כמו מים - מתוך לב רעב

"הֱיו מים שעושים את דרכם דרך הסדקים, אל תתעקשו, התאימו את עצמכם למה שנתקלתם בו, ותמצאו את הדרך שלכם דרכו או סביבו, אם לא תהיו נוקשים מבפנים, החוץ יתגלה בפניכם, היו חסרי תבנית, חסרי צורה, כמו מים, שימו מים בתוך כוס, המים נהיים כוס, שימו מים בתוך בקבוק, המים נהיים בקבוק, מים יכולים להתנגש, או לזרום, היו מים, חברים" (ציטוט של ברוס לי — מכל האנשים בעולם — שהפך למוטו של המחאה בהונג קונג. הידעתָ?)"

*

זה קטע שאחרי כל הפעמים שבהן היה נדמה לי שעוד רגע אני רואָה אותךָ (בדיזנגוף סנטר, ברכבת, בהופעה של עמיר לב ב"בארבי", בהופעה של עמיר לב ביערות מנשה, בברלין — למרות שמה הסיכוי שתהיה בברלין באותו סוף שבוע בדיוק? — ביריד הנדל"ן בגני התערוכה, בריף הדולפינים, בפארק הירקון בצד שקרוב לתל אביב, בסביח של עובד) — בסוף ראיתי אותךָ בהפגנה השבוע. בירושלים.

ניסינו באותה שבת לשאוב השראה מההפגנות בהונג קונג ולהיות "כמו מים", כלומר, לא להתעמת עם המשטרה אלא לזרום לצדדים כל פעם שאנחנו נתקלים בה.

היה מחסום משטרתי במורד רחוב אגרון. השוטרים עמדו שם, עם המגינים והקסדות והאלות, מוכנים לעימות, אבל אנחנו זרמנו שמאלה, לתוך גן העצמאות, ואז כשנתקלנו בעוד שוטרים, זרמנו, כמו מים, לתוך בית קברות קטן, ואז, כשקבוצה של שוטרים חיכתה לנו ביציאה מבית הקברות, זרמנו ימינה, לכיוון כיכר החתולות, וכך הלאה וכך הלאה, בחצי הליכה, חצי ריצה, לא מתעמתים, רק זורמים, ולפעמים גם מתפצלים, כמו נהר, לשני נחילים, כדי לעקוף שרטון משטרתי משני הצדדים ולהתאחד שוב אחרי כמה רחובות.

באחד מהפיתולים של הנהר האנושי ראיתי אותך. ואז, גם אתה ראית אותי.

לא היו לנו יותר מתשע, עשר שניות. מים, כמו מים, זזים מהר. עוקפים מהר את המכשול. זה חלק מהעניין.

נופפת לי לשלום. עם היד קרובה לחזה. במתינות. בכל זאת, לא היית לבד וגם אני לא. בתגובה הצמדתי את כפות ידיי זו לזו בהודיה (אחר כך חשבתי: מה לי ולמחווה הרוּחְנית הזאת). וניסיתי לגמוע כמה שיותר ממך. לבשת חולצה משובצת. ורציתי להאמין שזה בגלל שעבר לך בראש שיש מצב שניפגש. מצד שני, השיער שלך היה מדובלל. כאילו מזמן לא חפפת. ובפנים שלך היו קצת פצעונים. הזווית שממנה הבטתי עליך הבליטה את האף השבור שלך, ובאופן כללי לא החמיאה לך. ובכל זאת היית יפה בעיניי. ותהיתי איך אני נראית בעיניך. ושמחתי שהחלפתי ברגע האחרון מטי־שרט הפגנות שחורה לחולצה נורמלית. והצטערתי שלא שמתי אודם.

ולפני שהספקתי להצטער גם על דברים אחרים, הזרם לקח אותך ממני והלאה.

*המשך העלילה בסיפור המלא*