רודנות בחסות החוק

הקדמה

אנחנו כבר מכירים את התרחיש הזה: דמוקרטיה חוקתית, פגומה אבל במצב טוב בסך הכול, נפגעת אנושות לאחר בחירות שמשנות את טבעה. מנהיג כריזמטי חדש עולה לשלטון, מתוחזק בידי חוסר הנחת הציבורי ההולך וגובר מהתנהלות הדברים במדינה. הוא מבטיח להעלים את הנאמנויות המפלגתיות הישנות, את התקיעויות, את הבירוקרטיה. הוא טוען שהוא קורא לדברים בשמם ומדבר על הדברים שאף אחד לא מעז לדבר עליהם. הוא מגנה את מוקדי הכוח הבלתי חדירים, את האליטות המאותרגות, את המבנה החברתי הקיים. אנשים הולכים אחריו כי הוא מבטיח להם שהמדינה שייכת להם ורק להם. הוא מנחיל תבוסה מפתיעה לכוחות הפוליטיים המבוססים ומתחיל מהפכה חוקתית.

ליברליזם חוקתי סופג מהלומות ממנהיגים כריזמטיים — כמו אלה שהבטחת הבחירות המרכזית שלהם היא לא לשחק לפי החוקים הישנים — בכל העולם. אבל מהלומות מהסוג הזה הפכו כבר מזמן לניתנות לחיזוי. אחת אחרי השנייה, דמוקרטיות חוקתיות הפכו לכאלה שבהן חוסר האמון של האזרחים במוסדות הדמוקרטיים מחריף משנה לשנה, והוא בולט עוד יותר במדינות שנפגעו בחוזקה מהמשבר הכלכלי העולמי של 2008 ואחריו. ועם זאת, גם אם "המיתון הגדול" החריף את המצב, דעיכתה של הדמוקרטיה התחילה עוד קודם. מספר הדמוקרטיות שיכלו לקרוא לעצמן דמוקרטיות בלב שלם הלך והתמעט עוד לפני המשבר הכלכלי. שני הדברים קשורים זה בזה, אבל הסיבות לאי־הנחת הדמוקרטי עמוקות יותר ממצב הכלכלה לבדו. משהו גדול יותר השתבש בדמוקרטיה, והוא מתרחש במדינות רבות בעת ובעונה אחת.

לא מעט נימוקים מתחרים על ההסבר לדעיכת הדמוקרטיה ועל תשובה לשאלה אם הדעיכה הזו באמת מתקיימת או שהיא בסך הכול אשליה אופטית. יש מי שטוענים שהחוקרים חטאו מלכתחילה בספירת יתר של המדינות הדמוקרטיות הקיימות, כך שהירידה שמורגשת ברחבי העולם היא למעשה תיקון שמפחית ממצבת המדינות את אלה שמעולם לא היו באמת דמוקרטיות וכך מעמיד את הדברים על דיוקם. אחרים טוענים שהעשור האחרון הוא עידן שבו דמוקרטיות — גם הוותיקות שבהן — מתפרקות בשיעורים גבוהים בהרבה מבעבר. לטענתם, אנחנו בעיצומו של מיתון דמוקרטי רציני, שבמסגרתו אפילו דמוקרטיות שלא מתפרקות לחלוטין, הופכות לגרועות יותר. אני חושבת שמחנה "דעיכת הדמוקרטיה" מציג טיעון חזק יותר מבין השניים. כך או כך, מה שמטריד בעיניי במיוחד בתופעה הזו הוא לא המספר של הדמוקרטיות שהוכחו כפגיעות, אלא הדרך שבה כמה מהדמוקרטיות הכושלות האלה נסוגו מהסטנדרטים הדמוקרטיים המוקדמים שלהן. כמו שאראה בחיבור הזה, דמוקרטיות לא כושלות רק בגלל נסיבות תרבותיות, כלכליות או פוליטיות בלבד, ולא משנה כמה הנסיבות האלה משבריות בפני עצמן. דמוקרטיות חוקתיות נלקחות בשבי על ידי רודנים שמבינים את שדה החוק וכליו לעומקם, ומשתמשים בחוקתיות ובדמוקרטיה כדי להשמיד את שתיהן.

בתוך סיפור הדעיכה, אם כן, קבור סיפור של זדוניות חוקתית. הרודנים החדשים לא רק מרוויחים ממשבר האמון במוסדות הציבוריים; הם תוקפים את עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית־חוקתית משום שהם רוצים לרכז בידיהם את כל הכוח הפוליטי ולקשור עצמם לתפקיד ולכיסא לטווח הארוך ביותר האפשרי. משקיפים מבחוץ, ששמים לב שמערכות בחירות ממשיכות להתקיים וששום דבר לא־חוקי לא מתרחש במקומות הללו, עשויים לחשוב שמדובר בדמוקרטיות במצב טוב, או לכל הפחות — במצב טוב דיו. אבל הרודנים שלוקחים חוקות בשבי, מנצלים את מראית העין השטחית של הדמוקרטיה והחוקיות במדינות שלהם. הם משתמשים במנדט הדמוקרטי שניתן להם כדי להניע מהפכות משפטיות שמסירות את הבלמים שקיימים על הרשות המבצעת, מגבילות את האפשרות לאתגר את השלטון, ומערערות את המוסדות שמפקחים על השלטון וחיוניים לקיומה של מדינה דמוקרטית. בגלל שהרודנים הללו משליטים את האמצעים הא־ליברליים שלהם בעזרת התמיכה האלקטורלית שזכו לה ומשתמשים בשיטות חוקיות או חוקתיות כדי להשיג את מטרותיהם, הם מצליחים להסתיר את קווי המתאר הרודניים שלהם בתוך המנעד הפלורליסטי של שבלונות החוק הלגיטימיות.

דמוקרטיה חוקתית היא אכן קטגוריה פלורליסטית. יש מגוון רחב ובעל הצדקות נורמטיביות של תבניות מוסדיות אפשריות וחוקים מהותיים שאפשר למצוא בדמוקרטיות חוקתיות. אבל חלק מהשילובים בין חוקים לתבניות בתוך מגוון הגרסאות הלגיטימיות, יכולים להיות מסוכנים מאוד לקיומן של דמוקרטיות ליברליות־חוקתיות. הרודנים החדשים יודעים לאתר את השילובים האלה.

במהלך ההיסטוריה, צעדו דמוקרטיה, חוקתיות וליברליזם יד ביד, אבל היום הליברליזם מושלך בידי דור חדש של רודנים שיודעים איך לרמות את המערכת. עריצות רוב נטולת סובלנות והתבססות שלטונית באמצעות משאל־עם מתחזות לדמוקרטיה, ואז הן מובלות לאבדון בידי רודנים חדשים שהגיעו לשלטון בזכות בחירות רק כדי לתרגם את הניצחונות שלהם לחוקתיות א־ליברלית. וכשמנדט דמוקרטי שהושג באמצעות בחירות מצטרף לשינוי חוקתי וחוקי, וכולם יחד משרתים אג'נדה א־ליברלית — אז נוצרת התופעה שאני קוראת לה רודנות בחסות החוק.

החיבור הזה מתמקד במקרים מסוימים של רודנות בחסות החוק שמתקיימים בתוך התופעה הרחבה יותר של שקיעת הדמוקרטיה. כשהם תוקפים את יסודותיו של הסדר החוקתי באמצעות שימוש בשיטות שהפכו לאפשריות בזכות אותו סדר חוקתי, הא־ליברלים החדשים עשויים בהתחלה לקבל תמיכה מאותו ציבור שמחפש שינוי מערכתי מסיבה זו או אחרת. אבל כשהציבור הזה ירצה שוב שינוי, הוא יגלה שהא־ליברליים הרסו את המערכת החוקתית שאמורה לשמור על האחריותיות והמחויבות של המנהיגים לדין וחשבון דמוקרטיים לאורך זמן, ושכמעט בלתי אפשרי להזיז אותם מתפקידם.

כדי להבין טוב יותר איך פועלת הרודנות בחסות החוק, עונה הפרק הראשון על השאלה איך אפשר לזהות את הרודנים החדשים בשלב מספיק מוקדם. הפרק השני מראה איך אפשר לעשות שימוש בחולשות ובמורכבויות של הדמוקרטיה הליברלית־חוקתית כדי לחתור תחת הליברליזם. הפרק השלישי מתחקה אחרי התסריט הטיפוסי של רודנים בחסות החוק, כדי להראות צעד אחרי צעד איך הם מרכזים בידיהם את כל הכוח במסווה של פעולות חוקיות. והפרק האחרון בוחן את הצעדים שצריך לעשות כדי לעצור את הרודנות בחסות החוק לפני שהיא גורמת נזק בלתי הפיך.