סיבה כפולה לאהבה

פרולוג

המקום המה אנשים, מהסוג שעליו קאליל התרגל לחשוב בתור "הטיפוסים הקבועים" באירועים שכאלה. אולם הנשפים של המלון האלגנטי במנהטן היה מלא בעילית החברתית של אמריקה, נשים בשמלות ערב ארוכות וגברים בחליפות קשקשו בלי סוף, כך שההמולה הייתה כמו רחש של ציקדות, מזמזם ולא מרפה.

"הוד מעלתך?" המלצר קרב בהיסוס, כשהוא נושא מגש נירוסטה עם כוס יחידה של וויסקי סקוטי.

שפתיו של קאליל נמתחו בציניות. אפילו כאן, בצידו השני של העולם, המוניטין שלו הלך לפניו. הנסיך חסר הרחמים, הוא חשב לעצמו בגיחוך מלגלג. האם תמיד התייחסו אליו כאל כזה מין בן-אדם? או שמא זה קרה רק אחרי פאטימה, כשנעשה לו קל יותר לראות אנשים כפי שהם באמת, ועל כן קשה יותר להסתיר את המיאוס שלו? הוא הרים את הכוס תוך הינד ראש מבטל, והמלצר מיהר להסתלק בהקלה ניכרת.

המשקה היה חזק עם טעם לוואי קלוש של הדרים, בדיוק כמו שהוא אהב. הוא לקח לגימה, עיניו סרקו את האולם וגבותיו התרוממו בברכה, למראה פרצוף מוכר שהיה שקוע בשיחה ליד הכניסה. ואז מבטו המשיך לנוע כשתווי פניו מראים – שלא בידיעתו – הבעה של קוצר רוח משועמם. זאת מעולם לא הייתה הסצנה שלו. הוא העדיף בהרבה את החלקים החשובים יותר של השלטון – מדיניות, חינוך, כלכלה, שיטור. המסיבות המפונפנות והאירועים החברתיים היו בזבוז חסר טעם של זמן שפשוט לא היה לו. בהזדקפו למלוא מאה ותשעים הסנטימטרים של קומתו, הוא הביט לעבר הדלתות הרחבות בהתכוננו לחמוק מהאירוע המיותר הזה, לאחר שטרח לפחות להופיע, על מנת לשמר את טיב היחסים הדיפלומטיים.

ואז הוא ראה אותה.

מבטו נעצר, גופו הזדקף באופן לא מודע, ומשהו שדומה לאדרנלין הציף אותו, בעת שהוא בהה באישה היפה ביותר שראה אי-פעם. גבוהה ודקיקה, עם שיער בלונדיני שהיה צמוד בפקעת נמוכה על עורפה, היא לבשה שמלה כחולה כהה שתבעה תשומת לב מיוחדת – לא השמלה עצמה, אלא מה שהשמלה עשתה למען גזרתה. שדיים עגולים וירכיים חטובות, מותניים צרים ורגליים ארוכות שהיו עטופות במהודק בבד, שלמרות היותו אלגנטי מספיק בשביל להתאים לאירוע הזה, חסר את הנפיחות הנוקשה של שמלות הנשף שלבשו שאר הנשים שהיו שם. חיוכה היה מהיר, אבל שינה לגמרי את פניה, העלה גומות חן בשתי לחייה וגרם לעיניה להיראות כאילו הן מלאות באור זוהר.

לאחר שחיסל בלגימה את שארית הוויסקי, וכשהוא כבר מוכן לנוע לעברה, קאליל הרחיב את מבטו לכלול גם את מי שהיה הדייט שלה, כאילו במחשבה שנייה. זה לא היה משמעותי, מי שזה לא היה. שיקולים מסוג זה אינם רלוונטיים לשייח' קאליל אל-עבדול, שליטהּ של אחת המדינות העשירות ביותר במזרח התיכון. אף אישה שבה הוא היה מעוניין לא סירבה לו מעולם; לא עלה בכלל בדעתו, שהיא עלולה להיות הראשונה.

הבלונדינית חייכה שוב ועיניו של קאליל הוצרו לראות למי נועדה המתנה היפהפייה הזאת. גבו של האיש היה מופנה אליו, כך שקאליל היה מסוגל לראות רק ששיערו בהיר וקומתו נמוכה בכשלושים סנטימטרים מקומתו שלו, כמעט כמו קומתה של האישה. הוא היה לבוש בחליפת ערב, נעליו בהקו. אבל רק כשהאיש סובב את פניו וצדודיתו נראתה לקאליל, הוא חש כאילו שפגיון פילח את חזהו.

הזיהוי היה מיידי. קאליל לא שכח מעולם פרצוף, אבל את זה במיוחד, הייתה לו סיבה טובה לזכור – ולתעב. איתן גרייבס, חברו הטוב לשעבר, האיש שעליו הוא חשב טובות מספיק כדי להכיר לו את דודניתו – שהייתה כמעט כמו אחות, למען האמת – האיש שהלך אז והרס את החיים של אסטריד. פרץ מוכר של אשמה הציף אותו. הוא לא היה מסוגל להסתכל על איתן בלי לראות את אסטריד – את האופן שבו היחסים שלהם השפיעו עליה. אילו הוא רק לא היה משדך ביניהם! אילו הוא רק היה שם לב מה קורה, לפני שזה נעשה מאוחר מדי...

קאליל מחץ את כוס הוויסקי בעוצמה רבה כל כך שהיא כמעט התנפצה. הוא הניח אותה לפני שישבור אותה, ושב להביט בזוג בעניין מחודש.

ליבו הלם בכוח, נחישות מילאה את עורקיו כמו פלדה. לא היה בעולם אדם שהוא שנא יותר מאשר את איתן גרייבס. האיש היה שיא השפלות. הוא יעשה לבחורה הזאת טובה, אם יפתה אותה מתחת לאפו של איתן. איתן אינו טוב מספיק בשביל להצדיק את האוויר שהוא נושם, ובטח שלא בשביל שהבחורה הזאת תעניק לו את תשומת ליבה.

כן, גם היא תרוויח מהתוכנית הזאת, אבל בעיקר, קאליל רצה לגרום לאיתן סבל. הוא רצה להכאיב לו; הוא קיווה להזדמנות לנקום בשם דודניתו, והגורל הביא את ההזדמנות הזאת ישר אל חיקו. האדרנלין געש בתוכו, הנחישות מחתה כל דבר אחר מתוך מוחו.

הוא שנא את איתן גרייבס, ולא היה דבר שהוא לא מוכן לעשות כדי לגרום לאיש לשלם, כולל פיתויה של המאהבת היפה-מאוד שלו...

1

"בחדר מלא בטווסים, את הציפור האקזוטית היחידה."

הקול לחש מול לחייה, מילים ממולמלות שהגיעו מאחורי גבה, מבטאו היה מתובל, נימתו עמוקה. העור על זרועותיה של אינדיה נמתח והצטמרר עוד לפני שהיא יכלה להסתובב כדי לראות מיהו זה שמדבר אליה. והופעתו לא סייעה לה בכלל להירגע. היא ציפתה לעוד איזה איש עסקים או בנקאי משעמם, לבוש במיטב מחלצותיו ומלא בחשיבות עצמית, ובמקום זאת מצאה את עצמה פנים אל פנים עם –

אי אפשר היה לבטא במילים את האפקט של יופיו של הגבר שעמד מולה. הוא היה גבה-קומה ורחב כתפיים, עם עור שחום ושיער כהה שליטף את צווארונו. גבותיו היו עבות וכהות, מבנה העצמות של פניו סימטרי, סנטרו רבוע, מעוטר זיפי זקן, שפתיו נדיבות ורחבות, אפו ישר וארוך. היו לו עיניים שנראו כמו מנהרות לאינסוף, עמוקות ומרתקות, מנוקדות זהרורים בחום, שחור וזהב, מעוטרות בריסים עבים וכהים שגרמו לו להיראות כאילו הוא משתמש בעיפרון איפור. היא נשאה אליו מבט בלי נשימה, והייתה כל כך לא מוכנה לכל זה, עד שכמעט שכחה היכן היא ומה היא עושה שם.

אבל השכחה הייתה זמנית בלבד.

אינדיה הייתה שם לצורך עבודה, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לעשות משהו שיהרוס לה את הג'וב הזה – אז היא מצמצה, עיצבה את תווי פניה בחיוך מבטל בנימוס. "תודה רבה," היא מלמלה והפנתה את מבטה בחזרה אל הבר, בדיוק בזמן כדי לראות אישה אחרת – אחת מהטווסים שאליהם התייחס האיש הזה – מתייצבת לפניה ולוכדת את תשומת ליבו של המוזג.

"לעזאזל," היא רטנה, בקול כמעט בלתי נשמע.

"מה בדיוק תרצי לשתות?" קולו היה כמו סירופ מתוק – חלק לחלוטין וממכר. היא כבשה את התשוקה הלא רציונלית להציע לו לבחור בקריירה שנייה של הקראת ספרי אודיו, מאחר והאיש הזה היה כאן, באירוע הצדקה הזה של אלף דולר לראש, כך שלא היה סביר להניח שיש לו איזה צורך להשלים הכנסה.

"זה בסדר," היא השיבה בביטול. "אני הבאה בתור."

"היית הבאה בתור גם קודם," הוא ציין.

היא החליקה לעברו מבט. "נכון, ואם לא היית מסיח את דעתי, הייתי יכולה כבר להזמין."

שפתיו התעקלו בתגובה, בחיוך של הערכה בלתי מוסתרת. "הרשי לי," הוא אמר חרש, בהניחו את ידו על שיפולי גבה כדי למשוך אותה קרוב יותר אליו. בתדהמה מוחלטת, גופה נע ללא ההסכמה של מוחה, כך שהצד שלה נתקל בצד גופו, והיא קפצה, עיניה טסו בהפתעה אל עיניו, כשניצוצות מתלהטים מתחת לעורה. איכשהו, הוא מצא רווח קטן בחזית הבר והזיז אותם לכיוונו, תוך הרמה של ידו.

להפתעתה של אינדיה, מלצרית הופיעה מיד. "ערב טוב, אדוני." היא הרכינה את ראשה קדימה ביראת כבוד, כך שמבטה של אינדיה הבזיק בחזרה אל פניו של הזר. "אוכל להביא לך משקה?"

"הגברת תרצה להזמין," הוא אמר ואצבעותיו נעו כעת בקלילות על גבה, התבנית שהוא צייר שם הייתה קצבית ומבלבלת, כך שכשאינדיה פצתה את פיה לדבר, קולה היה לגמרי מקוטע.

"מים מינראליים בשבילי, בכוס שמפניה, וגם כוס של פינו-נואר."

"ובשבילך, הוד מעלתך?" המלצרית הביטה לכיוונו.

אינדיה שוב קפצה בתוך עורה. הוד מעלתך? עיניו של הגבר לכדו את עיניה, הבעה משועשעת עמדה במעמקים האינסופיים הללו, ובושה התערבלה בתוך בטנה. האם הוא נהנה מההפתעה שלה? מהעובדה שאין לה שום מושג מי הוא? אין ספק שהוא נע במעגלים הללו כל הזמן, בעוד שאינדיה הייתה אורחת מזדמנת, שנשלחה לאירועים יוקרתיים כל כך, רק כשסוכנות הליווי נקלעה למצוקה ולא הייתה ברירה. בדרך כלל מי שנשלחו היו הבחורות עם הוותק הגדול ביותר בסוכנות. היא עצמה הייתה עדיין חדשה בעבודה הזאת – שנים-עשר חודשים לפני כן עולמה התמוטט, ומאז היא עשתה כל מה שהיה ביכולתה כדי לסגור את החודש. היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להשאיר את אחיה האהוב בקולג'. הוא כבר איבד כל כך הרבה, והיא לא הייתה מוכנה שיאבד גם את התואר שלו.

"מים מינראליים גם בשבילי, אך לא בכוס שמפניה."

"הוד מעלתך?" שאלה אינדיה, אחרי שהמלצרית עזבה כדי להכין את המשקאות שלהם.

"כן?"

היא נעצה בו מבט ועיניה הוצרו. "אתה בן משפחת מלוכה?"

"מסתבר שכן."

"בכוונה, אתה מצטנע?"

"זה משהו שבו לא הואשמתי עדיין מעולם."

"אולי לא בפניך."

הוא צחק, בצליל עשיר שגרם ליותר מראש אחד להסתובב לכיוונם וגם גרם לדופק של אינדיה להאיץ בבת אחת. לא רק הדופק שלה, כל תא בגופה רטט במודעות, ובסתר ליבה היא שמחה על הקהל הרב שנדחק לכיוון הבר, מה שגרם להם להידחף זה אל זה, כשגופה נע לעבר גופו המגודל, רחב הכתפיים, עד שהם ממש נגעו.

"מי אתה?" היא שבה ושאלה, כשהסקרנות ממלאת אותה כליל.

"קוראים לי קאליל," הוא אמר.

"אבל האם אני צריכה לקרוא לך הוד-מעלתך?"

"לא. זה לא יהיה ראוי."

מצחה נקמט בבלבול. "אבל אם אתה מלך...?"

"אני עדיין לא מלך," הוא אמר בשמץ של ביטול, כך שהיא תהתה אם נכשלה איכשהו בלשונה. אלא שאז הוא כבר קרב אליה עוד יותר וראשו הורכן לכיוון אוזנה, כדי ללחוש לה. "ואני גם מעדיף לשמוע את שמי על שפתייך, לא את התואר שלי."

זאת הייתה הערה אגבית, ועם זאת, משהו באופן שבו הוא ניסח אותה וצבע של קולו הרטיט את עצביה. תחושה חלקלקה של חום הציפה את גופה, עמוק בשיפולי בטנה, והיא נעשתה מודעת לאופן שבו פטמותיה מתחו את בד המשי הדקיק של שמלתה. היא לא לבשה חזייה, לא הייתה לה חזייה שמתאימה לקווים של השמלה הזאת – כך ששדיה היו מעוכים מול החמימות של חזהו, כשכל אחד מקצות העצבים שלה מודע בערנות רבה מאוד לקרבתו ולכריזמה המדהימה שלו.

עיניו הבזיקו לעבר פיה ושפתיה נפשקו כבמעשה קסמים, קצב הלמות ליבה היה מהיר כמו אחרי ריצת מרתון. שפתיה עקצצו. היא הייתה מוצפת בתחושות שלא חוותה אף פעם בעבר. מוקפת בעילית החברתית של ניו-יורק, ואיפשהו, לא כל כך רחוק ממנה, היה גם הדייט ששילם בעין יפה מאוד עבור זמנה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר, מלבד הגבר הזה שעומד מולה.

"קאליל," היא אמרה, כאילו ביקשה להעיר את עצמה מהחלום המשונה הזה שאפף אותה.

עיניו התלקחו, בתשוקה שאי אפשר היה לטעות בה. בטנה צללה מיד. "ושמך הוא?" השאלה הושמעה בנימה של פקודה.

"אי – אינדיה," היא גמגמה לראשונה מזה שנים, אחרי שהמומחית לדיבור סייעה לה להתגבר על הפגם שהיה לה מילדות.

"אינדיה." ידו עברה אל מותניה, המשיכה להחזיקה קרוב אליו, הבטיחה לה דברים שהיא כל כך רצתה לחוות. "לעונג לי להכירך."

"הנה המשקאות שלכם, אדוני, גברתי." הופעתה של המלצרית היוותה הפוגה מתבקשת מאוד. עיניה של אינדיה נפערו לרווחה והיא הייתה שמחה לקחת צעד לאחור, אם רק הייתה יכולה. אלא שאנשים רבים מדי הצטופפו סביבם, אז היא אמרה לעצמה שאין לה שום ברירה אלא להישאר במקומה, לעת עתה – זה היה תירוץ נוח, כי האמת היא שממילא היא לא רצתה להציב שום מרחק בינה לבינו.

"תניחי אותם על הבר." הוא לא הסיר את עיניו מפניה של אינדיה. היא הרגישה חמימה ונחשקת, והרגישה גם מין צורך שלבש אלף צורות שונות ומשונות. "ספרי לי קצת על עצמך."

אינדיה מצמצה, את זה, היא לא התבקשה לעשות מעולם, באף אחד מהדייטים שאליהם הסוכנות שלחה אותה בשנה האחרונה.

"אני מניחה שיהיה הרבה יותר, מעניין אם אתה תספר לי על עצמך," היא אמרה בכנות מוחלטת, תוך התעלמות מכוס הפינו-נואר שמימינה – אותה היא הייתה אמורה להביא לדייט שלה, ממש כעת.

"למה זה?"

"טוב, קודם כול, אתה בן משפחת המלוכה הראשון שפגשתי מעודי." היא אמרה את זה תוך הרמת כתף אחת, וזה משך את מבטו למטה, ומהבשר הצחור של כתפה הצידה, אל המחשוף והעמק שנגלה לו בין שדיה. אינדיה ינקה שאיפת אוויר חדה. פרפרים התנחלו בבטנה. בנוגע למידת עניין שלו אי אפשר היה לטעות, אבל מה שהפיל אותה מהרגליים היה דווקא תגובתה הפיזית.

"ואת האישה הראשונה שאני פוגש, שקוראים לה אינדיה. אז מה הטענה שלך?"

לחייה הוצפו בחמימות. היא נמשכה אליו במידה עוצרת נשימה, וזה היה ממש אסון. או לכל הפחות, מטרד לא קטן בכלל, מאחר והיא הייתה בדייט עם לקוח, ולא שילמו לה בשביל שתפלרטט עם גבר אחר. היא כבר יכלה לתאר לעצמה את תלונתו של איתן – שנראה כמי שמסוגל בהחלט להיות שמוק בלתי נסבל – בפני הסוכנות, אם הוא יראה אותה שקועה בשיחה אינטימית עם גבר אחר – בעיקר עם מישהו כזה. היא לא יכלה לומר איך היא יודעת שדווקא הגבר הזה יעצבן אותו במיוחד, מלבד העובדה שהוא כל כך סופר-גברי. היא תיארה לעצמה שהוא יגרום לכל הגברים האחרים לחוש מאוימים.

ושסביר להניח שהוא גם מודע לזה.

"הטענה שלי..." היא התרחקה ממנו בקושי מסוים וכרכה את אצבעותיה סביב המשקאות "...היא שאני די בטוחה שסיפור חייך מתעלה על הסיפור של חיי, איך שלא תסתכל על זה." היא העניקה לו חיוך קטן. "אבל לרוע המזל, אני לא יכולה להשתהות פה להקשיב לו. אני פה עם מישהו."

עיניו בהקו ברגש שהיא לא הצליחה לפרש. כעס? קוצר רוח?

היא הבינה את התחושות הללו. אבל עבודתה הייתה כה חשובה – היא כבר הוציאה את השכר של הערב הזה, פי שלושה, ועצם המחשבה על הודעת התשלום של שכר הלימוד של הקולג', שהייתה מוצמדת במגנט אל דלת המקרר שלה, העלתה על עורה זיעה קרה.

"מישהו שהיית מעדיפה להיות איתו?" הוא שאל בביטחון נינוח. איך ההרגשה, להיות כל כך בטוח בעצמך? הו, הוא בהחלט צדק, כמובן. היא הייתה שמחה לתת הכול כדי להחליף את בן-זוגה לדייט הזה, אבל היא הייתה פה לצורך עבודה, לא הנאה, כך שצרכיה האישיים נאלצו לתפוס את המושב האחורי.

"זאת לא שאלה הוגנת. באתי לפה עם מישהו אחר."

"זה לא אומר שאת חייבת לעזוב איתו. עזיזתי."

"בעצם, זה דווקא כן אומר את זה." היא העיפה מבט למטה, בלב מלא חרטה. בערב הזה, מכל הערבים – יום הולדתה העשרים וארבעה – מה היא לא הייתה נותנת כדי לפנק את עצמה, רק פעם אחת! היום הזה היה כה בודד, בניגוד גמור לאופן שבו אימהּ, אביה החורג ואחיה נהגו לחגוג איתה בכל שנה. הו, ג'קסון עדיין התקשר, והם שוחחו במשך קרוב לשעה – האושר שלו מילא את ליבה שמחה, למשך זמן מה. אבל מעבר לזה, אינדיה הייתה לגמרי לבד בבית הגדול והריק, כשהיא חושבת על המשפחה שהייתה איתה שם תמיד, על האופן שבו הדברים היו בעבר. פלרטוט עם הגבר הזר, הנאה להדהים הזה, היה יכול להיות מתנה מושלמת לעצמה, אבל מה שנחוץ לה יותר מכול היה השכר על הערב הזה. היא לא יכלה לעשות שום דבר שיסכן את עבודתה. אז בצער ממשי, היא העניקה לו חיוך של פרידה. "היה נחמד לפגוש אותך, הוד-מעלתך."

אבל הוא לא היה מוכן לוותר. "ביקשתי ממך לקרוא לי קאליל," הוא הזכיר לה חרש. אגודלו נלחץ מתחת לסנטרה, כדי להרים את פניה אל פניו, כך שעיניהם ננעלו והעולם כולו כאילו נעלם, נשמט מתחת לרגליהם בהותירו רק את שניהם תלויים מעל לזמן ולמרחב.

"אני לא יכולה לקרוא לך שום דבר," היא אמרה וקולה חסר את היציבות שלה היא נזקקה, למרות נחישותה. "אני חייבת ללכת."

המשך הפרק בספר המלא