דגים גדולים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דגים גדולים
מכר
מאות
עותקים
דגים גדולים
מכר
מאות
עותקים

דגים גדולים

4.1 כוכבים (11 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

ראובן נמדר

ראובן (רובי) נַמדָר (באנגלית: Reuven Namdar; נולד ב-31 במאי 1964) הוא סופר ומתרגם עברי. חתן פרס "ספר הבכורים" של משרד התרבות והספורט לשנת 2000 ופרס ספיר לשנת 2014. מתגורר בניו יורק ומלמד יהדות וספרות עברית. 

התחיל לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים שחלקם נאסף בקובץ "חביב" (1998) שיצא לאור בהוצאת פראג וזכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לאותה שנה. כתב היד של הספר "חביב" זכה גם בפרס מפעלות ירושלים לספרות יפה (1998). במקביל התחיל לתרגם ולפרסם מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית, ובעיקר משל המשוררים עומר ח'יאם, חאפז וג'לאל א-דין רומי.

בשנת 2000 עבר להתגורר בניו יורק ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית. מלמד ספרות עברית ויהודית במסגרות אקדמיות שונות ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA המסונף ל-14th Street Y בלואר איסט סייד של מנהטן.

בשנת 2010 חבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות". בשנת 2013 יצא לאור הרומן "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן, 2013, עורך: ד"ר חיים וייס). הספר זיכה את נמדר בפרס ספיר לשנת 2014. בשנת 2018 הוא תורגם לאנגלית בידי הילל הלקין. באותה שנה תורגם גם לצרפתית והיה מועמד לפרס הצרפתי היוקרתי "פרמייר רומן".  

מספריו
חביב (נובלה וחמשה ספורים), הוצאת פראג, 1998. זוכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000.
הבית אשר נחרב (רומן) כנרת זמורה ביתן 2013. זוכה בפרס ספיר לשנת 2014.
דגים גדולים: סיפורים עבריים־אמריקאיים, כנרת, זמורה, דביר, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2xb2avyx

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

"מטבע הלשון הדוחה, ׳תפסת אמריקה׳, חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי והצליח כאן מעבר למשוער. חבריו וקרוביו הישראלים הם אלו שהשליכו עליו את ההנחה הזו כדי לספק את הפנטזיות שלהם עצמם, ואולי גם כדי להצדיק את עובדת היותו ׳יורד׳. מבחינתם זה היה בסדר גמור לעזוב את הארץ ולחיות בחו"ל אם אתה מצליח, אבל איש לא סלח למי שנכשל שם."

גבר שב אל בית הקיט שלו ומגלה שחורשת האקליפטוס האהובה שלו נכרתה; מנהל בכיר יוצא עם חבריו לשיט־תענוגות דקדנטי ומוצא את עצמו פנים מול פנים עם יצור ימי שטני־למראה; סופר עברי־אמריקאי חרד לוקח את בנותיו ליריד שעשועים כפרי הטומן בחובו סכנות מפלצתיות; אב יוצא למסע בסופת שלגים של חג המולד כדי להציל את בתו המתנכרת.

הם, ושאר גיבוריו של קובץ הסיפורים המקורי והמפתיע הזה — ישראלים לשעבר, יהודים ואמריקאים — כולם לכודים בגאות העיתים, בזרמי המעמקים הסוחפים אותם הרחק מחופי חייהם המוכרים והבטוחים. גורלותיהם וסיפוריהם מצטלבים ב "אי הדייגים" הבדוי — אתר נופש יוקרתי המשמש סמל ההתקבלות וההתערות, התגלמותו של החלום האמריקאי שלכד אותם ברשתו והפך, לעיתים, לסיוט.׳

דגים גדולים מציף שאלות אוניברסליות על זהות, מקום והשתייכות, שאלות שכדי לרדת לעומקן יוצר ראובן נמדר מרחב משלו, המורכב מהעבריות השופעת של לשונו — היונקת ממכמני העבר של השפה ומהמיתולוגיה היהודית — ומהגיאוגרפיה של ארצות הברית, עריה ונופיה.

ראובן נמדר, יליד ירושלים (1964) מתגורר מזה עשרים שנה בניו יורק ומלמד בה יהדות וספרות עברית. ספרו הראשון, חביב, זכה בפרס ספר הביכורים של משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000, והרומן שלו, הבית אשר נחרב, זכה בפרס ספיר לשנת 2014. 

פרק ראשון

חורשת האקליפטוס

לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

רחל, אֵיקַלִּפְּטוּס

הצמרות האפרפרות־ירוקות של עצי האקליפטוס היו הדבר הראשון שאבי ראה מדי שנה, כשהמעבורת כבדת התנועה של אי הדייגים החלה להאט עוד יותר את מהלכה ולהתכונן לכניסה אל מעגן הסירות. עינו תרה אחריהן מדי שנה בשנה, מרפרפת במהירות על קו האופק הירוק, המנומר בגגות אפורי־הרעפים של בתי הקיץ הגדולים, ולא נרגעת עד שמצאה אותן שם, זרות ומוכרות כמו תמיד. דבר בעצים לא נראה שייך למקום: גובהם יוצא הדופן, שגרם להם להיתמר מעל לסבך השיחים הטבעי של האי; צבעם הדהה של העלים, ששִווה להם מראה יבש למחצה, כמעט מדברי; אפילו העפר האפור שבו היו נטועים נראה שונה מהאדמה הכהה, הפוריה, של האי. ועדיין, למרות הזרות המוחלטת שלהם לאקלים ולנוף, עצי האקליפטוס סמלו עבורו יותר מכֹּל את הקשר שלו אל האי — קשר שהתחיל לפני יותר משלושים שנה, כשהוא ואשתו הראשונה, אודליה, קנו את הבית והתחילו לבלות את חופשות הקיץ שלהם שם. אבל משהו בנוף היה שונה השנה. שגרת העין של אבי הופרה. מבטו רִצד הלוך ושוב, במהירות הולכת וגוברת, על פני קו האופק — מחפש לשוא את הכתם הירקרק־כסוף. הוא לא היה שם. האקליפטוסים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, כאילו לא היו שם מעולם. אבי נתקף אי־שקט. היעלמותם של עצי האקליפטוס הפרה את תחושת הציפיה החגיגית שהיתה ממלאת אותו בכל פעם שהמעבורת התקרבה אל אי הדייגים, מנתקת אותו מדאגות היומיום ומתחלואי השגרה ומביאה אותו אל המקום השלֵו והמופלא הזה שאותו אהב ושבו הוא חש כה בנוח, למרות שהיה שונה כל כך מנופי ילדותו הרחוקה. כפות ידיו הגדולות לפתו בחזקה את המעקה הלח של המעבורת. הוא רכן קדימה והמשיך לסרוק במבטו את האופק, כאילו קִווה להחזיר בכֹּחַ רצונו את העצים האבודים למקומם. הצופר הגדול של המעבורת השמיע את צפירתו הרמה, המתכתית — מסמן לצוות החוף על ההגעה המתקרבת אל המזח. צריך היה למצוא את לורן והילד, שמן הסתם עדיין השתעשעו בהשלכה של פתותי לחם לשחפים שעפו מעל למעבורת בציפיה לשיירי מזון, ולרדת אִתם אל המכונית שחנתה בבטן האוניה. אבי התיק את עצמו מהמעקה, הביט בפעם האחרונה אל עבר המקום שבו אמורות היו צמרות עצי האקליפטוס להמצא, ופנה אל הסִפּון כדי לחפש את אשתו הצעירה ובנם בן השלוש, אלכס.

הנסיעה הקצרה מהמעבורת אל הבית עברה בשתיקה לא־נעימה. אבי, שהיה קצר רוח ונרגן, גער בלורן שהשתהתה על הסִפּון במשך דקה מיותרת: "מותק, באמת, למה אנחנו צריכים תמיד להיות האחרונים שנכנסים למכונית?!" לורן, אשה צעירה ודעתנית שלא סבלה את הגינונים הפטריארכליים שצצו אצל בעלה המבוגר בשעת כעסו, ענתה לו בחריפות צוננת, "אל תקרא לי מותק," והתכנסה באחת מהשתיקות הקודרות שלה, שהיו כה שונות מרתחנותו הקולנית שדעכה באותה מהירות שבה התלקחה. אבי נִסה לכפר על התפרצותו בדברנות מוגזמת ובנסיונות מגושמים לגרור אותה לשיחה ידידותית — אבל וִתר במהירות כשאלה נתקלו בקיר האטום של כעסה. הוא התכנס בתוך עצמו, נעץ את עיניו בכביש ונהג בשתיקה מערבה, אל עבר בית הקיץ הקטן ושופע הקסם שלהם, שנצב על גבעה המשקיפה אל האוקיאנוס האטלנטי. המחשבה על צמרות עצי האקליפטוס שנעלמו מקו הרקיע של האי חזרה לנקר במוחו. הוא המשיך לנהוג בפיזור דעת, שוכח להאט לפני תמרורי העצור שבצמתים וגורם למכונית לקרטע בכל פעם שבלם בפתאומיות — מביא את בקבוקי היין שבתא המטען להצטלצל במחאה, ולמורת הרוח של לורן להתעורר מחדש עם כל עצירה.

גם ההגעה המיוחלת אל הבית לא לוּותה בתחושה החגיגית הרגילה. אבי יצא מהמכונית בכבדות, מתח את רגליו והביט סביבו — אבל שלא כהרגלו, הוא לא חש את החדווה שפעפעה בו בכל פעם שהגיע לשם. הוא לא שאף, כהרגלו, בהנאה את אויר הים המלוח אל נחיריו ולא התחיל, כהרגלו, להתרוצץ בעסקנות בין הברזים והמתקנים השונים של הבית כדי לבדוק שהם פועלים כשורה. הוא אפילו לא הוציא מתא המטען של המכונית את ארגז היינות שבחר בהנאה ובקפידה בחנות המשקאות הקבועה שלו בפרינסטון — טקס שנתי אהוב, שנכפה עליו בגלל החוקים הפוריטניים שנשתמרו במשך יותר משלוש מאות שנה בכמה מהמחוזות ומהעיירות שבמדינת מסצ'וסטס, ושאסרו על מכירתם של משקאות אלכוהוליים בחלקים נרחבים של אי הדייגים. הוא עזר ללורן, שהיתה עדיין זעופה, להכניס הביתה את התיקים שלה ושל אלכס הקטן, מלמל לעברה הסבר מבולבל שלא היה נהיר אפילו לו, נכנס חזרה למכונית ונסע חזרה אל עבר הכביש הראשי בלי שימסור לעצמו דין וחשבון על מטרתה של הנסיעה.

היותו לבדו, בלי נוכחותה המעיקה של לורן, הקלה מעט על אבי. הוא נהג באטיות והביט סביבו, מנסה לקשור את הנופים היפים שנשקפו מחלונות המכונית אל זכרונות העבר הנעימים ואל הגעגועים שתכפו עליו מדי שנה בתחילת האביב, והוליכו אותו חזרה אל האי כבר ביום הראשון של חופשת הקיץ. שלושים שנה! שלושים ושתיים, ליתר דיוק, חלפו מאז הביקור הראשון שלו באי הדייגים. הוא ואודליה הוזמנו לבקר בבית הקיץ של מי שהיה אז ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת רַטְגֶרְס. אבי התאהב מיד באי שסִמל בעיניו את התגלמותו של החלום האמריקאי, והבטיח לעצמו חצי־ברצינות שיום יבוא וגם הוא יקנה לו בית־חוף במקום הנפלא הזה. זו היתה השנה השניה שלהם בארצות הברית, והם החליטו לא לבזבז זמן וכסף על חזרה ארצה לחופשת הקיץ, אלא להִשאר באמריקה, לטייל קצת, "לראות עולם" כמו שאבי אהב לומר. הם לא תכננו אז להגר לארצות הברית, בכלל לא. הם היו צעירים כל כך, ממש ילדים, ולא חשבו יותר מדי על העתיד. אבי, שסומן כהבטחה בתחום, קבל את ההזמנה לבוא לרטגרס עוד לפני שסיים באופן רשמי את הדוקטורט — מעורר עליו את קנאתם של חבריו לספסל הלמודים, ואפילו של חלק מן הסגל הזוטר. זה התחיל כהזמנה לשנה, במסגרת תכנית הפוסט־דוקטורט, אבל כשרונו של אבי בלט בארצות הברית כמו שבלט בישראל. החוזה שלו הוארך בעוד שנתיים, דבר נדיר מאד באותם ימים, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו: התקן שהתפנה פתאום בחוג, הקביעות המוקדמת, המשא ומתן המוצלח עם החוג למדע המדינה בפרינסטון, ששם עין על החוקר הצעיר והמבטיח מישראל מאז שספרו הראשון יצא לאור וזכה לתשומת לב נרחבת כל כך. הכל קרה כל כך מהר: הפרסומים, הלידה הראשונה, הבית הראשון שלהם בפרינסטון, הלידה השניה, הספר השני, הפרופסורה. לא היה להם זמן לנשום, לעכל, להחליט בדעה צלולה. מתי החליטו סופית שהם נשארים בארצות הברית? האם היה רגע כזה? אבי האץ קצת, חש שוב את העצבנות שעקצצה בו על סִפּון המעבורת. לא, לא היה רגע כזה, לא ממש. הדברים לא עובדים ככה בחיים האמיתיים, רק בספרות ובקולנוע. המציאות היא פחות מוגדרת, פחות לינארית. אפילו להתגעגע ארצה לא היה להם זמן. אבי הופתע מהתפנית במהלך מחשבותיו. להתגעגע? מה פתאום להתגעגע? הם בקרו בארץ בכל שנה, כמעט בכל שנה. היו אמנם שנים שבהן אודליה לקחה את הקטנים לארץ, ואבי נשאר בפרינסטון ללמד בתכנית הקיץ או לסיים כתיבה של מאמרים חשובים. שלא כמו אודליה, הוא חש מיד בנוח בחוף המזרחי. הצבעים, הצורות, הממדים — הכל גרם לו משום־מה לחוש בבית. הוא נִסה לדוג מנבכי הזכרון את נופי ילדותו, אבל הוא הצליח ללכוד רק רסיסים: קיר מטויח לבן של בית הכנסת הישן של המושבה; שדות קיץ מצהיבים; דקלי וושינגטון שדופים, עטויי זקן סנסנים אפור, שגרם להם להֵראות כמו ישישים מופלגים; חורשת האקליפטוס שליד הצרכניה. אקליפטוס! אבי נֵעור משרעפיו, ירד לשולי הכביש, דומם את המנוע והביט סביבו בהשתאות. המכונית הביאה אותו, כמו מעצמה, אל המקום שבו צמחו עד לא מזמן עצי האקליפטוס שלו. אבי יצא מן המכונית וצעד, מתנודד מעט, אל עבר החורשה. לא נשאר שם שום דבר. העצים נכרתו כולם, עד האחרון שבהם, וגם גדמיהם נעקרו מהקרקע ונעלמו בלי להשאיר עקבות. חלקת האדמה שבה גדלו הוחלקה, והעפר שעליה נדחס כדי לאפשר בניה של בית חדש. הוא הביט, מזועזע, במגרש הכבוש, שקורות עץ וחבלים צבעוניים סִמנו את גבולותיו. לרגע נדמה היה לו שהוא חולם, אבל הוא הדף מיד את הנחמה המטופשת שהציע רעיון העוועים הזה. אולי הוא טעה במקום? גם נחמה זו נהדפה ממוחו מיד. הוא הכיר את המקום היטב, הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות בפני עצמו. הוא נהג הנה עשרות פעמים בעבר, מאריך לפעמים את הדרך בכמה דקות רק כדי שיוכל להציץ לרגע בעצים האפרפרים־ירוקים ובעפר האפור שבו הם היו נטועים. זה לא היה חלום, ולא טעות. החורשה נעלמה. העצים כבר לא שם, ולעולם לא יהיו. זהו, זה נגמר.

אבי חצה במהירות את הכביש השומם ונכנס בסערת נפש אל המכונית, שוכח להתניע אותה, נשען במרפקיו על ההגה ומביט קדימה בלי לראות דבר. הם לא השאירו שום שריד לחורשה שלו. לא גזע גדוע, לא צֶבֶר ענפים מתים, אפילו לא ערמה מחורבנת של שבבי עץ אפורים, מהסוג שבו משתמשים כאן לריפוד שבילים וגינות. האמריקאים האלה, עם היעילות הארורה שלהם! בארץ היו משאירים את ערמת העצים הכרותים להירקב שם במשך שנים על שנים, שתשמש מפגע סביבתי ומסתור לנחשים ולעקרבים. הוא שאף שאיפה ארוכה, מנסה לרסן את הסערה שהשתוללה בקרבו. לאן עכשיו? הביתה כמובן. לורן ואלכס מחכים לו. הוא צריך לעבור בחנות המכולת המקומית ולקנות חלב, ביצים, ככר לחם ודגני בוקר אורגניים לאלכס. "קוניג'ס". שם משונה לחנות מכולת. מעניין אם הבעלים יהודים. אבי התניע, הציץ במראה ועלה על הכביש. הוא תכנן לנסוע למכולת ומשם ישר הביתה — אבל מצא את עצמו נוהג בכִּוון ההפוך, אל עברו האחר של האי. איך קראו לבעלים של הצרכניה במושבה? ברגר, "אחים ברגר". הם היו שניים, לבושים תמיד בבגדי חאקי, הבכור חבוש בכומתה שחורה, והצעיר בכִּפָּה שהזדקרה כמו פירמידה קטנה על ראשו המקריח. כמה שנים עברו מאז שאמא שלו שלחה אותו לשם בפעם האחרונה לקנות מאה גרם זיתים, מאתיים גרם גבינה צהובה וחצי ככר של לחם אחיד? מי יודע. ארבעים וחמש שנה, אולי חמישים.

שלט מלבני, אדום־לבן, ציין את הכניסה אל דרך העפר הצרה שהוליכה אל הבית. חריקת החצץ המוכרת כל כך, ומראה הבית שנגלה מעבר לעקול החד של הדרך, החזירו את אבי אל המציאות. כל כך מעט השתנה כאן. קורות הבית המאפירות, הרעפים המוריקים מטחב, המשקופים ומסגרות החלונות הצבועים בלבן. גיגיות עץ עתיקות למראה, מהסוג שהגננים מכנים "חביות ויסקי", עמדו בצדי השביל. שיחי גרניום פורחים, מלאי חִיּוּת, נשפכו מתוכן בחן אל עבר האדמה החומה, הלחה. לבו של אבי האץ קצת את קצב הלמותו. הוא לא תכנן לבוא לכאן, והיה מופתע כשמצא את עצמו בבית שהיה פעם שלו ושל אודליה. הווֹלְווֹ הירוקה שלה עמדה מתחת לסככת החניה. היא בבית! הוא יצא מן המכונית, פוסע על גבי אריחי האבן האפורים שהוא עצמו הניח שם לפני מי יודע כמה קיצים כדי לרצף את שביל הגישה. אזוב ירוק רענן הקיף את תוי המתאר המחוספסים של לוחות האבן, משווה לשביל מראה של גן יפני מטופח. אבי אהב לעבוד בגינה, אהב להזיע בחולצותיו היקרות־מדי ולקלקל את נעלי העור ההדורות שבהן נהג להסתובב, אפילו בחופשת הקיץ. "תחליף בגדים, לפחות!" היתה אודליה צועקת אליו בחבּה מצדה האחר של הגינה, "לא חבל?!" ואבי היה מניף את ידו בבטול, "עזבי, בסך הכל בגדים." לאן נעלם כל זה? האינטימיות הזאת, הזכרונות, הערגות, המחוות הקטנות? הוא נער את הזכרון הענוג־מטריד ממוחו, דִלג במהירות במעלה שלוש המדרגות שלפני הדלת ונקש עליה בעדינות שלא היתה אופיינית לו.

ראובן נמדר

ראובן (רובי) נַמדָר (באנגלית: Reuven Namdar; נולד ב-31 במאי 1964) הוא סופר ומתרגם עברי. חתן פרס "ספר הבכורים" של משרד התרבות והספורט לשנת 2000 ופרס ספיר לשנת 2014. מתגורר בניו יורק ומלמד יהדות וספרות עברית. 

התחיל לכתוב ולפרסם סיפורים קצרים שחלקם נאסף בקובץ "חביב" (1998) שיצא לאור בהוצאת פראג וזכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לאותה שנה. כתב היד של הספר "חביב" זכה גם בפרס מפעלות ירושלים לספרות יפה (1998). במקביל התחיל לתרגם ולפרסם מבחר מן השירה הפרסית הקלאסית, ובעיקר משל המשוררים עומר ח'יאם, חאפז וג'לאל א-דין רומי.

בשנת 2000 עבר להתגורר בניו יורק ומאז הוא מחלק את זמנו בין ישראל לארצות הברית. מלמד ספרות עברית ויהודית במסגרות אקדמיות שונות ופעיל בבית המדרש לאמנים LABA המסונף ל-14th Street Y בלואר איסט סייד של מנהטן.

בשנת 2010 חבר את הליברטו לאופרה "שלושה שבועות". בשנת 2013 יצא לאור הרומן "הבית אשר נחרב" (כנרת זמורה ביתן, 2013, עורך: ד"ר חיים וייס). הספר זיכה את נמדר בפרס ספיר לשנת 2014. בשנת 2018 הוא תורגם לאנגלית בידי הילל הלקין. באותה שנה תורגם גם לצרפתית והיה מועמד לפרס הצרפתי היוקרתי "פרמייר רומן".  

מספריו
חביב (נובלה וחמשה ספורים), הוצאת פראג, 1998. זוכה בפרס "ספר הביכורים" מטעם משרד המדע, התרבות והספורט לשנת 2000.
הבית אשר נחרב (רומן) כנרת זמורה ביתן 2013. זוכה בפרס ספיר לשנת 2014.
דגים גדולים: סיפורים עבריים־אמריקאיים, כנרת, זמורה, דביר, 2023

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2xb2avyx

סקירות וביקורות

תפס אמריקה בנובלה אחת מתוך קובץ הסיפורים החדש שלו, מצליח ראובן נמדר להתעלות על התבניתיות הצפויה מדי שנשקפת מסיפוריו

ראובן נמדר ׀ צילום: יונתן בלום

הלוואי על כל סופרינו העברית השורשית של ראובן נמדר. העברית עברית. גם הקצב קצב וברי שהתזונה הספרותית שממנה ניזון הקול המספר היא מהמשובחות. ואף על פי כן, לולא נובלה ארוכה אחת, היה נותר קובץ הסיפורים הזה ככזה שאינו מעלה ואינו מוריד. התחושה שנמדר כותב סיפורים "בנויים היטב". כמו, למשל, הסיפור הפותח, שבו מהגר ישראלי מצליח באמריקה נופש ב"אי הדייגים", אתר נופש פופולרי (בדוי), ונוכח לדעת שחורשת האיקליפטוס שניטעה באי אי אז נגדעה לפתע. אנחנו נקראים להכיר בכך שהחורשה מייצגת את שרידי ישראליותו והיא מקבילה לאשתו הראשונה, הישראלית, שנטש לטובת צעירה ונוכרית ממנה. הכל כה מסודר ומתובנת.

בסיפורים אחרים - כל הסיפורים עוסקים בארה"ב, רובם במהגרים ישראלים בה - העוקץ של הסיפורים נקטם בגלל מבנה סמלי חשוף וגס. הנובלה בגודל בינוני שהעניקה לקובץ את שמו משרטטת את חייו של ג'ארד ובטסי מ-‭1976‬ ועד אחרי המשבר של ‭ .2008‬ ג'ארד הוא איש כספים העולה כפורח ואז נובל וצונח. באמצעותו נמדר מבקש לספר על השגשוג והחמדנות האמריקאית ואז על השקיעה והניוון האמריקאיים והקפיטליסטיים (שתי תופעות קשורות ביניהן אך לא זהות). כל זה בהתאם לרוח הנכאים של תקופתנו הרוויה רגשות אשם ופחד בגלל שינויי האקלים. המערכת הסמלית כאן מורכבת בעיקר ממפלצי ים שמופיעים באזור אותו "אי הדייגים" (שבו יש לזוג בית נופש). זו פרישה של רשת סמלית מרווחת שתופסת בהתאם רק את הגס והכללי. בכלל, כשקראתי את סיפורם של ג'ארד ובטסי, סיפור ‭ ,comme il faut‬ לכאורה, נזכרתי בהערתו של אורוול בביקורת על הנרי מילר: הסופר המהגר רואה בעיקר את הקיצוני (את הזונות ולא את הפועלים הפריזאיים, כתב אורוול). זה לא בדיוק המקרה כאן, ובכל זאת ג'ארד אופייני, אופייני מדי. על הסמליות החשופה בשורת סיפורים קצרים על אדם ואיב סטיינברגר הרואים נחש בגן העדן של "אי הדייגים" לא צריך להכביר מילים. סת' (שת!) הבן פוגש בלילי (לילית!) והיא מאיימת על שלוות נפשו של אדם, שיסתכן בגירוש. ולא תעזורנה רמיזות לש"י עגנון (הכלב בלק, מנוקד כאן בכוונת מכוון). בכלל, אני ממליץ לסופרים לנקוט משנה זהירות בשימוש באינטרטקסטואליות שמעידה, לעיתים, שמה שיש להם לומר על העולם דל. בסיפור אחר, 'יום ביריד' (שגיבורו, אגב, קרוי בשמו של הסופר), המבנה החשוף נובע מהישענותו של הסיפור על תחבולה נחמדה אך כזו שחזרתה על עצמה מלאה.

אבל, כמוזכר, ‭ 90‬ עמודים, כמעט חצי מהספר, משחיזים את עוקצו של הקובץ. הנובלה 'אבא' היא סיפורם של גיורא וזיוה, מהגרים ישראלים לא מצליחים במיוחד (לגיורא חברה קטנה ל"פיתוח-נדל"ן") שחיים בניו-ג'רזי. בתם מירי ניתקה איתם קשר שנים אחדות לפני חזית ההווה של הסיפור. היא לא רק הפנתה להם עורף אלא הטיחה בהם האשמות נוראיות על כך שלא הגנו עליה מפגיעה מינית בילדותה. ואולי אף יותר מכך. באותה חזית הווה של הסיפור יוצא גיורא, האב המובס, לנסות להחזיר את בתו שנצפתה במועדון חשפנות. ערב חג המולד וכמעט אין נפש חיה בדרכים הארוכות, במרוצתן עורך גיורא את חשבון נפשו. גם הסיפור הזה ניזון בעליל (אני כמעט בטוח) מספרים טובים, בראש ובראשונה, אני משער, מ'פסטורלה אמריקנית' המוצלח של פיליפ רות המתאר נתק דומה בין בת למשפחתה. אולי גם מכמה מסיפורי הקובץ 'בריחה' של אליס מונרו. הנושא הוא גם חלק מרוח התקופה שלנו כפי שתעיד הצלחתו (המופרזת, לטעמי) של הרומן של הילה בלום 'איך לאהוב את בתך'.

אבל נוצר כאן תמהיל מקורי. וזאת משום שהנושא החוזר הזה עולה מתוך מרקם חיים ייחודי של ישראלים באמריקה. נופך אירוני מתלווה כך לסיפור. ולא רק זה הגס, המראה כיצד נראים לעיתים החיים כהווייתם למי שכביכול "תפס אמריקה" ("מטבע הלשון הדוחה, 'תפסת אמריקה', חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי"). הנופך האירוני המעודן יותר נובע, לטעמי, מכך שגיורא ומשפחתו אכן "תפסו אמריקה"! כמו ש"תופסים" (באמריקאית) מחלה. גיורא וזיוה ובאופן דו-משמעי יותר גם "המחבר המובלע" סבורים שהניתוק של מירי מהוריה הוא תופעה אמריקאית. בקבוצת התמיכה שאליה מצטרפים גיורא וזיוה ההנחה הייתה שההורים הם "קורבנות של הפסיכולוגיה המודרנית, של החינוך הפרוגרסיבי, של טירוף הרשתות החברתיות והפרעת האישיות הנרקיסיסטית הקולקטיבית, שבתוכה גדלים בימינו הילדים האמריקאים". היינו צריכים לחזור לארץ, טוענת זיוה, "הילדים בישראל בריאים, חזקים, לא אבודים כמו הילדים האמריקאים האלה".

המחשבה על כך שטיפוח קורבנות ילדית הוא תופעה אמריקאית מעוררת ומפרה מחשבתית. כשלכך מוסיף נמדר את העובדה המאלפת (המסבכת, כמובן, את התמונה) שגיורא לא אוזר כוח להכחיש את האשמות בתו וכן בורא סיפור משנה שחושף עיוות נפשי חולני נוסף בתוך סיפור על עיוות נפשי גדול ממנו, הופך הסיפור הזה למשמעותי אף יותר.

אריק גלסנר
צילום: יונתן בלום

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 15/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
החלום ושברו רן בן-נון ביקורת העורך 05/12/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
ספרו של ראובן נמדר מציג תערובת מעניינת של עונג ואימה אודי בן סעדיה וואלה! 11/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תפס אמריקה בנובלה אחת מתוך קובץ הסיפורים החדש שלו, מצליח ראובן נמדר להתעלות על התבניתיות הצפויה מדי שנשקפת מסיפוריו

ראובן נמדר ׀ צילום: יונתן בלום

הלוואי על כל סופרינו העברית השורשית של ראובן נמדר. העברית עברית. גם הקצב קצב וברי שהתזונה הספרותית שממנה ניזון הקול המספר היא מהמשובחות. ואף על פי כן, לולא נובלה ארוכה אחת, היה נותר קובץ הסיפורים הזה ככזה שאינו מעלה ואינו מוריד. התחושה שנמדר כותב סיפורים "בנויים היטב". כמו, למשל, הסיפור הפותח, שבו מהגר ישראלי מצליח באמריקה נופש ב"אי הדייגים", אתר נופש פופולרי (בדוי), ונוכח לדעת שחורשת האיקליפטוס שניטעה באי אי אז נגדעה לפתע. אנחנו נקראים להכיר בכך שהחורשה מייצגת את שרידי ישראליותו והיא מקבילה לאשתו הראשונה, הישראלית, שנטש לטובת צעירה ונוכרית ממנה. הכל כה מסודר ומתובנת.

בסיפורים אחרים - כל הסיפורים עוסקים בארה"ב, רובם במהגרים ישראלים בה - העוקץ של הסיפורים נקטם בגלל מבנה סמלי חשוף וגס. הנובלה בגודל בינוני שהעניקה לקובץ את שמו משרטטת את חייו של ג'ארד ובטסי מ-‭1976‬ ועד אחרי המשבר של ‭ .2008‬ ג'ארד הוא איש כספים העולה כפורח ואז נובל וצונח. באמצעותו נמדר מבקש לספר על השגשוג והחמדנות האמריקאית ואז על השקיעה והניוון האמריקאיים והקפיטליסטיים (שתי תופעות קשורות ביניהן אך לא זהות). כל זה בהתאם לרוח הנכאים של תקופתנו הרוויה רגשות אשם ופחד בגלל שינויי האקלים. המערכת הסמלית כאן מורכבת בעיקר ממפלצי ים שמופיעים באזור אותו "אי הדייגים" (שבו יש לזוג בית נופש). זו פרישה של רשת סמלית מרווחת שתופסת בהתאם רק את הגס והכללי. בכלל, כשקראתי את סיפורם של ג'ארד ובטסי, סיפור ‭ ,comme il faut‬ לכאורה, נזכרתי בהערתו של אורוול בביקורת על הנרי מילר: הסופר המהגר רואה בעיקר את הקיצוני (את הזונות ולא את הפועלים הפריזאיים, כתב אורוול). זה לא בדיוק המקרה כאן, ובכל זאת ג'ארד אופייני, אופייני מדי. על הסמליות החשופה בשורת סיפורים קצרים על אדם ואיב סטיינברגר הרואים נחש בגן העדן של "אי הדייגים" לא צריך להכביר מילים. סת' (שת!) הבן פוגש בלילי (לילית!) והיא מאיימת על שלוות נפשו של אדם, שיסתכן בגירוש. ולא תעזורנה רמיזות לש"י עגנון (הכלב בלק, מנוקד כאן בכוונת מכוון). בכלל, אני ממליץ לסופרים לנקוט משנה זהירות בשימוש באינטרטקסטואליות שמעידה, לעיתים, שמה שיש להם לומר על העולם דל. בסיפור אחר, 'יום ביריד' (שגיבורו, אגב, קרוי בשמו של הסופר), המבנה החשוף נובע מהישענותו של הסיפור על תחבולה נחמדה אך כזו שחזרתה על עצמה מלאה.

אבל, כמוזכר, ‭ 90‬ עמודים, כמעט חצי מהספר, משחיזים את עוקצו של הקובץ. הנובלה 'אבא' היא סיפורם של גיורא וזיוה, מהגרים ישראלים לא מצליחים במיוחד (לגיורא חברה קטנה ל"פיתוח-נדל"ן") שחיים בניו-ג'רזי. בתם מירי ניתקה איתם קשר שנים אחדות לפני חזית ההווה של הסיפור. היא לא רק הפנתה להם עורף אלא הטיחה בהם האשמות נוראיות על כך שלא הגנו עליה מפגיעה מינית בילדותה. ואולי אף יותר מכך. באותה חזית הווה של הסיפור יוצא גיורא, האב המובס, לנסות להחזיר את בתו שנצפתה במועדון חשפנות. ערב חג המולד וכמעט אין נפש חיה בדרכים הארוכות, במרוצתן עורך גיורא את חשבון נפשו. גם הסיפור הזה ניזון בעליל (אני כמעט בטוח) מספרים טובים, בראש ובראשונה, אני משער, מ'פסטורלה אמריקנית' המוצלח של פיליפ רות המתאר נתק דומה בין בת למשפחתה. אולי גם מכמה מסיפורי הקובץ 'בריחה' של אליס מונרו. הנושא הוא גם חלק מרוח התקופה שלנו כפי שתעיד הצלחתו (המופרזת, לטעמי) של הרומן של הילה בלום 'איך לאהוב את בתך'.

אבל נוצר כאן תמהיל מקורי. וזאת משום שהנושא החוזר הזה עולה מתוך מרקם חיים ייחודי של ישראלים באמריקה. נופך אירוני מתלווה כך לסיפור. ולא רק זה הגס, המראה כיצד נראים לעיתים החיים כהווייתם למי שכביכול "תפס אמריקה" ("מטבע הלשון הדוחה, 'תפסת אמריקה', חזר על עצמו שוב ושוב בשיחות הללו, מבוטא בנימה שהיה בה גוון מגונה, כמעט פורנוגרפי, וגרם לגיורא להתכווץ כל פעם באשמה, כאילו הוא זה שהטעה אותם לחשוב שהוא כבש את החלום האמריקאי"). הנופך האירוני המעודן יותר נובע, לטעמי, מכך שגיורא ומשפחתו אכן "תפסו אמריקה"! כמו ש"תופסים" (באמריקאית) מחלה. גיורא וזיוה ובאופן דו-משמעי יותר גם "המחבר המובלע" סבורים שהניתוק של מירי מהוריה הוא תופעה אמריקאית. בקבוצת התמיכה שאליה מצטרפים גיורא וזיוה ההנחה הייתה שההורים הם "קורבנות של הפסיכולוגיה המודרנית, של החינוך הפרוגרסיבי, של טירוף הרשתות החברתיות והפרעת האישיות הנרקיסיסטית הקולקטיבית, שבתוכה גדלים בימינו הילדים האמריקאים". היינו צריכים לחזור לארץ, טוענת זיוה, "הילדים בישראל בריאים, חזקים, לא אבודים כמו הילדים האמריקאים האלה".

המחשבה על כך שטיפוח קורבנות ילדית הוא תופעה אמריקאית מעוררת ומפרה מחשבתית. כשלכך מוסיף נמדר את העובדה המאלפת (המסבכת, כמובן, את התמונה) שגיורא לא אוזר כוח להכחיש את האשמות בתו וכן בורא סיפור משנה שחושף עיוות נפשי חולני נוסף בתוך סיפור על עיוות נפשי גדול ממנו, הופך הסיפור הזה למשמעותי אף יותר.

אריק גלסנר
צילום: יונתן בלום

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

אריק גלסנר ידיעות אחרונות 15/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
החלום ושברו רן בן-נון ביקורת העורך 05/12/2023 לקריאת הביקורת המלאה >
ספרו של ראובן נמדר מציג תערובת מעניינת של עונג ואימה אודי בן סעדיה וואלה! 11/09/2023 לקריאת הסקירה המלאה >
דגים גדולים ראובן נמדר

חורשת האקליפטוס

לֹא אַחַת רָאִיתִי: הוּנַף הַקַּרְדֹּם

וְהוּרַד וְנִנְעַץ בַּשְּׁאֵר;

מְעוֹלָל בְּעָפָר הוּא שָׂרוּעַ דֹּם

זֶה הַנּוֹף הַמַּרְטִיט, הַנּוֹהֵר.

רחל, אֵיקַלִּפְּטוּס

הצמרות האפרפרות־ירוקות של עצי האקליפטוס היו הדבר הראשון שאבי ראה מדי שנה, כשהמעבורת כבדת התנועה של אי הדייגים החלה להאט עוד יותר את מהלכה ולהתכונן לכניסה אל מעגן הסירות. עינו תרה אחריהן מדי שנה בשנה, מרפרפת במהירות על קו האופק הירוק, המנומר בגגות אפורי־הרעפים של בתי הקיץ הגדולים, ולא נרגעת עד שמצאה אותן שם, זרות ומוכרות כמו תמיד. דבר בעצים לא נראה שייך למקום: גובהם יוצא הדופן, שגרם להם להיתמר מעל לסבך השיחים הטבעי של האי; צבעם הדהה של העלים, ששִווה להם מראה יבש למחצה, כמעט מדברי; אפילו העפר האפור שבו היו נטועים נראה שונה מהאדמה הכהה, הפוריה, של האי. ועדיין, למרות הזרות המוחלטת שלהם לאקלים ולנוף, עצי האקליפטוס סמלו עבורו יותר מכֹּל את הקשר שלו אל האי — קשר שהתחיל לפני יותר משלושים שנה, כשהוא ואשתו הראשונה, אודליה, קנו את הבית והתחילו לבלות את חופשות הקיץ שלהם שם. אבל משהו בנוף היה שונה השנה. שגרת העין של אבי הופרה. מבטו רִצד הלוך ושוב, במהירות הולכת וגוברת, על פני קו האופק — מחפש לשוא את הכתם הירקרק־כסוף. הוא לא היה שם. האקליפטוסים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה, כאילו לא היו שם מעולם. אבי נתקף אי־שקט. היעלמותם של עצי האקליפטוס הפרה את תחושת הציפיה החגיגית שהיתה ממלאת אותו בכל פעם שהמעבורת התקרבה אל אי הדייגים, מנתקת אותו מדאגות היומיום ומתחלואי השגרה ומביאה אותו אל המקום השלֵו והמופלא הזה שאותו אהב ושבו הוא חש כה בנוח, למרות שהיה שונה כל כך מנופי ילדותו הרחוקה. כפות ידיו הגדולות לפתו בחזקה את המעקה הלח של המעבורת. הוא רכן קדימה והמשיך לסרוק במבטו את האופק, כאילו קִווה להחזיר בכֹּחַ רצונו את העצים האבודים למקומם. הצופר הגדול של המעבורת השמיע את צפירתו הרמה, המתכתית — מסמן לצוות החוף על ההגעה המתקרבת אל המזח. צריך היה למצוא את לורן והילד, שמן הסתם עדיין השתעשעו בהשלכה של פתותי לחם לשחפים שעפו מעל למעבורת בציפיה לשיירי מזון, ולרדת אִתם אל המכונית שחנתה בבטן האוניה. אבי התיק את עצמו מהמעקה, הביט בפעם האחרונה אל עבר המקום שבו אמורות היו צמרות עצי האקליפטוס להמצא, ופנה אל הסִפּון כדי לחפש את אשתו הצעירה ובנם בן השלוש, אלכס.

הנסיעה הקצרה מהמעבורת אל הבית עברה בשתיקה לא־נעימה. אבי, שהיה קצר רוח ונרגן, גער בלורן שהשתהתה על הסִפּון במשך דקה מיותרת: "מותק, באמת, למה אנחנו צריכים תמיד להיות האחרונים שנכנסים למכונית?!" לורן, אשה צעירה ודעתנית שלא סבלה את הגינונים הפטריארכליים שצצו אצל בעלה המבוגר בשעת כעסו, ענתה לו בחריפות צוננת, "אל תקרא לי מותק," והתכנסה באחת מהשתיקות הקודרות שלה, שהיו כה שונות מרתחנותו הקולנית שדעכה באותה מהירות שבה התלקחה. אבי נִסה לכפר על התפרצותו בדברנות מוגזמת ובנסיונות מגושמים לגרור אותה לשיחה ידידותית — אבל וִתר במהירות כשאלה נתקלו בקיר האטום של כעסה. הוא התכנס בתוך עצמו, נעץ את עיניו בכביש ונהג בשתיקה מערבה, אל עבר בית הקיץ הקטן ושופע הקסם שלהם, שנצב על גבעה המשקיפה אל האוקיאנוס האטלנטי. המחשבה על צמרות עצי האקליפטוס שנעלמו מקו הרקיע של האי חזרה לנקר במוחו. הוא המשיך לנהוג בפיזור דעת, שוכח להאט לפני תמרורי העצור שבצמתים וגורם למכונית לקרטע בכל פעם שבלם בפתאומיות — מביא את בקבוקי היין שבתא המטען להצטלצל במחאה, ולמורת הרוח של לורן להתעורר מחדש עם כל עצירה.

גם ההגעה המיוחלת אל הבית לא לוּותה בתחושה החגיגית הרגילה. אבי יצא מהמכונית בכבדות, מתח את רגליו והביט סביבו — אבל שלא כהרגלו, הוא לא חש את החדווה שפעפעה בו בכל פעם שהגיע לשם. הוא לא שאף, כהרגלו, בהנאה את אויר הים המלוח אל נחיריו ולא התחיל, כהרגלו, להתרוצץ בעסקנות בין הברזים והמתקנים השונים של הבית כדי לבדוק שהם פועלים כשורה. הוא אפילו לא הוציא מתא המטען של המכונית את ארגז היינות שבחר בהנאה ובקפידה בחנות המשקאות הקבועה שלו בפרינסטון — טקס שנתי אהוב, שנכפה עליו בגלל החוקים הפוריטניים שנשתמרו במשך יותר משלוש מאות שנה בכמה מהמחוזות ומהעיירות שבמדינת מסצ'וסטס, ושאסרו על מכירתם של משקאות אלכוהוליים בחלקים נרחבים של אי הדייגים. הוא עזר ללורן, שהיתה עדיין זעופה, להכניס הביתה את התיקים שלה ושל אלכס הקטן, מלמל לעברה הסבר מבולבל שלא היה נהיר אפילו לו, נכנס חזרה למכונית ונסע חזרה אל עבר הכביש הראשי בלי שימסור לעצמו דין וחשבון על מטרתה של הנסיעה.

היותו לבדו, בלי נוכחותה המעיקה של לורן, הקלה מעט על אבי. הוא נהג באטיות והביט סביבו, מנסה לקשור את הנופים היפים שנשקפו מחלונות המכונית אל זכרונות העבר הנעימים ואל הגעגועים שתכפו עליו מדי שנה בתחילת האביב, והוליכו אותו חזרה אל האי כבר ביום הראשון של חופשת הקיץ. שלושים שנה! שלושים ושתיים, ליתר דיוק, חלפו מאז הביקור הראשון שלו באי הדייגים. הוא ואודליה הוזמנו לבקר בבית הקיץ של מי שהיה אז ראש החוג למדע המדינה באוניברסיטת רַטְגֶרְס. אבי התאהב מיד באי שסִמל בעיניו את התגלמותו של החלום האמריקאי, והבטיח לעצמו חצי־ברצינות שיום יבוא וגם הוא יקנה לו בית־חוף במקום הנפלא הזה. זו היתה השנה השניה שלהם בארצות הברית, והם החליטו לא לבזבז זמן וכסף על חזרה ארצה לחופשת הקיץ, אלא להִשאר באמריקה, לטייל קצת, "לראות עולם" כמו שאבי אהב לומר. הם לא תכננו אז להגר לארצות הברית, בכלל לא. הם היו צעירים כל כך, ממש ילדים, ולא חשבו יותר מדי על העתיד. אבי, שסומן כהבטחה בתחום, קבל את ההזמנה לבוא לרטגרס עוד לפני שסיים באופן רשמי את הדוקטורט — מעורר עליו את קנאתם של חבריו לספסל הלמודים, ואפילו של חלק מן הסגל הזוטר. זה התחיל כהזמנה לשנה, במסגרת תכנית הפוסט־דוקטורט, אבל כשרונו של אבי בלט בארצות הברית כמו שבלט בישראל. החוזה שלו הוארך בעוד שנתיים, דבר נדיר מאד באותם ימים, ומשם התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו: התקן שהתפנה פתאום בחוג, הקביעות המוקדמת, המשא ומתן המוצלח עם החוג למדע המדינה בפרינסטון, ששם עין על החוקר הצעיר והמבטיח מישראל מאז שספרו הראשון יצא לאור וזכה לתשומת לב נרחבת כל כך. הכל קרה כל כך מהר: הפרסומים, הלידה הראשונה, הבית הראשון שלהם בפרינסטון, הלידה השניה, הספר השני, הפרופסורה. לא היה להם זמן לנשום, לעכל, להחליט בדעה צלולה. מתי החליטו סופית שהם נשארים בארצות הברית? האם היה רגע כזה? אבי האץ קצת, חש שוב את העצבנות שעקצצה בו על סִפּון המעבורת. לא, לא היה רגע כזה, לא ממש. הדברים לא עובדים ככה בחיים האמיתיים, רק בספרות ובקולנוע. המציאות היא פחות מוגדרת, פחות לינארית. אפילו להתגעגע ארצה לא היה להם זמן. אבי הופתע מהתפנית במהלך מחשבותיו. להתגעגע? מה פתאום להתגעגע? הם בקרו בארץ בכל שנה, כמעט בכל שנה. היו אמנם שנים שבהן אודליה לקחה את הקטנים לארץ, ואבי נשאר בפרינסטון ללמד בתכנית הקיץ או לסיים כתיבה של מאמרים חשובים. שלא כמו אודליה, הוא חש מיד בנוח בחוף המזרחי. הצבעים, הצורות, הממדים — הכל גרם לו משום־מה לחוש בבית. הוא נִסה לדוג מנבכי הזכרון את נופי ילדותו, אבל הוא הצליח ללכוד רק רסיסים: קיר מטויח לבן של בית הכנסת הישן של המושבה; שדות קיץ מצהיבים; דקלי וושינגטון שדופים, עטויי זקן סנסנים אפור, שגרם להם להֵראות כמו ישישים מופלגים; חורשת האקליפטוס שליד הצרכניה. אקליפטוס! אבי נֵעור משרעפיו, ירד לשולי הכביש, דומם את המנוע והביט סביבו בהשתאות. המכונית הביאה אותו, כמו מעצמה, אל המקום שבו צמחו עד לא מזמן עצי האקליפטוס שלו. אבי יצא מן המכונית וצעד, מתנודד מעט, אל עבר החורשה. לא נשאר שם שום דבר. העצים נכרתו כולם, עד האחרון שבהם, וגם גדמיהם נעקרו מהקרקע ונעלמו בלי להשאיר עקבות. חלקת האדמה שבה גדלו הוחלקה, והעפר שעליה נדחס כדי לאפשר בניה של בית חדש. הוא הביט, מזועזע, במגרש הכבוש, שקורות עץ וחבלים צבעוניים סִמנו את גבולותיו. לרגע נדמה היה לו שהוא חולם, אבל הוא הדף מיד את הנחמה המטופשת שהציע רעיון העוועים הזה. אולי הוא טעה במקום? גם נחמה זו נהדפה ממוחו מיד. הוא הכיר את המקום היטב, הרבה יותר מכפי שהיה מוכן להודות בפני עצמו. הוא נהג הנה עשרות פעמים בעבר, מאריך לפעמים את הדרך בכמה דקות רק כדי שיוכל להציץ לרגע בעצים האפרפרים־ירוקים ובעפר האפור שבו הם היו נטועים. זה לא היה חלום, ולא טעות. החורשה נעלמה. העצים כבר לא שם, ולעולם לא יהיו. זהו, זה נגמר.

אבי חצה במהירות את הכביש השומם ונכנס בסערת נפש אל המכונית, שוכח להתניע אותה, נשען במרפקיו על ההגה ומביט קדימה בלי לראות דבר. הם לא השאירו שום שריד לחורשה שלו. לא גזע גדוע, לא צֶבֶר ענפים מתים, אפילו לא ערמה מחורבנת של שבבי עץ אפורים, מהסוג שבו משתמשים כאן לריפוד שבילים וגינות. האמריקאים האלה, עם היעילות הארורה שלהם! בארץ היו משאירים את ערמת העצים הכרותים להירקב שם במשך שנים על שנים, שתשמש מפגע סביבתי ומסתור לנחשים ולעקרבים. הוא שאף שאיפה ארוכה, מנסה לרסן את הסערה שהשתוללה בקרבו. לאן עכשיו? הביתה כמובן. לורן ואלכס מחכים לו. הוא צריך לעבור בחנות המכולת המקומית ולקנות חלב, ביצים, ככר לחם ודגני בוקר אורגניים לאלכס. "קוניג'ס". שם משונה לחנות מכולת. מעניין אם הבעלים יהודים. אבי התניע, הציץ במראה ועלה על הכביש. הוא תכנן לנסוע למכולת ומשם ישר הביתה — אבל מצא את עצמו נוהג בכִּוון ההפוך, אל עברו האחר של האי. איך קראו לבעלים של הצרכניה במושבה? ברגר, "אחים ברגר". הם היו שניים, לבושים תמיד בבגדי חאקי, הבכור חבוש בכומתה שחורה, והצעיר בכִּפָּה שהזדקרה כמו פירמידה קטנה על ראשו המקריח. כמה שנים עברו מאז שאמא שלו שלחה אותו לשם בפעם האחרונה לקנות מאה גרם זיתים, מאתיים גרם גבינה צהובה וחצי ככר של לחם אחיד? מי יודע. ארבעים וחמש שנה, אולי חמישים.

שלט מלבני, אדום־לבן, ציין את הכניסה אל דרך העפר הצרה שהוליכה אל הבית. חריקת החצץ המוכרת כל כך, ומראה הבית שנגלה מעבר לעקול החד של הדרך, החזירו את אבי אל המציאות. כל כך מעט השתנה כאן. קורות הבית המאפירות, הרעפים המוריקים מטחב, המשקופים ומסגרות החלונות הצבועים בלבן. גיגיות עץ עתיקות למראה, מהסוג שהגננים מכנים "חביות ויסקי", עמדו בצדי השביל. שיחי גרניום פורחים, מלאי חִיּוּת, נשפכו מתוכן בחן אל עבר האדמה החומה, הלחה. לבו של אבי האץ קצת את קצב הלמותו. הוא לא תכנן לבוא לכאן, והיה מופתע כשמצא את עצמו בבית שהיה פעם שלו ושל אודליה. הווֹלְווֹ הירוקה שלה עמדה מתחת לסככת החניה. היא בבית! הוא יצא מן המכונית, פוסע על גבי אריחי האבן האפורים שהוא עצמו הניח שם לפני מי יודע כמה קיצים כדי לרצף את שביל הגישה. אזוב ירוק רענן הקיף את תוי המתאר המחוספסים של לוחות האבן, משווה לשביל מראה של גן יפני מטופח. אבי אהב לעבוד בגינה, אהב להזיע בחולצותיו היקרות־מדי ולקלקל את נעלי העור ההדורות שבהן נהג להסתובב, אפילו בחופשת הקיץ. "תחליף בגדים, לפחות!" היתה אודליה צועקת אליו בחבּה מצדה האחר של הגינה, "לא חבל?!" ואבי היה מניף את ידו בבטול, "עזבי, בסך הכל בגדים." לאן נעלם כל זה? האינטימיות הזאת, הזכרונות, הערגות, המחוות הקטנות? הוא נער את הזכרון הענוג־מטריד ממוחו, דִלג במהירות במעלה שלוש המדרגות שלפני הדלת ונקש עליה בעדינות שלא היתה אופיינית לו.