מרוסקים 4 - מקלט מסוכן

פרולוג

שיי

העבר

שרף לי. בכל מקום ובשום מקום. חתכים בעור שגרמו לי להרגיש כאילו מישהו שפך לבה רותחת אל תוך בשרי. לא יכולתי למנות אותם, איבדתי ספירה אחרי העשירי. ניסיתי לזוז, לברוח איכשהו. אבל הדבר היחיד שזז היו האצבעות שלי.

צלילים. קולות. אנשים גוהרים מעליי. הם היו בכל מקום אבל גם בשום מקום. נקודות זעירות של אור, כמו כוכבים מנצנצים בשמי הלילה הכי אפל.

״גבירתי? את שומעת אותי?"

הצלחתי לפלוט נהמה קלושה. רק רציתי שהכאב ייפסק. העינויים שקרעו את גופי לגזרים. התפללתי לשמיכה של כלום. לים אין־סופי שבו אפסיק לגמרי להתקיים.

״אני פרמדיקית. את בסדר. אנחנו מטפלים בך."

״כואב." זה היה המסר היחיד שהיה חשוב לי להעביר. אולי לאישה הזאת יש את הכוח להרגיע את השריפה.

יד החליקה לתוך ידי, דם זלג במורד זרועי וחיבר אותנו יחד, הנוזל כבר נהיה דביק עם הזמן שחלף.

״אני יודעת. תחזיקי מעמד."

לא רציתי להחזיק מעמד. רציתי לצוף לי לעולם שבו כל זה לא היה אמיתי. עולם שבו לא היה כאב. רק אור ושלווה ושחרור.

״את יכולה לספר לנו מי עשה לך את זה?"

עיניי עפעפו. שפתיי הסדוקות נפשקו. הצלחתי להגות רק שתי מילים.

״אח שלי."

1

שיי

הווה

דילגתי מעל שורש של עץ ועקפתי את הסלע שהיה מתכון לנקע בקרסול. אחרי שלוש שנים, כפות רגליי הכירו את המסלול הזה היטב. מכר הדשא, דרך החורשה העבותה, אל הים המקיף את פיסת האדמה הזו. יש אנשים שהיו מרגישים קלאוסטרופוביים כאן, מעצם ההבנה שהם מוקפים במים. בי זה רק עורר תחושת ביטחון.

הרעש הקבוע של הים המתנפץ אל החוף, רמיזת המלח באוויר. אלו היו כמו מזור לעצביי הרעועים. הבטחה שאני מוגנת. כשהתעוררתי בבהלה מחלום רע הייתי צריכה רק להתכופף אל החלון, להקשיב לקולות המים ולשאוף עמוק לתוכי את הריח, וידעתי שאני בסדר. הדבר היחיד שהיה יכול להעניק לי נחמה גדולה מזו היה החיבוק של אימי.

צעדתי בשביל שירד לעבר הים, אל החוף והמזח. לעולם לא יימאס לי מהנוף מלא ההוד וההדר הזה. הכחול־ירוק העמוק של הים. האיים האחרים במרחק, צצים מהמים כמו צבי ים בגוונים ירקרקים. יכולתי ללכת לאיבוד במראות. וכשהתמזל מזלי, לווייתן קטלן היה קופץ מהמים פתאום ושובה את ליבי ביופיו.

רצתי במורד המדרגות שנחצבו במצוק הקטן ועשיתי את דרכי אל סככת הסירות. סובבתי את קוד המספרים במנעול ופתחתי את הדלתות. לאורך הקירות עמדו קיאקים, לצד אפודי הצלה, מצופים וצעצועים. חייכתי למראה חד־הקרן המתנפח שעמד בפינה. לוסי אהבה אותו. בקיץ שעבר היא בילתה מחצית מזמנה כאן כשהיא צפה על הגב במפרצון הקטן שלנו.

כבר הייתי מוכנה לשובה של משפחת דאווד. חלפו חודשים מאז הביקור האחרון שלהם באי. עם השנים הילדים נהיו יותר ויותר עסוקים בפעילויות שלהם ולמשפחה נהיה יותר ויותר קשה למצוא את הזמן להתרחק מסיאטל ולבלות סוף שבוע או שבוע שלם בבית הנופש שלהם. וכשומרת האי, המשמעות של זה הייתה שהייתי לבד.

בדרך כלל התענגתי על השקט. זה אפשר לי פשוט להירגע. לא הייתי צריכה להיזהר במילים שלי או להקפיד ללבוש חולצות עם שרוולים ארוכים. לא הייתי צריכה לדאוג שמא ייפלט לי מהפה משהו מסגיר. הייתי חופשייה.

אבל כשהימים התארכו לחודשים, הבדידות התחילה להעיק מדי פעם. וככל שחלפו עוד שנים שבהן נשארתי בשטח האדמה הזה של מאה ועשרים דונם מוקפים בים, עם ביקורים אקראיים בלבד של המעסיקים שלי, הבדידות הלכה והתעצמה. החזקתי בדלת קצת חזק יותר והסתכלתי על מזרן התרגול והמשקולות שהיו מונחים בפינת הסככה. לרוב היו הבקרים שלי מוקדשים לאימונים, אבל אולי היום אני זקוקה לעיר. להמולה של אנשים סביבי, גם אם מעולם לא החלפתי מילה עם איש מהם.

לקחתי את המפתחות של הסירה והבטחתי לעצמי בשתיקה שאחזור למשקולות אחר הצהריים. הלכתי לסירה ובחנתי את מצב הים סביב האי הקטן שלנו. לא היו הרבה כלי שיט בבוקר שלישי זה. בדרך כלל השתדלתי לא להפליג בשעות שבהן הייתה תנועה מרובה — הכישורים הימיים שלי היו עדיין ברמה של מתחילים. אבל לפחות למדתי לנווט בנינוחות את סירת המרוץ הגדולה אל האי אנקור.

בשרשרת האיים הקטנה שלנו ממערב לוושינגטון היו כמה רצועות קרקע מאוכלסות. באי שלטר היה מגוון רחב יותר של אפשרויות לקניות, אבל אני העדפתי את אנקור בכל הזדמנות שיכולתי. בשלטר היו יותר מדי תיירים, אפילו בחודשי החורף. תמיד פחדתי שמא איתקל במישהו שיזהה אותי. מישהו מהחיים הישנים שלי או סתם זר אקראי שיעשה אחת ועוד אחת כיוון שצפה באחת מאין־ספור הכתבות שפורסמו על חיי — לפחות על החלק שבו הם כמעט הסתיימו.

הסירה פילחה את המים ברכות, מי ים ניתזים באוויר במפגן אומנותי. השיט בן עשר הדקות מהאי הארבור לאי אנקור חלף כהרף עין וכבר התקרבתי אל אחד המעגנים בעיירה. קשרתי את הסירה והוצאתי את מעט המזומנים שנהגתי להחזיק בתא הקדמי.

האי אנקור היה עדיין קצת ישנוני בשעת בוקר זו, אבל בזכות הדייגים וכמה חברות להשכרת כלי שיט לתיירים היה המעגן מעט יותר שוקק חיים משאר העיירה. עברתי מול אדם שסחב צידנית לסירה. ״בוקר," הוא קרא אליי.

״בוקר טוב," עניתי. לקח לי קצת זמן להתרגל לידידותיות שנבעה בטבעיות מהתושבים כאן. כיוון שגדלתי בעיר נהייתי חשדנית כשכל אדם שנקרה בדרכי בירך אותי לשלום. ואפילו גרוע יותר היה כשמישהו הציע לעזור לי להעמיס את הקניות שלי לסירה. גם עכשיו זה הצריך ממני ריקוד עדין. אם הייתי מוחה יותר מדי, אנשים היו נהיים סקרנים. אם הייתי נותנת להם לעזור לי לעיתים קרובות מדי, הם היו עלולים להרגיש יותר מדי נוח בחברתי.

דבקתי בברכות שלום חמות אבל סירבתי להצעות העזרה. תיארתי לעצמי שהבחורים במעגן פשוט החליטו שאני חתיכת אישה חזקה ועצמאית. וזה היה נכון. עבדתי קשה מאוד לבנות לעצמי את החיים האלה, תוך מחשבה על כל מלכודת או סכנה אפשרית. להיעלם בלי לשנות את השם או את תעודת הזהות היה אתגר של ממש, בלשון המעטה. אבל כשאין ברירה, מגייסים את מרב היצירתיות.

הלכתי מהמזח אל המרכול. באי היה גם את אחד מאותם מרכולים גדולים הממוקמים רחוק ממרכז העיירה, אבל אני העדפתי את האווירה בחנות הקטנה עם הרעפים החומים בכל הזדמנות שיכולתי. תרמה לכך גם העובדה שחצי מהמשכורת שקיבלתי מדי חודש הופקדה לחשבון שלי כאן. כך איש לא יוכל לעקוב אחרי ההוצאות שלי.

פתחתי את הדלת והחמימות באוויר הפשירה את הקור שהתפשט על עורי במהלך השייט הנה. ״שיי!" קול קרא מאחוריי.

חיוך התפשט על פניי בדרכי אל המטבח הקטן שבקצה החנות. ״לא ידעתי אם תהיי כאן היום."

קיילין עשתה פרצוף ויצאה מאחורי הדלפק. היא נראתה כאילו היא עלולה לחבק אותי אבל בסוף הסתפקה במעיכה קלה של הכתף. ניסיתי לגרום לעצמי להירגע, אבל עדיין לא הייתי רגילה לזה שאנשים נגעו בי. זה גרם לי להרגיש מגושמת ולא מיומנת בהתנהלות חברתית.

״אני עדיין כאן בבקרים, ימי שני עד שישי."

״אני שמחה שאת לא נעלמת לי לגמרי."

עם הזמן הפכה קיילין לנקודת הקשר האנושי שלי — נוסף על משפחת דאווד. נוצר בינינו סוג של חברות בשנים האחרונות. לא הייתי בטוחה אם גם היא רואה בי חברה בדיוק, אבל מה שהיה היכרות אקראית עבורה היה עורק חיים עבורי.

היא חייכה. ״זה לא יקרה בחיים. בא לך כריך ארוחת בוקר? וחוץ מזה יש לי את ההזמנה שלך במחסן."

״כריך ארוחת בוקר נשמע נפלא." התיישבתי על כיסא הבר הקרוב.

קיילין שפכה בלילת ביצים למחבת על הכיריים. ״מה נשמע בהארבור?"

״הכול טוב. מזג האוויר משתנה שוב. הימים התחילו להתקרר."

״את מספרת לי. הייתי צריכה לדחוס את מיה למעיל שלה הבוקר. איך שהיא מתלבשת, היית חושבת ששלושים מעלות בחוץ."

חייכתי כשדמיינתי את אחותה הקטנה של קיילין מסרבת לכסות את התלבושות הססגוניות שלה במעיל. ״מה שלום שאר הטרוריסטים הקטנים?"

״כולם בסדר. כולנו בסדר. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף הכול הסתדר."

בחנתי את פניה של קיילין. כל מה שמצאתי שם היו אושר ושלווה. אי אפשר היה לנחש איזה גיהינום היא והאחים שלה שהייתה לה משמורת עליהם עברו רק לפני חודשים ספורים. ״את יודעת, אם אי פעם תרצי לדבר, אני ממש טובה בהקשבה."

קיילין עצרה רגע את מלאכת הקיצוץ שלה והרימה מבט. ״תודה. זה מאוד יפה מצידך. אבל אני מבטיחה, דיברתי על הדברים האלה עד שכבר לא היה לי אוויר. גריפין לא ויתר לי לרגע."

״גבר טוב מצאת לך."

היא קרצה לי. ״למה את חושבת ששמתי לו טבעת על האצבע?"

החנקתי צחוק. ״כי את לא טיפשה."

״בדיוק ככה." היא החליקה את יצירת הפאר של הביצה והגבינה אל תוך מאפין אנגלי ואז המשיכה וגרמה לכל כריך אחר בעולם להתבייש בעצמו כשהוסיפה את תערובת התבלינים הסודית שלה, קצת בצלים מקורמלים וארוגולה. ״בתיאבון."

הבטן שלי קרקרה. ״את יודעת, ניסיתי לחקות את הכריך הזה בבית. נכשלתי פעם אחרי פעם."

קיילין הרימה את צנצנת תערובת התבלינים הסודית שלה. ״זה הסוד. אני אשים לך קצת בצנצנת קטנה שתוכלי לקחת הביתה."

״את אלילה."

״ברור. אבל בתמורה תצטרכי להביא לי קצת מעגבניות החממה שלך. חסרות לי עגבניות טובות בחורף."

הרמתי את הכריך שלי. ״עשינו עסק. יש לי יבול עצום השנה."

״טוב לשמוע." הפעמון מעל הדלת דנדן. ״תני לי רק לבדוק אם צריכים אותי. אני כבר חוזרת."

״קחי את הזמן." נגסתי בכריך והחנקתי גניחה. היצירות של קיילין היו לא מהעולם הזה. היא לא הייתה צריכה את שיעורי הבישול שהיא לקחה בימים אלה. היא הייתה יכולה ללמד אותם.

הכרחתי את עצמי לאכול לאט, ליהנות מכל ביס. הכישורים הקולינריים שלי השתפרו ללא הכר מאז שעברתי להארבור, אבל לא יכולתי להתחרות עם זה. למדתי איך להשתמש במצרכים שגידלתי בגינה ובחממה. למדתי להכין רטבים ונזידים ולהקפיא אותם לשימוש עתידי. והתאהבתי בתהליך. ובמקצב החיים האיטי שהתקיים ממש מחוץ לתובענות של העולם הרגיל.

טלפון העבודה זמזם בכיסי. הוצאתי אותו וראיתי הודעת מייל על הצג. פתחתי את ההודעה, סרקתי את השורות הראשונות, וקפאתי.

שיי,

לא נוח לי לעשות את זה במייל, אבל אני יודעת כמה שירותי הטלפון שם משובשים. לאחרונה קיבלנו הצעה לרכישה של הארבור והיא טובה מכדי לסרב לה. זה שובר לנו את הלב, אבל הילדים רוצים להישאר ביבשת בקיץ הקרוב, ופשוט לא הגיוני להמשיך להחזיק באי אם ממילא אנחנו מבלים את כל הזמן שלנו בסיאטל. החדשות הטובות הן שהקונה מעוניין להשאיר אותך שם אם נצליח להסכים על תנאי העבודה והשכר. הוא יגיע לאי בשבוע הבא. אני מצרפת כאן את המספר של העוזרת שלו על מנת שתוכלי לארגן שיחת טלפון ולדון איתה בפרטים.

נתגעגע אלייך כל כך. בבקשה שמרי על קשר.

באהבה,

רבקה

הנחתי את הטלפון על הדלפק ביד רועדת. מוכרים. בעלים חדשים. עוד שבוע. משפחת דאווד כבר הזכירה את האפשרות של מכירה בעבר, אבל הם אף פעם לא באמת פרסמו את האי למכירה. הייתי בטוחה שאם הם אכן יחליטו למכור, יהיה לי זמן להתכונן. לשקול את כל האפשרויות שלי. לתכנן.

הרגשתי כאילו הצלעות שלי מתכווצות ונהיה לי קשה לנשום. מיליון מחשבות התרוצצו לי בראש, הרהורי ״מה אם״ והתרחישים הגרועים ביותר שעלולים להיות. שלחתי יד לכיס וחיפשתי את האבן הקטנה והחלקה שעזרה לקרקע אותי תמיד ולהזכיר לי שאני מוגנת.

הכול יהיה בסדר. גם הרוכש החדש יזדקק לשומרת אי שתדאג לעניינים. זה היה נדיר שהבעלים של האיים הפרטיים הקטנים האלה יגורו בהם במשרה מלאה.

לקחתי נשימה עמוקה ומרגיעה. אני לא עומדת לאבד את המקלט שלי. את המקום האחד שבו הצלחתי להרגיש מוגנת מאז אותו ערב לפני אחת־עשרה שנים. אני רק אצטרך להוכיח עד כמה אני חיונית ואין לי תחליף.