אחוות אובסידיאן 3 - שעה אפלה

פרולוג
צ'נדלר

גיל חמש־עשרה

יש אנשים שהולכים לכנסייה בימי ראשון. יש משפחות שיושבות סביב הבריכה בזמן שהאבא צולה המבורגרים על הגריל. יש כאלה שישנים עד מאוחר אחרי בילוי ממושך בשבת בלילה.

אני שנאתי את ימי ראשון.

פעם בחודש אמא אירחה בראנץ' ביום ראשון, שהיה בעצם חבורה של עקרות בית משועממות יושבות ושותות מימוזה, ומדברות על השיטות המופקרות שלהן לבזבז את הכסף של הבעלים שלהן — הקשיים הכרוכים בחיים במאיון העליון. אחרי שלושה בראנצ'ים כאלה, השתכנעתי שאני לא רוצה להתחתן בחיים.

אבא היה חכם. הוא בילה את ימי ראשון במגרש הגולף — או לפחות זה מה שהוא סיפר. בפועל, סביר להניח שהביצים שלו היו עמוק בתוך מלצרית בת עשרים ומשהו, שאסף במעדנייה מול המשרד שלו.

רוב החברים שלי היו עסוקים בהשלמת כל מה שהזניחו בשבת אבל היו צריכים לסיים לפני יום שני, ולכן התחבאתי בחדר שלי וצפיתי בפוטבול. מימוזה לא הייתה הקטע שלי. גם לא עקרות בית מבושמות בנות שלושים ומשהו.

המשחק כמעט נגמר — משחק בין הסיהוקס ופורטי־ניינרס שהימרתי עליו במאה דולר. ישבתי על המיטה שלי כשרגליי פרושות לפניי — שקית דוריטוס על הברכיים וג'וינט בין האצבעות — והגב שלי נשען על מראשות המיטה.

הסיהוקס השיגו יתרון במשחק כשנשארה פחות מדקה לסיום. הטלפון שלי צלצל.

"תשלם, חתיכת זין," אמר החבר שלי וסלי, אחרי שעניתי בצלצול השלישי.

נשפתי ענן עשן. "לא ככה מתנהלים הימורי ספורט. הלכת על הפלוס והמינוס, אידיוט. הם ינצחו רק בשתי נקודות. אתה אמרת שהם ינצחו בשש."

פתחתי זירת הימורים בבית הספר התיכון שלנו, מה שגרם לי להשקיע יותר זמן בהבנת הפרטים הקטנים של עולם ההימורים ופחות זמן בצפייה במשחקים עצמם. אבל זו הייתה הכנסה צדדית יפה, ולכן לא התלוננתי.

קול נשי שקט, כאילו מישהי כחכחה בגרונה, הבהיל אותי.

שיט.

מי לעזאזל פתח את הדלת?

אחת מחברותיה של אמא שלי השעינה כתף דקיקה על המשקוף. שערה החום־כהה הורם מצווארה ותלתלים רפויים גלשו סביב פניה ועל עורפה. גופה היה ארוך ורזה, כאילו העבירה את שעות הבוקר ביוגה אצל בחור בשם יוהאן, עם הפנים כלפי מטה והתחת מורם. יחסית לאישה מבוגרת, היא הייתה חתיכה. והיא נעצה בי מבט — ליתר דיוק, בג'וינט שביד שלי.

פאק.

היא הביטה בחולצות הפוטבול הממוסגרות על הקירות, ובמדפים עם המדליות וגביעי האליפות בעקבות שנים של משחקים בענפי ספורט לנוער. מבטה נעצר על משחק הפקמן ועל המקרר הקטן בצד השני של החדר. הנדל"ן הפך את אבא שלי למולטי מיליונר, ולכן היה הגיוני שנגור בבית שנבנה עבור מלכים. החדר שלי היה בגודל של סלון של הרבה אחרים.

"אחזור אליך," אמרתי לווסלי. לאחר מכן תחבתי את הג'וינט שעישנתי לפחית קולה וקיוויתי שהזיכרון לטווח קצר שלה יתפוגג עם המימוזה שהחזיקה בידה. בתיכון שלי גראס היה כמו סוכריות. חלק מהחברים שלי עישנו כדי להקל את הפרעות הקשב והריכוז שלהם. אני סבלתי מנדודי שינה, ולכן עישנתי כדי להירדם. "את צריכה משהו?" שאלתי אותה.

"כל שאר השירותים תפוסים, אז אמא שלך אמרה שאוכל להשתמש באלה שבחדר שלך."

כל השירותים? כל החמישה? מה שמו להם במשקאות?

היא הצביעה על כתם בגופיית המשי הלבנה שלה. "אני פשוט צריכה להתנקות." פניה היו חדשות לי והרגשתי קצת מבטא בקולה — אולי בריטי? "ייקח לי רק רגע."

"כן, בטח." הנדתי בראשי ימינה. "זה פה."

"תודה," אמרה וחלפה על פניי.

כעבור שתי דקות שבמהלכן ניסיתי לשווא להיפטר מסירחון הגראס, היא יצאה מחדר האמבטיה — בלי הגופייה הלבנה. בלי חזייה. הציצים המושלמים שלה היו חשופים לראווה. מייד רציתי להתקשר לבעלה ולהגיד לו תודה. הנוף היה שווה כל סנט ששילם.

"אולי אוכל לשאול ממך חולצה?" היא שרבבה את שפתיה המלאות בעודה מנופפת את החולצה שלה באצבעותיה. "החולצה שלי נהרסה."

מי עושה דברים כאלה? מי מסתובבת מול בחור שהיא לא מכירה עם הציצים חשופים?

קמתי מהמיטה ומיהרתי אל השידה שלי. "בבקשה." הסתובבתי כדי להשליך אליה את החולצה הראשונה שבהישג ידי, אבל גיליתי שהיא נעה בחדר כמו נינג'ה ועמדה מאחוריי.

היא הרימה את זרועותיה מעל לראשה. "אתה יכול לעזור לי אם בא לך."

אוקיי, גברת. המשחק נגמר. לא עניין אותי לאן היא חותרת, לא רציתי לשחק איתה. "כן, לא נראה לי שזה רעיון טוב."

זרועותיה נשמטו אל צידי גופה. "ואתה חושב שלעשן גראס ולהמר על ספורט זה כן רעיון טוב?" היא זקרה גבה. "ההורים שלך יודעים על זה?"

מה היא ניסתה להגיד? האם היא איימה שתלשין עליי?

היא ליקקה את שפתיה. "אל תדאג. אני יודעת לשמור סודות."

"תודה. הנה החולצה." הושטתי לה אותה והשתדלתי מאוד לא לגעת לה בציצים.

מאוחר מדי.

היא תפסה לי את היד והניחה אותה על השד השמאלי. "נגעת פעם בבחורה?"

בבחורה? כן. אבל רק בלינדזי ברקנרידג' אחרי שהתגנבה לחדר ההלבשה בסיום משחק פוטבול, וגם אז דרך חזייה מרופדת. אישה בוגרת בגיל של אמא שלי? אין מצב.

כשלא עניתי, היא חייכה.

הייתי מוכרח להעיף את האישה הזאת מהחדר שלי. הגראס הפך אותי לפרנואיד ופשוט ידעתי שאמא שלי תיכנס לחדר בכל רגע. אגלי זיעה זעירים בצבצו על המצח שלי ובבסיס עורפי. פעימות הלב שלי נכנסו להילוך גבוה.

היא הניחה את ידה על ידי ולחצה. לא חשבתי שככה ארגיש כשאגע בציצים בוגרים. תמיד דמיינתי אותם רכים למגע, כמו כריות עור חמימות. הציצים שלה היו זקופים ומוצקים כמו המשקולות באימוני הפוטבול.

"מוצא חן בעיניך?" היא שאלה. קולה בעל המבטא נשמע שקט וצרוד.

זה לא היה אמור למצוא חן בעיניי. לא רציתי שזה ימצא חן בעיניי. אבל הייתי נער מתבגר בתוך החול הטובעני של גיל ההתבגרות. ברור שזה מצא חן בעיניי. הגנטיקה לא השאירה לי ברירה.

היא הורידה את ידה השנייה בין גופי לגופה וחפנה את הזקפה שלי. "בהחלט מרגישים שזה מוצא חן בעיניך."

אלוהים. פאק. מה היא עשתה לעזאזל? מישהו צריך לקחת ממנה את המימוזה, כמה שיותר מהר.

צעדתי לאחור והתנגשתי בשידה שלי. עכשיו הייתי במלכוד. "כדאי שתיקחי את החולצה הזאת ותרדי למטה, לפני שיבואו לחפש אותך."

"אף אחד לא יבוא." גיחוך עלה על שפתיה. "כרגע."

תוך שנייה היא ירדה על הברכיים והפה שלה הסתער על הזין שלי. המוח שלי היה שרוי בכאוס, וצרח על הגוף שלי שזה דפוק וממש לא בסדר. כל דבר בסיפור הזה היה מעוות. מעוות, מעוות, מעוות. אבל לא עצרתי בעדה, כי החלופה הייתה לסבול את הזעם של אבא, אחרי שהאישה הזאת תספר לאמא על הגראס ועל ההימורים. ראיתי את המפלצת שגרה מתחת לחליפות המחויטות. ידעתי למה הוא מסוגל. הרגתי אישה בגללו. ולמען האמת, זו כנראה הייתה הסיבה שבגללה לא הצלחתי לישון. לפני שנתיים, מול מדורה על גדת אגם קרסטוויו, לחצתי על ההדק וחרצתי את גורלי. הייתי ילד. כולנו היינו בסך הכול ילדים. מי עושה דברים כאלה לילד בן שלוש־עשרה? אחוות אובסידיאן כמובן. והאישה הזאת התחתנה לתוכה. מתברר ששריפת עקרונות המוסר עד היסוד הייתה חלק מנדרי החתונה שלהם.

היא גנחה סביב הזין שלי, כאילו ממש נהנתה ממה שעשתה.

מיצי מרה עלו בגרוני כשנאבקתי בתשוקה שבערה בקרבי. הרגשתי כאילו אני נאבק בגוף שלי ומנסה לחסום כל רגש שאינו כעס. זה היה דפוק בהמון רמות.

לא רציתי את זה.

אבל לא הייתי יותר מילד מרדן, שניסה לפתוח במלחמה, שידע שלעולם לא ינצח בה. זו תהיה מילה שלי נגד מילה שלה. ההורים שלי לא רק יוודאו שאחוסל, אלא גם יחסלו את כל מי שהימר איתי, כדי להעביר מסר. אף אחד לא הרוויח כסף בבית הזה בלי שאבא שלי ידע. להיות מתויג כמלשן בבית ספר מלא במטומטמים פריווילגיים זה גזר דין מוות. תוסיפו לזה את העובדה שלא הייתי הילד הביולוגי של ההורים שלי — כלומר כל עניין האהבה שאינה תלויה בדבר, לא חל עליי. ולכן עמדתי וספגתי את זה, פשוטו כמשמעו.

מאותו רגע ואילך, השעה האפלה בחיי רק הלכה והתגברה.

בכל בראנץ' של יום ראשון לאחר מכן, הבריטית עם הציצים הגדולים הגיעה איכשהו לחדר שלי. ניסיתי למצוא דרכים לצאת מהבית, אבל בגלל עיוות כלשהו של הגורל, תמיד רבתי עם ההורים שלי ערב קודם לכן ואמא שלי קרקעה אותי. אחרי שני הביקורים הראשונים, ציפיתי לבואה ווידאתי שאני מספיק מסטול כדי שזה לא יזיז לי. כל ביקור הסתיים בשפשוף, מציצה או החדרת אצבעות לכוס שלה. עד שבאחד מימי ראשון — היום שבו איבדתי את בתוליי — החול הטובעני בלע אותי.

הייתי גבוה מהממוצע עם מבנה גוף אתלטי. המראה שלי תמיד משך תשומת לב, אבל במשך חודשים נטרפתי בניסיון להבין, מה לעזאזל גרם לה לבחור להיכנס לחדר שלי, מכל הנערים המתבגרים שבעולם...

"למה אני?" שאלתי כשלבשה את החולצה שלה אחרי שהורידה את עצמה מהזין שלי.

היא צחקה. "אוי חמוד," אמרה והעוותה את פניה בהגזמה לפני שהניחה יד על הלחי שלי. "אתה באמת חושב שזה קשור אליך." היא קמה ולבשה את המכנסיים הקצרים שלה. "לא, חמוד. מדובר פה בנקמה. בשנים של התעללות והזנחה. זו אצבע משולשת לחיים שלא ביקשתי. אתה לא מיוחד..." היא עצרה והביטה בזין שלי בחיוך, "טוב, אולי כן." היא ניגשה אל הדלת ועצרה כשידה על הידית. "אתה רוצה לדעת למה אתה? למה שלא תשאל את אמא שלך? זה היה הרעיון שלה."

הדם אזל מפניי וקפא בעורקיי. זה היה משחק. מההתחלה הכול היה שקר. היא לא התכוונה לספר להורים שלי כלום. היא השתמשה בזה כדי להפחיד אותי. היא ניצלה אותי. ואמא שלי אפשרה לה.

בשביל מה? כדי לעצבן בעל מחורבן?

כל הכעס, הכאב וסערת הרגשות שריסנתי בשנים האחרונות, יצאו לבסוף לחופשי. התעצבנתי. קפצתי מהמיטה — הרמתי את התחתונים כשהקונדום עדיין על הזין שלי, כי למי לעזאזל אכפת — ואז יצאתי מהחדר שלי וירדתי במדרגות.

"את שלחת אותה?" צעקתי ברגע שהגעתי למטבח.

אמי ישבה באי רחב הידיים, מלקטת גבינה מקרש שרקוטרי ולוגמת מהמימוזה שלה. שלוש נשים נוספות ישבו סביבה ועשו אותו הדבר. כולן הרימו את הראשים, והביטו בי מבעד לריסים המאורכים.

"תגידי לי שהיא משקרת." עצרתי מול אמא שלי. החזה שלי עלה וירד. המוח שלי היה מטושטש. "תגידי לי שלא שלחת אותה אליי לחדר." הקול שלי נסדק.

תגידי לי שאני חשוב לך יותר מזה. תגידי לי שאכפת לך.

היא לא עשתה את זה.

אבא שלי נכנס. תזמון מושלם. "זה מספיק, בן."

"יש לך מושג מה היא עשתה?" הצבעתי על אמי, שנראתה משועממת מהמצב.

הוא חשק את הלסת. "אמרתי, מספיק."

הוא ידע.

כמובן שהוא ידע.

עמדתי באמצע המטבח בתחתוני הבוקסר שלי בזמן ש"גברת רובינסון", שירדה למטה, והלהקה העליזה של עקרות הבית החרמניות שלה, היו עסוקות בלהכניס ענבים לפה ולזיין בעיניים שלהן את הזין שלי. צריך היה להיות אידיוט בשביל לא לקלוט.

"אתה פאקינג חולה נפש." הדפתי את חזהו. "כולכם חולי נפש," אמרתי לשאר.

אבא שלי תפס אותי בשיער והטיח את הפנים שלי בקיר הקרוב ביותר. הוא הצמיד אותי אליו כשהתקרב לאוזני. "אם הדבר הכי גרוע שקורה בחיים הקטנים והעלובים שלך, הוא שאישה מהממת רוצה את הזין שלך במקום את הזין של בעלה, אז אתה בן מזל." הוא הרפה מהשיער שלי, ואז התרחק, העביר יד על חזית החליפה שלו כאילו אני זה שפגע בו. "אמרתי שזה מספיק. עכשיו, לך לחדר שלך." הוא העביר יד על פניו. "ותתלבש, בשם אלוהים."

בלי לומר מילה נוספת, חזרתי לחדר שלי. סגרתי את הדלת, צנחתי על מיטתי, הדלקתי ג'וינט והבטתי בתקרה. ניסיתי לגרום לגוף שלי להפסיק לרעוד. קיוויתי שדפיקות הלב שלי יירגעו.

כמה חודשים לאחר מכן, האישה הזאת הפסיקה להגיע לבראנץ'. אולי היא קיבלה את כל מה שהייתה צריכה ופשוט פרשה. אולי היא עברה אל הקורבן הבא שלה. או שאולי בעלה גילה והחליט שהוא לא מתעניין בשיתוף. לא היה אכפת לי, פשוט שמחתי שהיא נעלמה.

שנאתי אותה.

שנאתי את כולם.

שנאתי את אמא שלי כי היא שימשה בסך הכול סרסורית של הבן שלה. שנאתי את אבא שלי על שאִפשר את זה. בזמן שהוא הסתובב והזדיין בכל רחבי ניו יורק, אני הייתי בבית והוטרדתי מינית על ידי סוג של אמא של סטיפלר, מהסרט אמריקן פאי.

שנאתי את הגבר שהיא הייתה נשואה לו, על שלא טיפל בבעיות שלו בבית.

שמעתי אנשים אומרים שאפילו השעה האפלה ביותר נמשכת שישים דקות בלבד. זיהיתי את הבולשיט. השעון התחיל לתקתק אצלי באחר הצהריים של אחד מימי ראשון לפני חודשים רבים, ועדיין חיכיתי שהוא יפסיק.

מעצם הגדרתה, האפלה הייתה היעדר אור. כששביב התקווה האחרון כבה, הגיעה האפלה. זה היה כמעט רומנטי, איך שהיא חמקה פנימה וסיפקה לי נחמה. כשכל השאר נעלם, שררה אפלה.

יש אנשים שנמלטו מהאפלה.

אני אימצתי אותה.

יש אנשים שפחדו ממנה.

אני נהפכתי לחלק ממנה.

פרק 1
אניסטון

בת עשרים וחמש

כשגדלים כבני מלוכה, צריכים לעמוד בסטנדרטים מסוימים.

כתפיים לאחור.

סנטר זקוף.

חיוך.

תקפידי על הנימוס.

אל תרימי את הקול.

ללא יוצא מן הכלל. טוב, אלא אם אתם אחי. ליאם הציג את הזין שלו לראווה ברחבי איילסוויק כמו סוס הרבעה, ואף אחד לא אמר מילה. הייתי נסיכה נעימה כלפי חוץ, וסוררת וסקרנית מבפנים. נסיכות לא פעלו לפי הדחפים שלהן, הן הדחיקו אותם. חינכו אותנו לשחק תפקיד, לא לביים את הסצנה.

הממלכה שלנו הייתה בסך הכול אי קטן בין חופי אירלנד וסקוטלנד, אבל פיצינו על זה בעושר. לכן אבי שלט ביד ברזל. אנשים לא אהבו אותו בגלל שהיה רחום וחומל. הם צייתו לו, כי חששו ממה שיקרה אם לא יעשו זאת.

הארמון שלנו ניצב על ראש גבעה והשקיף על הים האירי. בזכות החזית הלבנה, הגג הכחול, המגדלים העגולים והקשתות מעל שדרות העמודים, הוא התנשא מעל הכפר כמו קדוש המשקיף על בני עדתו. אם הארמון היה מקדש, אז החדר שלי היה עבורי בית תפילה פרטי. מבין מאתיים שישים וארבעה החדרים, החדר שלי היה הכי פחות מפואר. השארתי את הפאר ואת המעמד לאבי ולאחי. הם אהבו את הריגוש שבמראית עין. אני העדפתי פשטות.

עמדתי ליד חלון החדר שלי והבטתי אל הגן. כתמים של דרדר סגול ואברש כיסו את הדשא הירוק. חמניות צהובות הוסיפו נקודות זוהרות כמו שמש. ממש מאחורי הגן ניצב גשר מרוצף אבן שהיה מקושת מעל נחל צלול, שזרם פנימה מהים. כשהייתי ילדה קטנה, עמדתי על הגשר הזה והשלכתי חלוקי אבן לתוך הנחל. תמיד ניסיתי להיות יותר טובה מליאם. בדרך כלל הפסדתי, אבל זה אף פעם לא מנע ממני לנסות, יום אחרי יום, עד שחסמו את הגשר. מאחוריו ניצבה בקתה למרגלות גבעה מדושאת. אמא פקדה עלינו בחומרה להתרחק מהבקתה הזאת. לחישות במסדרונות טענו שהמקום רדוף רוחות, ולכן אף אחד לא הלך לשם. המשרתים טענו שהם שמעו לפעמים צרחות בחשכת הלילה. אמא אמרה שאלו רק אגדות, שהבקתה ישנה ורעועה ומהווה סכנה לכולנו. ליאם ואני ניסינו פעם ללכת לבקתה כדי לבדוק בעצמנו. אבא עצר אותנו לפני שהגענו לשם. למחרת הגשר נחסם. לפעמים, בלילה, חיכיתי לצעקות האלה כדי לבדוק אם הן אמיתיות, לדעת אם זו הסיבה שאבא חסם את דרכנו. תמיד נרדמתי לפני שהן נשמעו.

התגעגעתי לאמא שלי.

התגעגעתי לחיוך, לצחוק ולדברי החוכמה שלה.

התגעגעתי לסיפורים שלה לפני השינה על נסיכות יפהפיות שניצלו בידי אבירים יפי תואר. ואז, עם דמעות בעיניים, היא הייתה אומרת לי כמה חשוב שאהיה מסוגלת להציל את עצמי. היא אמרה שאני צריכה להיזהר מהאבירים, כי לפעמים הסודות האפלים ביותר טמונים מתחת לשריון נוצץ במיוחד.

"לכל סיפור יש נבל, מ'ודייל." מ'ודייל פירושו יקירתי בגאלית. היא אמרה את המילה בצורה שגרמה לי להרגיש שהמציאו את המילה במיוחד בשבילי. "לא משנה כמה תשתדלי להיות בסדר, בסופו של דבר את תשחקי בתפקיד הנבל בסיפור של מישהו." היא נהגה להעביר את ידה על ראשי וללטף את השיער שלי בחיוך. "אבל אפילו לנבלים מגיע להיות מאושרים."

היא הייתה מלכה במלוא מובן המילה. אצילית, מעודנת, חזקה. השידוך המושלם לאבא שלי. עד שהסרטן שבה אותה כבת ערובה במיטתה. זה התחיל בריאות, אבל התפשט במהירות לשאר איברי גופה. החזקתי את ידה כשנהייתה שברירית וחלשה. ראיתי את האש בעיניה נכבית, בימים שבהם בקושי הצליחה להשאיר אותן פקוחות. הסטתי את שערה מהמצח רגע לפני שעצמה את עיניה בפעם האחרונה, והבטחתי לה שאהיה הגיבורה של הסיפור שלי.

עכשיו, אישה שלא הייתה מבוגרת ממני בהרבה, חבשה את הכתר של אמי, ישנה במיטתה וקראה לעצמה מלכה.

החריקה השקטה של דלת החדר שלי העירה אותי מהזיכרונות.

הסתובבתי וראיתי את אמי החורגת, סיידי, עומדת ליד הדלת. שערה הבלונדיני היה אסוף לאחור בצמה. היא הייתה לבושה בצורה מושלמת, בעוד אני לבשתי מכנסי יוגה וחולצת טריקו ורודה. האיפור שלה היה ללא רבב והשמלה הצהובה הרכה שלבשה הבהירה עוד יותר את עיניה הכחולות. לא שנאתי אותה, לא באמת. בתור אדם, סיידי הייתה אישה חביבה, עדינה ואצילית לא פחות מאמא שלי. היינו יכולות להיות חברות טובות, במיוחד משום שגילה היה קרוב יותר לגילי מאשר לגילו של אבא שלי. בתור אם חורגת, זה היה פשוט מוזר.

ועוד יותר מוזר שהיא הייתה בחדר שלי.

היא פתחה את הדלת לרווחה. "אפשר להיכנס?"

"יש בעיה?"

סיידי מעולם לא הגיעה לחדר שלי. רוב הזמן היא נשארה בגן, בספרייה או הסתגרה בחדרה.

היא נכנסה בשקט פנימה. לחייה הוורודות היו סמוקות מהרגיל. "את נוסעת לניו יורק."

"לאמריקה?" בלבול התפשט בפניי וכיווץ את גבותיי. "מתי? למה? אבא שלי יודע על זה?" איש לא עשה דבר בארמון ללא רשותו של אבא.

גריי ואן דורן עבר את מפתן החדר שלי. נוכחותו המאיימת שידרה עליונות. בזכות עיניים כחולות חודרות, שפתיים מלאות וקו לסת חד, הוא היה מהמם ומרתיע באותה מידה. רצף מחשבות שטף אותי, והן נערמו זו על גבי זו וגרמו ללב שלי לפעום במהירות ובכבדות. גריי בדרך כלל הגיע לארמון רק כדי לדון עם אבא שלי בענייני עבודה. אבא לא היה כאן, וגריי עמד בפתח החדר.

למה?

קולו היה שקט וחלקלק. אפילו מרגיע. אבל מסיבות שעדיין לא גיליתי, דבריו העלו צמרמורת במעלה גווי. "את נוסעת בגלל אבא שלך."