כל קשר בין הדמויות

א.
ואולי, אחרי הכול, המסקנה אליה הוא הגיע הייתה דווקא בנושא אחר: כמה כוח יש למילים, וכמה, באותה מידה, הן כלום, קביים לפֶה צולע; ניסיון, כמעט יחידי, לבקש עדות למה שמעבר להן. היו לו הוכחות לכך, אך הן היו רק בעברית.

ב. 
הוא עדיין גורב את הגרביים שקיבלו פעם במטוס, הוא לא זוכר באיזו טיסה. היא, השתמשה בשלה ככיסוי ידיים נגד הקור ולאחר הנחיתה השאירה אותם בכיס המושב. הם כמה שנים טובות ביחד; חתונה מצומצמת, לא היה Save The Date, לא היו מגנטים. 
הוא אוהב מגבות קשות, הוא לא אוהב מגבות חדשות. הוא צריך את זה כמו נייר שיוף. החדשות שייכות לה. עוד מעט, בגלל עבודות הרכבת הקלה, תהיה מצוקת חניה באזור שהם גרים בו. כרגע זה עוד בסדר. סוכם ביניהם: מי שמחנה את המכונית, שולח הודעת טקסט עם המיקום בשביל הבוקר שלמחרת. כבר הרבה זמן שהם לא משתמשים במכונית. עם הסֶגר שהמגפה כפתה, אחד מהם יורד פעם בשבוע למכונית להתניע אותה בשביל המצבר. עם הזמן זה עבר לפעם ביומיים. 

ג. 
מדי פעם, כשהיא לא לידו, הוא אומר "לבריאות" למקרה שהתעטשה. היא לא יודעת על זה, מבחינתו היא גם לא צריכה לדעת. אם הוא במקום ציבורי, הוא נוהג לשים את כף היד על הפה כדי שלא יראו את תנועות השפתיים שלו, ואומר את זה כמה פעמים כדי שזה יתפוס, מראש, את כל היום. כשהיא מצוננת הוא מכפיל את זה ומוסיף בלב את המשפט "לא אומרים פעמיים" למקרה שהפריז, וזאת כדי לבטל לאחור. 
הם אוהבים ללכת לקולנוע. אהבו. עם החשכת האורות הם עוברים למיקום טוב יותר. הם אוהבים ליפול לתוך הזמן, לתת למיזוג האולם לעבור עליהם ואז להתכסות בו. בכל פעם שיש פרסומות הוא נזכר באותה אחת מהילדוּת שלו. אולי בגלל רצף קולנועי, שבוע מרוכז, כיתתי, שבו היא הופיעה מדי יום. לא היה בה משהו מיוחד, בפרסומת הזאת, אבל הוא כמו מצפה שהיא שוב תפציע. 
עם הזמן, בלי שהם דיברו על זה, כשעל המסך מתחילים להופיע קדימונים לסרטים עתידיים, הם שמים יד, כל אחד על משענת הגב של השני, ומסמנים עם נגיעה קלה בעורף כשמשהו מהמרקע מוצא חן בעיניהם. אם אחד מהם היה נמהר מדי, התחרט עם הצפייה, הוא מבצע תנועת מחיקה במגע על אותו אזור שזה מכבר לוּטף. אחרי זה, בדרך החוצה )כמעט תמיד אותה גלידה, כמעט תמיד אותו קולנוע( הם משקללים את זה. הם לא זוכרים מתי זה התחיל, הנגיעות האלה בעורף, אבל אחד מהם – לא חשוב מי – פוחד שהם יפסיקו לדבר ביניהם מרוב שהם מכירים אחד את השנייה. 
יום אחרי, הוא תופס את הירך שלה בהפתעה, לופת עד כאב ולא משחרר, ושואל אותה מה הדבר הראשון שהיא הכי זוכרת מהסרט. הוא משחרר רק כשהיא עונה. לפעמים זו דקה ארוכה של כאב מצמית. עם כאב הלפיתה, הלא מודע שלה הוא שעונה. זה לפחות מה שהוא מספר לעצמו. יש והיא מכינה תשובות בזמן הצפייה כדי שזה יהיה קצר כשזה יפגוש אותה. הוא לא יודע את זה באופן ודאי, אבל הוא לוקח את זה בחשבון. הוא עושה לה את הדבר הזה יום לאחר הסרט. הוא יכול לעשות את זה ביום אחר, כשההובלה לגורם ההפתעה קהה יותר, אבל זה די והותר. הוא מסתפק בכאב הזה. 

ד. 
הוא אוהב לראות בזווית העין אנשים שהוא מכיר ולהיתקל בהם בכוונה תוך כדי הליכה; אז, כשבלשונם כבר מנוסח הכעס, הם מסתובבים לראות מי זה שדחף אותם, אבל צחוקם הוא שמחכה להם עם סליחתו הכנה, צחוק שהוא בוראו. הוא אוהב לראות איך הם מעבדים את כל מהלכו זה, לאחור. כרגע זה עדיין מצחיק אותה כשהוא עושה את זה. היא אפילו מסמנת לו אנשים מבעוד מועד כשהם הולכים ביחד ברחבי העיר. 
הוא לא טיפוס של חורף. גם לא של קיץ. הוא טיפוס של מעברי עונות. בכך, הרוויח ארבע פעמים לעומת אנשים של עונה מסוימת. גם היא טיפוס של מעברי עונות. מלבדה הוא לא הכיר עוד טיפוס של מעברי עונות. 

ה. 
לילה אחד הם לקחו ספריי שחור וריססו בכל מיני מקומות בעיר את המשפט "כאן ראינו אחד את השנייה בפעם הראשונה". 

ו. 
הכירו בכנס ספרותי. התנועות שלה היו כל כך נשיות, עד שבהתחלה הוא חשב שהיא טרנסג'נדר. צרפתייה במקור, מִבטא ברב התדרים. הוא התבייש במחשבה שעלתה בראשו, אבל עוד לפני ששאל היא עצרה אותו ואמרה "יהודייה, אתה יכול להירגע". הוא הצליח, די באלגנטיות, לעשות את זה ככה שזה לא מה שהוא רצה לשאול והוא המשיך להקשיב על ההבדל בין צרפתית לצרפתית־בלגית. זה הלך בערך ככה: 
"לא, התכוונתי צרפתייה או בלגית. תמיד רציתי להבדיל בין שתיהן. תגידי למשל את אותו המשפט בצרפתית ואחרי זה בצרפתית–בלגית. לא, תגידי פעמיים ואני אנסה לנחש מה זה מה." 
וככה זה המשיך. הוא התחיל אִתה כמו לוויתן שרואה ספינה ומתחיל לעשות הצגות. בסוף זה הצליח לו. כנס ספרותי, הוא ישב ושתה בבר המלון בזמן שעל הבמה נערך הדיון של המושב הראשון, "הבלש בעידן הסיגריה האלקטרונית", וגם ככה זה היה די והותר כדי שהוא יבוז לעצמו; הוא לא הילד הרע של שום עולם, בטח לא של עולם הספרות, אם קיים כזה, ושום טריק כמו לשבת בבר ולהפגין חוסר התעניינות לא יעזור בשביל להדגיש חוסר שייכות. אין, ולא תהיה לעולם, שום אפשרות הוכחה. יש רק חוק אחד והוא כולל: כל הסופרים, כולם, נהנים להראות כמה הם לא שייכים לשום קליקה. ובמיוחד אוהבים להצהיר על זה. 
הוא לא אהב את איך שהוא דיבר במושב שהוא הוזמן אליו. 
ההשתתפות בכנס הייתה תשורה מההוצאה שלו. הם דחפו את זה. הוא חשש שזה במקום חוזה לספר חדש, אבל הוא לא העז לשאול. אסור לתת לאנשים רעיונות. באותה תקופה הספרות הבלשית תפסה תאוצה מחודשת, ולאט־לאט סופרים נחשבים זנחו את עברם ובחרו בעלילה בלבד. הדבר הזה לא הרפה ממנו; לחשוב שיש בה, באותה סוגה ספרותית, בועת התנשאות חבויה, כזאת שמתפוצצת פנימה לתוך פה הכותב אותה, שהדברים מהונדסים במפגיע ושאותם כותבים מתהדרים בפקידותיוּת, כמעט פרוצדורלית, של כתיבה, כזאת הכוללת עבודת כפיים של שזירה. אותה הישענות על האסתטיקה של הטכניקה, קיבלה תוקף כשהם – כותבים אלה שעברו לכתוב ספרות בלשית – לא שכחו להשרות את ההרגשה שהפראיירים, מי שהיו פעם הם, נשארו מאחור, מחוץ לפלייליסט, עם הפרוזה הפיוטית שלהם. אבל הדבר הנכון להגיד היה שהוא הרגיש שפולשים לו אל התחום. שעד עכשיו הוא זכה לזלזול ממוספי העיתונים כסופר של סוגה ספרותית זאת, ואילו עכשיו, כשהספרות הבלשית קיבלה ארומה איכותית, הוא נפל בין הכיסאות והיו אלה כיסאות רפאים. מדי פעם כוכב חדש של הספרות הבלשית הזכיר אותו באחד הראיונות כמקור השראה, אבל זה לוּוה במעין הוקרה לכאורתית, כמעט קאמפית, והוא הרגיש שהוא חלק ממופע ראווה זדוני, אפילו כזה שמועבר בקבוצות פרטיות. זה מה שהוא הרגיש. 
הם הזמינו את אותו משקה. הוא הציע לה לצאת לסיגריה, אבל היא אמרה שבע שנים וארבעה שבועות. הוא חייך. יכול היה לדבר אתה בעברית, אבל לוויתן שרואה ספינה. מה שהיה מתוחכם נפל אל שפה מגשרת – אנגלית – ומשם הגיע אל הצד השני פשוטו כמשמעו, ללא רבדים נוספים. זה היה טוב ככה. בגלל זה הם שכבו באותו ערב. זה לפחות מה שהוא סיפר לעצמו בבוקר שלמחרת. 
היא מתרגמת, בעיקר עבור הוצאת ספרים קטנה אחת, בצרפת. אם רוצים, אז אפשר להגיד בוטיק, אבל רק בכוח. מהפנים אל החוץ; עברית לצרפתית )"אם היית סושי היית אינסייד אאוט".( רק ספרי עיון, הוא לא שמע עליהם. היא אהבה את ישראל בדיוק כמו שהיא שנאה את צרפת. תלוי במצב הרוח. בכל פעם שהיא ניסתה לעבור לעברית, הוא החזיר את זה. 
שיער שחור, קצר, אבל לא קצר מדי. סנטר שרק דרכו – והיא זאת שאמרה לו את זה – הוא לא היה צריך לברר אם היא צרפתייה אמיתית. זה היה לו טוב ככה, שהיא לא אוהבת אצלה משהו, אפילו בהומור. רגליים שבסופן קרסוליים מחודדים מחצאית עיפרון, חצאית שעד עכשיו הוא לא פגש בחיים האמיתיים, אבל באיזה ספר שלו, מפעם, הוא השתמש בה. היה גם את העניין הזה של גרביונים עם קו מודפס באחוריהם. על הקו הזה הוא שמע פעם משהו שהוא לא בדק עד הסוף, למרות שתמיד רצה; באחת ממלחמות העולם – הוא לא זוכר איזו – נשים היו מציירות אותו כדי לרומם מעמד. זה מפריע לו, כשיש משהו שתקוע לו בראש. הוא חשב אם לספר לה על הדבר הזה (כלומר, לא על זה כשזה מתחיל אצלו, אלא על מה ששמע על ציור הקו), אבל בסוף בחר להשאיר את זה אצלו. כמה שפחות עכשיו. אישונים כהים, כאילו נצבעו בליפסטיק. הוא ידע שהוא כופה עליה, דרך סרטים צרפתים ישנים, עיניים שיתהפכו לשיגעון במקרים של ריב, אז הוא הפסיק עם זה. הוא ניסה לדמיין אותה בשחור־לבן וגם זה לא הצליח לו. זה היה טוב ככה. גם זה שלא הייתה לה תספורת פוני עזרה לעניינים. לא שיש לו בעיה עם תספורות פוני, הוא אפילו אוהב את זה אצל בחורות, אבל אם זו צרפתייה אז זה כבר יותר מדי. הוא לא אוהב שהדברים הם אחד לאחד, מבחינתו זה מעיד על שקר שהעולם טומן לו. 
זה לא שהוא לא נהנה שסופרים אחרים ראו אותו מדבר אתה באותו כנס, אבל עדיין, היה שם משהו אצלה שהוא שם אליו לב. המשהו הזה, הדבר הזה, היה חוסר, רק אחד, שהיא צריכה להתגבר עליו. אולי אפילו לא מודעת לו. משהו בתוכה, כזה שאחריו הכול ייפרם, ייפול עד אליו, לפי רצונו. הוא לא ידע מה זה המשהו הזה, אבל הוא דמיין את זה כך: היא מצַלמת סרטון עם שורה של קוביות דומינו שנופלות, והוא זה שמזיז את הדלי שאליו הכדור שבסוף שורת הדומינו אמור ליפול. אוסף את הכדור מהאוויר, לוקח אותו אליו ומקלקל את הסרטון שעליו היא עמלה מלידתה. 
הוא נתן לה את הזמן. 
מישהי שהכירה ניגשה אליה. הן דיברו ביניהן. לפני כן, אותה אחת טפחה על כתפה ואמרה לה מי היא )הם דיברו על זה אחרי כמה ימים; היא רצתה לא לזהות את אותה אחת(. הן התחבקו ודיברו. הציגה לה אותו; הוא מכּר. מאז הם התאהבו במונח הזה. 
הם ישבו ובת השיח עמדה מולם. כיסאות בר מסתובבים, רווח חצאית עיפרון מבצבץ מגב תחתון. הוא הסתובב עם הכיסא שלו והזמין עוד ג'ין טוניק; למרות שבפעם הקודמת שהזמין הוא הוציא מהכוס את הסטירר – מקל הפלסטיק שתפקידו לערבב את המשקה – הברמן שם את זה גם במשקה הזה. חוק זה חוק. הוא הוציא את זה שוב, אבל הפעם שם את זה בכיס מעילו, השתדל לא לשבת על זה. הוא סידר את קצה המעיל כך שינוח באוויר. הוא חיכה שהברמן יסתובב וחפן בידו כמה קוביות קרח מדלי המתכת שהיה בירכּתי הבר, מולל אותן עם אצבעותיו מאחורי גבו. עכשיו התחיל לקחת חלק בשיחה שלהן. הנהן, זרק כמה משפטים. הוא יודע לעשות את זה, פשוט צריך לעצור בזמן. הוא גם יודע לשמור על פנים חתומים כשצריך. המשיך למולל, לקח חלק בשיחה, מולל, לקח, מולל, לקח. עכשיו הכניס לתוך שיפוליה את קוביות הקרח. היא פערה עיניים והזדקפה, הסתכלה עליו, ביקשה עיניים. לא נתן. התעשתה, דימתה תנועה לשחרור גב תפוס. לא יכולה הייתה להיראות מופתעת. הוא נשאר עם פניו, עכשיו כבר ניהל דיאלוג שוטף. היא לא באמת יכולה הייתה להגיד משהו. זה ריגש אותה שהיא לא יכלה להגיד משהו. הוא המשיך, אמר לבת השיח "כן, זה נכון. אני מבין מה את אומרת, זה מצב לא פשוט" בקשר למה שאמרה. הוא אפילו יעץ לה, לבת השיח, מה לעשות לגבי המקרה שאותו העלתה. משהו מהעבודה. קוביות הקרח נכנסו עוד ועוד. התקבעו, התיישבו במקומן. עכשיו כבר נזלו לתוכה. הוא הצמיד אותן עם היד שלו בלי שבת השיח תבחין, סגר את רווח החצאית מגבה התחתון. הוא הצמיד את זה טוב עם פניו החתומים. בת השיח המשיכה, המשיכה עם אותו מקרה, אמרה שכן, שמה שהוא מייעץ יכול להיות רעיון טוב, שהיא תנסה אותו. הוא הצמיד את זה עוד יותר מאחור, הוא עשה את זה טוב; הטה קצת את גופו כאילו הוא נשען על הכיסא שלה. הוא תיבל את זה עם עוד עצות. העצות שלו מצאו חן יותר ויותר בעיני בת השיח. בת השיח חיפשה מי זה אותו אחד שנותן עצות טובות כאלה. הפעם היא זו שלא נתנה. מכּר. היא רק ישבה עם הקרח בתוכה, הצליחה להוציא בהיחבא כמה קוביות, מה שיכולה הייתה לנפות בעזרת קצה האצבעות; השתעלה ורעש נפילת הקוביות נחסם עם רעש השיעול שאלתרה. לא הייתה יכולה לקום מכיסא הבר, ייכנסו עוד יותר. המשיכה בשיחה בעל כורחה, ידעה שאין בשביל מה לחפש עיניים – הוא לא ייתן עיניים. פניו חתומים זה לזה. כבר לא פערה, זה נמס בתוכה. 
בת השיח הלכה והם הזמינו חשבון. לא דיברו עד המעלית. במעלית סטרה לו, ונישקה. וצחקה. ולא צחק. חתומים. וצחקה עוד יותר. ופערה, עכשיו כבר פערה. הם הגיעו לחדר שלו. התחתונים שלה היו רטובים. אמרה: תראה! אמר: אני לא יודע מה יש לך לאחרונה. וצחקה. והתפשטה, ונשכבה. רכן לצדה. ליקק צוואר. היא לקחה את האצבע שלו ושמה אותה בתוכה. הוא סובב את זה בפנים, לפני כן שם את כף היד שלו על זה; הצמיד ארבע מהאצבעות על זה, על הכול, והרפה. עשה את זה כמה פעמים. לאחר מכן קרא לה בתוכה. וניגשה. הוא הרגיש את הנקודות הקטנות שבתוך זה. עשה את זה לאט. עכשיו שלח אצבע נוספת והחזיק בפי הטבעת שלה; עיסה את זה מבחוץ. אַמה מסתובבת פה, קמיצה מעסה שם. את היד האחרת הוא שם על פיה – השאיר מקום לקצה האף שלה לנשימה – והיטה בעדינות את הצוואר שלה, הכניס לשון לאוזן שלה. הסתובב שם, הסתובב שם כמה זמן. בהתחלה מסביב, ואז בפנים. הצחוק שלה היה חסום, עמום. היא הזיזה את הרגליים; קרסוליים מתעגלים, כפות רגליים שמנסות לתפוס אחת את השנייה. הוא לא נתן לה לזוז. הוציא את היד שלו מתוכה. אמרה לו: אל תפסיק. אמר: תבקשי שוב. אמרה: אל תפסיק. אמר: מפסיק. שלח יד אחת אל מאחורי הגב שלו, אל כיס המעיל. אמר: פשקי יותר. פישקה יותר. אמר: תרימי אותן קצת לכיוון הבטן. אמרה: מרימה. אמר: עיניים. אמרה: עוצמת. הוא הוציא את הסטירר וסובב אותו עם האצבעות – תנועת מתופף בהופעה חיה – כך שיוכל להחזיק את הקצה הנכון, והחל לתופף לה שם עם הקצה האחר, המרובע. תופף על זה בעדינות. היא פקחה את העיניים שלה. לא יכלה לפעור יותר ממה שפערה. אחרי זה, מתישהו, הם התחתנו. 

ז. 
עם הזמן היא התחילה להוציא לו שחורים.