פרק ראשון
רוז
הערה לעצמי שבעבר: שלא תעזי, אני מדגישה, שלא תעזי להסכים להצעת נישואים שתגיע מאיזה זר נאה, שאת ממש לא יודעת עליו שום דבר.
"האם את, רוז קולסון, מצהירה בזאת שאת לוקחת את..."
לא. לאאא.
"ג'ק האתורן להיות לך לבעל כדת וכדין?"
הממ. אני אצטרך לחשוב על זה. אני לא. לאאא.
"האם את מבטיחה לאהוב, לכבד, להוקיר ולשמור עליו למשך כל חייכם?"
לשמור עליו?
בעיניים פעורות ומעט לא יציבה, הסתכלתי ישר קדימה בזמן שעורך הטקס אמר את המילים שמהן חששתי. אני באמת עושה את זה? כשהשתיקה בחדר, שהיה בעיקר ריק ומדכא למדי, נמתחה והגיע תורי לדבר, הרגשתי שהחזה שלי עומד להתפוצץ. ניסיתי לבלוע את הגוש בגרוני כדי שאוכל לדבר, אבל פחדתי שהמילים שרצו נואשות להישמע, לא יהיו: כן, אני מסכימה.
לא עמדתי להתחתן כמו שדמיינתי תמיד, בגן ירוק ושופע, בזמן שהחברים המעטים שלי מריעים לנו. לא צחקתי או בכיתי מאושר עצום כמו שכל כלה עושה בשלב מסוים במהלך הטקס. לא היה לי זר פרחים יפה, רק ורד אחד ורוד שג'ק האתורן הפקיד בידיי בלי לומר מילה, מייד אחרי שנפגשנו מול בניין העירייה. לא לבשתי אפילו שמלה לבנה, לא כל שכן, את שמלת החתונה המהודרת שחלמתי עליה. ג'ק האתורן לבש חליפה שחורה ומחויטת, שקרוב לוודאי עלתה כמו שכר הדירה שלי לשנה, אם לא יותר. לצידו נראיתי די זולה. במקום שמלת כלה יפה לבשתי שמלת תכלת פשוטה, הלבוש היחיד בבעלותי שהיה די יקר והולם למאורע. ועם זאת, איכשהו, הוא עדיין היה... זול, ועמדתי לצד הגבר הלא נכון, כזה שלא עשה שום דבר חוץ מאשר לזעוף ולהחמיץ פנים.
והייתה גם החזקת הידיים. אחיזתו הייתה הדוקה במפתיע, בייחוד בהשוואה לאחיזתי הרפויה. פעולה פשוטה כל־כך, אבל לאחוז את ידו של זר בזמן שאת מתחתנת? זה לא כיף. לעזאזל, תשכחו מהחזקת הידיים, עמדתי להיות רעייתו של גבר שכל מה שידעתי עליו אפשר היה למצוא בחיפוש מהיר בגוגל.
וברצון וביודעין עדיין הסכמתי לזה, נכון?
"גברת קולסון?"
הנשימות שלי נעשו מהירות יותר ובהלה החלה להתלקח בתוכי. ניסיתי למשוך את היד מאחיזתו של ג'ק האתורן, רק כדי להרגיש את אצבעותיו מתהדקות סביב אצבעותיי אפילו יותר. לא ידעתי מה אני חושבת או מה הוא חושב שאני מתכוונת לעשות, אבל לא אשקר אם אגיד שלא עברה לי בראש המחשבה לברוח.
אחיזתו ההדוקה הייתה אזהרה קטנה, ואז היא נעלמה. מבטי זינק אל פניו, אבל הוא הביט קדימה, עיניו ממוקדות בעורך הטקס ותווי פניו החדים חקוקים באבן. קר. כל־כך קר. חשבתי שראיתי עוויתות בשרירי הלסת שלו, אבל אז מצמצתי והן נעלמו.
האיש מראה רגשות כמו גוש בטון, ולכן ניסיתי לעשות מה שהוא עשה — להתרכז בהווה.
"גברת קולסון?"
כחכחתי בגרון, משתדלת לחזק את עצמי ואת קולי כדי שלא אישבר ואבכה. לא כאן. לא עכשיו. לא כל נישואים הם תוצאה של אהבה. מה בכלל קיבלתי מאהבה חוץ מלב שבור ואכילה רגשית באמצע הלילה?
הלב שלי הלם חזק ומהר. "כן, אני מסכימה," השבתי לבסוף בחיוך שהייתי בטוחה ששיווה לי מראה של מופרעת.
לא מסכימה. אני חושבת שאני ממש, אבל ממש לא מסכימה.
בשעה שהגבר המחייך חזר על אותן המילים בפני הכמעט בעל הלא־מחייך שלי, הפסקתי להקשיב לכל דבר ולכל אדם עד שהגיע הזמן לטבעות.
אלוהים, לחשוב שרק לפני כמה חודשים תכננתי את החתונה שלי עם בחור אחר, ויותר מזה, לחשוב שהנחתי שחתונות הן בהכרח דבר רומנטי. הרגשתי בחתונה הזאת כאילו אני עומדת לצנוח צניחה חופשית מגובה ארבעה קילומטרים, משהו שהייתי מעדיפה למות מאשר לנסות, ובכל זאת הנה אני. לא זו בלבד שלא הייתי בגן אירועים מוקף בצמחייה ובפרחים, הרהיט היחיד בחדר היה ספה שהייתה בגוון די מכוער של כתום, ומסיבה כלשהי, הרהיט היחיד הזה והצבע שלו הציקו לי יותר מכל דבר אחר. לכו תבינו.
"בבקשה עִמדו פנים מול פנים," אמר עורך הטקס, וביצעתי את הוראותיו כמו רובוטית. הרגשתי אדישה כשהנחתי לג'ק לאחוז בידי השנייה, וכשאצבעותיו לחצו קלות את אצבעותיי, פגשתי את עיניו החוקרות. בלעתי רוק, ניסיתי להתעלם מהקפיצה הקטנה בליבי והענקתי לו חיוך קטן. הוא באמת היה מדהים בדרכו הקרה והמחושבת. אשקר אם אגיד שהלב שלי לא זינק מעט בפעם הראשונה שראיתי אותו, לגמרי שלא מרצון. הוא שכלל למקסימום את הגישה השקטה והחזקה. עיני התכלת המהממות שלו צללו אל שפתיי ואחר כך חזרו אל עיניי. כשהוא דחף לאט את הטבעת על אצבעי, השפלתי מבט וראיתי טבעת נישואים יפהפייה עם יהלומים עגלגלים מסודרים בחצי עיגול ומביטים בי. הרמתי מופתעת את ראשי אל עיניו, אבל תשומת הלב שלו הייתה ממוקדת באצבע שלי, בזמן שהוא גִלגל בעדינות את הטבעת הלוך ושוב עם האגודל והאצבע. התחושה הייתה הכי מנוכרת שיש.
"זה בסדר," לחשתי כשהוא לא הפסיק לשחק בה, "היא קצת גדולה, אבל זה בסדר."
הוא הרפה מידי ומהטבעת והביט בי. "אני אטפל בזה."
"אין צורך, זה בסדר גמור."
לא ידעתי אם ג'ק האתורן מחייך לפעמים. בינתיים בכל שלוש הפעמים שראיתי אותו לא הייתי עדה לחיוך, לפחות לא לחיוך אמיתי, אבל אני משערת שאם הוא היה מתחתן עם מישהי שהוא אוהב במקום איתי, היה על השפתיים שלו לפחות חיוך קטן ושובב. הוא לא נראה גבר מהסוג שמחייך חיוכים קטנים ושובבים, אבל לבטח היה שמץ של חיוך. לרוע המזל, איש מאיתנו לא נראה כמו התגלמות הזוג המאושר שזה עתה נישא.
שלחתי את היד שלי לאחוז בידו כדי לענוד את טבעת הנישואים שלו, אבל תקראו לזה לחץ, סרבול, או סימן לבאות אם תרצו, לפני שהספקתי אפילו לגעת בו, הטבעת הזולה והדקיקה החליקה מאצבעותיי הרועדות וראיתי אותה עפה באוויר, בהילוך איטי. אחרי הצליל המתכתי החזק להפתיע שהשמיעה הטבעת כשפגעה ברצפה, רצתי אחריה בעודי ממלמלת התנצלות, לא בפני מישהו מיוחד, ונאלצתי לרכון על ברכיי כדי להציל אותה לפני שתתגלגל מתחת לספה הכתומה והמכוערת. השמלה בצבע תכלת שבחרתי ללבוש לא הייתה קצרה בשום צורה, אך עדיין נאלצתי, לפני שזחלתי על ברכיי, לשים יד אחת על הישבן כדי לוודא שאני לא חושפת את עצמי בפני כולם, בזמן שאני תופסת את הטבעת הארורה.
"מצאתי! תפסתי אותה!" צעקתי מעבר לכתף בהתלהבות מעט מופרזת, בזמן שהחזקתי את הטבעת ביד כאילו זכיתי באיזה פרס. כשראיתי מסביבי את הפרצופים הלא מתרשמים, הרגשתי איך הלחיים שלי מקבלות גוון בהיר של אדום. שמטתי את היד, עצמתי עיניים ושחררתי אנחה ארוכה. כשהסתובבתי על ברכיי, ראיתי שכמעט־בעלי נטול הטבעת הגיע לעמוד לצידי, וכבר הציע את ידו כדי לעזור לי להתרומם. קמתי על רגליי וניקיתי את האבק מהשמלה. הסתכלתי בפניו ופתאום שמתי לב לנוקשות שבה הוא החזיק את עצמו — שיניים חשוקות, והעווית ההיא חזרה ללא ספק.
עשיתי משהו לא בסדר?
"אני מצטערת," לחשתי, מובכת לגמרי, והוא הניד קצרות בראשו בתגובה.
עורך הטקס כחכח בגרונו וחייך אלינו קלות. "שנמשיך?"
לפני שהוא הספיק לגרור אותי בחזרה, רכנתי באופן דיסקרטי ולחשתי לבקרוב־בעלי־אולי, "תראה, אני לא בטוחה לגבי... אתה אולי..." עצרתי לרגע ונשמתי עוד נשימה עמוקה לפני שמצאתי את האומץ להסתכל לו בעיניים. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם שינית את דעתך. אתה בטוח? ואני מתכוונת ממש־ממש בטוח שאתה רוצה להמשיך עם זה?"
עיניו התבוננו עמוק בעיניי, בזמן שהתעלמנו מהאנשים האחרים בחדר, וקצב ליבי התגבר בזמן שחיכיתי לתשובתו. עד כמה שלא התלהבתי לעשות זאת, אם הוא התחרט, אני אוכלת אותה מכל הכיוונים, וזה היה ברור לשנינו.
"בואי נסיים עם זה," הוא אמר לבסוף.
זאת התשובה שקיבלתי.
נהדר.
איזו התחלה מעודדת לתחילת נישואים, מזויפים, נכון, ובכל זאת.
חזרנו לעמוד לפני עורך הטקס, ובניסיון השני הצלחתי לדחוף את הטבעת על האצבע שלו. היא התאימה לו בצורה מושלמת. הטבעת הפשוטה שקניתי בשבילו יום לפני כן נראתה זולה על היד היפהפייה שהוא נתן לי, לא פחות מהשמלה שלי, אבל זאת הייתה הטבעת היחידה שיכולתי להרשות לעצמי. בלאו הכי לא נראה שאכפת לו. התבוננתי בסקרנות איך הוא נעץ מבט בטבעת ואז אִגרף את היד, כשמפרקי אצבעותיו מלבינים מעוצמת האגרוף, לפני שלקח שוב את ידי.
תשומת ליבי הוסטה כששמעתי את סוף דבריו של עורך הטקס: "...אני מתכבד להכריז עליכם כעל בעל ואישה. אתה רשאי לנשק את הכלה."
זה הכול? הייתי נשואה עכשיו? ככה פשוט?
הסתכלתי על מי שהיה עכשיו רשמית בעלי ולרגע לא ידעתי איך להגיב. עיניו לכדו את מבטי. מה זה בסך הכול נשיקה פשוטה אחרי שאמרתי "כן" לאדם זר, נכון? במחשבה שהוא מחכה לראות מה אעשה, ומתוך רצון לסיים עם זה כדי שנוכל להסתלק משם, עשיתי את הצעד הראשון. הידיים שלנו עדיין אחזו זו בזו, נמנעתי מלהסתכל בעיניו, התרוממתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו קלות על הלחי. בדיוק כשהרפיתי והתכוונתי לחזור למקומי, היד שלו, שהייתה חופשייה עכשיו, תפסה במפרק כף ידי בעדינות והעיניים שלנו נפגשו.
לטובת מעט האנשים שמסביבנו עטיתי בניגוד לרצוני עוד חיוך על פניי, בזמן שראיתי אותו מטה אליי את הראש ומדביק נשיקה קטנה לזווית פי.
קצב הלב שלי האיץ, כשחשבתי שאולי השתהה קצת יותר מדי, וזה היה קצת מתקדם וקצת ארוך ולא נוח, אבל בהתחשב בכך שהעמדנו פנים, הנחתי שנשיקה תמימה לא הייתה סיפור גדול מדי. לא בשבילי, והייתי בטוחה שבוודאי לא בשבילו.
"ברכותיי. אני מאחל לשניכם חיים מאושרים יחד." קולו של עורך הטקס סיים את הנשיקה שלנו.
כשהעד היחיד שלנו, שידעתי שהוא הנהג של ג'ק האתורן, התקדם כדי לברך את מי שהיה עכשיו בעלי, עצמתי עיניים ושכנעתי את ליבי להירגע ולראות את חצי הכוס המלאה. כל העמדת הפנים הזאת מועילה לי הרבה יותר מאשר לג'ק האתורן. לא משנה שהייתי מאורסת לגבר אחר, ג'ושוע, רק כמה שבועות קודם לכן, הנישואים המסוימים האלה לגבר המסוים הזה לא היו קשורים לאהבה.
"מוכנה ללכת?" שאל בעלי האמיתי והרשמי מאוד, ועם זאת המזויף, ופקחתי את עיניי.
לא הייתי מוכנה. פתאום הרגשתי שחם לי וקר לי, מה שלא היה סימן חיובי, אבל פגשתי את מבטו והנהנתי. "כן."
לא החלפנו מילה אחת עד שיצאנו מהבניין והנהג, שהלך בעקבותינו במרחק בטוח, נעלם כדי להביא את המכונית. פשוט עמדנו שם והסתכלנו באנשים שמסביבנו בשתיקה מביכה, כאילו איש מאיתנו לא ידע איך הגענו לעמוד שם על המדרכה בדיוק. אחרי כמה רגעים התחלנו לדבר יחד.
"כדאי ש..."
"נראה לי ש..."
"אנחנו צריכים לחזור," הוא אמר בנחישות, "אני צריך להיות בשדה התעופה בעוד שעה אם אני רוצה להספיק לטיסה שלי."
"בסדר, אני לא רוצה לעכב אותך. אני צריכה להחליף בגדים לפני שאחזור לבית הקפה, ואני יכולה בקלות לקחת את הרכבת התחתית לדירה שלי. לא ארצה שתיתקע בפקקים רק בגלל שאני..."
"זה בסדר," הוא ענה בפיזור דעת. עיניו לא הביטו בי אלא במכונית השחורה שבדיוק נעצרה לצד המדרכה. "בבקשה," הוא הצביע עליי, והרגשתי את כף ידו נוגעת קלות בגב שלי לפני שהוא הזיז אותה כדי לפתוח עבורי את הדלת.
שיט!
לא הכרתי אותו מספיק כדי להתווכח על הדרך שבה אחזור הביתה, מה גם שלהתווכח היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות. בזמן שיצאנו מהבניין, הבטן שלי התהפכה עם כל צעד. הוא נעץ בי מבט מצפה וניסיתי לא לגרור רגליים יותר מדי, כשהסכמתי להצעה שבשתיקתו להיכנס למכונית.
כשהוא נכנס אחריי וסגר אחריו את הדלת, עצמתי עיניים וחשבתי על הסופיות של הכול.
לעזאזל. אני נשואה. לא משנה כמה פעמים חזרתי ואמרתי זאת לעצמי, עדיין התקשיתי להאמין שהסכמתי לעשות את זה.
"הכול בסדר?"
הנוקשות בקולו ניתקה אותי מסבך מחשבותיי, והפניתי אליו את הראש עם חיוך קטן. "בטח. אני בעצם צריכה להודות ל..."
"את לא צריכה להודות לי." הוא נד קלות בראשו לפני שסיימתי את המשפט, ואז התמקד בנהג. "שינוי בתוכניות, ריימונד. נצטרך לעצור בדירה לפני שנמשיך לשדה התעופה."
"כן, אדוני."
בלעתי רוק ואגרפתי את ידיי בחיקי. מה עכשיו? חשבתי. נתחיל לדבר עכשיו? או שלא נדבר בכלל? איך זה יעבוד? להפתעתי, הוא היה הראשון שקטע את השתיקה העגומה.
"יכול להיות שלא אהיה זמין כמה שעות ביום, תלוי בפגישות שלי, אבל אתקשר חזרה ברגע שאוכל." הוא דיבר אל הנהג שלו או אליי? לא הצלחתי להבין. "אם משהו יעלה עם בריאן או אפילו ג'ודי, אם הם יעשו לך צרות בקשר לנישואים שלנו, תשאירי לי הודעה. אל תדברי עם אף אחד מהם עד שתשמעי ממני." אז הוא דיבר אליי. הוא הסתכל ישר קדימה, אבל דיבר אליי, כי בריאן וג'ודי הם בני הדודים שלי. "אם הכול יתנהל לפי התוכנית אחזור בעוד שבוע לכל היותר." הוא עצר לרגע. "אם תרצי... תוכלי להתלוות אליי."
הממ, לא.
"אה, תודה רבה, אבל אני לא יכולה. אני צריכה לעבוד בבית הקפה, ועד כמה ש—"
"את צודקת," הוא קטע אותי לפני שסיימתי את המשפט, "גם אני מעדיף לנסוע לבד."
טוב, אם ככה...
הנהנתי והסתכלתי מבעד לחלון. לא הייתי בטוחה שהסתרתי את תחושת ההקלה מספיק טוב. אם הוא ייעדר שבוע, יהיו לי עוד שבעה ימים להשלים עם ההחלטה שעשיתי. אקח כל דקה נוספת שמוצעת לי.
"תזכיר לי לאן אתה טס?" שאלתי כשהבנתי שאין לי מושג.
"לונדון."
"אה, תמיד רציתי לבקר בלונדון, או בכל מקום באירופה בעצם. מזלך שאתה זוכה לטייל בעולם. אני לא יודעת אם עורכי דין זוכים לטייל הרבה, כמובן, אבל..."
שתקתי לרגע וחיכיתי שיגיד משהו, העיקר לייצר שיחה כלשהי, אבל הייתה לי הרגשה שזה לא קורה. לא טעיתי.
"יש לך לקוח בלונדון?" ניסיתי שוב, אבל ידעתי שאין סיכוי.
ג'ק הרים את היד כדי להסתכל בשעון, והנהן בתשובה לשאלתי.
"קח את הפנייה הבאה, ריימונד. תוציא אותנו מכאן."
כשהשתררה שתיקה במושב האחורי, עצמתי עיניים והצמדתי את הרקה לזכוכית החלון הקרה.
מאז שהסכמתי לתוכנית המשוגעת הזאת, השתדלתי מאוד לא לחשוב על הדברים יותר מדי לעומק, עכשיו היה מאוחר מכדי להעלות איזושהי מחשבה בעניין. לא הספקנו אפילו לחשוב יחד איפה אגור. איתו? בלעדיו? נצליח בכלל להסתדר אם נחיה יחד? ג'ושוע... האם הוא ישמע שהתחתנתי? מהר כל־כך אחרי שנפרדנו. פתאום, בבת־אחת, הציפו אותי כל־כך הרבה שאלות, אפילו כאלה שלא ידעתי שמטרידות אותי.
עשר דקות עברו בלי שמישהו במכונית הוציא מילה. מסיבה כלשהי, זה הבהיל אותי יותר מכל דבר אחר. למה הכנסתי את עצמי, בעצם? אם אני לא יכולה אפילו לנהל שיחה פשוטה עם הבחור, מה לעזאזל נעשה בשנים־עשר או בעשרים וארבעה החודשים הקרובים? נבהה זה בזה? התחלתי להרגיש בחילה, והצמדתי את כף היד שלי לבטן כאילו אני יכולה להחזיק הכול בפנים — את כל הרגשות, את האכזבות ואת החלומות שנשכחו, אבל היה מאוחר מדי. הרגשתי את הדמעה הראשונה זולגת על לחיי, ואף על פי שמחיתי אותה מייד בגב כף היד, כי לא הייתה לי סיבה לבכות, לא הצלחתי לעצור את הדמעות שבאו בעקבותיה. בתוך רגעים כבר בכיתי ממש, בדממה, והדמעות ירדו בזרם בלתי נשלט.
היה לי ברור שהמסקרה שלי נמרחה ושאני נראית נורא, ובכיתי בלי להוציא הגה עד שהמכונית נעצרה. כשפקחתי עיניים וראיתי שאנחנו מתקדמים לעבר הצד הלא נכון של סנטרל פארק, שכחתי מהדמעות והסתכלתי על ג'ק.
"אני חושבת..." התחלתי לומר, אבל המילים גוועו כשראיתי את ההבעה על פניו.
אוי שיט! אם חשבתי שהוא כעס כשהפלתי את הטבעת, טעיתי בענק. הגבות שלו התכווצו כשהוא התבונן בפניי והמתח במכונית שילש את עצמו.
ניסיתי ככל יכולתי לנקות מפניי את הראיות בלי להסתכל בראי. "זה הצד הלא—"
"קח אותה לדירה, בבקשה. אני אגיע לשדה התעופה בעצמי," אמר ג'ק לנהג. ואז הבעת פניו נאטמה, והוא פנה אליי בהבעה ריקה, "זאת הייתה טעות. לא היינו צריכים לעשות את זה."
עדיין הסתכלתי עליו המומה בזמן שהוא יצא מהמכונית והשאיר את כלתו, כלומר אותי, מאחור.
זאת הייתה טעות.
מילים שכל בחורה שהתחתנה רק חצי שעה קודם לכן רצתה לשמוע, נכון? לא? כן, גם אני לא חשבתי כך.
אחרי הכול, אני רוז, והוא ג'ק. גורלנו נחרץ מראש עם השמות האלה. אתם יודעים, הטיטניק וכל זה...
מספר הפעמים שג'ק האתורן חייך: אפס.
ספר שהפתיע אותי, מרגש, שואב לתוכו מהמשפט הראשון. לא ציפיתי לעומק כזה מהספר אחרי התקציר והשם שלו, באמת שאני שמחה שנתתי הזדמנות. היו כמה פקשושים קטנים בהגהה ואיזה קטע קטנטן קצת מוגזם אבל באמת שהספר מצוין והכתיבה מופלאה. בין הספרים הבודדים שאני אחזור לקרוא שוב.
כזה מתוקקקק וקצת שונה בניגוד לספרים שבדרך כלל מתאהבים ואז מתחתנים פה זה לגמרי הפוך! והקטעים ביניהם ככ יפים וחמודים מומלץ ממש : )
נתחיל בזה שהבנתי שהסופרת לא תומכת בנו במלחמה הזאת, קניתי את הספר נטו בגלל שההוצאה תרגמה וכבר הוציאו עלויות. אז יש לי משהו למסור לאלה מייז: אני מעריכה את תרומתך לכלכלת ישראל, בכך שהוצאת ספרים ישראלית מתפרנסת ממך, ובתרומתך להעלאת המורל של האזרחים (בדגש על האזרחיות) כי מדובר בספר מלא הומור וצחוק שעשה לי טוב על הלב. על הספר: ספר מקסים, מצחיק, דמויות שכתובות היטב ועלילה מעניינת ומיוחדת. קצת לא זרם לי בהתחלה(פרקים 1-2) אבל דיי מהר השתחרר. ממליצה מאוד!
חמוד ביותר. הרקע או הגורם שמניע את עלילת הסיפור (שמתגלה לקראת הסוף) טיפשי למדי, אבל זה לא כ"כ חשוב. הדמויות מקסימות ואי אפשר שלא להתאהב בהן. הכתיבה קולחת ומהנה. פשוט היה כיף לקרוא.
ספר מעולה! כתיבה נפלאה, עלילה שכיף לצלול לתוכה. בדיוק מסוג הרומנים שאני מחפשת לקרוא. מומלץ בחום
ספר שובה ומרומם את הלב! גורם לך לשאוף לאהבת אמת בדיוק כמו שתמיד ייחלת לעצמך. בלתי אפשרי שלא להתאהב בדמויות הראשיות. מומלץ ביותר!
סיפור יפייפה...הצליח לסופרת הפעם - שינוי משמעותי משני הספרים הקודמים שלה. אהבתי מאוד את הדמויות של ג’ק ורוז... הדמות של ג’ק - זעוף, לא חייכן, לא מדבר וכד’ הצליחה להיכנס ללב רק בזכות הדרך של הסופרת להשמיע גם את קולו, באותה מידה כפי שנתנה לרוז. למדתי על שתי הדמויות האלה כ"כ הרבה דרך סגנון כתיבה מעלף....האמת שלא האמנתי שהספר הזה יעשה לי את זה, בקריאה ראשונית נראה כמו עוד ספר של שלגי אבל, מיד כשהתחלתי לקרוא בעמודי הספר, כמו קבלתי בוקס בבטן ולא הפסקתי לקרוא עד שסיימתי.
הכריכה לא היתה מזמינה בשבילי, מזל שקראתי את התגובות. ספר מושלם, ממליצה
הכריכה של הספר הזה פשוט לא מתאימה בכלל לתוכן. סיפור כל כך יפה ורגיש, מלא הכלה והבנה, אמפתיה, התאהבות איטית ומתוקה. ממש אהבתי. ממליצה לא להסתמך במקרה הזה על הקנקן.
ספר קליל. רומנטיקה כייפית. יחד עםז את מאוד מציאותי. יחסית לספרים שבהם מתחתנים בהעמדת פנים פה באמת היה ריחוק בין הדמויות בהתחלה. התהליך של התקרבות נבנה בניהם בהגיוניות. בסך הכל אהבתי את הספר וממליצה.
קראתי את הספר באנגלית והייתי חייבת גם בעברית, סיפור מתוק ונוגע ללב שפשוט משאיר הרגשה טובה. קסם טהור!
ספר טוב, קצת פחות מהאחרים שלה אבל עדיין ממליצה בחום מחכה לעוד ספרים של הסופרת האהובה עליי
ספר מתוק, לפעמים קצת נמרח, אבל נשאאתי סקרנית לסיים אותו. חייכתי המון, לפעמים אף צחקתי
ספר מקסים, דמויות לא מושלמות, ביטויי אהבה מיטביים ומרגשים: מסירות דאגה איכפתיות, היה תענוג ומעניין לקרוא הסתיים מהר.
איזה ספר מקסים, בלעתי אותו בשקיקה במספר שעות, היה לי קשה להניח אותו מהיידים, התאהבתי בג'ק וברוז זוג אוהבים בעל כורכם, איך הלכו להם והתאהבו עד כלות..פשוט מקסים.
ספר חמוד וכיפי. קראתי אותו עם חיוך דבילי על הפנים ולמרות שהוא בעירה איטית אם היא הייתה מודעת אותו גם עוד 100 עמודים הייתי קוראת אותם באותה הנאה.
סיפור אהבה שמתגלה פעימה אחר פעימה, כל פעם מתגלה עוד פרט חדש בעלילה ומעורר איזו תפנית ביחס לדמויות. זורם ומהנה
אין טרופ יותר טוב מנישואים מזוייפים ומבחורים שאובססיבים לאישה שלהם😩😻
אין הרבה ספרים שאני מצליחה להישאב אליהם ולהתנתק קצת בימים אלה, הספר הזה כן. מתוק, דמויות כובשות.
לקח לי זמן להתחבר אליו אבל כשנכנסתי אליו לא יכולתי לצאת ממנו🫶
בהתחלה היה מתיש ועשיתי מס הפסקות אבל הכרחתי את עצמי להמשיך ולא התאכזבתי הסוף היה מקסים וממש התאהבתי בג׳ק הוא מהמם בעיניי
אחד הטובים, מיוחד, עלילה ממש שלא מצאתי במקום אחר- עם מתיקות אהבה רגש וכל מה שצריך לדמות הזעפן והאישה שאיתו מומלץ מאוד
ספר מעולה שהמס את ליבי והרחיב את נשמתי❣ היו רגעים בהם הרגשתי כאילו אני מתהלכת על ענן של צמר גפן מתוק, תוך כדי חיוך ענק על הפנים.🥰 אך שלא תחשבו שהוא רק קליל ומקסים, יש פה מנת רגש בדיוק במינון המתאים. הדמויות בוגרות עם פערי גילים, כאלה שעברו משהו בחיים, עם שקרים והעמדות פנים שמטלטלים את החיים. בעוד שהיא המתוקית אך נחושה ועוצמתית, הוא זעפני, עוקצני עם קצוות מחוספסים, שאוהב לאגור את החיוכים, כמו שסנאי אוגר אגוזים. הבעירה כאן איטית עם מתח מטורף.🔥 הם כאלה שהיו בנישואים מזויפים, שהיריבות הפכה עם הזמן לחברות, עד כי גם אני התאהבתי בדמויות. הסיפור מסופר בגוף ראשון מפי הגיבורים. זכרו כי החיים נמשכים גם אם אנחנו בוחרים לנוע איתם וגם אם אנחנו בוחרים להישאר במקום ולהניח להם לנוע מסביבנו. אני נהניתי והתרגשתי בלי הכרה,🤸♂️🤸♀️ עונג צרוף בהבטחה❣💙💙💙💙💙 ועד הפעם הבאה, תמצאו אותי בבית הקפה "מעבר לפינה".😘😋 יפעת ארניה
ספר מתוק ומקסים. ולמרות שהוא די ארוך, אין בו קטעים מיותרים. הוא כתוב היטב, ישר ולעניין.
ספר מעולה לז'אנר של בעירה איטית וחתונה פיקטיבית. אהבתי שלא ממש תיארו איך הם נראים אלא איך הם נראים בעיני אחד השני. כמובן שהתאהבתי בג'ק, אבל תמיד כיף שיש דמות נשית חזקה. אהבתי וממליצה
מקסים, קראתי ברצף, אהבה מתוקה, עלילה קצת צפוייה, (אז מה?)…❤️אהבתי😀🧡
אהבתי! מנסה ללא ספויילרים, הספר כאילו מתחיל מהסוף להתחלה .. 2 הדמויות הראשיות מקסימות כל אחת בדרך שלה. ג׳ק בחור קצת מורכב, ועל פניו כלל לא רומנטי , ובכל זאת בסוף יוצא כבחור הכי רומנטי שיש ומוכן לקבל על עצמו גם את הדברים ששונים מהאופי שלו רק כדי להעצים ולאהוב את רוז. הסיפור ממש מיוחד ושונה מהמקובל. בקיצור, אהבתי! קראתי שוב את כל הספר מההתחלה עד הסוף. בזמן האחרון אני חורשת שוב את הספרים האהובים עליי. אני במצב רוח שכזה. ושוב, הספר לא מכזיב, מקסים כמו בקריאה הראשונה. זה פשוט סיפור אגדה מרהיב שפותח את הלב. אהבתי, בקיצור. 🌺🌸🌺🌸🌺🌸🌺🌸 ממליצה לכל מי שאוהב אגדה רומנטית שמסתיימת הכי טוב שאפשר. ☕️🍪🥧🥪🧇🌸🌹🌸🌹
אהבתי מאד. פנטסטי בדיוק במינון המתאים כדי להמיס את הלב ולגרום לקורא להתאהב ברוז וגם בג'קוזי הזועף. משהו שתמיד נהנים לקרוא.
תוכן אורגינלי מעניין הרבה סודות לא אהבתי את החלק של המחלה מיותר ומלחיץ לדעתי בלי זה הייתי נותן 5 כוכבים רק 4 מגיע
4.5 כוכבים! ספר מושלם ומהנה מאוד! הכמה פרקים האחרונים הרגישו לי קצת מהירים ומיותרים אבל חוץ מזה מושלם וממליצה!
נחמד. כתוב מצויין. נקרא בשטף. בדיוק ספר מתאים לקריאה בימי חורף גשומים או כשחולים...
חמוד ממש, הסוף קצת מעצבן, ציפיתי שיתפתח אחרת לפני שהכל נהדר ונפלא.
הספר עצמו נחמד, קיטש רומנטי כפי שמצופה, קצת נמרח, הסיבה המניעה שמתגלה בסוף לא ממש הגיונית, אבל בסוף כל הזאנר הוא סוג של פנטזיה, אז זה לא באמת משנה. מה שכן, באמצע הקריאה למדתי שהסופרת לא מאוהדי ישראל. וזה הפריע לי קצת. לא עשיתי על זה תחקיר, אבל למי שזה חשוב, אולי עדיף לא לממן
ספר מקסים - ג׳ק ורוז מהממים ולא שגרתיים. סיפור האהבה שלהם מקסים. אבל היה משהו שהציק לי בכל זאת. הסיבה של ג’ק להיכנס להסכם הנישואים עם רוז לא מספיק אמין והסוף מדי קיטשי. אבל סהכ - ספר כייפי
מאוד נהניתי מעט ארוך מדי, ובעיני סצינות סקס קצת מדי מפורטות, הייתי שמחה ליותר מרומזות
ספר קריא היותר ,זורם נעים קיטש'י אמריקאי ניו יורקים וכל כך צפוי שזה הזוי.. ובכל זאת נהניתי מהדמויות מהעלילה,מהניסיון להפתיע אותנו הקוראים למרות שצפוי יש עניין מתח רומנטיות סקס עצב ושמחה. כל מה שספר רומנטי הייתי אפילו אומרת קלאסי צריך עם הומור ציניות .אסקפיזם מושלם לתקופה.
סיפור חמוד ומתקתק. ההייפ סביבו היה גדול מידי אבל סיפור אהבה קיטש ורומנטי ☺️
ספר קליל וכיפי, התחברתי לדמויות ואהבתי שהן נשארו נאמנות לקו האופי שניתן להן בתחילת הספר. הכתיבה/ התרגום בתחילת הספר מבולגנת ועמוסה, אבל אחרי ההתחלה הספר פתאום מתחיל לסחוף והקריאה מהנה ממליצה
חמוד קצת ארוך מדי בלי סיבה. בשלב מסוים, הרגשתי שנמרח.אפילו האפילוג היה מריחה ולא תרם כלום לסגירת העלילה.
מפתיע לטובה, מתוק, מעניין.. לפעמים בספרים שהם סלאו בורן יש איזה מתח שבונים ואז בסוף אתה אומר "על זה כל המהומה? מה רציני? כל המתח בספר בגלל משהו שולי כזה?".. מאוד פחדתי שגם הפעם מדובר בספר כזה אז היה נחמד לגלות שיחסית היה מוצדק המתח שנבנה.. אחלה דמויות!
קצת קשה להתייחס לספר הזה בלי קונטקסט לתגובותיה של הסופרת. ראשית רציתי להגיד כל הכבוד להוצאה ולהתנהלות שלה מול הסופרת הבורה אלה מייז. עכשיו בנוגע לספר. חביב וחמוד, קצת לא מובן מה הגיבור מצא בגיבורה, אך מעבר לזה ספר מתוק
ספר מעיייףףף הדמות של רוז מעייפתתתת וגם ג'ק לא מעט מעצבן. שני טרחנים. אפשר לוותר בקלות
חמוד אך מעט מייגע. לגמרי אפשר היה לסיים אותו בפחות עמודים. יש שלב שהוא נגרר ואפילו באפילוג כבר מציתי את הלאבי דאבי שלהם משהו שאף פעם לא קורה לי. 3/5
ספר חמוד. אבל... קצת הזכיר רומנים משנות ה80, וזה לא לזכותו. המניע לעלילה לא משכנע. לעיתים השתעממתי וניקרתי...
חמוד. קליל רוב הזמן, למרות שהגיבורה חווה בעיה רפואית בשלב מסוים בסיפור. לא סיפור שיישאר איתי
עלילה מענינת אבל יש איזה פספוס בכתיבה. כמו תבשיל שהיה יכול להיות טעים מאוד אבל חסרים בו התבילנים ולכן יצא טפל ולא אכיל.
ספר נחמד וקריא החלק הראשון שלו כתוב מאוד טוב אבל היה אפשר לקצר וגם הופתעתי שחלק מהסיפור כולל התמודדות עם מחלה קשה, שיש אנשים שמעדיפים, כמוני, לא לקרוא אז כדאי לעדכן את התקציר
הספר הכי פחות מוצלח של הסופרת בעיניי. יש בו כמה רגעים מלאי הומור וחן לצד כאלו שהרגישו בעיניי כמריחה ורק חיכיתי להתפתחות.
משעמם. מתיש היא מעצבנת לאללה. תלותית חלשלושית וכל המחשבות המפורטות..מעייף
התחיל בסדר, אבל התדרדר בהמשך. בנוסף, פחות התחברתי לנושא הרפואי, לא מה שציפיתי מהספר
חביב, קליל. חושבת שאם לא הייתי קוראת בימים קשים אלו הביקורת שלי היתה יותר נוקבת. מתחברת להערות שיש פה, לא כתוב הכי טוב ולא הכי אמין, אבל העביר לי את הזמן ואני אוהבת את הז'אנר הזה של מערכות יחסים מזוייפות. האם שווה את הכסף? לדעתי לא...
האמת שבניגוד לרוב הביקורות פה, אני פחות אהבתי. אמנם הספר מתחיל טוב והדמויות מעניינות, אבל באיזה שהוא שלב הוא כבר התחיל לשעמם אותי. בשורה התחתונה - ספר חמוד, אבל היה מרוויח מקיצור של שליש
התחיל מעולה נגמר נחמד - איבדתי את זה בעמוד 800 (אני בדרכ אוהבת סלואו ברן), משהו במערכת יחסים שלהם ניראת לי לא מציאותית. הוא ראה אותה במסיבה, נדלק עליה והחליט שהוא עוזר לה ומתחתן איתה (וויב של ספרי שלגי) והיא בכלל התאהבה בו בגלל שהוא זועף. כתוב ממש טוב הייתי דואגת להדק את זה קצת יותר.
רציתי לאהוב , חיכיתי לתרגום , הסיפור הבסיסי לא ברור , לא עולה בקנה אחד עם שני הספרים האחרים שלה שתורגמו וחבל , לטעמי מיותר .
חיכיתי חודשים לתרגום של הספר, והוא קצת איכזב אותי הפרקים הראשונים טובים אבל משם העלילה קצת חוזרת על עצמה ולא ממריאה האהבתי ממש את הדינמיקה בין רוז לג׳ק אבל לא היה משהו ממש מיוחד בסיפור שלהם הסלואו ברן בספר היה קצת מייאש, ואני ממש אוהבת סלואו ברן והפרקים ארוכים מידייי, נראלי הספר עם הפרקים הכי ארוכים שקראתי בתכלס ספר חמוד, אבל השניים הקודמים שלה שתורגמו הרבה יותר טובים
הספר היה בהרבה מקומות מתיש ודילגתי על עמודים. פחות מצחיק מהספרים הקודמים שלה שמהם אני מאוד נהנת, גם בקריאה שנייה ושלישית
חמוד לא וואוו, העלילה מתנתקת וחוזרת. הבעירה איטית טובה ומעניינת אבל משהו חסר. שקראתי את הפרק הראשון אמרתי וואי מגניב אבל לדעתי הוא הפרק הכי טוב ונותן נקודת התחלה טובה לספר אבל זה לא ממריא משם אלא אפילו קצת להפך.
חביב, קליל, מעלה חיוך. קצת לא הגיוני עו"ד שמשלם שוחד, אבל זה רומן רומנטי.
זה ספר סלואו ברן הכי משעמם שקראתי הוא מתיש ואין לי מושג איך הוא קיבל דירוג כזה גבוה!! לא קורה פה כלום ויש פה 824 עמודים אז זה המון המון של כלום זה חיקוי ברמה של אלי אקספרס לספרים של קירסטין אשלי. היא צבעה קיר בחנות 4 עמ לפרט על זה ומילא זה היה גם על דברים מעניינים אפילו הסצנות סקס היו משעממות גם שהן הגיעו ב84% מהספר
יש לסופרת ספרים הרבה יותר מוצלחים, לקח המון זמן עד שנבנה קשר אמיתי בין הדמויות, לא הייתי ממליצה לרכוש.
משעמם מאוד, נמתח כמו מסטיק, הסיבה האמיתית לחתונה קריפית, לא ספר טוב שלה
אמל"ק ארוך מדי, מופרח מדי וגיבורה שהיא דיוה ודרמה קווין שנעשית יותר ויותר בלתי נסבלת ככל שהספר מתקדם. נשברתי בערך ב-90 אחוז, פשוט כבר לא יכולתי לסבול את זה. תמצאו ספר אחר...
ספר קליל צפויי וכמעט ידוע מראש. שניים שמחפשים מישהו להאחז בו, לא להיות לבד. אהבה שמתפתחת מהר. חביב בשביל להעביר את הזמן ולא יותר מידיי לחשוב.
ספר משעמם 200 עמודים ראשונים לא קורה כלום דיאלוגים שטחיים את הסוף כבר דיפדפתי
כל כך גרוע!! דמויות איומות, שבלוניות להחריד, עלילה ברמה של ילדה בת עשר. ומה עם כל תיאורי הנזלת של הגיבורה??? מעולם לא קראתי תיאורים כל כך נוראיים. זה לא ספר זה סיוט. אילצתי את עצמי לקרוא עוד...אבל לא עמדתי בזה אחרי חצי ספר כשהבנתי שזה לא הולך להשתפר. האם באמת מתרגמים כל ספר ? איפה שיקול הדעת המקצועי?
היו לי ציפיות גבוהות. הספר לא עמד בסטנדרטים.לטעמי קשקוש מקושקש ודבילי. שעמום ונחירה בקולי קולות. זלזול בקוראי הז'אנר. 👎 לא מומלץ. לא מבינה את הביקורות המהללות.
לא משהו ממש כמו שמתאר הדירוג של עברית.... הדמות של רוז פשוט בלתי. אדישה על גבול המרגיזה. בערך כל מחשבה של הדמות מפורטת החל ממה אכלתי ואיך ישנתי. אין עניין, הסיפור לא תפס אותי. פשוט לא כתוב טוב. תודה להוצאה, אתן מקסימות❤️🙏 הסופרת פשוט לא מוצלחת 👎🏻
האמת מודה שבאתי עם ציפיות די גבוהות לגבי הספר לאור התגובות, והתאכזבתי. מרגיש קצת ילדותי ומביך. לא ממליצה
פרק ראשון
רוז
הערה לעצמי שבעבר: שלא תעזי, אני מדגישה, שלא תעזי להסכים להצעת נישואים שתגיע מאיזה זר נאה, שאת ממש לא יודעת עליו שום דבר.
"האם את, רוז קולסון, מצהירה בזאת שאת לוקחת את..."
לא. לאאא.
"ג'ק האתורן להיות לך לבעל כדת וכדין?"
הממ. אני אצטרך לחשוב על זה. אני לא. לאאא.
"האם את מבטיחה לאהוב, לכבד, להוקיר ולשמור עליו למשך כל חייכם?"
לשמור עליו?
בעיניים פעורות ומעט לא יציבה, הסתכלתי ישר קדימה בזמן שעורך הטקס אמר את המילים שמהן חששתי. אני באמת עושה את זה? כשהשתיקה בחדר, שהיה בעיקר ריק ומדכא למדי, נמתחה והגיע תורי לדבר, הרגשתי שהחזה שלי עומד להתפוצץ. ניסיתי לבלוע את הגוש בגרוני כדי שאוכל לדבר, אבל פחדתי שהמילים שרצו נואשות להישמע, לא יהיו: כן, אני מסכימה.
לא עמדתי להתחתן כמו שדמיינתי תמיד, בגן ירוק ושופע, בזמן שהחברים המעטים שלי מריעים לנו. לא צחקתי או בכיתי מאושר עצום כמו שכל כלה עושה בשלב מסוים במהלך הטקס. לא היה לי זר פרחים יפה, רק ורד אחד ורוד שג'ק האתורן הפקיד בידיי בלי לומר מילה, מייד אחרי שנפגשנו מול בניין העירייה. לא לבשתי אפילו שמלה לבנה, לא כל שכן, את שמלת החתונה המהודרת שחלמתי עליה. ג'ק האתורן לבש חליפה שחורה ומחויטת, שקרוב לוודאי עלתה כמו שכר הדירה שלי לשנה, אם לא יותר. לצידו נראיתי די זולה. במקום שמלת כלה יפה לבשתי שמלת תכלת פשוטה, הלבוש היחיד בבעלותי שהיה די יקר והולם למאורע. ועם זאת, איכשהו, הוא עדיין היה... זול, ועמדתי לצד הגבר הלא נכון, כזה שלא עשה שום דבר חוץ מאשר לזעוף ולהחמיץ פנים.
והייתה גם החזקת הידיים. אחיזתו הייתה הדוקה במפתיע, בייחוד בהשוואה לאחיזתי הרפויה. פעולה פשוטה כל־כך, אבל לאחוז את ידו של זר בזמן שאת מתחתנת? זה לא כיף. לעזאזל, תשכחו מהחזקת הידיים, עמדתי להיות רעייתו של גבר שכל מה שידעתי עליו אפשר היה למצוא בחיפוש מהיר בגוגל.
וברצון וביודעין עדיין הסכמתי לזה, נכון?
"גברת קולסון?"
הנשימות שלי נעשו מהירות יותר ובהלה החלה להתלקח בתוכי. ניסיתי למשוך את היד מאחיזתו של ג'ק האתורן, רק כדי להרגיש את אצבעותיו מתהדקות סביב אצבעותיי אפילו יותר. לא ידעתי מה אני חושבת או מה הוא חושב שאני מתכוונת לעשות, אבל לא אשקר אם אגיד שלא עברה לי בראש המחשבה לברוח.
אחיזתו ההדוקה הייתה אזהרה קטנה, ואז היא נעלמה. מבטי זינק אל פניו, אבל הוא הביט קדימה, עיניו ממוקדות בעורך הטקס ותווי פניו החדים חקוקים באבן. קר. כל־כך קר. חשבתי שראיתי עוויתות בשרירי הלסת שלו, אבל אז מצמצתי והן נעלמו.
האיש מראה רגשות כמו גוש בטון, ולכן ניסיתי לעשות מה שהוא עשה — להתרכז בהווה.
"גברת קולסון?"
כחכחתי בגרון, משתדלת לחזק את עצמי ואת קולי כדי שלא אישבר ואבכה. לא כאן. לא עכשיו. לא כל נישואים הם תוצאה של אהבה. מה בכלל קיבלתי מאהבה חוץ מלב שבור ואכילה רגשית באמצע הלילה?
הלב שלי הלם חזק ומהר. "כן, אני מסכימה," השבתי לבסוף בחיוך שהייתי בטוחה ששיווה לי מראה של מופרעת.
לא מסכימה. אני חושבת שאני ממש, אבל ממש לא מסכימה.
בשעה שהגבר המחייך חזר על אותן המילים בפני הכמעט בעל הלא־מחייך שלי, הפסקתי להקשיב לכל דבר ולכל אדם עד שהגיע הזמן לטבעות.
אלוהים, לחשוב שרק לפני כמה חודשים תכננתי את החתונה שלי עם בחור אחר, ויותר מזה, לחשוב שהנחתי שחתונות הן בהכרח דבר רומנטי. הרגשתי בחתונה הזאת כאילו אני עומדת לצנוח צניחה חופשית מגובה ארבעה קילומטרים, משהו שהייתי מעדיפה למות מאשר לנסות, ובכל זאת הנה אני. לא זו בלבד שלא הייתי בגן אירועים מוקף בצמחייה ובפרחים, הרהיט היחיד בחדר היה ספה שהייתה בגוון די מכוער של כתום, ומסיבה כלשהי, הרהיט היחיד הזה והצבע שלו הציקו לי יותר מכל דבר אחר. לכו תבינו.
"בבקשה עִמדו פנים מול פנים," אמר עורך הטקס, וביצעתי את הוראותיו כמו רובוטית. הרגשתי אדישה כשהנחתי לג'ק לאחוז בידי השנייה, וכשאצבעותיו לחצו קלות את אצבעותיי, פגשתי את עיניו החוקרות. בלעתי רוק, ניסיתי להתעלם מהקפיצה הקטנה בליבי והענקתי לו חיוך קטן. הוא באמת היה מדהים בדרכו הקרה והמחושבת. אשקר אם אגיד שהלב שלי לא זינק מעט בפעם הראשונה שראיתי אותו, לגמרי שלא מרצון. הוא שכלל למקסימום את הגישה השקטה והחזקה. עיני התכלת המהממות שלו צללו אל שפתיי ואחר כך חזרו אל עיניי. כשהוא דחף לאט את הטבעת על אצבעי, השפלתי מבט וראיתי טבעת נישואים יפהפייה עם יהלומים עגלגלים מסודרים בחצי עיגול ומביטים בי. הרמתי מופתעת את ראשי אל עיניו, אבל תשומת הלב שלו הייתה ממוקדת באצבע שלי, בזמן שהוא גִלגל בעדינות את הטבעת הלוך ושוב עם האגודל והאצבע. התחושה הייתה הכי מנוכרת שיש.
"זה בסדר," לחשתי כשהוא לא הפסיק לשחק בה, "היא קצת גדולה, אבל זה בסדר."
הוא הרפה מידי ומהטבעת והביט בי. "אני אטפל בזה."
"אין צורך, זה בסדר גמור."
לא ידעתי אם ג'ק האתורן מחייך לפעמים. בינתיים בכל שלוש הפעמים שראיתי אותו לא הייתי עדה לחיוך, לפחות לא לחיוך אמיתי, אבל אני משערת שאם הוא היה מתחתן עם מישהי שהוא אוהב במקום איתי, היה על השפתיים שלו לפחות חיוך קטן ושובב. הוא לא נראה גבר מהסוג שמחייך חיוכים קטנים ושובבים, אבל לבטח היה שמץ של חיוך. לרוע המזל, איש מאיתנו לא נראה כמו התגלמות הזוג המאושר שזה עתה נישא.
שלחתי את היד שלי לאחוז בידו כדי לענוד את טבעת הנישואים שלו, אבל תקראו לזה לחץ, סרבול, או סימן לבאות אם תרצו, לפני שהספקתי אפילו לגעת בו, הטבעת הזולה והדקיקה החליקה מאצבעותיי הרועדות וראיתי אותה עפה באוויר, בהילוך איטי. אחרי הצליל המתכתי החזק להפתיע שהשמיעה הטבעת כשפגעה ברצפה, רצתי אחריה בעודי ממלמלת התנצלות, לא בפני מישהו מיוחד, ונאלצתי לרכון על ברכיי כדי להציל אותה לפני שתתגלגל מתחת לספה הכתומה והמכוערת. השמלה בצבע תכלת שבחרתי ללבוש לא הייתה קצרה בשום צורה, אך עדיין נאלצתי, לפני שזחלתי על ברכיי, לשים יד אחת על הישבן כדי לוודא שאני לא חושפת את עצמי בפני כולם, בזמן שאני תופסת את הטבעת הארורה.
"מצאתי! תפסתי אותה!" צעקתי מעבר לכתף בהתלהבות מעט מופרזת, בזמן שהחזקתי את הטבעת ביד כאילו זכיתי באיזה פרס. כשראיתי מסביבי את הפרצופים הלא מתרשמים, הרגשתי איך הלחיים שלי מקבלות גוון בהיר של אדום. שמטתי את היד, עצמתי עיניים ושחררתי אנחה ארוכה. כשהסתובבתי על ברכיי, ראיתי שכמעט־בעלי נטול הטבעת הגיע לעמוד לצידי, וכבר הציע את ידו כדי לעזור לי להתרומם. קמתי על רגליי וניקיתי את האבק מהשמלה. הסתכלתי בפניו ופתאום שמתי לב לנוקשות שבה הוא החזיק את עצמו — שיניים חשוקות, והעווית ההיא חזרה ללא ספק.
עשיתי משהו לא בסדר?
"אני מצטערת," לחשתי, מובכת לגמרי, והוא הניד קצרות בראשו בתגובה.
עורך הטקס כחכח בגרונו וחייך אלינו קלות. "שנמשיך?"
לפני שהוא הספיק לגרור אותי בחזרה, רכנתי באופן דיסקרטי ולחשתי לבקרוב־בעלי־אולי, "תראה, אני לא בטוחה לגבי... אתה אולי..." עצרתי לרגע ונשמתי עוד נשימה עמוקה לפני שמצאתי את האומץ להסתכל לו בעיניים. "אנחנו לא חייבים לעשות את זה אם שינית את דעתך. אתה בטוח? ואני מתכוונת ממש־ממש בטוח שאתה רוצה להמשיך עם זה?"
עיניו התבוננו עמוק בעיניי, בזמן שהתעלמנו מהאנשים האחרים בחדר, וקצב ליבי התגבר בזמן שחיכיתי לתשובתו. עד כמה שלא התלהבתי לעשות זאת, אם הוא התחרט, אני אוכלת אותה מכל הכיוונים, וזה היה ברור לשנינו.
"בואי נסיים עם זה," הוא אמר לבסוף.
זאת התשובה שקיבלתי.
נהדר.
איזו התחלה מעודדת לתחילת נישואים, מזויפים, נכון, ובכל זאת.
חזרנו לעמוד לפני עורך הטקס, ובניסיון השני הצלחתי לדחוף את הטבעת על האצבע שלו. היא התאימה לו בצורה מושלמת. הטבעת הפשוטה שקניתי בשבילו יום לפני כן נראתה זולה על היד היפהפייה שהוא נתן לי, לא פחות מהשמלה שלי, אבל זאת הייתה הטבעת היחידה שיכולתי להרשות לעצמי. בלאו הכי לא נראה שאכפת לו. התבוננתי בסקרנות איך הוא נעץ מבט בטבעת ואז אִגרף את היד, כשמפרקי אצבעותיו מלבינים מעוצמת האגרוף, לפני שלקח שוב את ידי.
תשומת ליבי הוסטה כששמעתי את סוף דבריו של עורך הטקס: "...אני מתכבד להכריז עליכם כעל בעל ואישה. אתה רשאי לנשק את הכלה."
זה הכול? הייתי נשואה עכשיו? ככה פשוט?
הסתכלתי על מי שהיה עכשיו רשמית בעלי ולרגע לא ידעתי איך להגיב. עיניו לכדו את מבטי. מה זה בסך הכול נשיקה פשוטה אחרי שאמרתי "כן" לאדם זר, נכון? במחשבה שהוא מחכה לראות מה אעשה, ומתוך רצון לסיים עם זה כדי שנוכל להסתלק משם, עשיתי את הצעד הראשון. הידיים שלנו עדיין אחזו זו בזו, נמנעתי מלהסתכל בעיניו, התרוממתי על קצות האצבעות ונישקתי אותו קלות על הלחי. בדיוק כשהרפיתי והתכוונתי לחזור למקומי, היד שלו, שהייתה חופשייה עכשיו, תפסה במפרק כף ידי בעדינות והעיניים שלנו נפגשו.
לטובת מעט האנשים שמסביבנו עטיתי בניגוד לרצוני עוד חיוך על פניי, בזמן שראיתי אותו מטה אליי את הראש ומדביק נשיקה קטנה לזווית פי.
קצב הלב שלי האיץ, כשחשבתי שאולי השתהה קצת יותר מדי, וזה היה קצת מתקדם וקצת ארוך ולא נוח, אבל בהתחשב בכך שהעמדנו פנים, הנחתי שנשיקה תמימה לא הייתה סיפור גדול מדי. לא בשבילי, והייתי בטוחה שבוודאי לא בשבילו.
"ברכותיי. אני מאחל לשניכם חיים מאושרים יחד." קולו של עורך הטקס סיים את הנשיקה שלנו.
כשהעד היחיד שלנו, שידעתי שהוא הנהג של ג'ק האתורן, התקדם כדי לברך את מי שהיה עכשיו בעלי, עצמתי עיניים ושכנעתי את ליבי להירגע ולראות את חצי הכוס המלאה. כל העמדת הפנים הזאת מועילה לי הרבה יותר מאשר לג'ק האתורן. לא משנה שהייתי מאורסת לגבר אחר, ג'ושוע, רק כמה שבועות קודם לכן, הנישואים המסוימים האלה לגבר המסוים הזה לא היו קשורים לאהבה.
"מוכנה ללכת?" שאל בעלי האמיתי והרשמי מאוד, ועם זאת המזויף, ופקחתי את עיניי.
לא הייתי מוכנה. פתאום הרגשתי שחם לי וקר לי, מה שלא היה סימן חיובי, אבל פגשתי את מבטו והנהנתי. "כן."
לא החלפנו מילה אחת עד שיצאנו מהבניין והנהג, שהלך בעקבותינו במרחק בטוח, נעלם כדי להביא את המכונית. פשוט עמדנו שם והסתכלנו באנשים שמסביבנו בשתיקה מביכה, כאילו איש מאיתנו לא ידע איך הגענו לעמוד שם על המדרכה בדיוק. אחרי כמה רגעים התחלנו לדבר יחד.
"כדאי ש..."
"נראה לי ש..."
"אנחנו צריכים לחזור," הוא אמר בנחישות, "אני צריך להיות בשדה התעופה בעוד שעה אם אני רוצה להספיק לטיסה שלי."
"בסדר, אני לא רוצה לעכב אותך. אני צריכה להחליף בגדים לפני שאחזור לבית הקפה, ואני יכולה בקלות לקחת את הרכבת התחתית לדירה שלי. לא ארצה שתיתקע בפקקים רק בגלל שאני..."
"זה בסדר," הוא ענה בפיזור דעת. עיניו לא הביטו בי אלא במכונית השחורה שבדיוק נעצרה לצד המדרכה. "בבקשה," הוא הצביע עליי, והרגשתי את כף ידו נוגעת קלות בגב שלי לפני שהוא הזיז אותה כדי לפתוח עבורי את הדלת.
שיט!
לא הכרתי אותו מספיק כדי להתווכח על הדרך שבה אחזור הביתה, מה גם שלהתווכח היה הדבר האחרון שיכולתי לעשות. בזמן שיצאנו מהבניין, הבטן שלי התהפכה עם כל צעד. הוא נעץ בי מבט מצפה וניסיתי לא לגרור רגליים יותר מדי, כשהסכמתי להצעה שבשתיקתו להיכנס למכונית.
כשהוא נכנס אחריי וסגר אחריו את הדלת, עצמתי עיניים וחשבתי על הסופיות של הכול.
לעזאזל. אני נשואה. לא משנה כמה פעמים חזרתי ואמרתי זאת לעצמי, עדיין התקשיתי להאמין שהסכמתי לעשות את זה.
"הכול בסדר?"
הנוקשות בקולו ניתקה אותי מסבך מחשבותיי, והפניתי אליו את הראש עם חיוך קטן. "בטח. אני בעצם צריכה להודות ל..."
"את לא צריכה להודות לי." הוא נד קלות בראשו לפני שסיימתי את המשפט, ואז התמקד בנהג. "שינוי בתוכניות, ריימונד. נצטרך לעצור בדירה לפני שנמשיך לשדה התעופה."
"כן, אדוני."
בלעתי רוק ואגרפתי את ידיי בחיקי. מה עכשיו? חשבתי. נתחיל לדבר עכשיו? או שלא נדבר בכלל? איך זה יעבוד? להפתעתי, הוא היה הראשון שקטע את השתיקה העגומה.
"יכול להיות שלא אהיה זמין כמה שעות ביום, תלוי בפגישות שלי, אבל אתקשר חזרה ברגע שאוכל." הוא דיבר אל הנהג שלו או אליי? לא הצלחתי להבין. "אם משהו יעלה עם בריאן או אפילו ג'ודי, אם הם יעשו לך צרות בקשר לנישואים שלנו, תשאירי לי הודעה. אל תדברי עם אף אחד מהם עד שתשמעי ממני." אז הוא דיבר אליי. הוא הסתכל ישר קדימה, אבל דיבר אליי, כי בריאן וג'ודי הם בני הדודים שלי. "אם הכול יתנהל לפי התוכנית אחזור בעוד שבוע לכל היותר." הוא עצר לרגע. "אם תרצי... תוכלי להתלוות אליי."
הממ, לא.
"אה, תודה רבה, אבל אני לא יכולה. אני צריכה לעבוד בבית הקפה, ועד כמה ש—"
"את צודקת," הוא קטע אותי לפני שסיימתי את המשפט, "גם אני מעדיף לנסוע לבד."
טוב, אם ככה...
הנהנתי והסתכלתי מבעד לחלון. לא הייתי בטוחה שהסתרתי את תחושת ההקלה מספיק טוב. אם הוא ייעדר שבוע, יהיו לי עוד שבעה ימים להשלים עם ההחלטה שעשיתי. אקח כל דקה נוספת שמוצעת לי.
"תזכיר לי לאן אתה טס?" שאלתי כשהבנתי שאין לי מושג.
"לונדון."
"אה, תמיד רציתי לבקר בלונדון, או בכל מקום באירופה בעצם. מזלך שאתה זוכה לטייל בעולם. אני לא יודעת אם עורכי דין זוכים לטייל הרבה, כמובן, אבל..."
שתקתי לרגע וחיכיתי שיגיד משהו, העיקר לייצר שיחה כלשהי, אבל הייתה לי הרגשה שזה לא קורה. לא טעיתי.
"יש לך לקוח בלונדון?" ניסיתי שוב, אבל ידעתי שאין סיכוי.
ג'ק הרים את היד כדי להסתכל בשעון, והנהן בתשובה לשאלתי.
"קח את הפנייה הבאה, ריימונד. תוציא אותנו מכאן."
כשהשתררה שתיקה במושב האחורי, עצמתי עיניים והצמדתי את הרקה לזכוכית החלון הקרה.
מאז שהסכמתי לתוכנית המשוגעת הזאת, השתדלתי מאוד לא לחשוב על הדברים יותר מדי לעומק, עכשיו היה מאוחר מכדי להעלות איזושהי מחשבה בעניין. לא הספקנו אפילו לחשוב יחד איפה אגור. איתו? בלעדיו? נצליח בכלל להסתדר אם נחיה יחד? ג'ושוע... האם הוא ישמע שהתחתנתי? מהר כל־כך אחרי שנפרדנו. פתאום, בבת־אחת, הציפו אותי כל־כך הרבה שאלות, אפילו כאלה שלא ידעתי שמטרידות אותי.
עשר דקות עברו בלי שמישהו במכונית הוציא מילה. מסיבה כלשהי, זה הבהיל אותי יותר מכל דבר אחר. למה הכנסתי את עצמי, בעצם? אם אני לא יכולה אפילו לנהל שיחה פשוטה עם הבחור, מה לעזאזל נעשה בשנים־עשר או בעשרים וארבעה החודשים הקרובים? נבהה זה בזה? התחלתי להרגיש בחילה, והצמדתי את כף היד שלי לבטן כאילו אני יכולה להחזיק הכול בפנים — את כל הרגשות, את האכזבות ואת החלומות שנשכחו, אבל היה מאוחר מדי. הרגשתי את הדמעה הראשונה זולגת על לחיי, ואף על פי שמחיתי אותה מייד בגב כף היד, כי לא הייתה לי סיבה לבכות, לא הצלחתי לעצור את הדמעות שבאו בעקבותיה. בתוך רגעים כבר בכיתי ממש, בדממה, והדמעות ירדו בזרם בלתי נשלט.
היה לי ברור שהמסקרה שלי נמרחה ושאני נראית נורא, ובכיתי בלי להוציא הגה עד שהמכונית נעצרה. כשפקחתי עיניים וראיתי שאנחנו מתקדמים לעבר הצד הלא נכון של סנטרל פארק, שכחתי מהדמעות והסתכלתי על ג'ק.
"אני חושבת..." התחלתי לומר, אבל המילים גוועו כשראיתי את ההבעה על פניו.
אוי שיט! אם חשבתי שהוא כעס כשהפלתי את הטבעת, טעיתי בענק. הגבות שלו התכווצו כשהוא התבונן בפניי והמתח במכונית שילש את עצמו.
ניסיתי ככל יכולתי לנקות מפניי את הראיות בלי להסתכל בראי. "זה הצד הלא—"
"קח אותה לדירה, בבקשה. אני אגיע לשדה התעופה בעצמי," אמר ג'ק לנהג. ואז הבעת פניו נאטמה, והוא פנה אליי בהבעה ריקה, "זאת הייתה טעות. לא היינו צריכים לעשות את זה."
עדיין הסתכלתי עליו המומה בזמן שהוא יצא מהמכונית והשאיר את כלתו, כלומר אותי, מאחור.
זאת הייתה טעות.
מילים שכל בחורה שהתחתנה רק חצי שעה קודם לכן רצתה לשמוע, נכון? לא? כן, גם אני לא חשבתי כך.
אחרי הכול, אני רוז, והוא ג'ק. גורלנו נחרץ מראש עם השמות האלה. אתם יודעים, הטיטניק וכל זה...
מספר הפעמים שג'ק האתורן חייך: אפס.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
