לונג דיסטנס - מתוך לב רעב

2.9.1971

שבוע מאז שנסעת, אבל זה נראה לי כמו נצח

אני יכולה לחשוב על כמה סיבות פשוטות, אפילו אמיתיות

לתחושה הזאת:

התרגלתי אליך, רוברט, אתה חסר לי, אני אוהבת אותך,

וזה מזכיר לי שאתה צריך להחליט

את מי אתה רוצה,

אותי או אותה?

אני שוכבת על הספה כבר כמה שעות,

לא מסוגלת לקרוא, לא מסוגלת לעשות כלום,

חוץ מלחשוב עליך.

בהיתי בצל שלי, תהיתי על אודות האף הארוך שלי,

גיליתי שהצל שעושה עשן הסיגריה מעודן מאוד,

ודיברתי אליך. האם שמעת?

כנראה שלא.

הובא לידיעתי שהיא בעיר,

אז בטח לא היו לך זמן

או חשק לשמוע אותי.

אני לא מתלוננת. אחרי הכול היא אתה, אהובי היפה.

אתה לומד? כבר כתבת את החלק השלישי של היצירה?

אתה מאושר?

אתה לא כאן.

החופש הזה, שכה חשקתי בו — מרגע שניתן לי, ניטל ממנו

עוקצו.

כל הלונג דיסטנס הזה. לעזאזל.

איך אני יכולה להילחם עליך בלונג דיסטנס?

הלונג דיסטנס הזה הופך אותך מאדם חי

להבזק חריף של זיכרון, ולפעמים הוא מצמצם אותך

לכדי שם בלבד.

שלך, נועה.

*המשך העלילה בסיפור המלא*