפֶּרוּ ודֶסְפִּינְיוֹ, בתה הקטנה, בת שבע, שנשרכה אחריה, הגיעו גם הן באותו הרגע, נושאות עימן מגשיות לחמים כדי להכניסם לתנור האופה. וכששמעו את הצעקות, הניחו את המגשיהן על האדמה ומיהרו לרוץ במורד הרחוב, אל הבית שקולות הבכי נשמעו ממנו. הן השאירו מאחוריהן את זָחַרוּ, שלא חשבה להתרחק מעבר לשער החצר, ואת לֶנְיוֹ שיצאה החוצה, אך לא יותר ממרחק של עשרים צעדים משער המאפייה. כולן הביטו אל הבית בתשוקה בלתי מוסתרת לרכילות עסיסית. שכנה נוספת, אָלַפִינָה, השאירה גם היא את מאפיה ויצאה בריצה אחרי מריה פֶּפֶּרוּ ודֶסְפִּינְיוֹ. גבוהה ואתלטית, השיגה את השתיים, ומיד אחר כך עקפה גם דֶסְפִּינְיוֹ את אימה, שנשארה האחרונה במרוץ. הן נראו כשלוש אמזונות, להוטות להסתער על המידע.
יאניס פּוּפּוּלָס יצא מחנות המכולת הקטנה שלו, שאותה פתח רק לפני חודשים מעטים בפינת הרחוב מול המאפייה. הוא צעד הלוך ושוב מול החנות ברחוב המרוצף אבנים קטנות כשידיו שלובות מאחורי גבו, וחשב על עסקיו החלשים, על מיעוט הלקוחות, ועל כך שכנראה ייאלץ לסגור את מקומו בקרוב. הוא שמע את הצעקות, אך ליבו לא מלאו להתרחק מחנותו. הוא נשא את עיניו לכיוון ההתרחשות ואוזניו כרויות.
בה־בעת התגנבו חרש שני פרחחים לחנותו. היו אלה מִיכָלִיס, בנה של פֶּפֶּרוּ, ילד כבן שתים־עשרה, ואָלֶכְּסִיס, בנה של אָלַפִינָה, שהיה צעיר ממנו בכמעט שנתיים. בזמן שאָלֶכְּסִיס שמר על דלת הכניסה שלף מִיכָלִיס בקבוק מָסְטִיכָה6 מאחד המדפים ולגם ממנו לא מעט. לאחר מכן העביר את הבקבוק לאָלֶכְּסִיס, אך במקום להשגיח על הדלת כפי שסיכמו הרים רגליים ונס על נפשו. יאניס לא שם לב לרעש הקל שהקים במנוסתו, ואפשר שלא היה יודע לעולם על המקרה אם לא היה אָלֶכְּסִיס נבהל מנטישת חברו הגדול ממנו ומפיל בטעות כמה בקבוקים. אלה התנפצו ברעש גדול כשניסה להשיב את הבקבוק למדף. רק אז הבחין יאניס במתרחש, התנפל על אָלֶכְּסִיס, שמן הסתם היה אשם פחות מחברו במעשה, משך באוזניו, "הפליק" לו שתי סטירות והעיפו בחוזקה מהחנות.
בחלון הבית שממול לחנות הציצה דמות נשית. הייתה זו גברת סוֹטִירֶנָה, אישה משותקת למחצה שהייתה מרותקת למיטתה רוב הזמן. גם היא שמעה את הרעש ואת הצעקות, בקושי רב התרוממה ממיטתה אל החלון, משתוקקת להבין על מה המהומה, וקראה אל החנווני ולנשים שיצאו והתקבצו מחוץ למאפייה:
"מה זה? מה קורה פה? ״
הנשים לא השיבו לה. גם להן לא היה מושג מה בדיוק מתרחש.
״מה קורה?" חזרה על שאלתה.
״לא יודע", אמר החנווני, ״הייתי טרוד כאן עם שני פרחחים.״
הצעקות פסקו לרגע ושבו להישמע. ומתוך המלל שנזעק היה אפשר להבין דבר מה כגון: "...אוי ואבוי, מה יהיה איתי...״
״למה אינכם אומרים לי מה קורה? מה זה?" חזרה גברת סוֹטִירֶנָה על שאלתה בחוסר סבלנות ממקומה בחלון.
אף לא אחד מהנוכחים במקום לא ענה לה.
היא התעצבנה ואמרה לעצמה: "לעזאזל, אין כאן אף נוצרי טוב שמסוגל לענות לי? ״
* * *