היינו משחקים טניס. זה התחיל בתיכון ונגמר כשהברך שלו לא עמדה בזה. שיחקנו פעם בשבוע. בהתחלה בחיפה. אחר כך בקיבוץ שהוא גר בו בתקופת הלימודים. אחר כך, עשרים שנה, במרכז בהדר יוסף. פעם הוא היה מנצח, ופעם אני. ותמיד אחרי המשחק יושבים איפשהו, להשביע את הרעב לשיחה עם חבר.
עכשיו הבת שלו לומדת טניס, באותו מקום. הוא מביא אותה לחוג בארבע, וצריך לאסוף אותה בשש. ובין לבין יש לו שעתיים חופשיות נדירות בלוח הזמנים הצפוף שלו.
אני מגיע פעם בשבועיים להדר יוסף. ואנחנו יושבים לשיחה שאחרי הטניס, בלי לשחק לפני זה טניס.
אנחנו מדברים כמו שהיינו משחקים. הכדור עובר מצד לצד במהירות. הוא נוטה יותר לעלות לרשת. להעז. אני נוטה יותר להישאר בקו האחורי. להיות קשוב. אבל בשיחה כמו במשחק, הכול תלוי במומנטום. בחודשים האחרונים לחייה של אפרת אני דיברתי יותר. כשהוא התאהב נואשות בעובדת צעירה שלו ולא ידע מה לעשות עם זה, הוא היה זה שהתייסר מולי וניסה למצוא את המילים, ופעם אחת אפילו חבט באגרופו בשולחן והחריד מאפרה מרבצה.
אנחנו לא נוהגים לתת עצות אחד לשני.
ההחלטה הנכונה מתבררת מעצמה. בטבעיות. מעצם זה שאתה משוחח עם מישהו שמכיר אותך יותר משלושים שנה, שיחה אינטימית, נטולת הסחות והפרעות.
*המשך העלילה בסיפור המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
