המשוואה של דנטה

מעיון במשתמע מתורת הקוואנטים מתברר, כי פירוקה של מערכת שלמה לקבוצה של חלקיקים שקיומם עצמאי, אף כי יש ביניהם השפעת גומלין, אין לו רגליים… יש לתפוס את החלקיקים למיניהם [של החומר הפיזי] ממש כהיטלים של מציאות גבוהת ממד, שאין דרך להסביר את קיומה בהסתמך על כוח כלשהו הפועל ביניהם.

דיוויד בוהם,

1980, Wholeness and the Implicate Order

כשאנחנו מסתכלים במיקרוסקופ אנחנו רואים את עבודת האלוהים. המדע הוא פניו של האין-סוף.

יוסף קובינסקי, "ספר הרחמים", 1935

א

אנחנו כמו מידאס... בני אדם לעולם לא יוכלו לחוות את המרקם האמיתי של המציאות הקוואנטית, מכיוון שכל דבר שאנחנו נוגעים בו הופך לחומר. 

הפיזיקאי ניק הרברט

א.1. דנטון ווייל

מרס
על ספינת משמר החופים "אִינוִינסִיבְּל II"
במרחק-מה מחוף פלורידה
 

דנטון ווייל בחן שוב ברצינות את אפשרויותיו. אצבעותיו היו כרוכות כמו מלחציים אנושיים סביב מוט, משערו הבלונדיני זלגו מים אל אפו האצילי, והוא נלחץ בגבו אל תא ההגה של אוניית ההצלה, כשרסס ים סטר על לחייו כאנגלי זועם והסיפון תחת רגליו התרומם כסוס משתולל.

הוא היה על סיפונה של אונייה, בעיצומה של סערה, כתם צבע קטן במשולש ברמודה.

אנשי משמר החופים, כתמים כתומים בהירים בעולם אפור ולח, נעו על הסיפון החלקלק והמתנדנד. הם נשלחו לאַתֵּר יכטה בשם "וַואי נוֹט נָאוּ", ששידרה אותות מצוקה לא רחוק משוניות החוף של פלורידה. מרכז הסיוע לכלי שיט נכנס לפעולה, ואנשי היכטה, בעל, אישה ובת מתבגרת, הודיעו ברדיו שהמצפן שלהם התקלקל, והם אבודים ואינם יודעים באיזה כיוון נמצאת היבשה.

זו הייתה הקריאה שדנטון חיכה לה, כשהסתובב שבועות בתחנת משמר החופים, משוחח עם כל גבר שגבותיו מכוסות מלח ים. מצפן מקולקל? יכטה אבודה? דנטון ווייל, עיתונאי עשוי ללא חת בכתב העת "עולם מסתורי", הסתער על החדשות במרץ.

רק עכשיו, כשאצבעותיו התעוותו בשל האחיזה ההדוקה במוט, קלט שמילות המפתח בתסריט הזה לא היו "מצפן מקולקל" וגם לא "משולש ברמודה", אלא "מרכז הסיוע לכלי שיט", ושהכלל הראשון של סיוע לכלי שיט צריך להיות: "אל תצאו לים בספינה מזוינת."

"ווייל?" אמר מישהו שפניו רטובות מגשם תחת כובע כחול קשיח. זה היה פרנק, ניו יורקי גדל-גוף. במשך אחר הצהריים הביט בו דנטון מתיז מים על רשתות ניילון.

"כן?"

"תיכנס. לתוך. התא." המילים נאמרו בצעקה כדי לגבור על נהמת הרוח ועל רעש הגלים. פרנק נתלה קלות ביד אחת על המוט, קצת מעל מפרקי אצבעותיו הלבנים של דנטון. בידו האחרת הצביע לעבר התא מאחוריהם.

"אני בסדר," צעק דנטון בתשובה, שכן לזוז למקום כלשהו פירושו לעזוב את המוט.

אלא שפרנק היה מיומן בטיפול בחסרי המזל. הוא אחז בחלק העליון של זרועו של דנטון ומשך. מאחורי פרנק נטתה סירת ההצלה בזווית של ארבעים וחמש מעלות, ומעקה המתכת הדק שלה נכנס שוב ושוב למים הסוערים. דנטון דמיין לעצמו בקלות איך הוא מחליק לתוך הפה הזה, בדיוק כמו בסצנה מ"מלתעות" שבה קברניט ספינת הדיג מחליק מן הסיפון לתוך פיו של הכריש.

"קדימה!" צעק פרנק.

דנטון עזב את המוט. לרגע נבהל כשרגליו החליקו, אבל מיד נאחז בדלת התא, ופרנק דחף אותו פנימה וטרק את הדלת אחריו.

דנטון עמד בפנים והתנשף, מנסה שלא להקיא את ארוחת הבוקר שלו. הוא לא התיימר להיות אמיץ. התכונה הזאת לא נכללה בצופן הגנטי שלו; לא הייתה לו בעיה להודות בזה. אבל הוא גם לא היה חובב סירות. אף שגדל בחופי מסצ'וסטס, במקום שמספר המבקרים במועדוני היכטות היה גדול ממספר המבקרים בכנסיות, הוא לא חיבב כלי שיט. מה חשב לעצמו?

הוא לא חשב על משולש ברמודה או על הים. הוא חשב על יערות, על ילדה ועל הבזקי אור.

הגשם שהצליף בחלונות בכוח לא אִפשר לראות שום דבר מתוך התא, מלבד נחשולי מים גדולים שחסמו את השמים.

"הם כל הזמן נכנסים לטווח המכ"ם ויוצאים ממנו," דיווח אחד מאנשי הצוות.

רב החובל דוֹד הסיט את עיניו מן החלון אל מסך המכ"ם וחזרה, והציץ החוצה בעיניים מצומצמות. "באיזה מרחק?"

"בערך חמש מאות מטר."

"תתקרב עוד יותר. לאט." דוֹד לא הסיט את עיניו מן החלון.

דנטון חשב שהשיחה הזאת מוזרה מספיק כדי לעורר את חושי העיתונאי שבו. הוא זכר את המצלמה שהתנדנדה על חזהו בשעה האחרונה. הוא ייבש אותה בשרוולו וצילם כמה תמונות. הרגשתו השתפרה קצת.

"לעזאזל, כבר היינו אמורים לראות משהו!" דוד ניגש בצעד כבד אל מדף הציוד והוריד ממנו שכמייה אטומה לגשם. "אני יוצא. אני אשלח את ג'ונסון לעקוב אחרי האות שלי."

הרוח התחזקה כשהדלת נפתחה. דנטון התקרב אל מסך המכ"ם כדי להיטיב לראות. הוא לא הכיר את המפעיל, נער בעל פני תינוק שנראה בקושי בן תשע-עשרה. הוא נראה רגוע להדהים, לא מוטרד מן הסיפון המיטלטל או מן הגלים המתנשאים. הוא היה מרוכז בניסיונו להשיג אות משופר.

"איזו מהנקודות היא שלהם?" שאל דנטון ושיניו נקשו.

המפעיל הצביע על הבהוב קלוש שבקושי נראה. לכמה שניות הוא נעלם, ואחר כך שב ונראה.

"לא בטוח שזה הם, אבל אנחנו קרובים למקום האחרון שהם דיווחו עליו." הנער נשא את עיניו. "אתה בסדר?"

"כן."

"אתה נראה חיוור."

"אני..." דנטון הביט למעלה וראה חומת מים ענקית. הגל התגלגל תחתם, מתרומם ואז שוקע. "...בסדר. תגיד, זה מה שהאות במכ"ם עושה בדרך כלל? נעלם לרגע וחוזר?"

המפעיל הסתכל סביבו, כאילו חיפש מישהו שיענה במקומו. "זה לא אמור להיות ככה, רק במזג אוויר רע במיוחד."

הרוח שוב נשבה פנימה כשג'ונסון נכנס ונעמד ליד החלון. דנטון עקב אחר האות שנעלם. הפעם הוא לא חזר.

ולא חזר.

הוא חש התרגשות גוברת למראה המסך הדומם. כותרת התגבשה במוחו: "משמר החופים עֵד להיעלמות כלי שיט על מסך המכ"ם במשולש ברמודה." הוא צילם עוד כמה תמונות והתאמץ להסתכל מבעד לחלון.

ג'ונסון הרים יד. "צד ימין! שלושים מעלות!"

האווירה בתא השתנתה בבת אחת מדאגה קודרת למיומנות ולביטחון עצמי. מדהים מה יכול לעשות כוח הרצון של האדם, חשב דנטון, גם לנוכח איתני הטבע, כמו הסערה הזאת. האונייה פנתה, אנשי הצוות צעקו הוראות בקול רם ופעלו יחד במרץ כה רב, שלרגע עלתה בו התהייה איך זה להיות אחד מן המלחים האלה, השולטים בגאות הגדולה.

כלי שיט הבליח בחלון, אבל נעלם בגשם ובגלים. דנטון לא הצליח לראות שום דבר מבפנים. הוא נאלץ לצאת.

עכשיו, אחרי שהאונייה פנתה והסיפון נטה לכיוון אחר, דנטון לא התקשה לאחוז במוט. הוא נצמד אליו, כרך את רגליו סביבו והרים את המצלמה. הם אכן התקרבו לאונייה אחרת.

רב החובל דוֹד היה ליד החרטום עם כמה אנשי צוות. הוא הורה להגאי לשנות כיוון כשהתקרבו אל כלי השיט הקטן בים הסוער. זו הייתה יכטה קטנה. דנטון התאמץ לקרוא את השם שעל צדה.

"וַואי נוֹט נָאוּ".

לעזאזל.

התרגשותו של דנטון דעכה עם הכותרות שבדמיונו. הם מצאו את הספינה. לא היה שום סיפור. הוא הגיע לכאן לשווא.

הצוות השליך חבל אל היכטה, ושני מלחים קפצו באומץ אל סיפונה כמו קופים.

באותו הרגע קלט דנטון שמשהו לא בסדר.

הוא צילם עוד תמונה כששני המלחים נכנסו לתא ההגה של היכטה. שני המלחים יצאו. אחד מהם טיפס חזרה כדי להתייעץ עם רב החובל, והאחר נע סביב צדה של היכטה, פניו אל הים ועיניו מחפשות. ודנטון ידע: היכטה הייתה ריקה.

*   *   *

"אז מה קרה להם?" שאל ג'ק.

דנטון שגה וצלצל לעורך שלו לפני שהפליג למסע ההצלה, ושלוש הודעות חיכו לו כשחזר למלון. כשיצא מן המקלחת החמה, צלצל ג'ק שוב.

דנטון שפשף את עיניו בשתי ידיו, מחזיק את השפופרת תחת סנטרו.

"על-פי הדוח הרשמי, הם נפלו מהיכטה וטבעו. אבל זה לא נכון, ג'ק, אני נשבע לך. היו על המעקה שתי חגורות הצלה שלא נגעו בהן. לא סביר ששלושתם נכנסו למים יחד, ואם הם קפצו אחד אחרי השני, הם היו משתמשים בחגורות הצלה, נכון? חיפשנו שעתיים ולא מצאנו שום דבר."

ג'ק לא ענה. לא הייתה לו תשובה. שניהם היו בעסק הזה די זמן וזיהו מבוי סתום כשהגיעו אליו. "צילמת בתוך היכטה?"

"לא," נאנח דנטון. "דוֹד לא הרשה לי לעלות לסיפון. אבל אחד מאנשי משמר החופים אמר לי שהכול בפנים היה במקום."

"טוב... תכתוב מה שראית. נראה אם נצליח להוציא מזה משהו."

ג'ק לא נשמע נלהב במיוחד. לא הייתה לו סיבה להתלהב. והתסכול האמיתי נבע מכך שבהחלט יכול להיות שזה היה סיפור גדול. והוא היה שם. הוא היה בדיוק שם, לעזאזל. ובכל זאת לא היה לו שום דבר.

סדרת המאמרים על היעלמויות הייתה הרעיון של ג'ק, ודנטון קפץ עליו בשמחה. היו כמה מקרים היסטוריים מעניינים. ב-1809 הגיע אנגלי בשם בנג'מין בַּתֶ'רסְט בעגלה לפונדק. הוא הקיף את העגלה כדי לבדוק את הסוסים, ומאז נעלמו עקבותיו. ב-1900 נכנס שרמן צ'רץ' למנפטת כותנה במישיגן ולא יצא ממנה. מעולם. ב-1880 חצה חקלאי בשם דיוויד לֶנג את חלקת המרעה שלו, ולדברי חמישה עדי ראייה פשוט נעלם. העשב במקום שבו נעלם כמש ולא חזר לצמוח מאז.

והייתה היעלמות אחת שאפילו ג'ק לא ידע עליה. ב-1975 נעלמה ילדה בשם מוֹלי בראד בהבזק אור כששיחקה ביער.

יותר ממאתיים אלף איש נעלמים מדי שנה בארצות-הברית. וגם אם רובם כנראה ברחו מן הבית, מתו או נרצחו בלי להתגלות, דנטון לא הוציא מכלל אפשרות שכמה מהם, אחדים בלבד, נעלמו כמו דיוויד לנג.

אבל הוא לא עמד להוכיח את זה כאן.

"אני מוכן לחזור הביתה. הסיפור על משולש ברמודה לא צובר תאוצה. אני חושב שבאמת יש מקומות שאנשים נעלמים בהם יותר, וזה אחד מהם, אבל אם מישהו נעלם כאן אין שום דרך להוכיח שהוא לא טבע בים. אנחנו צריכים... אני לא יודע, תרחיש שדומה יותר ל'חדר נעול'. אתה יכול לקרוא לי אידאליסט מטורף, אבל עד ראייה או שניים לא יזיקו." דנטון שמע את הנימה המתלוננת בקולו. הוא היה עייף.

"מוזר שאתה אומר את זה. קיבלת את החבילה ששלחתי?"

דנטון הסתכל במעטפה הלבנה-כחולה-אדומה ליד הדלת. "כן. מה זה?"

"תסתכל. אבל שזה לא יסיח את דעתך. אני צריך שתגמור את המאמר על המשולש. הוא אמור להתפרסם ביום שלישי."

"אני יודע. הוא כמעט גמור." בערך.

"טוב. אתה נשמע הרוס. לך לישון קצת. לילה טוב, דנטון."

"לילה טוב."

הוא כמעט ויתר על פתיחת החבילה. רגליו היו חלשות מהניסיון להתייצב על האונייה במשך חמש שעות רצופות, והאדרנלין שזרם בדמו הותיר אחריו כאב ראש, אבל רמיזותיו של ג'ק עוררו את סקרנותו. הוא לא היה מסוגל להירדם לפני שידע.

הוא פתח את המעטפה והסתכל פנימה. זה היה ספר: "סיפורים מן השואה".

לא היה בזה שום היגיון, כי לשואה לא היה שום קשר למאמר שעבד עליו. ובכל זאת הדחף הרדום בו החל להתעורר, כמו תולעת ענקית שנעה מתחת לפני האדמה.

הוא פתח בעמוד המסומן והחל לקרוא.

 *המשך הפרק בספר המלא*