מילים מחבקות

הלכנו לאיבוד בעזה
מאיה ערד

כשהבת שלי הייתה קטנה, היא אהבה לשמוע סיפורים על הילדוּת שלי. מבחינתה גדלתי במקום אקזוטי ומוזר. מקום שבו מתעוררים בכל בוקר לפני הזריחה מקריאת המואזין, ואז מסתובבים לצד השני וממשיכים לישון. מקום שבו ילדה בת חמש נשארת לשמור בלילה על אחות קטנה בת שנה. אם התינוקת תתעורר, היא יודעת לרוץ למקלט שבו נמצאת הטלוויזיה הקרובה, להזעיק את הוריה. מקום שבו כלבים וילדים מתרוצצים חופשי לגמרי, ולא צריך לקבוע שום דבר מראש, פשוט להיכנס בלי לדפוק ולהכריז: יש ממתקים? באתי לאכול איתכם ארוחת ארבע!

כל פרט מהילדות שלי נראה לבתי מעורר השתאות, שריד מזמנים קדומים וארצות רחוקות. גיוס לאיסוף תפוחי אדמה בשדות וחליבת עזים לפני בית הספר. בגדים ממחסן משותף, מסומנים בשמי. נסיעה לבית הספר באוטובוס שבו התיכוניסטים מעשנים באין מפריע. יום הולדת שבו הולכים לאיבוד בעזה.

זה היה ביום ההולדת התשיעי של ה’. אבא שלה, שתמיד היו לו המצאות ורעיונות מקוריים, הבטיח לנו קומזיץ עם הפתעה מיוחדת. בערב התאספנו, כמה חברות, בג’י־אמ־סי, המסחרית של הקיבוץ, ואחרי נסיעה קצרה ירדנו מהרכב בקצה חורשה והתחלנו לעשות את דרכנו ברגל אל מקום הקומזיץ. הלכנו והלכנו, נכנסנו אל מעבה העצים, עד שעצר אותנו אבא של ה’, כינס אותנו למעגל צפוף, והודיע, בשקט ובקור רוח, שיש לו משהו חשוב להגיד. ״תקשיבו״, הוא אמר לחבורת הילדות בכיתה ג’, ״אני לא יודע בדיוק איך זה קרה, אבל הלכנו לאיבוד ונכנסנו לשטח של עזה. עכשיו הכול תלוי בכן אם נצליח לצאת מפה. ברור?״.

הבנות הסכימו בהנהון אילם. אף אחת לא בכתה או התמוטטה, אבל המתח הורגש היטב. אבא של ה’ הבטיח לנו שאם כולנו נשתף פעולה ונישמע להוראות, נצליח לחזור הביתה בשלום. הוא בדיוק עמד להסביר לנו את תוכנית היציאה שלו, אבל אז השמעתי אני קול. הצבעתי על האורות של העיר עזה, היישר ממערב. ״נראה לי שאנחנו ביער שמחו...״

כבר בגיל תשע הייתי עוכרת שמחות ומפרקת מסיבות. חוש כיוון מפותח מעולם לא היה לי, אבל הכרתי היטב את היציאה מהקיבוץ. שמאלה לעזה, ימינה לבאר־שבע. הייתי בבאר־שבע עשרות פעמים. בעזה ביקרתי רק פעמיים, למרות שהייתה מרוחקת מהקיבוץ רק שניים־שלושה קילומטרים. זה בהחלט לא היה מקום מומלץ להביא אליו ילדים, אבל כשהנסיבות חייבו - למשל, כשצריך היה לקנות אופניים - נסענו, אבא שלי ואני, לעזה. לא זכור לי הרבה מהנסיעה ההיא. המתח של אבא שלי כשחצינו את המעבר. הנפנוף לשלום לפטרול של צה״ל, לסמן, אנחנו ישראלים, שמרו עלינו. מכוניות הפז’ו עם לוחית הזיהוי הלבנה. השלטים בערבית. מעט הילדים ששיחקו ברחובות. נסענו היישר לחנות האופניים. קיבלו אותנו יפה. לקוחות מישראל היו דבר שבשגרה בימים ההם. בחרתי אופניים בצבע תכלת, שילמנו עליהם, העמסנו אותם על המכונית, ונסענו ישר הביתה, לקיבוץ. אבא שלי לא הסכים לעצור לקנות סבן־אפ בקיוסק, למרות שהתחננתי. קני סוכר וסברס מילדים רוכלים בצומת בית לאהִיה זה דבר אחד, אבל קיוסק בלב עזה זה עניין אחר.

כל זה רק כדי לומר שבתור עוכרת שמחות הייתה לי תחושה חזקה שאנחנו לא בשטחה של עזה. למעשה, חורשת האיקליפטוס שבה תעינו דמתה באופן מחשיד ליער שמחוני, שהשתרע בין הקיבוץ שלנו לכפר־עזה ועל פניו עברנו כל בוקר בדרכנו לבית הספר האזורי. אבא של ה’, שהייתה לו יכולת נדירה לקרוא את החדר גם כשמסביב עלטה גמורה, הבין בדיוק לאן אני מכוונת. הוא קטע את דבריי, ביקש מכולן להישאר במקום ולקח אותי הצידה. ראשית חוכמה, הוא החמיא לי, ובשפע. אמר שאני פיקחית, שאותי אי־אפשר לסבן, שהוא היה צריך לדעת מראש שאני זו שאבין שכל העסק הוא רק מתיחה מתוכננת מראש. את צודקת, הוא אמר לי. אנחנו ביער שמחוני, לא בעזה. ועכשיו, כשהכניס אותי בסוד העניין, האם אני מוכנה לשתף פעולה עד סוף המשחק?

מובן שהסכמתי. הייתי עוכרת שמחות, אבל לא חסינה למחמאות. אבא של ה’ לימד אותנו להתפקד במספרי ברזל. ללכת בלי להשמיע קול. לקפוץ הצידה ולהישכב על הארץ עם הישמע רעש חשוד ולהסוות את עצמנו מאחורי שיחים. ביצעתי את ההוראות יחד עם כולן, בתחושת סיפוק מיוחד שהסוד ידוע רק לי. אבל בסוף, כשהיינו צריכות להסתנן בהתגנבות יחידים אל נקודת אור בין העצים, שם חיכתה לנו אמא של ה’ עם עוגה וכיבוד ומדורה בוערת, הלב שלי דפק חזק כשהלכתי לבד בחושך, למרות שידעתי שזה רק משחק.

הסיפור הזה היה הסיפור האהוב על הבת שלי. היא הייתה מקשיבה לו שוב ושוב בשעשוע מעורב בתדהמה - זה מה שנחשב בילוי הולם לילדים במקום שבו גדלתי. למה נזכרתי בו דווקא עכשיו? לא יודעת. אני רק מחכה שאבא של ה’ ייקח אותי הצידה ויגיד שאני צודקת, והכול היה רק משחק.