מגדל צמח בעמק

שמי אורי גולן, אני עורך דין, בעל תואר ראשון במשפטים ממכללת קריית אונו ותואר ראשון במדעי החברה מאוניברסיטת חיפה. כיהנתי כמנכ״ל עיריית מגדל העמק במשך 25 שנה. כיום אני גמלאי בן 74, נשוי ללייה, תואר שני בניהול חינוכי ומנהלת בדימוס של חטיבת ביניים עצמאית ״יערת העמק״ במגדל העמק. אב לשני בנים: אריאל, בעל תואר שני, נושא בתפקיד בכיר בחברת ״צים״, נשוי ואב ל-2 בנות; ואהוד, עו״ד ונוטריון מצליח בעל תואר שני במשפטים, שבבעלותו משרד עורכי דין פעיל, שימש כמרצה במשך 17 שנים בחוג למשפטים במכללה האקדמית נתניה, ומעביר הרצאות במוסדות נוספים נשוי ואב ל-3 ילדים.

בחרתי לספר את סיפור חיי, שהחלו ממקום נמוך מאוד, אפשר לומר שאף מתחת לאפס, אבל הגיעו הרחק משם, מעבר למצופה, מסיבה אחת: כדי לומר לכל אלה שמתחילים את חייהם בנקודה מוחלשת, ילדים, נערים ובוגרים במצוקה ובקשיים: אל תתייאשו! זה לא פשוט, זה דורש מאמץ, אבל אפשר להתגבר על הקשיים. באמונה ובחתירה נחושה למטרה אפשר להגשים חלומות.

פרק א
בין בגדד לירושלים

כשבוע לאחר ט״ו בשבט תש״ח, עוד טרם הקמת מדינת ישראל, בית משפחה יהודית בארץ ערבית זרה. אב הבית, יצחק, שלקה בשיתוק ברגלו ובידו כתוצאה ממחלת הפוליו שבה לקה בילדותו, פועל למען יהודים וכנגד המשטר האנטי ציוני יחד עם אביו יוסף ואחיו אברהם.יצחק נשוי לרינה, ושניהם שמחים על הולדתי, ילדם השלישי, מתוך שישה, אח לאליאס, הבן הבכור ולאספרנס. הם קוראים לי ״סבאח״. לאחר מכן ייוולדו אחיי הצעירים דוד, ניסים ובנימין, כפי שאספר בהמשך. את שמו של אליאס שינו לאלי, ואספרנס שינתה שמה לזהבה״.

עלינו לארץ כשהייתי בן שנתיים, ולכן איני זוכר את שנותיי הראשונות בעיראק. סיפורי נסמך על דברי הוריי המנוחים, אחיי, אלי וזהבה, וקרובי משפחה נוספים.

בשנת 1950 סבי יוסף, אבי יצחק ודודי אברהם גילו שהשלטונות מתכוונים להביאם למשפט ולאסור אותם בטענה לפעילות הסתה כנגד המשטר. למעשה, חטאם היחיד היה עובדת היותם יהודים, והם מחליטים לברוח מעיראק ברגל. הם חצו יחד את הגבול לאיראן (אז פרס), משאירים את משפחותיהם מאחור; אמי רינה הייתה מטופלת בשלושה ילדים ובהיריון מתקדם, וכולם חיפשו את הדרך לישראל. מאיראן הגיעו סבי, דודי ואבי בטיסה לארץ. בהגיעם לישראל סבי יוסף ובניו אברהם ויצחק נחתו בשדה התעופה ללא תעודות או מסמכים כלשהם שיעידו על שמם וגילם. הפקיד שקיבל את פניהם שאל את סבא יוסף:

- ״מה שמך?״

״יוסף,״ השיב.

״ומה שם אביך?״

״אברהם.״

מניה וביה חדל הפקיד לשאול שאלות נוספות על משפחתו של סבי ורשם אותו בשם ״יוסף אברהם.״

הפקיד פנה לדודי אברהם ושאל אותו:

״מה שמך?״

״אברהם,״ השיב.

״ומה שם אביך?״

״יוסף.״

שוב, מבלי לשאול את השאלה הבסיסית המתבקשת - אם קיים קשר משפחתי כלשהו ביניהם - רשם הפקיד את הדוד בשם ״אברהם יוסף.״

לבסוף פנה הפקיד לאבי, יצחק, ושאל אותו לשמו.

״אני יצחק,״ השיב אבי.

״מה שם סבך?״ - סבך, ולא אביך, כפי ששאל קודם לכן.

״משה.״

הפקיד החליט לרשום את אבי בשם ״יצחק משה.״

וכך משפחה אחת, אב ושני בניו, נרשמה בתור 3 משפחות שונות בישראל - משפחת יוסף, משפחת אברהם ומשפחתי - משפחת משה. מדהים ומהמם. נפלאות דרכי השם, ורבות ותמוהות דרכי משרד הפנים בשנים הראשונות למדינת ישראל.

באותה עת נודע לאמי רינה על מבצע ״עזרא ונחמיה״, שעסק בעלייה המונית לישראל. אמי נרשמה לעלות לארץ יחד אתי ועם אחי ואחותי: אלי וזהבה. חודשים אחדים לאחר ההרשמה נולד בעיראק אחי דוד, הילד ה-4 למשפחה.

אולם כפי שסיפרה אמי שנים מאוחר יותר, מאחר שדוד נולד רק כמה ימים לפני הטיסה, לא רשמה אותו במרשם האוכלוסין, ולכן לא היה לו אישור לעלות לטיסה. היא נאלצה אפוא להחביאו עם עלייתה למטוס, וכך הגיעו לישראל מבלי להיתפס.

ישראל, 1950

כשנחתנו בישראל, נשאלה אמי על שמות ילדיה ובעלה ואף על תאריכי הלידה של ילדיה. בהיעדר מסמכים המעידים על הנתונים הנדרשים, למעט תעודת נישואין, נרשמתי בתעודת הזהות ללא תאריך אלא רק בשנת הלידה: 00.00.1948. אגב, מכיוון שלא ידעה את שנת לידתה, נרשמה אמי בתעודת הזהות בשנת הלידה 1900. משום כך הגיעה בימי חייה, לפי משרד הפנים לגיל המופלג 114 שנים...

יחד עם ארבעת ילדיה הופנתה אמי למעברת העולים ״שער העלייה״ במבואות חיפה. בזמן הזה חיפש אותה אבי יצחק, וכשמצא אותנו עברנו לירושלים, למלון עזוב ומוזנח בשם ״מלון פאסט״. המלון שכן בשכונת ממילא (מוסררה), קרוב לעיר העתיקה ומול ירדן (אז), והיה באחריותה של הפטריארכיה הארמנית בירושלים. איש לא סיפר לי איך הגיעו אבי ואחיו לפטריארכיה כדי לקבל מהם חדר במלון כל כך עלוב. בתאריך 24 באוגוסט 1954 מקבל אבי אישור בכתב על החזרת החדר במלון לפטריארכיה הארמנית. נסתרות דרכי האל.

מדי יום נורו יריות על ידי חיילים ירדנים מכיוון העיר העתיקה לכיווננו. רק בנס לא נפגענו. השתכנו שם, כל המשפחה בחדר אחד; בחדרים האחרים התגוררו בני משפחת אחיו של אבי, אברהם. כולנו חלקנו מטבח ושירותים משותפים.

באחד הימים החלטנו אלי, בן דודי ואני, לעלות לגג של המלון, בגובה של 4 קומות. נשכבנו על הגג וקראנו בשמחה לבני המשפחה, ששהו מחוץ למלון, מנופפים להם וצוהלים על כך שאנחנו מעל כולם. בני המשפחה נבהלו, נכנסו לפניקה ופחדו שמא חלילה ניפול מהגג. מוריס, אחיו הגדול של אלי בן דודי, תפס יוזמה, עלה במהירות לגג, התגנב מאחורינו ומשך ברגליים שלנו כדי להרחיקנו מקצה הגג וכך הציל אותנו. כאשר הוריד אותנו למטה, חטפנו כעונש מכות בכל חלקי גופנו.

לא ידענו שהיינו אפילו בסכנה גדולה הרבה יותר: לא היה לנו מושג על מטח היריות היומי של הירדנים לעבר חומת המלון. מה שבטוח, שלאחר האירוע כבר לא העזנו עוד לעלות על הגג.

בשנת 1952 פנה אבי לסוכנות היהודית בבקשה להעביר אותנו להתגורר ביישוב אחר. באותה השנה החלה ההתיישבות במגדל העמק, עוד טרם היווסדה באופן רשמי (בסוף שנת 1953), וזו הייתה האופציה שבה בחר אבי. הציעו לו גם את מוצא, יישוב חקלאי ליד ירושלים, אך להוריי לא הייתה כל מודעות לאורח החיים החקלאי. לכן נבחרה מגדל העמק כאופציה המועדפת.

היינו בין המשפחות הראשונות שהתיישבו במגדל העמק.

בתאריך 17.8.1953 חתם אבי, משה יצחק, על חוזה שכירות עם חברת ״עמידר״ בחיפה על דירה ״מורחבת״, כלשון ההסכם, בת 2 חדרים, מס' 324 בבית 323/328 הנמצאת ב״מוג'דל״. השם מגדל העמק נקבע כמה חודשים לאחר מכן.

באותו מעמד חתם אבי על טופס שבו חברת ״עמידר״ מבקשת פרטים על משפחתו. במסמך נרשמו שמות כל ילדיו כדלהלן:

א. אליאס (הוא אלי), תאריך לידה 1945

ב. אספרנס (זהבה), תאריך לידה 1947

ג. סבאח (אני, אורי), תאריך לידה 1948

ד. ניסים, תאריך לידה 1952

ה. דוד, תאריך לידה 1950 (מופיע אחרי ניסים - כך על פי הרשום במסמך)

ו. בנימין, תאריך לידה 1953

קיבלנו דירה קטנה בשכונת הרכבות (רחוב זבולון). חיינו, 8 נפשות, בדירה בגודל של 32 מ״ר, שכללה סלון, חדר קטן, מטבח ושירותים.

החדר הקטן, בגודל 8 מ״ר, שימש את הוריי. הסלון, כ-15 מ״ר, שימש את שאר בני המשפחה.

ערב ערב, עם רדת החשיכה, לקחנו מזרנים, פרסנו אותם על הרצפה, ועל כל אחד ישנו שני ילדים: הראש של האחד היה לפנים, והרגליים של השני היו מול פניו של האח. אני ישנתי על אותו מזרן עם אחי דוד. משך שנים התבדחתי: ״אני יכול לאתר את אחי דוד ממרחקים בשל הריחות שנדפו מרגליו בעת שישן.״

בבקרים, כשהתעוררנו, אספו הוריי את המזרנים ושמו אותם בחדר (הסלון) שבו ישנו, ובשעות הערב פרסנו אותו שוב בסלון, וחוזר חלילה. העוני במשפחה היה מחפיר. לא היה לנו מה לאכול, והמצב הכלכלי היה בלתי נסבל. אבי, שכאמור סבל ממחלת הפוליו (שכונתה אז שיתוק ילדים) והפך לנכה, לא עבד, ונעזר באחיו אברהם, ששלח לו כמה לירות מדי חודש כדי לכלכל את משפחתו.

אמא נהגה להכין לנו אורז עם קצת תפוחי אדמה. מאחר ששולחנות וכיסאות לא היו בנמצא, הניחה אמי את סיר האורז המוכן לאכילה על פרימוס, ששימש כשולחן מאולתר. כולנו ישבנו על הרצפה סביב מגש מלא אורז ואכלנו בידיים - ללא צלחות וללא מזלגות. הוריי סיפרו שכך אכלו גם בעיראק.

בכל יום הכינה אמא מנת אורז עם תוספת כלשהי. ביום אחד הכינה אורז עם מרק אדום, למחרת אורז עם מרק בצבע אחר, אורז עם דג, פעם אחרת אורז עם תפוחי אדמה. באחד הימים קיבלנו לארוחה רק אורז.

״אמא, מה קרה?? למה היום רק אורז?״ תמהנו.

ואמי השיבה ברצינות:

״מה, כל יום נאכל אותו דבר?!״

אחת לכמה חודשים הכינה לנו אמי מרק קובה אדום או צהוב, חמין עיראקי (תבית), שיפטה, סביח, ״פלאו בג'יג'״ (אורז עם חתיכת עוף) - מאכלים שאהבנו מאוד. לימים, כשכיהנתי כמנכ״ל העירייה, פנתה אלי עובדת הגזברות, גב' עינת סלמן - ממוצא עיראקי, צנועה, מוכשרת ומלאת חן - ושאלה אם היא יכולה להכין לי קובה. אמנם זהו המאכל האהוב עלי, אך סירבתי מחשש לפגיעה באתיקה המקצועית וביחסי העבודה בינינו. לאחר שפרשתי מעבודתי בעירייה פנתה אלי גב' סלמן שוב וביקשה שאסכים רק לטעום מהקובה שהיא מכינה. לאחר כמה שנים החלטתי להיענות לבקשתה. למען האמת, שנים לא אכלתי קובה כמו של אמא... ההרגשה הייתה עילאית; לחזור ולטעום מרק קובה עיראקי אמיתי - שווה מיליונים. טעימה זו העירה בראשי זכרונות מבית אמא ותודה מקרב לב לעינת.