השמיים של חאם

1

ברדלי רוז מתבונן בתצלום שבו נראה קוף שימפנזה צעיר בחליפת חלל, שכוב על גבו בתוך קפסולת מתכת יצוקה. ידיו שלובות, עיניו עצומות. על פניו, הבעה מלאכית של תינוק ישן או של נביא ברגע של התגלות. התצלום ניתן לו במתנה על ידי הצלם רלף מורס, ימים ספורים לאחר שפורסם על כריכת המגזין "לייף" בשנת 1961.

על גב הצילום, הקדשה בעט שחור: ״לברדלי רוז היקר, רגע שחלף והפך זיכרון, תחילתו של מעגל וגם סופו״.

בתחתית התצלום, לצד חתימתו, הוסיף רלף מורס את שמו של הקוף, חאם, ומתחת לו ציין כי הצילום מתעד את רגע שיבתו של הפּרִימֵייט הראשון מהחלל.

ברדלי מביט בצילום, שוקע לאיטו אל חיוכו הרחב של חאם, מנסה לחוות שוב את חייו של קוף השימפנזה הצעיר.

את חאם רכש חייל האוויר האמריקני ב-1960, כשמלאו לו שנתיים. הוא גדל והתחנך בבסיס הולומן שבניו מקסיקו. ברדלי היה מורו. כמו חאם, גם הוא הגיע להולומן בדרך מקרה. בזמן לימודיו באוניברסיטת אוקלהומה הוא חיפש הכנסה משלימה ונענה למודעת עבודה שפרסם דוקטור לפסיכולוגיה בשם ג'ונתן קיין מהמכון לחקר קופי אדם. במכון עקבו אחר התנהגותם התקשורתית של שימפנזים ואף חקרו את יכולתם לעשות שימוש בשפת הסימנים האמריקנית. במכון היו עשרים ושלושה שימפנזים, והסטודנטים נדרשו לשחק עימם ולדאוג לגידולם.

ברדלי התנדב לטפל בקבוצה של ארבעה גורים אך את עיקר זמנו בילה בחברת אלישבע, שימפנזה בת שלוש, שאותה ניסו ללמד לדבר. עד לאותו רגע, הוא לא השתלב בחיי החברה בקמפוס. אף שנהנה מאוד והצטיין בלימודי ההיסטוריה, היה סטודנט שניתן להגדירו, בודד. למעשה, מעולם לא הרגיש שייך. בילדותו, כשהיה נוסע עם הוריו במכונית הפורד אייפל החדישה שלהם שדמתה לספינת חלל עתידית, היה פותח חלון אחורי, מוציא ראש החוצה, שולף לשון, חושף שיניים, והופך בדמיונו לכלב. הוא אהב להיות כלב בייחוד בסתיו — לעצום למחצה את העיניים, לחוש את הרוח הקרירה ואת הגשם מכים בפנים. הוא נהג להתבונן בעיניו הכלביות בעוברי האורח הרטובים, שצעדו בחיפזון על מדרכות מנהטן הזוהרות ובשלל צבעי הרמזורים המתחלפים שאורותיהם השתקפו בכבישי האספלט המזופטים.

בבית הספר היסודי, בהפסקות, כשילדי הכיתה שיחקו במגרש הספורט, הוא נהג להתגנב לחצר האחורית לטפס על גג האזבסט השטוח של סדנת המלאכה, ולקרוא בספריו של ג'ק לונדון. את "פנג הלבן" קרא שוב ושוב, ידע לדקלם חלקים בעל פה, ובזמן שהיה מדמיין בראשו, היה בולע את המציאות ויוצר יקום שלם, מצומצם ומדויק, שלא היה בו מקום לאיש מלבדו.

היה לו נוח להתנהל בתוך שגרת בית הספר, כל עוד עזבו אותו לנפשו. אך בכל פעם שדבר מה לא צפוי היה קורה, היה נלחץ, מתערער והולך לאיבוד.

כך קרה ביום ההוא בכיתה ד'. אמא שלו איחרה לקחת אותו מבית הספר והוא נשאר אחרון בכיתה. איש לא טרח להסביר לו מדוע היא לא באה, והוא לא הבין לאן נעלמה.

ואז החל הדמיון שלו להשתולל.

שטף של מראות התערבבו בראשו. הציפו אותו מחשבות רעות. ובתוך הקקופוניה שפקדה את תודעתו, הוא נתקף חרדה, חש שאקווריום הזכוכית שהגן עליו מתרסק, שנגמר לו החמצן והוא מפרפר כמו דג שנמשה אל מחוץ למים. כשאמא שלו הופיעה בסופו של דבר, הוא היה נסער כל כך, שאי אפשר היה להרגיע אותו. אחד המורים נאלץ להכניס אותו בכוח למכוניתה, וכשהגיעו הביתה, הוא הסתגר בחדר שלו, נעל את הדלת ונשכב על המיטה. יום שלם הוא לא הרשה לאיש להיכנס. ישב לבד בחשכה, וחש איך החומה שהגנה עליו נמסה והופכת לנוזל צמיגי, כמו פלסמה שעוטפת גרעין של תא. באותו לילה הוא ישן עמוק עד מאוד, וכשהתעורר בבוקר כל הסערה התפוגגה, והשקט חזר לקדמותו. על מה שעבר עליו — הוא לא דיבר, חשש שאם ידבר וישתף בתחושותיו, דבר נורא יקרה.

* * *

הכול השתנה ביום שבו פגש את אלישבע. הייתה זו התאהבות ממבט ראשון.

ללא כל סיבה, בשנייה שבה נפגשו עיניהם, השליכה אלישבע את הבובה שלה, זו שלא הייתה מוכנה לחלוק עם איש, רצה לקראתו, זינקה אל זרועותיו וחיבקה אותו חיבוק רחב. הוא היה מופתע לגמרי, ולמרות העובדה שמגע פיזי הרתיע אותו, הוא נענה ללא היסוס למגע גופה וחיבק אותה בחזרה. כך הם נשארו זמן רב. היא הניחה את מצחה על מצחו והוא חש בנשימה שלה, בעודו שואף את הריחות החריפים שעלו מגופה. אותן שניות היו עבורו נצח, ובפעם הראשונה בחייו הבין את הפלא הרגשי הטמון במגע. באותו רגע משונה, חש כיצד החיבוק מרסק את מחיצת הזכוכית, את החומה שלו, ומושך אותו החוצה מהחדר הקטן והמנוכר שהיה כלוא בו, אל מרחבי אושר החורגים מגבולות הזמן והמקום.

מאז אותו יום, הוא בילה בחברתה של אלישבע כל רגע פנוי, היה מגיע למכון בשעות הבוקר ושוהה עד שעת נעילה. הקשר שנוצר ביניהם מילא את עולמו. הוא הוקסם מרגישותה האנושית, מההתמסרות המוחלטת שלה שנראתה בעיניו נקייה וחסרת תנאי. הוא לא ידע להסביר זאת, אבל יום אחד, בעת שמרצה להיסטוריה דיבר במהלך שיעורו על ציורי המערות בלאסקו, היה נדמה לו שהוא מצליח לרדת לפשר עניין. המרצה הסביר כי השלדים שהתגלו במערות הקדומות היו שייכים לאנשים מודרניים שמוצאם, ככל הנראה, באסיה. לאחר תקופת הקרח האחרונה, לפני שלושים או ארבעים אלף שנה, החלו בני השבטים האלה לכבוש את אירופה. הם השמידו ללא רחמים את האדם הניאנדרטלי שקדם להם בסולם ההתפתחות, והשתלטו על מערות הציד שלו. מצד אחד, אנשי המערות צדו באכזריות את חיות הבר, אך מצד שני, ראו בחיות כשוות ערך להם ואף נעלות מהם. אנשי המערות תפסו את עליונות האדם כעליונות טכנית, אך לעומת זאת, במישור המאגי הם האמינו שלחיות — עליונות משל עצמן, משום שהן נושאות בתוכן קשר ראשוני וישיר יותר אל כוחות הטבע.

המילים האלה דיברו אליו. הוא הרגיש שהקשר עם אלישבע מעורר בו תחושות שלא הכיר עד אז, שהשהייה במחיצתה גורמת לו להרגיש שהוא מביט אל תהום ההיסטוריה וכי הם מחוברים בקשר בראשיתי קדמון. הידיעה הזו משכה אותו ככישוף, לכן כעבור שנה הוא נטש את לימודי ההיסטוריה, למרות ההנאה הרבה שהפיק מהם, וריכז את כל מאווייו בלימודי פסיכולוגיה.

כשברדלי היה מגיע למכון, אלישבע הייתה צורחת משמחה ואם איחר או אם נעדר מספר ימים היא הייתה מביעה את אכזבתה ומתעלמת ממנו בהפגנתיות.

הוא הקפיד להביא לה מתנות, קנה לה בגדים וצעצועים, לימד אותה להסתרק, לצחצח שיניים ותקשר עימה רק בשפת הסימנים. הוא היה מורה מסור והתוצאות לא איחרו להגיע. תוך מספר חודשים החלה אלישבע לפצח את משמעות הסימנים, להבין את הקשר הנסיבתי בין סימן, רצון ותוצאה, ולתקשר עם ברדלי באותה שפה.

רצה הגורל, וכששקד על כתיבת תזה בנושא "יכולתם של הומינידיים להביע רגש בשפת הסימנים האמריקנית (ASL)" פנו סוכני נאס״א אל ד״ר קיין וביקשו את עזרתו בגיוס מומחים לאימון שימפנזים. יותר מזה לא פירטו, וד״ר ג'ונתן קיין גם לא שאל.

קיין היה ספקן לגבי טיב מערכת היחסים בין ברדלי ואלישבע, חשש שהקשר האינטימי עלול לשבש את תוצאות הניסוי. הוא פנה אל ברדלי והפציר בו להתנדב, אמר שהגיע הזמן לצאת לדרכו. ד״ר קיין הזכיר לו כי העבודה עם אלישבע היא זמנית, היא הרי לא שייכת לו אלא למדע, ועל כן התלות הרגשית שהיא מפתחת כלפיו בעייתית מאוד. ד״ר קיין היה חד־משמעי ואף הצהיר בפניו על כוונתו למסור את אלישבע למשפחה אומנת, שכן את רוב השימפנזים הוא שלח לאימוץ. כי בסופו של דבר מטרות המחקרים באוקלהומה הסתכמו בהבנת השינויים ההתנהגותיים החלים בהומינידיים החיים עם בני אדם, בסביבה אנושית.

המחשבה על פרידה מאלישבע העציבה את ברדלי. היה לו קשה לראות את חייו בלעדיה, לדמיין שלא יראה אותה גדלה. אך לאחר כמה ימים שבהם הדיר הדבר שינה מעיניו, הוא החליט לקבל את ההצעה ולהתנדב. כמובן, לא הייתה זו החלטה שרירותית, אבל גם לא שקולה במיוחד. החלטתו לא נבעה משיקולי הפרידה, אלא בעיקר מדחף אל הפוטנציאל המסעיר הטמון בחובו של הלא־נודע.

ברדלי ארז את חפציו במזוודה מעור קשיח, שקיבל מאימו כשעזב את הבית. הקפיד לקחת רק דברים הכרחיים: בגדים, כלי רחצה, יומן עטוף בכריכה שחורה ואת לוח השחמט שהביא איתו מניו יורק. את מירב החפצים שצבר בזמן שהותו במשכנות הסטודנטים התכוון להשאיר מאחור, אך ערב עזיבתו, התחרט והוסיף למזוודה מעטפת נייר חומה ובה כמה צילומים של אלישבע ושלו, על אף שבסתר ליבו ידע שלא יתבונן בהם שוב.

למחרת בבוקר הגיעה מונית מסוג צֶ'קֶר מרתון לקחת אותו.

ברדלי העמיס את המזוודה אל תא המטען, התיישב במושב האחורי, טרק את הדלת, והמונית הסיעה אותו אל שדה תעופה 'מקס ווסטהיימר' הממוקם בפאתי הקמפוס.

הוא נעלם משם בלי להביט לאחור.

* * *

להולומן — בסיס חיל אוויר אמריקני בהלמוגדו, ניו מקסיקו — הוא הגיע במטוס נוסעים צבאי. במהלך הטיסה שארכה כשעתיים הוא לא פסק מלהרהר בהחלטתו הגורלית, הוא האמין בצדקת דבריו של ד״ר קיין, אך חש אשם על שנטש מבלי להיפרד כראוי, אף שידע כי לא הייתה אפשרות וגם לא דרך להסביר או להצדיק את מעשיו.

במשך יומיים הוא עבר סדרה של ראיונות צולבים, בהם דלו כל פרט אפשרי על עברו, על חייו הפרטיים ועל הניסיון שצבר בעבודתו עם אלישבע. הם תחקרו אותו על מכתבי ההמלצה שכתב ד״ר קיין, גילו עניין רב בדעותיו הפוליטיות, התעקשו לברר מה יחסו לברית המועצות, רצו לדעת אם קרא ספרות קומוניסטית, או אם היה קשור אי־פעם לארגון שמאל רדיקלי. במהלך המבדקים התקיימו סיורים מודרכים שבהם הציגו בפניו את השימפנזים, את המעבדות, את הסימולטורים ואת מכשירי האימונים. עם תום המבחנים הציעו לו מייד את המשרה. הם ציוותו לו את חאם, שאז עוד נקרא 65 מאחר שלשימפנזים בבסיס חיל האוויר לא היו שמות. את זהות השימפנזים סימנו במספרים חרוטים על גבי תגים אליפטיים מברונזה שהוצמדו אל קולרי עור עבים שענדו על צווארם.

מאותו יום נגזר על שניהם לחיות יחד כזוג שנידון לגורל משותף. בימים הראשונים היה 65 הססן, שמר על מרחק ובכל פעם שברדלי ניסה להתקרב, היה סומר את שערו, מתנפח, חושף את שיניו ומסתער לעברו בקריאות קרב מאיימות. ברדלי היה נסוג מייד לאחור, רוכן בפינת החדר ומתכנס אל עצמו בתנוחת כניעה קופית. הם בילו יחד את מרבית שעות היום. ברדלי היה יושב בסבלנות ומתבונן בו, מדבר אליו, מספר לו סיפורים על עצמו, על אלישבע, על חייו ועל ילדותו, מפתה אותו במיצים מתוקים ומגלגל לעברו תפוחים. אט־אט החל 65 להראות סימני סבלנות. בתחילה אִפשר לברדלי להתקרב מבלי שצרח וסימר שיער, כעבור שבוע החל להתקרב ביוזמתו ולקחת בעצמו תפוחים מהארגז, וכעבור שבועיים, כשקרב אל ארגז התפוחים, הושיט אליו ברדלי את ידו והפעם הקוף לא נסוג, אלא להפך, התקרב ונגע באצבעו ביד המושטת. ברדלי קפא בתנוחתו, וכשראשו של 65 היה במרחק נגיעה, הוא הרים באיטיות את ידו וליטף אותו בזהירות. כך, בהדרגה, נרקמה ביניהם מערכת יחסים אינטימית. את הבקרים היו מבלים במשחקי טיפוס ובמחבואים, בשעות אחר הצהריים היה לוקח אותו ברדלי אל חדרו. הם ישבו במטבח סביב שולחן אוכל עגול ובנו מגדלים מקוביות עץ, השחילו חרוזים ופירקו קופסאות קרטון בעזרת צבתות ומברגים. בעת המשחק הקפיד 65 על טקסים קבועים. למשל, כשבנו מגדלים הוא נהג לארגן את כל הקוביות בדיוק בסדר זהה. תמיד דאג שהבסיס יהיה בנוי מסדרות של שמונה קוביות אדומות, ורק לאחר שהניח את כל הקוביות האדומות, היה עובר לכחולות, אחר כך לירוקות ולבסוף, כשנשארו רק קוביות צהובות, היה מניח אותן בראש המגדל, זו על גבה של זו, בטור מתמשך עד שהמגדל היה מאבד את יציבותו וקורס. בכל פעם שזה קרה, היה 65 קופץ וצורח בהתלהבות. מייד לאחר שנרגע, היה אוסף אותן שוב ומתחיל לבנות מגדל חדש, בדיוק באותו הסדר. ואם קרה שברדלי טעה או שינה את הסדר, היה 65 מתעצבן, משליך את עצמו אל הקרקע ומתחיל לצרוח עד כדי חנק. לפעמים היה מתנפל על ברדלי, מכה אותו ומפרק את כל המגדל בתנועת יד החלטית. ברדלי נשאר סבלני, ומעולם לא ביטא כעס. היה משהו בהתנהגות הזאת שהזכיר לו את עצמו בילדותו. גם הוא נהג לחזור על פעולות בשיטתיות סימטרית. למשל, הקפיד להיכנס הביתה ברגל שמאל, וכדי שזה יקרה במדויק, היה יוצא מן המעלית תמיד באותה רגל, כלומר בשמאל, ואז צועד שנים־עשר צעדים מדודים כדי לוודא שכף הרגל תמיד תדרוך במרכז אריחי השיש, ושלעולם לא תצא מן הקווים ותדרוך על פס ההפרדה החוצץ בין המרצפות. גם על כיסא הלימודים בבית הספר הקפיד להתיישב באותה הדרך. היה נעמד מאחורי הכיסא, מושך אותו אליו, עוקף אותו מימין, צועד לפנים, נעמד זקוף בגבו למושב, מנמיך את הישבן ומתיישב כך ששתי הירכיים יבואו בתיאום, במגע עם משטח העץ. ואם קרה שאחת הירכיים נגעה במשטח לפני חברתה, היה עליו לשוב, להזדקף ולחזור על הפעולה לאט, כמו בהילוך חוזר, והוא לא היה מפסיק עד שהצליח להתיישב באופן מושלם.

מדי ערב הכין ברדלי עבור 65 קוקטייל פירות שלתוכו היה יצק ג'לטין, חלבונים, ויטמינים ואנטיביוטיקה. לאחר שהקוף היה גומע את המשקה, היה ברדלי שוקל אותו במאזניים גדולים, משום שנדרש לווסת את קצב גדילתו. היה עליו לשמור אותו קטן, שממדי גופו יתאימו לתא הלחץ שבו יצטרך לשהות בזמן המשימה שאליה יועד. בדומה לסינים, שכדי לשמר את תפישתם בנוגע ליופי היו חונקים את כפות רגליהן של ילדות בבדים מהודקים שהיו מלפפים וקושרים סביב רגליהן, כך גם בהולומן הגבילו את התפתחות הגדילה של הקופים, אך לא בבדים ובתחבושות, אלא על בסיס תזונה מבוקרת ותרופות. לאחר ארוחת הערב היה ברדלי רוחץ אותו, מייבש את שערו ומורח את גופו בשמן לוּבְּרִידֶרְם, זאת כדי להגן על עורו מפני היובש המדברי. לפני השינה, 65 היה קופץ ומתיישב על ברכיו של ברדלי ודורש שיסרק את פרוותו. ברדלי, שידע כי סירוק השיער הוא נוהג מקרב בין שימפנזים, נענה לדרישותיו והתמסר לטיפוח שיערו מכף רגל ועד ראש.

לאחר שהשכיב את 65 לישון, היה חוזר לחדרו, מוזג לעצמו כוס ויסקי, מעשן סיגריות ומשחק שח נגד עצמו. את לוח השחמט קיבל בגיל עשר כמתנת יום הולדת מאביו, ומאז לקח אותו לכל מקום. הלוח היה בלוי וגם תחתיות הלבד הירוקות כבר התקלפו מבסיס הכלים, אך למרות זאת לא הסכים להיפרד ממנו, כיוון ששימש לו קמע, ובה בעת חלק בלתי נפרד מזהותו.

משחק השחמט אִפשר לו למקד את כל האנרגיות הנפשיות שלו בתחום אחד — להסיט את תשומת הלב ולסלק מחשבות פולשניות שאיימו לכרסם במוחו. בשבועות הראשונים, תקפו אותו רגשות אשמה על שעזב את אלישבע לטובת קוף אחר, ורק בעזרת הריכוז שדרש ממנו משחק השחמט, הצליח להתגבר על רגשות אלה ולמגר אותם מתודעתו. אך אלישבע הייתה עקשנית, תמיד מצאה דרך לחזור. בדרך כלל הייתה עושה זאת בשעות השקטות, כשהיה לבד במיטתו. וכשלא הצליח להטביע את מראה פניה העצובים בחשכה, היה נכנע, מתיישב על המיטה, מצית סיגריה ומדבר אליה בשפת הסימנים, שואל אותה לשלומה, מברר היכן היא נמצאת, מי המשפחה שאימצה אותה, היכן הם גרים, שואל אם יש להם ילדים ואיך המשפחה מתייחסת אליה.

אבל, בחלוף הזמן, ככל שהתהדק הקשר בינו לבין 65, הלכה דמותה ונחלשה, תווי פניה היטשטשו בזיכרונו כמו חלוקי נחל הנשחקים בהדרגה במים זורמים, אט־אט איבדה את צורתה המקורית, עד שהתמוססה מזיכרונו ונעלמה כליל.

בימים שלא בילה בחברתו של 65, שקד ברדלי על תוכנית אימונים מפורטת שנועדה להכשיר את הקופים לטיסה בחלל. נדרש ממנו לצבור מיומנות בהפעלת מכשירי מעבדה משוכללים שפותחו עבור הפרויקט. סְפֶרוֹמֶטְרִים למדידת נפח הריאות, מתקני רנטגן למעקב אחר התפתחות מבנה השלד, ציוד קרדיולוגי המנטר את תפקוד הלב בתנאי לחץ קשים, סימולטורים צנטריפוגליים לאימוני טיס בליסטי ומערכת אימון פסיכומוטורית מצוידת בממשקי שליטה זהים לאלה שיותקנו בקפסולות החללית. את השימפנזים היו קושרים לכיסאות אלומיניום קטנים מול לוח הבקרה. לכפות רגליהם החשופות היו נועלים סנדלי מתכת, שחוברו בחוטי נחושת אל מפסק חשמלי. על לוח הבקרה היו חמישה מתגים ולצידם שני דיסקים חופפים שהסתובבו בכיוונים מנוגדים במהירות של שמונים וחמישה סיבובים בדקה. הדיסקים חשפו במרווחים קבועים כפתור חבוי, שהשימפנזים נדרשו ללחוץ עליו בזריזות בכל פעם שנגלה. מעל המתגים הבהבו נורות בשלושה צבעים מתחלפים — אדום, לבן וכחול. כל צבע היה סימן שלימדו את השימפנזים להגיב אליו בהתאם. הבהוב אדום התריע שאסור לגעת, אך כשנדלק אור לבן או כחול, נדרש מהם לפעול במהירות. כל פעולה הייתה מתוגמלת בשכר ובעונש. אחרי תגובה רצויה — היה נדלק הבזק קצר של מנורת תגמול שהפעילה זרוע חשמלית ושחררה משפופרת זכוכית גלולה בטעם בננה. תגובה מוטעית הייתה סוגרת מעגל חשמלי, והקוף ספג שוק צורם דרך כפות רגליו הממולכדות.

המשך הפרק בספר המלא