זבובים - מתוך לב רעב

זה היה בקיץ האחרון לפני שהחזירו את סיני למצרים. הייתי בן שלוש־עשרה ונסעתי עם ההורים שלי והחברים שלהם לראס בורקה. נדמה לי שזאת היתה הנסיעה המשפחתית הגדולה האחרונה. אחר כך כבר העדפתי לנסוע עם החברים שלי. בכל אופן, לאחת מהמשפחות שנסעו איתנו בחבורה היה ילד עם שיתוק מוחין. הם הקימו את האוהל שלהם קצת בצד, קצת רחוק מהשאר, ככה שעברו כמה ימים עד שהבחנתי בו בכלל. וגם זה היה לגמרי במקרה. נכנסתי למים לשנרקל ונסחפתי עם הזרם רחוק מדי. הגלים היו גבוהים, מים מלוחים נכנסו לי לתוך השנורקל, והמסכה התמלאה אדים. רציתי לחזור לחוף, אבל לא ידעתי איך. אחרי דקה ארוכה מאוד איתרתי שביל יציאה חולי שהתפתל בין האלמוגים, ושחיתי בו עד שהגעתי לחוף. שם נחתי קצת, החזרתי את הנשימה שלי לסדרה, הורדתי מעליי את הסנפירים והתחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוהל שלנו, נשבע לעצמי שזו הפעם האחרונה שאני יורד מתחת למים לבד.

ואז ראיתי אותו.

הוא ישב בכיסא גלגלים, ליד האוהל של המשפחה שלו.

היססתי אם לגשת אליו, אבל היה נדמה לי שהוא מחייך אליי, אז סטיתי מקו החוף ופניתי לעברו.

כשהתקרבתי, הסתבר שהחיוך היה בעצם עווית בלתי רצונית שעיקמה את הפה שלו.

אבל זה לא היה העניין.

עשרות זבובים ישבו לו על הפנים. היו לו זבובים על השפתיים, על האף, בתוך האף, בתוך האוזניים, על הלחיים, על הצוואר, על הסנטר, על השיער, על המשקפיים העבים, המוזרים שלו.

זבובים גדולים, זבובים קטנים, זבובים שלא זזו, זבובים שחיככו את כפות הידיים שלהם בהנאה.

איך השאירו אותו ככה? איפה ההורים שלו? התפלאתי.

"תעשה משהו," ביקשו עיניו מאחורי המשקפיים. "תציל אותי מהעינוי הזה." גם נהמה יצאה מפיו, כמו של חיה. פצועה.

קילפתי מעליי את החולצה שלי והתחלתי לנופף בה בכוח סביב גופו. בתגובה חלק מהזבובים נטשו. וחלק לא. נופפתי גם ביד השנייה ובעטתי ברגלי באוויר, קרוב לפניו. עשיתי הכול חוץ מלגעת בו, קפצתי, רקעתי, אפילו נכנסתי לאוהל שלהם והוצאתי משם חתיכת קרטון שנועדה לנפנוף מעל גחלים, וניפנפתי בה בחוזקה ליד עורפו, שבו נאחזה גרילה עיקשת במיוחד של זבובים.

לבסוף, אחרי מאמץ של כמה דקות, הצלחתי להפחית את כמות הזבובים בערך בחצי. ידעתי שברגע שאעזוב אותו, הזבובים יחזרו ויכבשו בקלות את פניו. אבל לא היתה לי ברירה. רציתי להגיע למאהל המרכזי כדי לקרוא לעזרה. להזעיק.

"אני תכף חוזר," אמרתי לו. הוא לא הינהן לחיוב. ולא הניד את ראשו לשלילה. היה נדמה לי שאני רואה בעיניים שלו הכרת תודה, אבל גם בזה לא הייתי בטוח. "תכף אני חוזר," חזרתי ואמרתי. ושוב, תו לא זז בפניו.

את הדרך למאהל המרכזי עשיתי בריצה, כפות רגליי לוהטות על החול, אבל עוד לפני שהגעתי לשם, פגשתי בהוריו, שעשו כנראה את דרכם חזרה. האימא החזיקה בחיקה את הילדה החדשה שלהם, הבלונדינית. האבא החזיק שני כיסאות מתקפלים.

הבן שלכם, פתחתי בלי שיהוי, הוא שם... לבד... הזבובים. המילים התבלבלו בפי.

אנחנו יודעים, אמר האב בקול יציב. בטוח. אין מה לעשות, נאנחה האימא. אי אפשר לעמוד לידו כל היום ולגרש אותם.

כן, אבל... רציתי למחות. לתבוע. לנפנף בסנפירים. אבל המחאה שלי לא הצליחה להתגבש למילים, לטיעונים סדורים. הייתי בסך הכול בן שלוש־עשרה, ועדיין פחדתי קצת ממבוגרים.

בכל אופן, תודה על ההתעניינות, אמר האבא וחידש את הצעידה שלו. יש לה עור רגיש, זה לא בריא לה לעמוד ככה בשמש, התנצלה האימא, החוותה כלפי הילדה הבלונדינית וחלפה על פניי.

הילדה הבלונדינית עצמה — ישנה. פניה בהירות ויפות.

*המשך העלילה בסיפור המלא*