שקיעת הקולונל

פרק ראשון: שקיעת הקולונל

קודם אני צריך לכבות את הסיגריה...

זאת היתה אולי הסיגריה העשרים שכיבה מתחילת הערב. הוא היה קרוב למחנק ופיו ולשונו כמעט איבדו את תחושת הטעם מרוב סיגריות. תראה את האדים שהצטברו על החלון. ואיזה שקט! כל דפיקה על הדלת הפרה את שתיקתו המלטפת של הגשם. לא היו אלא גשם וצליל נקישתו החדגונית על הרעפים הישנים ועל המרזב החלוד, שנעשו גם הם חלק מהדממה. אני זוכר רק פעם אחת בכל ימי חיי שראיתי את הרעפים בשעת שקיעה.

יופי נוגה היה לרעפים האדמדמים בשעת בין הערביים שלאחר הגשם, מעט לפני השקיעה. באותם ימים רק החלה לבצבץ השיבה בצדעיו. אז עדיין הלך בתקיפות, ראשו זקוף והאדמה שתחת רגליו מוחשית. הוא לא קמל אז עדיין, פניו טרם התקמטו וחריצי התדהמה והבהלה טרם נחרתו במצחו. ולמרות זאת, רבותי, אני צריך קודם כול לכבות את הסיגריה, אחר כך לקום ולשים את מעיל הגשם מעל הראש ולגשת לשער. תדפקו, תדפקו על השער, תהיו מי שתהיו! כבר שנים לא שמעתי בשורות טובות, וגם עכשיו, בשעת לילה כזאת, אני לא מצפה להן. בואו נראה: אם השעון הישן הזה לא מקדים ולא מפגר, השעה אמורה להיות בערך שלוש וחצי אחר חצות. ותראה את האדים שעל החלון... תדפוק, תדפוק על השער, יקירי. תדפוק בכל הכוח עד שתעיר גם את המתים. אבל אני לא מתכוון לצאת מהמרפסת אל החצר לפני שאשים את מעיל הגשם מעל הראש ואנעל את הערדליים. הלוא אתה רואה בעצמך איך הגשם ניתך. ובכלל... אני צריך להדליק את האור במרפסת ורק אז לרדת במדרגות. אתה רוצה שאמעד בחושך הזה ואפול ואפרוק את הכתף?... אני בא. אני רק מתפלל לאלוהים שהאור לא דולק במרתף אצל אמיר, אנסה לא לאבד את העשתונות ולא להיראות מופתע ונסער כשאפתח את השער. אני יודע, אני יודע שאסור שיבחינו ברעד בעפעפיים או מתחת לסנטר, אסור בהחלט! אבל אין לי שליטה על העפעף השמאלי הארור. ברגע שאני מתרכז במשהו הוא מתחיל לפרפר מאליו. אם רק העפעף השמאלי הארור הזה... רגע אדוני, רק רגע... כן... אני בא... קצת סבלנות...

למה לו לשאול מי זה דופק על שער ביתו בשעת לילה מאוחרת כזאת? לא שלא היה לו אומץ לשאול, זה בכלל לא העניין. אלא שמחשבה כזאת לא עלתה על דעתו מכיוון שידע שבעצם זה לא ישנה כלום. מניסיונו ידע שאם דלת כלשהי נועדה להישאר סגורה למשך הלילה, גם נקישות רמות לא יחרידוה.

למרות הכול, אני מוכרח להסדיר את הנשימה. לא שאני מתכוון לתת לעצמי לחשוב על כמות הסיגריות שאני מעשן יום ולילה וברגע מעורער אחד לקבל אחת מאותן החלטות חפוזות ולגמרי לא מעשיות. אבל כדי שאוכל לשלוט בעצבי ברגע שאפתח את השער וכדי שהתנשמותי לא תתפרש כסערת נפש, אני מוכרח למצוא כל דרך להסדיר את הנשימה ואז לפתוח את השער בקור רוח גמור.

"כבוד הקולונל?"

"כן... אדוני."

"זה אתה? הקולונל?"

"כן אדוני, מי ציפית שאהיה?!"

"אז למה אתה לא פותח את השער?"

"כבר, כבר אני פותח... אני מחפש את המפתח. הנה הוא... מצאתי אותו. אבל לא, זה המפתח לכספת, אני צריך ללכת ולהביא את ה... את המפתח, תסלחו לי... רק רגע אחד."

איפה הנחתי אותו, על המדף או על השולחן? אני הרי תמיד מחזיק את המפתח בכיס, מפני ש... טוב, ליתר ביטחון. אבל אחרי שחזרתי הביתה בערב, לא יצאתי שוב כדי שלא איאלץ להחליף את הבגדים הרטובים. אלא אם כן שמתי את המפתח יחד עם חרוזי התפילה והמצית - המצית הגרמני ההוא שכבר לא עובד - על דופן התנור, מתחת לתמונתו של הקולונל,* כן, בדיוק...

[* המספר, שהיה קולונל בצבא השאה, מתייחס כאן לקולונל מוֹחַמַד־תַקִי ח'אן פֶּסיָאן, קצין בכיר שרכש את הכשרתו הצבאית בגרמניה וחזר לאיראן למלא שורה של תפקידים בכירים. בנובמבר 1915 הצליח, כמפקד הז'נדרמריה של הַמדָאן, להדוף כוחות של קוזקים איראנים פרו־רוסים, אך מאוחר יותר נהדף בידי הכוחות הרוסיים עצמם וגלה לגרמניה. במהלך שהותו בה הוכשר בחיל האוויר הגרמני ושירת כטייס וכן תרגם ספרות לפרסית וממנה. ב־1920 שב לאיראן ועמד בראש הז'נדרמריה במחוז ח'וֹראסאן. בהפיכה צבאית מהירה הדיח את מושל המחוז, אחמד קַוָאם, אך הלה נעשה מאוחר יותר ראש ממשלת איראן וכוחותיו ערפו את ראשו של פסיאן. בזכות עמידתו העיקשת נגד חדירת כוחות זרים לאדמת איראן, הוא נחשב לאחד מסמלי הפטריוטיזם האיראני, ואחד מבניו של הקולונל־המספר, מוחמד־תקי, קרוי על שמו.]

הנה הוא. בדיוק מתחת למגפיים השחורים והבוהקים של הקולונל וליד תמונתו של מוֹחַמַד־תַקִי, תמונה שצילם בשביל רישיון הנהיגה, וכבר שנתיים, אולי שלוש, היא מונחת כאן ליד המגפיים השחורים והבוהקים של הקולונל כדי שיתרגל להביט בבנו. כן, אני רוצה להתרגל להביט בתמונות של הילדים שלי. בעצם התעוררה התחושה הזו אצל הקולונל כצעד של הגנה עצמית. כשהציב את תמונת בנו לנגד עיניו, רצה להתמודד עם משהו, רצה להבטיח שהדבר הזה, אותו גל שהתרומם מעומק לבו ותקף את ראשו, לא יפתיע אותו. שכן האמין כי כל עוד תמונתו של מוחמד־תקי ניצבת מול עיניו, הוא ער לבנו בכל רגע ורגע ועל כן לא יופתע על ידי הזיכרון. אלא שלמעשה, ההתבוננות המתמדת בתמונתו של מוחמד־תקי חשפה אותו בלי הרף למתקפה מצד אותו הדבר שהוא עצמו ביקש להשמיד. כך התעמת הקולונל שוב ושוב עם הדבר שסירב לקבל, בדיוק כמו העימותים וההתמודדויות בתמרונים צבאיים, ואולי: כמו המלחמה עצמה. המכה הניצחת במלחמה ניחתת תמיד בהפתעה. תוכל לסכלה רק אם תהיה מוכן. אולי אותה אמונה היא שהביאה אותו להציב מול עיניו במשך למעלה ממחצית המאה תמונה בגודל מלא של הקולונל. והוא רצה, רצה נואשות, להציב גם את תמונת אשתו מתחת לחוד הסיף של הקולונל, בדיוק בפינה השמאלית של מסגרת התמונה, ולהסתכל עליה. אבל... לא יכולתי. ואני עדיין לא יכול. את תמונתה של פַּרבָאנֶה, לעומת זאת, הצליח עד מהרה להציב מתחת למגפיו של הקולונל. את תמונתה של פרבאנה העמיד בפינה הימנית של המסגרת, ליד תמונתו של מוחמד־תקי, בדיוק שלושה ימים ושלושה לילות אחרי שלא חזרה הביתה, וכעת, בחודשיים האחרונים, ניסה להתרגל להביט בתמונה הקטנה של בתו, וגם בתמונתו של מסעוד, שבבית קראו לו "מצח נמוך" והילדים כינו אותו "קוצ'ק גַ'נגַלי"!*...

[* מִירזָא קוּצַ'ק ח'אן, מייסד נֶהְזַתֶ גַ'נגַל, "תנועת היערות" - תנועת גרילה שפעלה ביערות צפון איראן נגד הכוחות המלוכניים שסיכלו, בתמיכה של בריגדת הקוזקים הרוסים בפיקודו של הגנרל ליאחוב, את הישגי המהפכה החוקתית משנת 1906. ב־1920 הכריז קוצ'ק ח'אן על הרפובליקה הסוציאליסטית של גילאן, אך הובס לאחר כשנה בידי כוחות הצבא. הוא קפא למוות ביערות שנמלט אליהם. עם מציאת גופתו, נערף ראשו והוצג לראווה. כמו קולונל פסיאן, גם קוצ'ק ח'אן נחשב לפטריוט איראני שלחם נגד המעורבות הזרה באיראן.]

"המפתח אצלי, הנה מצאתי אותו. כבר, כבר אני פותח את השער. בבקשה, ערב טוב!"

האור החיוור שבקע מחופת הכלולות* שבקצה הרחוב האיר שוב, כמו הלבנה, את פניו של הקולונל, ואילו את כתפיהם של האנשים, הנתונות במעילי דובון בצבע זית, האיר מאחור. האור שהתמזג עם טיפות הגשם התערפל בלבן והאיר את כותפותיהם ואת שולי כובעיהם ומעט מצדודיותיהם, והסב את תשומת לבו של הקולונל לכך ששניהם צעירים, שניהם נושאים נשק על הכתף ושניהם... ואולי משום כך לא שמע הקולונל את עצמו מברכם בערב טוב ורק אמר מוכנית שלום, והמתין כנוע לשני הצעירים שיגידו משהו, כל דבר שהוא, ויחליטו משהו, מה שלא יהיה. הם לא התמהמהו. אחד מהם הוציא פנס מכיס מעילו וכיוון את אורו הבוהק אל פניו של הקולונל - אף שהיו מוארים באלומת האור הבהירה מן החופה - ואחר כך האיר על החצר שטופת הגשם. לפני שהספיקו מימי הברֵכה לנצנץ באור הפנס, הוא הטה אותו חדוֹת כלפי מטה וכיבה אותו בדיוק מעל ערדליו הנעולים למחצה של הקולונל, אולי מפני שהמתין להחלטה או לצעד כלשהם מצד חברו.

[* בימי מלחמת איראן־עיראק נהגו להקים ברחובות מעין חופת כלולות מוארת ומקושטת לזכר כל חייל שנפל בטרם נישא.]

הקולונל היה מלא שאלות כרימון. למען האמת, בעומדו כך תחת הגשם, כתפיו בולטות וגבו קמור ומבטו יציב ומבוהל, הוא דמה בדיוק לסימן שאלה ששורבט ביד מרושלת; ואולם שום שאלה לא יצאה מפיו. לאמתו של דבר, לשונו כאילו דבקה לחכו, ואפילו דברי הנימוסין המסורתיים שלנו כמו פרחו מזיכרונו. הוא רק הביט, הביט בשני הצעירים שהמשיכו לעמוד מחוץ לשער כבוחנים איזו נקודה נעלמה בַּדממה, בין הטיפות שריצדו לאורה של החופה.

שיסתכלו על מה שהם רוצים, גלוי או נעלם; מה שהעסיק את הקולונל - מלבד הפחד שזרם כמו נהר בעומק ישותו - היה גילם של שני הצעירים, שהיה קרוב לגילם של מוחמד־תקי ושל קוצ'ק שלו. הוא חשב שאילו חי מוחמד־תקי, היה בן עשרים ואחת בדיוק בשנים עשר בחודש אֶסְפַנְד* שנת 1983, ומסעוד, אילו חי, היה עכשיו כבן עשרים ושש.

[* החודש השנים עשר בלוח השנה הפרסי, בין פברואר למרץ.]

אבל מה הייתי צריך לעשות? מה הייתי צריך לעשות? לא יכולתי... לא יכולתי לעשות שום דבר, הדברים יצאו משליטתי. הילדים גדלו. כל אחד מהם היה אדון לעצמו וכבר לא היתה להם סיבה להקשיב לי. הרי לא יכולתי לצוות עליהם שלא יהיו חמומי מוח... מסביב התחוללה מהפכה, מהפכה. ובמהפכה כל אחד עסוק ברווח האישי שלו, פרט לצעירים. הנעורים... הנעורים... אי אפשר לומר על הצעירים שהם עסוקים ברווח של עצמם. כל צעיר מחפש במהפכה את האמת שלו, את האמת הקיומית שלו; וחוץ מזה, בשביל צעירים מהפכה היא הריגוש העילאי. בשיאו של הריגוש הזה, הצעיר דומה ליונה שנוסקת אל עבר השמש ועפה גבוה כל כך עד שהיא נשרפת בלהט השמש, כזה הוא בדיוק שיא האמת של הנעורים! כך קרה שהמהפכה לקחה אליה את הילדים שלי ועכשיו אני לא מצליח אפילו לדמיין באיזו נקודת שיא נשרף או עדיין עולה בלהבות כל אחד מהם. אוי... אוי לשכנַי או לבני עירי או לבני מולדתי אם אחד מצעיריהם יחזור שרוף למחצה מאזורי האש וימצא שהאמת שלו אינה אלא שקר ואמונות טפלות. ואז החתיכות המותכות האלה... השיטפון המותך הזה... השיטפון המותך הזה...

 "בנַי... ילדַי!... תיכנסו, בבקשה. למה אתם עומדים בחוץ?"

מה עוד יכול היה לומר? גם אילו הראו לו תעודות מזהות לא היה מתנגד שייכנסו, לא היה יכול להתנגד. האמת היא שאני מפחד. הרבה זמן שאני מפחד. אולי יכול היה לא לנעול את שער החצר, אבל אותו אירוע שעלול היה לקרות לולא נעל את השער קרה ממילא. נעילת שער החצר היתה לקולונל לטבע שני, והוא נעל אותו לא מטעמי זהירות או הגנה על משהו, אלא רק מתוך הרגל שנבע מפחד. אני פוחד, רבותי. פוחד. אני לא יודע ממה או בגלל איזה כוח. אני רק יודע שהאדם הוא משהו שמעבר לבגדים שעל גופו, ומכיוון שרוב הזמן מוחי מדמיין את עצמי, בעל כורחי, עירום וגס, אני נזכר באימה בעדרי הפרא של הפרים, אותם עדרים שכנראה ראיתי פעם בקולנוע, ואני עוצם את עיני. בעצם עיני נעצמות מאליהן מעוצמת האימה, כי גל מפלצתי של אנשים עם קרניים משונות על המצח - כמו אלה שראיתי בקולנוע - בא להשמיד הכול, וגם אותי, להשמיד את גל העצמות העלוב הזה. סיוט, רבותי.

"אז אולי תתכבדו ותשבו? בבקשה... הכיסאות האלה אמנם כבר מרופטים וכשמתיישבים עליהם הם חורקים כמו פיתה יבשה, אבל הפתגם אומר שהאורח הוא אורח גם אם דלה הפת... כך או כך, בבקשה לשבת!"

אני מניח שהם יֵשבו, לא?... כן, הם יושבים. המגבת, כן...

הוא היה יכול לקחת את המגבת ולייבש את שערו הלבן הרטוב מגשם ואת הרטיבות שעל צווארו ומצחו וגבותיו, אבל הוא איחר את המועד, נזכר מאוחר מדי. העובדה שהצליח להדליק את הסיגריה ולשבת בגבו לתנור על הכיסא, שגונו כגון האופיום, השרתה עליו שביעות רצון מסוימת ואפילו רוגע, זאת אף על פי שנאלץ להחזיק את פרק ידו הימנית בשמאלו כדי לעצור את הרעד הקבוע ביד. וגרועה מהיד היתה הסיגריה שהחזיק בין שתי אצבעותיו ושהתנועעה ללא הרף. העיר שלנו היא לא מרכז המחוז, היא לא גדולה עד כדי כך שאנשיה לא יכירו זה את זה. לכן, אם רק אצליח להתרכז ולשלוט בעצבי, אני בטוח שאוכל לזהות את אורחַי, אולי דרך הוריהם. אני לא בן המקום, אמנם, ובכל זאת אני מתגורר כאן הרבה זמן, ופרבאנה שלי נולדה כאן. אמיר, בני הבכור, היה אז בן לא יותר מחמש עשרה, והבנים האחרים שלי היו צעירים כל כך שהם דיברו במבטא המקומי בתוך זמן קצר. אם רק המוח שלי ישתף פעולה, בטח אוכל לחלץ מפי אורחי שהם הכירו את מסעוד ואת מוחמד־תקי ואולי היו אפילו מיודדים אתם, אולי ישבו באותה כיתה, על אותו ספסל, אולי הכירו בלילות הטרופים של המהפכה, מה?

לא. הם היו כבויים וחפויי ראש, כאילו התביישו להיות שם.

הצעיר שהזכיר לקולונל את מוחמד־תקי - או שהקולונל רצה להאמין שהוא מזכיר אותו - לא התאפק עוד, נעמד מול תמונתו הגדולה של הקולונל, לטש עיניים בתצלום של מוחמד־תקי ונותר לעמוד כך רגעים ארוכים כשברדס מעילו תלוי בין כתפיו. הצעיר השני, שתווי פניו ומידותיו דמו בעיני הקולונל לאלה של מסעוד, נשאר לשבת מולו, מרפקיו על השולחן, אצבעותיו שלובות, והביט במשהו - אולי בחלק הפרום של מפת השולחן הישנה - והמשיך לשתוק.

הנעורים... הנעורים... הצעירים כמו נבראים מבוישים, אבל קיומם אוצר כוח וכישרון בלתי רגילים, שעלולים להופכם במהירות נדירה ליצורים הכי נבזיים על פני האדמה. יצורים שלאורך ההיסטוריה לא בחלו בשום מעשה ובשום פשע. אולי, בהסתמך על היכולת הזאת, מטילים עליהם תמיד לבצע את הפשעים הכי נתעבים בהיסטוריה, משימה שהצעירים הוכיחו שוב ושוב שהם מצטיינים בה. איזה תפקיד! אבל... מה אתנו? אנחנו, שבמודע או שלא במודע שולחים את החֵמר הרך הזה לרחובות כך שייפול כחומר ביד היוצר בידי סוחרי הרשע, ומחכים שאותו חֵמר שנחטף מאתנו יחזור בצורת חרב שתאיים על צווארינו?

"מוחמד־תקי שלי היה בשנה הראשונה ללימודי הרפואה..."

"הכרתי אותו... אני הכרתי אותו..."...