מבוא קצר לתולדות יוון העתיקה

פתח דבר

ספר זה מגולל את תולדות היוונים העתיקים לאורך תקופה של כ-1,200 שנים, מ-1600 לפנה"ס בערך ועד סוף המאה ה-5 לפנה"ס. היוונים העתיקים חיו במאות קהילות נפרדות שהיו מפוזרות במרחב גיאוגרפי גדול ועל פני חופים ואיים רבים מאוד. עקב זאת, אל לקוראים לצפות למצוא קו עלילתי רציף בפרקים הבאים. כמו תזאוס, המנווט את דרכו בעזרת החוט במבוך שתכנן דיידלוס, אנו עוקבים אחר פתיל מפותל של אירועים וסיפורים כדי לנסות להבין את ההיסטוריה ואת אורח החיים של היוונים העתיקים. על אף שהפרקים מובאים ברצף כרונולוגי, התהליכים ההיסטוריים והאירועים השונים מרובדים וארוגים זה בזה באופן המצריך לעיתים הליכה קדימה ואחורה. כך למשל, פרקי הספר מלאים בדמויות מיתולוגיות, אלים ואלות, המופיעות בהקשרים שונים ומגוונים, ולא רק בפרק העוסק ישירות במיתולוגיה היוונית. וכך למשל, על אף שלספרטה יוחד פרק שלם, היא מוזכרת בספר פעמים רבות נוספות, בהקשרים שונים.

במובן מסוים כותרת הספר אינה מדויקת, שכן אף שהספר עוסק ביוונים ממקומות שונים ומרוחקים זה מזה, מקום מרכזי שמור בו לאתונה. אנו עוקבים בהדרגה ובפירוט אחר ההיסטוריה החברתית והפוליטית שלה מהמאה ה-7 לפנה"ס ועד סוף המאה ה-5 לפנה"ס. קיימות מספר סיבות לכך. הראשונה בהן היא שהמידע שהגיע אלינו על אתונה הוא רב באופן יחסי, בין השאר בשל מרכזיותה של אתונה, שהייתה פוליס גדולה בשטחה ובמספר תושביה, והשאירה חותם מרכזי מבחינה תרבותית ופוליטית. אולם יש להודות שמרכזיותה של אתונה בספר נובעת במידה רבה גם מהמקום המרכזי שמילאה במסורת ההיסטוריוגרפית של יוון. ואף שקיימים היום מחקרים רבים המתמקדים במקומות אחרים ביוון (כמו תבי, למשל), אתונה זכתה, וזוכה עד היום, לעניין מרכזי, והיבטים שונים של תרבותה ושל ההיסטוריה שלה נחקרו לעומקם, והם גם אלה הנלמדים על פי רוב בקורסי המבוא העוסקים ביוון העתיקה.

כמו ספרִי הקודם על רומא (מבוא קצר לתולדות רומא, 2021) גם ספר זה נועד לסקור במשיחות מכחול רחבות את יוון העתיקה ולשמש שער לעולמה המרתק של תקופתה. לאורך התקופה הנידונה בספר הגיעו היוונים להישגים אינטלקטואליים ותרבותיים מרשימים, שהושפעו גם משכניהם במזרח הקרוב ומתרבויות שקדמו להם. מחקרים משווים רבים הראו בצורה משכנעת ש"גדולת" היוונים הייתה תולדה של תהליך מתמשך של יחסי גומלין תרבותיים. הישגי היוונים התבססו על אימוץ מיומנויות, רעיונות ונהגים רבים של שכניהם ממסופוטמיה, מצרים, פרס ואסיה הקטנה, שלא היו דוברי יוונית. כך למשל אימצו היוונים את האלפבית הפונטי של הפיניקים, למדו מתושבי לידיה כיצד לטבוע מטבעות, ואת משפט פיתגורס הכירו הבבלים מאות שנים לפני שפיתגורס נולד, וכתבו את עלילות הגבורה של הגיבור גילגמש זמן רב לפני שהתגבשו סיפורי האיליאדה והאודיסיאה. ובכל זאת, יכולתם של היוונים למנף הישגים שירשו מעמים אחרים ולשכלל אותם גרמה לכך שהטביעו חותם רב־ערך בהיסטוריה של העולם המערבי. הם עשו זאת הודות לדמיון מפותח, לסקרנות בלתי־נלאית, לדחף לחקור, ולחתירה עיקשת לאינדיבידואליות. מובן שהיוונים לא היו עליונים בשום בחינה — פיזית או שכלית — על פני בני אדם אחרים. אדרבה, הם עצמם טענו לא פעם שאילו היו כל סממני התרבות, הביגוד והקישוט, מסולקים, קשה היה להבדיל בין יווני ללא־יווני, לא כל שכן בין עבד לבן־חורין. למרות זאת, ההיסטוריה מוכיחה שהם היו האנשים הנכונים, במקום הנכון ובזמן הנכון, ונשאו את לפיד הקִּדמה האינטלקטואלי במשך תקופה ארוכה. ספר זה אינו מספר את סיפורם המרתק של היוונים בהערצה, אבל בהחלט מתוך התפעלות רבה מהמורשת המרתקת והאסתטית שהשאירו לנו בתחומים רבים ומגוונים. תחומים אלה באים לידי ביטוי במושגים ובמונחים השגורים בפינו עד היום, בהם פוליטיקה, דמוקרטיה, תיאטרון, פילוסופיה ורבים אחרים. אני תקווה שמתוך פרקי הספר יעלו ויצופו הסיבות לכך שהיוונים הותירו אחריהם מורשת מרתקת כל כך.

על ענייני תעתיק והפניות: התעתיק המקובל של האות היוונית η הוא האות העברית י'. כך למשל, פריקלס איש כולרגי; התעתיק של האות χ הוא לאות העברית כ', למשל במילה אוטוכתונים.

על פי רוב בחרתי בסיומת היוונית על פני העברית. למשל, צורת הרבים של פוליס היא פולֵיִיס (ולא פוליסים או פוליסות), "דמוי" ולא "דמים", "דמוטאי" ולא "דמוטים", או "ארכונטים" ולא "ארכונים". אך יש לכלל הזה יוצאים מן הכלל, בעיקר כאשר מדובר במילים יווניות שהתאזרחו בעברית, דוגמת מיתוסים ולוגוגרפים, ומילים שהשתרשו בספרות המחקר בעברית בסיומות עבריות, כגון רפסודים, פריאויקים והילוטים.

ההפניות למקורות העתיקים מתייחסות לתרגומים הקיימים בעברית. כך למשל, תוקידידס, תולדות מלחמת פלופונסוס, 3, 21 היא הפניה לספר שלישי, פרק 21. הפניה להרודוטוס, א, 61 היא הפניה לספר א, פרק 61. במחזות מתייחסות ההפניות לטורים בתוך המחזה.

מבוא
מי היו היוונים של העת העתיקה?

כאשר אנחנו מדברים על היוונים של העת העתיקה, אנחנו מניחים שאלה היו פשוט האנשים שחיו בארץ המוכרת לנו כיום כיוון. אלא שהיוונים לא הגדירו את עצמם כיוונים רק משום היותם תושבי יוון. מה שאיחד ביניהם היה המורשת המשותפת, השפה, התרבות, והאלים שלהם הם סגדו (אך לא שיטת המשטר, כפי שנראה בהמשך). כשאנחנו מדברים על "יוון העתיקה" או על "היוונים בעת העתיקה", חשוב שנזכור, על כן, כי יוון לא הייתה ישות פוליטית אחת שאיחדה את היוונים בדומה למדינות בנות־זמננו, שהן ישויות פוליטיות מוגדרות. מדובר היה בקבוצות אנשים שחיו במסגרות פוליטיות אוטונומיות ונפרדות, גם באסיה הקטנה (טורקיה של ימינו), לחופי הים השחור, במזרח הקרוב, ובאזורים אחדים בצפון אפריקה, דרום איטליה, סיציליה, חופיה הדרומיים של צרפת (גאליה בעת העתיקה) וספרד, נוסף ליוון היבשתית ולאיי הים האגאי. אך המורשת המשותפת שלהן לא הייתה ערובה ליחסי הרמוניה. הקהילות — בעיקר אלה שישבו בחלק היבשתי של חצי האי (בניגוד לאיים של הים האגאי ומזרח הים התיכון), בהן ספרטה, אתונה, תבי, קורינתוס ואחרות — נלחמו זו בזו ללא הפסק.

היוונים הקדמונים לא כינו את עצמם "יוונים" אלא "הלנים", וביוונית Hellēnes, וארצם נקראה Hellas (כפי שמכנים אותה גם היוונים המודרנים). מדוע, אם כך, הם קרויים בפינו יוונים? הסיבה לכך היא שהיהודים שחיו בארץ ישראל באו במגע עם השבטים היווניים הקרובים אליהם ביותר — האִיוֹנים, ומשֵּם זה גזרו את שמם של כל היוונים ("בְּנֵי יָוָן", בראשית י', ב; ד;). ומדוע דוברי אנגלית מכנים את היוונים Greeks? ככל הנראה, בעקבות הרומאים, שכינו את היוונים Graeci ("גראייקי"), ואת הארץ שבה הם ישבו Graecia. מקור השם הרומאי לא ידוע בוודאות, אך השערה אחת היא שבמאה ה-8 לפנה"ס באו רומאים במגע עם מתיישבים יוונים בדרום איטליה, ואלה הציגו את עצמם כ-Graekoi, כלומר אנשים שמוצאם ממקום בשם Graea, הנמצא בחופה המזרחי של יוון. כמו היהודים, גם הרומאים גזרו את שמם של כל היוונים על־פי הראשונים שעימם באו במגע.

מסגרת הזמן והמרחב של יוון העתיקה
בחלוקה לתקופות היסטוריות, תיארוך כרונולוגי הוא לרוב בגדר אומדן הנוטה להיות סובייקטיבי. כיום אנחנו נוהגים לחלק את העבר למאות, אך היסטוריונים מתקשים לא פעם לקבוע בדייקנות לאילו מאות לשייך תקופות היסטוריות אלה או אחרות. ההיסטוריון מארק בלוך נהג לומר שבהיסטוריה של צרפת, המאה ה-18 החלה ב-1714 (השנה שבה איבדה צרפת את ההגמוניה שלה באירופה עם תום מלחמת הירושה הספרדית), והסתיימה ב-1789 (עם פרוץ המהפכה הצרפתית). הבעיה מחריפה עוד כשאנחנו מכנים תקופות היסטוריות בשמות כגון "ארכאית" או "קלאסית". השם "ארכאי" עשוי לרמז על משהו מיושן ואפילו נחשל, אבל בספר הזה מדובר במושג שמשמש היסטוריונים (היסטוריונים של אומנות במקור) במובן של "התחלתי", ראשוני" או אפילו "מעצב". בחלוקה לתקופות של העולם היווני, המושג "ארכאי" מקדים כרונולוגית את מה שהוא "קלאסי" ואף מבשר עליו. וגם ב"קלאסי" טמונה מלכודת אפשרית, משום ש"קלאסי" עשוי לרמז על משהו טוב או איכותי במיוחד ולכן גם נעלה ואולי אף כזה שלא ניתן להתעלות עליו בצורה או בתוכן. כפי שנראה בהמשך, פרשנויות כאלה מתאימות ליוון העתיקה רק עד גבול מסוים. ועל אף הסתייגויות אלו, מקובל לחלק את ההיסטוריה של יוון העתיקה באופן גס לתקופות הבאות:

1600-2000 לפנה"ס — תור הזהב של כרתים בתקופה המינואית (תקופת הברונזה)

1200-1600 לפנה"ס — התקופה המיקנית (תקופת הברונזה המאוחרת)

800-1200 לפנה"ס — תקופת האופל (סוף תקופת הברונזה)

480-800 לפנה"ס — התקופה הארכאית

323-480 לפנה"ס — התקופה הקלאסית

[404-480 לפנה"ס — האימפריה האתונאית]

31-323 לפנה"ס — התקופה ההלניסטית

מפת חצי האי היווני (איור 1 עמוד 33) מראה שהים התיכון מקיף אותו משלושה כיוונים: ממזרח — הים האגאי, ממערב — הים האיוני, מדרום — הים הכרתי. בין החוף המזרחי של חצי האי היווני והחוף המערבי של אסיה הקטנה קיימים מאות איים קטנים. בדרומו נמצא הפלופונסוס המחובר ליוון היבשתית במצר יבשה שהיוונים כינו אותו "איסתמוס" (כיום חוצָה את הגשר היבשתי תעלת קורינתוס, שנחפרה בסוף המאה ה-19, ומפרידה למעשה את הפלופונסוס מיוון היבשתית).

המקורות שמהם אנחנו לומדים על העת העתיקה
אילו מקורות עומדים לרשותו של היסטוריון הבא לחקור את העת העתיקה או כל תקופה אחרת בהיסטוריה?

מקורות ארכיאולוגיים
מקורות אפיגרפיים (חריטה על גבי חומר בלתי־מתכלה)

גופים ציבוריים נהגו לחרוט באבן או על לוחות מתכת מסמכים רשמיים מסוגים שונים: חוקים, חוזים, החלטות, רשימות פקידים, וכדומה. לעיתים מתגלות כתובות חרוטות המתייחסות לענייני דת ופולחן על מקדשים ועל חפצים שונים. נותרו בידינו גם כתובות שנחרטו בידי אנשים פרטיים, בהן אפשר למנות:

1. מבנים שעליהם כתובות הקדשה, שמות וכתובות ציבוריות.

2. כלים (שברי חרסים) שעליהם כתובות הקדשה, שם האומן ופרטים דומים.

3. קברים — מצבות שעליהן הֶספדים ותפילות.

4. מטבעות. המטבע הומצא בלידיה שבאסיה הקטנה במאה ה-7 לפנה"ס, והגיע ליוון רק בראשית המאה ה-6 לפנה"ס. הענף המדעי העוסק בחיפוש, גילוי ואיסוף של מטבעות, ובעיקר במיונם ובהפקת הידע ההיסטורי, הכלכלי והתרבותי שניתן ללמוד מהם נקרא נומיסמטיקה.

שרידים ארכיאולוגיים

רוב ההיסטוריה האנושית אינה מתועדת במסמכים כתובים. בשום מקום בעולם לא היה שימוש בכתב מכל סוג שהוא עד לפני 5,000 שנה, וגם אז התפשט השימוש בו רק בקרב מספר מצומצם של תרבויות מתקדמות מבחינה טכנולוגית. נשוב לסוגיית הכתב בהמשך. הממצאים הארכיאולוגיים, בהם שרידי מבנים, כלים וחפצי פולחן דתי, חפצי אומנות כגון פסלי אלים ומלכים, כמו גם שרידי אנשים, בעלי חיים וצמחים — "שותקים" ברובם, אם אין עליהם מידע כתוב.

היסטוריוגרפיה — כתיבת ההיסטוריה
התיאורים ההיסטוריים שחוברו בעת העתיקה נכתבו מלכתחילה במטרה לספר את תולדות העמים ולשמר לדורות הבאים את זכר המאורעות החשובים של העבר. כתיבת היסטוריה הייתה נחלתם של כמה אנשי מקצוע.

ראשונים ביוון היו כותבי דברי הימים היווניים הקדומים, הלוגוגרפים, שערכו שושלות יוחסין של מלכים ושל גיבורים מקומיים, העלו על הכתב מסורות מקומיות שצמחו מאז ייסוד עריהם ועד ימיהם, ואף שרטטו מפות גיאוגרפיות וסיפרו על מנהגים שונים. כתבי הלוגוגרפים אינם כתבים היסטוריים במובן המודרני של המילה, כי הם מתארים את ההתרחשויות השונות מבלי להציע פרשנויות וקשר נסיבתי בין מאורעות שונים. לא נשתמרו חיבורים לוגוגרפיים מקוריים, אבל סופרים רבים שיצירותיהם השתמרו התבססו עליהם וציטטו מהם משפטים וקטעים קצרים.

היסטוריונים כגון הרודוטוס (מאה חמישית לפנה"ס), שקיבל את התואר "אבי ההיסטוריה", העלו על הכתב את תולדות המאבק הגדול בין היוונים לפרסים. תוקידידס (מאה חמישית לפנה"ס), בן הדור שאחרי הרודוטוס, כותב על המלחמות בין אתונה לספרטה. הוא מנתח את הגורמים החברתיים, המדיניים והכלכליים שמאחורי האירועים, משווה עדויות, ונמנע מלהסביר אירועים בהתערבות של כוחות על־אנושיים. נרחיב על שני היסטוריונים אלה בהמשך.

יצירות ספרות: אפשר למצוא פרטים היסטוריים בעלילות הגיבורים (כגון אלה של הומרוס והסיודוס) ובדרמה היוונית, אך יש לנקוט זהירות וגישה ביקורתית לגבי כל פרט, לאשש אותו באמצעות מקורות אחרים, ולהפעיל לגביו שיקול דעת הגיוני.

פרק 1
תקופת הברונזה

שתי התרבויות הראשונות המזוהות במספר אזורים ביוון הן התרבות המינואית, שמרכזה היה בכרתים, והיא מתוארכת לאלף השלישי עד המאה ה-15 לפנה"ס, והתרבות המיקנית, שפרחה בין המאה ה-16 למאה ה-12 לפנה"ס בערך. כלומר, קיימת חפיפה מסוימת בין התקופות שבהן התקיימו שתי תרבויות אלו, ושתיהן משויכות לתקופת הברונזה, שזכתה לשמה עקב השימוש הרווח שנעשה בברונזה — סגסוגת של בדיל ונחושת. אף שמקובל לראות בתקופת הברונזה תקופה פרה־היסטורית, התגלה על גבי לוחות חומר כתב מהתקופה הזו, שנקרא Linear B (הסבר ראו להלן). הלוחות האלה מכילים דיווחים כלכליים, ואין בהם מידע שבעזרתו אפשר לשחזר רצף כרונולוגי של אירועים. לפיכך עלינו להסתמך בעיקר על ממצאים ארכיאולוגיים כדי לשחזר אירועים מתקופת הברונזה. לאלה יש להוסיף גם מקורות כתובים של החיתים (ממרכז טורקיה) וממצרים מסביבות המאה ה-13 לפנה"ס, שמכילים גם הם מידע על אותה תקופה.

התפרצות הר הגעש באי תֶּרָה
בערך ב-1500 לפנה"ס, הרס פיצוץ וולקני אדיר את הר הגעש שניצב במרכזו של האי העתיק תרה (סנטוריני של ימינו). הפיצוץ נחשב לאחד הגדולים ביותר שאירעו אי פעם על פני כדור הארץ, ובעקבותיו התפזרו באוויר כחמישה עשר מיליארד טון של לבה, אפר געשי, וחלקים גדולים של ההר עצמו. הנשורת והצונמי שבאו לאחר מכן גרמו להרס אדיר. בקרב החוקרים אין תמימות דעים לגבי תיארוך ההתפרצות והיקף הנזק שגרמה. יש החושבים שההתפרצות הזו עמדה ברקע הסיפור שכתב אפלטון על היבשת האבודה אטלנטיס 1,200 שנה מאוחר יותר. השם סנטוריני ניתן לאי על־ידי הצלבנים במאה ה-13 על שמה של כנסיית הקדושה אירנה (סנטה אירנה), ("שלום מקודש"), הניצבת בו. שמו הרשמי של האי ביוונית מודרנית הוא תרה (Thira).

ראשיתה של העיר סנטוריני, המוכרת היום בשם אקרוטירי, ביישוב מתקופת הברונזה. בעת ההתפרצות נקברה העיר מתחת לאפר וללבה, ומאז 1867 נערכות בה חפירות ארכיאולוגיות שחשפו חלקים גדולים של העיר שהשתמרו היטב, בדומה לעיר פומפיי. בתי העיר היו מלבניים, בני שתיים או שלוש קומות, ועם גגות שטוחים. בקומת הקרקע היו חדרי אחסון וחדרי מלאכה. נמצאו בהם עדויות לעיסוק בחקלאות, בדיג ובעבודות עץ, טקסטיל ומתכת. עוד נמצאו בהם כדים פיניקיים, אגרטלי אבן ממצרים, חפצי שנהב וקליפות ביצי יענה — כל אלה מעידים על סחר משגשג עם ארצות אחרות. התושבים התגוררו בקומות העליונות של הבתים. בבתים הפרטיים שנחפרו נמצאו ציורי קיר, שהעוברים בחוץ יכלו לראותם דרך חלונות גדולים. סנטוריני הוא אי טיפוסי מקבוצת האיים האגאיים, והיה לו קשר חזק לכרתים בתקופה המינואית־מיקנית (ראו להלן): ציורי הקיר הם בסגנון מינואי, ומתארים נופים ממקומות אקזוטיים. מופיעים בהם קופים, נמרים, אנטילופות, ונמצא בהם גם הכתב המכונה Linear A (שטרם פוענח). נמצא גם מטמון של חתיכות חומר מוטבעות באבני חותם — עדות ברורה לקשרי סחר משגשגים. (איור 2 עמוד 34)

אבני חותם הן אבני חן שעליהן חרותים ציורים או כתב. אלה הן יצירות אומנות מיניאטוריות יפהפיות, בגודל של כשניים וחצי ס"מ. נהגו לענוד אותן על הצוואר או על היד, והן נועדו לשימוש פרקטי. בעולם המינואי נהגו ללחוץ אותן על חומר שהונח על גבי קשר או חיבור שצרר חפץ או סחורה כלשהי, כדי לחתום את הסגירה ולהטביע בה סימן אישי. הדבר העיד בוודאות על זהותו של בעל החפץ. אסור היה לשבור את החותם כל עוד החפץ מצוי בדרכים. היה זה חלק משיטת הסחר המינואית, שאפשרה שליטה על סחורות. בעיר פאיסטוס (Phaistos) שבכרתים נמצא ארכיון שכלל 6,500 שברי חומר מוטבעים באבני חותם, המעידים על היקף הסחר הגדול. כאשר הגיעו המיקנים לקנוסוס, בירת כרתים, החל להופיע על אבני החותם הכתב Linear B (ראו להלן).

המשך הפרק בספר המלא