סוטרת ההארה השלמה

הקדמת המתרגם

מספרים שלאחר שהתגבר הבודהה על שדי התשוקה, הכעס, והבורות, והתעורר, הוא המשיך לשבת בדממה תחת עץ הבּוֹדְהִי במשך מספר שבועות מבלי לעשות דבר. אחרי הכול, ההארה הרי קשה להסבר ובלתי ניתנת לתיאור, ואולי מוטב לשמור על שתיקה ולא לבלבל את בני האדם. לבסוף, האל בְּרָהמָה, בורא העולם בכבודו ובעצמו, החליט לרדת מן הרקיע על מנת לשכנע את הבודהה ללמד את תורתו. הוא הפציר בפניו שישנם אנשים שרק שכבה דקה של אבק מערפלת את עיניהם, והם לבטח יוכלו להבין את הדברים כפי שהם, ולהתעורר.

הבודהה הקשיב לדברי האל ופקח את עיניו. הוא ראה את העולם כולו כאגם עצום של לוטוסים הנמצאים בשלבים שונים של פריחה. חלקם היו עדיין פקעות יבשות הצפות על פני המים, אולם אחרים כבר החלו לצמוח וללבלב, והבודהה ידע שבעזרת השקיה נכונה הם לבטח יניבו לוטוסים מרהיבים. וכך החליט הבודהה להתנער משלוות המדיטציה ולהשקיע את שארית חייו בלימוד אחרים.

מאוחר יותר, פרשנים בודהיסטים הסבירו שבשלושת השבועות הראשונים לאחר ההארה, טיפס הבודהה לעולמות שמיימיים ושם לימד את סוטרת זר הפרחים (אַוָוטַמְסָקָה סוטרה) הסבוכה והעמוקה עבור האלים ועבור ישויות שמיימיות נוספות. לאחר מכן, הוא חזר אל העולם הארצי ולימד במשך שתיים-עשרה שנים את הדרשות הנמצאות בקאנון הפָּאלִי, כלומר את תורת ההִינָאיָאנָה— "המרכבה הקטנה". תורה זו מבוססת על הבנת הסבל, או אי-הנוחות הקיומית, ועל הדרך להפסקתו. מטרתה היא להגיע לנירוואנה, כלומר אל "כיבוי" אש הבורות והתשוקה המחוללת את ייסורי הגלגולים בעולם הלידות והמוות. רק אחר כך, במשך שלושים-ושמונה השנים הבאות, לימד הבודהה את תורת המָהָאיָאנָה, "המרכבה הגדולה".

המהאיאנה כשמה כן היא: היא מגדילה, מרחיבה, ומעמיקה את החזון הבודהיסטי. אין היא עוסקת בשחרור מן הבורות והתשוקות גרידא, אלא בשחרור מוחלט מכל תפיסה שהיא; אין היא עוסקת בחוסר הקיום של "אני" עצמאי וקבוע גרידא, אלא בריקות של כל התופעות בעולם ממהות קבועה ובלתי-תלויה; וחשוב מכול— היא מחליפה את חזון הנירוואנה האישית באידאל ההארה השלמה של הבודהה.

הצועדים בדרך המהאיאנה מבקשים להפוך לבודהות של ממש, בעלי כוחות על-חושיים ויכולת ללמד ולעזור לכל אחת מן הישויות ביקום בהתאם לצרכיה. הם נקראים בּוֹדְהִיסַטְווֹת, מונח שניתן לתרגם כ-"ישויות השואפות להארה". כל הנודר לחסל את הזיהומים המנטליים, ללמוד את התורה במלואה, להפוך לבודהה, ולהציל את כל הישויות החיות, פותח למעשה במסלול הבודהיסטווה. מנקודת מבט אחת, מדובר במסלול רב-גלגולים, בו מתרגלים חמלה, נדיבות, מוסר, סובלנות, התבוננות, וחוכמה, ומתקדמים בהדרגה אל עבר ההארה השלמה. אולם מנקודת מבט אחרת, מרגע שנודרים את נדר הבודהיסטווה ומפתחים את השאיפה הראויה – את הכוונה הנכונה – חווים מייד הארה שלמה.

סוטרת ההארה השלמה היא אחת מכתבי הקודש המרכזיים במסורת המהאיאנה. גרסתה הסינית חתומה על ידי המתרגם הקשמירי בּוּדְהַטְרָאטָה, אולם מכיוון שלא נמצאו עותקים של הסוטרה בסנסקריט, חוקרים סבורים שהיא הועלתה על הכתב לראשונה בסין במאה השביעית. עם זאת, עבור הבודהיסטים עצמם, הסוטרה היוותה חלק בלתי-נפרד מן האורתודוקסיה החל מן המאה השמינית, בעיקר בסין, בווייטנאם, ובקוריאה. היתה זו הסוטרה החביבה על הפרשן החשוב דְזוֹנְג-מִי (780-841), אשר טען שהקריאה בה הובילה להתעוררותו. פרשנויות נוספות נכתבו לה על ידי נזירים בעלי-שם. בקוריאה, היא כלולה עד היום ברשימה קצרה של ארבע סוטרות בלבד המהווה את לימודי הליבה של פרחי הנזירות הבודהיסטים. הפרק השלישי מן הטקסט פופולרי במיוחד, והוא מדוקלם כיום מדי בוקר בחלק ממנזרי הזן במזרח אסיה.

לסוטרת ההארה השלמה מבנה ייחודי. היא מחולקת לשניים-עשר פרקים, כאשר כל פרק מתמקד בשאלה ספציפית אותה מציג בודהיסטווה מסוים בפני הבודהה. שאלותיהם של הבודהיסטוות נוגעות בכמה מן הנושאים המרכזיים במסורת הבודהיסטית כולה: בטבע הבודהה, במקור הבורות, בנדרי הבודהיסטווה, בתרגול המדיטטיבי, ובסגולותיהם של מדריכים טובים. מדובר בבודהיסטוות מכובדים ומתקדמים, ושאלותיהם עוסקות לעיתים קרובות בשיטות בהן יוכלו להשתמש על מנת ללמד את התורה ולעזור לאלו שיחיו בעתיד, בשנים בהן לא יהיה עוד בודהה עלי אדמות. במילים אחרות, הם שואלים את הבודהה מהי התורה שתוכל להועיל לנו.

פרשנים מסורתיים מצאו בטקסט מעין נסיגה הדרגתית לאחור. הם הסבירו שהסוטרה פותחת בתורה המעודנת ביותר, הישירה, והקשה לתפיסה; ומשם צועדת אחורנית, נפתחת, מתפצלת, ומתפשרת על הסברים חלקיים, זמניים, אשר אינם חושפים את האמת כפי שהיא אך קלים יותר להבנה וליישום. הם סברו ששני הפרקים הראשונים נועדו עבור בודהיסטוות מתקדמים, ובכוחם לחולל הארה ישירה ומיידית, ואילו יתר הפרקים נכתבו עבור מתרגלים מתחילים, הזקוקים להסברים מפורטים ולתרגול הדרגתי על מנת להתקדם על הדרך. סוטרת ההארה השלמה מדמה את עצמה בפרק האחרון לאוקיינוס גדול ממנו יכולים לשתות כולם, הן זבובים ויתושים קטנטנים, והן האלים בכבודם ובעצמם. כל אחד יכול להפיק ממנה תועלת על פי קיבולתו ועל פי מידת הבנתו.

אולם חשוב לזכור, כפי שמדגישות סוטרות מהאיאנה רבות, שגם תורתו של הבודהה אינה האמת כפי שהיא. גם דברי הבודהה הכתובים בסוטרות אינם מביעים את האמת העליונה – האמת אשר אינה ניתנת להבעה מילולית – אלא רק מכוונים לעברה. הרי הסוטרות הן כמו אצבעות המצביעות אל עבר הירח, כמו רפסודות העוזרות לנו להגיע אל הגדה השנייה. אבל הן לא הירח; הן לא הגדה בעברו השני של הנהר. בפרק 2, סוטרת ההארה השלמה מבהירה זאת באופן שאינו משתמע לשני פנים. היא מסבירה שכל התפיסות מבוססות על החושים, בהם לא ניתן לבטוח, ולכן הן מוטעות. אולם אין ברירה אלא להסתמך על התפיסות המוטעות הללו בדרך אל ההארה, כפי שמשתמשים בשני מקלות עץ על מנת להבעיר אש. אולם לאחר שהאש ניצתת, היא מכלה הן את המקלות והן את עצמה. וגם סוטרת ההארה השלמה מספקת לנו בסך הכול מקלות עץ פשוטים, העתידים להישרף כליל באש ההארה.

אורי קפלן

2021.