גם כן ולנטיין

פתח דבר
ערב ולנטיין

כשוולנטיין דיי זוקף את ראש הלב המסוכר שלו, יש שני סוגים של אנשים שמקבלים את פניו.

הסוג הראשון הוא המשוגעים לחג, אותם רומנטיקנים חסרי תקנה שמכורים לרעיון של האהבה. הטיפוסים האלה מאמינים בגורל ובנפשות תאומות וברעיון שהיקום משגר תינוקות מכונפים, כמעט עירומים, כדי לירות חצים ברווקים ורווקות נבחרים, וכך להדביק אותם באהבת אמת העלולה לגרום לתחושת נמנום ולתופעות חמורות של באושר־ועושר־עד־עצם־היום־הזה.

הסוג השני הוא הציניקנים, אותן נשמות ממורמרות שמכנות אותו "חג הולמרק" ומתלוננות על כך שאם אהבת אמת קיימת, צריך לבטא אותה באופן ספונטני בכל יום אקראי שהוא ולא לצפות למתנות.

אני לא נמנית עם אף אחד מהסוגים האלה, ומנגד נכללת בשניהם גם יחד.

אני בהחלט חושבת שוולנטיין הוא "חג הולמרק" שנעשה מסחרי יתר על המידה, אבל אני גם חושבת שאין כל רע בליהנות מתופעות הלוואי החומרניות של החגיגה. קדימה, הביאו את השוקולדים ואת הפרחים, ואם אתם כבר בעניין, אתם מוזמנים להוסיף כרטיס מתנה לחנות הספרים השכונתית.

וכן, אני מאמינה בקיומה של אהבת אמת. אבל מטילה ספק גדול בכך שגורל ונפשות תאומות ואהבה ממבט ראשון הם מושגים שנוצרו על ידי אלה שעדיין מחכים שסנטה קלאוס יופיע פתאום עם הכלבלב שהם ביקשו בגיל שבע.

במילים אחרות, אני לגמרי מצפה לאהבה בחיי, אבל אין סיכוי שאשב בחיבוק ידיים ואחכה שיד הגורל תגרום לה להופיע.

גורל הוא לפראיירים.

אהבה היא למתכננים.

הורי התחתנו בוולנטיין דיי אחרי חודש של דייטים. הם היו בני שמונה־עשרה, וההתאהבות שלהם היתה סוערת ופרועה. זה קרה מיד, ללא שום התחשבות בדברים שקשורים לחיים האמיתיים, כמו התאמה וטמפרמנטים שונים.

אמנם ההתנהגות קלת הדעת הזאת הובילה לכך ש... טוב, לכך שאני נולדתי, אך היא גם הובילה לשנים של ריבים ותחרויות בצעקות שהיו הפסקול של ילדותי, עד שלבסוף היחסים ביניהם הגיעו לכדי פרידה בצרחות ליד מזרקת המלאכים הקטנה במדשאה הקדמית של הבית שלנו.

אבל חוסר היכולת שלהם לנהוג בהיגיון לנוכח רגשות העניק לי את מתנת הבהירות וזכיתי ללמוד מן הטעויות שלהם. במקום לצאת עם בנים שמסובבים לי את הראש אבל לגמרי לא מתאימים לי, אני יוצאת רק עם בנים שזוכים לציון גבוה בגיליון הבעד ונגד שלי. אני יוצאת רק עם בנים שעל הנייר (או בגיליון אקסל) יש לנו לפחות חמישה תחומי עניין משותפים, שיש להם תוכנית מגובשת לעשור הקרוב ושלא מתלבשים כאילו יש להם נטייה להתפרצויות לא צפויות של כדורסל.

וזאת הסיבה שבגללה ג'וש היה שלמות של חבר.

הוא ענה על כל הקריטריונים ברשימה שלי כבר בפגישה הראשונה שלנו והפגין ביצועים מצטיינים בכל יום במשך שלושת החודשים שבהם היינו יחד.

לכן, כשעמדתי מול הארון בערב הוולנטיין ההוא ובחרתי בלוק המושלם ליום המחרת, הייתי נרגשת. לא בגלל תינוקות עירומים חמושים בחץ וקשת, או בגלל הפתעות קוסמיות מטורפות, אלא בגלל התוכניות שלי. הכול היה מתוכנן - המתנה, המילים שאגיד, התזמון המדויק של שני הדברים - וזה עמד לקרות בדיוק כמו שרציתי.

שלמות.

למה שאחכה לכך שהגורל יושיט לי יד כשיש לי שתי ידיים כשירות לחלוטין משלי?

וידוי מס' 1
 

כשהייתי בת עשר, התחלתי לשמור פתקים עם וידויים בתוך קופסה בארון שלי כדי שאם יקרה לי משהו, אנשים יֵדעו שהייתי יותר מסתם ילדה שקטה שתמיד צייתה לכללים.

הוולנטיין הראשון

כשהשעון המעורר שלי צלצל בבוקר של ולנטיין דיי, חייכתי. קודם כול, היה לי חבר. וגם לא סתם חבר בינוני. ג'וש היה חכם וחתיך ואפשר אפילו לטעון שהיה בעל הסיכויים הטובים ביותר להצליח בגדול מבין התלמידים בתיכון הֵייזֶלווד. בכל פעם שלמדנו יחד והוא הרכיב את משקפי הראייה שלו, בסגנון סטודנט באוניברסיטת עילית, יכולתי להישבע שהלב שלי ממש מתקפל לתוך עצמו וגורם מין תחושת צביטה מתוקה שמזרימה חמימות לכל עצב ועצב בגוף שלי.

במבט לאחור, התחושה הזאת כנראה נגרמה מפגם בלב כתוצאה מדיאטה קפדנית של קפה שחור ומשקאות אנרגיה. אבל אז עוד לא ידעתי את זה.

הדפתי מעלי את השמיכות ויצאתי מהמיטה, מתעלמת מצלילי הנשימה בפה פעור של לוֹגֶן, שישן בצד השני של המזרן. אחי למחצה בן השלוש אהב להתגנב לחדר שלי ולישון איתי כי הוא חשב שאני די מדהימה.

והוא צדק. כי כשניגשתי ליומן שלי שהיה מונח פתוח על שולחן הכתיבה, הרגשתי מדהימה. זמזמתי לעצמי את השיר "Lover" של טיילור סוויפט, הרכבתי את המשקפיים ועיינתי ברשימת המטלות להיום.

רשימת מטלות - 14 בפברואר

לארגן את קלסר תכנון המלגות

ללמוד למבחן בספרות

להזכיר לאמא לשלוח העתק של הביטוח הרפואי למזכירות

להזכיר לאבא את אסיפת ההורים ולוודא שהוא רושם ביומן שלו

לשלוח מייל ליועץ התמחויות

להחליף מתנות עם ג'וש

להגיד "אני אוהבת אותך" לג'וש!!!!!!!

התעכבתי קצת על המטלה האחרונה, לקחתי עט ושרבטתי סביבה לבבות. מעולם קודם לכן לא אמרתי את המילים האלה בהקשר רומנטי, ומאחר שהיום שבו נציין שלושה חודשים יחד יצא במקרה על יום האהבה, זה היה כאילו היקום תזמן אותו במיוחד עבורי.

מלאה בהתרגשות תזזיתית נכנסתי לחדר האמבטיה ופתחתי את הברז במקלחת. כשהכנסתי את כף היד מתחת לזרם כדי לבדוק את הטמפרטורה, שמעתי:

"אֵם, את מסיימת שם?"

אוף. גלגלתי עיניים והתמקמתי מתחת למים. "הרגע נכנסתי."

"ג'ואל צריך פיפי." ליסה, אשתו של אבא שלי, נשמעה כאילו הפה שלה דבוק לדלת. "דחוף."

"הוא לא יכול ללכת לשירותים למעלה?" שפכתי שמפו על כף היד וחפפתי את השיער. אני מתה על התאומים, אבל לפעמים מבאס לגור עם ילדים קטנים.

"אבא שלך שם."

פלטתי אנחה ואמרתי, "תני לי שתי דקות." סיימתי במהירות להתקלח בלי לתת להפרעה להרוס לי את מצב הרוח.

התנגבתי, זרקתי על עצמי את החלוק וחלפתי בריצה על פני ליסה וג'ואל המתפתל בחזרה אל החדר שלי שבמרתף.

החלקתי בפן מהיר את השיער המתולתל מדי שלי - כשאני עדיין מפזמת שירי אהבה - ואז חיברתי את המגהץ לחשמל וגיהצתי קלות את הקמט המרגיז בשרוול הימני של השמלה שלי. ידעתי שהחבר הכי טוב שלי, כריס, יגלגל עיניים ויגיד לי שאני כפייתית, אבל למה להשאיר את הקמט אם בפחות משתי דקות אפשר להיפטר ממנו?

התלבשתי ורצתי למעלה כדי לחטוף חטיף אנרגיה לפני שאני יוצאת לבית הספר. בזמן שקרעתי את העטיפה, עינַי נדדו אל תבנית העוגה המונחת ליד המיקרוגל כמו התגלמות הפיתוי. כן, פרוסת עוגת השוקולד שנשארה תהיה טעימה להדהים, חשבתי ולקחתי ביס גדול של חמאת בוטנים ומי גבינה, אבל פרוסת סוכר ופחמימות היא לא הדרך הנכונה להתחיל את היום.

הסטתי את מבטי מהקינוח השוקולדי והתרכזתי בלעיסת חטיף האנרגיה היבשושי.

"אלוהים, תאטי קצת." אבא שלי ישב ליד השולחן, קרא עיתון ושתה קפה כמו שעשה בכל יום בחיי. שערו היה בצבע אדום־להבה, המקור לגרסה החומה־ערמונית הרגועה יותר שלי. הוא חייך חיוך של חכמולוג ואמר, "אף אחד פה לא יודע לעשות היימליך."

"זאת לא דרישה בסיסית מהורים או משהו? איך יש לך ולליסה ילדים ואין לכם כישורי היימליך?"

הוא נעץ מבט בפה המלא מדי שלי. "הנחנו בטיפשותנו שהצאצאים שלנו לא ישאבו מזון כמו חזירים."

"אתה יודע מה קורה כשאתה מניח הנחות, נכון?"

"כן." הוא קרץ וחזר לעיתון שלו. "מישהו פה מתנהג כמו חמור."

"נו, די כבר שניכם." ליסה נכנסה למטבח כשלוגן על מותן אחד שלה, וג'ואל על השני. "אפשר בבקשה שלא נדבר לא יפה ליד הקטנים?"

"הם לא היו פה," אמרתי בפה מלא חטיף, "כשהוא אמר את זה."

"וטכנית," אמר אבא שלי וקרץ לי שוב, "'חמור' זאת לא מילה לא יפה. זאת חיה." אני חייכתי, וליסה הביטה בי כאילו רצתה שאיעלם.

אני מחלקת את הזמן בין הבית של אמא שלי לבית של אבא שלי מאז שהם התגרשו כשהייתי בבית הספר היסודי, אבל נשארתי מין נוודית שקצת מפריעה. בשני הבתים. למען ההגינות, ליסה היא לא האם החורגת המרשעת מהאגדות. היא גננת, היא עושה את אבא שלי מאושר והיא אמא ממש טובה לבנים. פשוט תמיד אני מרגישה שאני מפריעה לה.

לקחתי את תיק הגב שלי ואת המפתחות של הרכב, אמרתי ביי ומיהרתי אל הדלת.

השמש בהקה בחוץ אפילו שהאוויר היה מקפיא, ובלילה ירד קצת שלג, אבל נראה שאבא כבר גירד את הקרח מהשמשה שלי. שמעתי את הטלפון שלי מצלצל מתוך התיק ושלפתי אותו בדיוק בזמן כדי לראות שכריס מתקשר אלי בפייס־טיים.

עניתי, ועל המסך הופיעו שני חברַי הטובים ביותר, מחייכים אלי ליד הלוקרים האדומים במסדרון של כיתות י"א. חייכתי אל מסך הטלפון הסדוק, אל הפרצופים האהובים עלי בעולם.

לרוקסן יש עור שחום, עצמות לחיים בלתי נגמרות וריסים מהסוג שאמהות מהפרברים מנסות לחקות באמצעות תוספות מודבקות, ולכריס יש עיניים חומות עם עפעפיים כבדים, עור חרסינה ללא רבב ושיער שחור מתולתל שמזדקר בצורה מושלמת. הם נראים טוב כל כך, שאם הם לא היו בני אדם מדהימים באמת, היה קשה שלא לשנוא אותם בגלל זה.

"אתם כבר בבית ספר?" שאלתי.

"כן, ונחשי מה ראינו עכשיו?" כריס שאל, מרים ומוריד את גבותיו.

"אני רוצה לספר," רוקס אמרה ונעמדה לפניו במסך.

"אני ראיתי, אז אני מספר." כריס דחף אותה הצדה. "ג'וש כבר פה וראיתי אותו מכניס שקית מתנה ללוקר שלו."

צווחתי ומחאתי כף אל כף ואז קפצתי לאֶסְטְרו המסחרית הישנה שאבא שלי התעקש ש"יש לה אופי". "קטנה או גדולה?"

"בינונית," כריס אמר, ורוקס התפרצה ואמרה, "שזה טוב, כי גדולה מדי אומר שזאת בובת פרווה מצ'וקמקת, וקטנה מדי אומר שזה שובר לחיבוקים בחינם. בינונית זה טוב. בינונית זה החלום."

צחקתי. ההתלהבות שלהם שימחה אותי כי עד לא מזמן הם היו אנטי־ג'וש. הם אמרו שהוא מתנהג כאילו הוא טוב יותר מכולם, אבל ידעתי שזה רק משום שהם לא הכירו אותו באמת. הוא פשוט כל כך חכם ובטוח בעצמו שלפעמים הוא נתפס בטעות כיהיר.

קיוויתי שמשמעות הדבר היא שהם שוקלים מחדש את דעתם עליו.

החבר של רוקס, טְרֵיי, צץ ברקע ונופף בידו. נופפתי בחזרה וניתקתי, הנחתי את הטלפון, התנעתי את הרכב ונסעתי במהירות לכיוון בית הספר. פיניאס זימר במתיקות ברמקולים, ואני שרתי איתו בקולי קולות כל מילה של "Let's Fall in Love for the Night".

לא יכולתי לחכות עד שאראה את ג'וש. הוא סירב לרמוז לי מה תהיה המתנה שלי, אז לא היה לי מושג למה לצפות. פרחים? תכשיט? אני קניתי לו את הרצועה של קואץ' שהוא רצה לשעון שלו, אפילו שהיא עלתה לי שתי משכורות שלמות מהעבודה בבית הקפה. כן, הייתי מרוששת עכשיו, אבל מראה פניו הזורחות כשיפתח את המתנה יהיה שווה את זה.

הטלפון שלי רטט על המושב שלידי ובעצירה הראשונה ברמזור אדום הצצתי בו.

ג'וש: ו"ד שמח, מותק. הגעת כבר? ומה תרצי קודם - שיר או מתנה?

שיר, בהחלט.

חייכתי, והאור התחלף לירוק. כששייטתי בכבישי השכונה הפרברית שלנו, השיר הבא ברדיו (ברכב העתיק שלי לא היה אפילו בלוטות') היה איזה רוק כבד צרחני, אז התחלתי לחפש בתחנות משהו שיהלום יותר את היום המשמעותי הזה.

בילי ג'ואל? לא חושבת.

גרין דיי? שלילי.

אדל? המממ... זה יכול לעבוד -

השפלתי מבט אל הרדיו כדי להגביר, ובדיוק כשהרמתי את העיניים ראיתי שהטנדר לפנַי עצר בפתאומיות. לחצתי על הבלמים, אבל במקום לעצור, הגלגלים ננעלו והתחילו להחליק. שיט, שיט, שיט!

לא היה שום דבר שיכולתי לעשות. התנגשתי בטנדר. חזק. הכנתי את עצמי למכה שאקבל מהמכונית שמאחורי, אבל למרבה המזל היא עצרה בזמן.

הבטתי דרך השמשה הקדמית בנשימה עצורה וראיתי את מכסה המנוע מקומט לחלוטין. אבל נהג הטנדר יצא ממנו, וקיוויתי שמשמעות הדבר היא שהוא בסדר. לקחתי את הטלפון שלי, פתחתי את הדלת ויצאתי מהרכב כדי לבחון את הנזק.

"את סימסת, נכון?"

"מה?" הרמתי את המבט וראיתי את ניק סטארק, השותף שלי במעבדה בכימיה. "מה פתאום!"

מבטו נדד מטה אל הטלפון שביד שלי, והוא הרים גבה.

מה הסיכוי שאפגע במישהו שאני מכירה? ולא סתם מישהו שאני מכירה, אלא מישהו שמעולם לא נראה שבכלל מחבב אותי. זאת אומרת, טכנית הוא אף פעם לא היה מגעיל אלי, אבל גם לא היה חברותי כלפי במיוחד.

ביום הראשון בשיעור כימיה, כשהצגתי את עצמי, במקום להגיד נעים מאוד או אני ניק, הוא רק הסתכל עלי לכמה שניות ואז אמר "אוקיי" וחזר להביט בטלפון שלו. כששפכתי בטעות את משקה האנרגיה שלי על שולחן המעבדה שלנו לפני כמה חודשים, במקום להגיד זה בסדר כמו בן אדם נורמלי כשהתנצלתי, ניק סטארק נעץ בי מבט ובלי לחייך אמר, "אולי כדאי שתרגיעי עם הקפאין."

הבחור היה סוג של אניגמה. מעולם לא ראיתי אותו בסביבה מחוץ לבית הספר, ולא היו לו ממש חבר'ה או קבוצת חברים שידעתי עליהם. אפילו שאנחנו כבר בכיתה י"א, עדיין לא היה לי מספיק מידע כדי להבין איך לסווג אותו.

וזה ממש עצבן אותי.

"אתה זה שעצר באמצע כביש סואן," אמרתי.

"היה שם סנאי שחצה את הכביש," הוא ענה כמעט בנהמה.

"תשמע, ניק," נשמתי עמוק, מצאתי את הקול המרגיע בראשי - את שולטת במצב, את שולטת במצב - והצלחתי לומר, "אל תאשים - "

עיניו הצטמצמו. "סליחה. אנחנו מכירים...?"

שילבתי את זרועותי וצמצמתי את העיניים שלי. "אתה רציני?"

"את לומדת בהייזלווד?"

"אני השותפה שלך במעבדה בכימיה." הוא עובד עלי? הבחור אף פעם לא ממש דיבר חוץ מתגובות של הברה אחת פה ושם, אבל בכל זאת. "אנחנו יושבים באותו שולחן בכימיה כל השנה...? מזכיר לך משהו?"

"זאת את?" עיניו סקרו את פני כאילו הוא לא בטוח אם הוא מאמין לי או לא.

"כן, זאת אני!" התחלתי לאבד את קור הרוח כי היו לי תוכניות ממש חשובות ליום הזה, והנער גס הרוח הזה עיכב את ההוצאה לפועל של הוולנטיין דיי המושלם שתכננתי.

והוא גם לא זוכר אותי, שזה... מה נסגר עם זה?

הוא אמר, "יש לך ביטוח, נכון?"

"פשוט לא ייאמן," מלמלתי והתבוננתי בטנדר האדום הישן שלו, שהחלק האחורי שלו לא נראה גרוע יותר מהשאר. "לא נראה שנגרם נזק. לפחות לא מהזווית הזאת."

"את הפרטים של הביטוח, בבקשה." הוא החזיק את כף ידו מושטת וחיכה. קצת התחשק לי לדחוף אותו בגלל הגישה המתנשאת שהפגין בענייני נהיגה, אבל הוא היה גבוה ממני בהרבה והיו לו כתפיים רחבות שלא נראו כאילו ייהדפו בקלות.

אז במקום להדוף אותו רכנתי אל המכונית, הרמתי מהמושב את התיק, פתחתי את תא הכפפות והוצאתי את התיקייה הקטנה שהכנתי ביום שקיבלתי את הרכב. דפדפתי אל החוצץ הצהוב - החלק של "במקרה של תאונה" - ושלפתי את תעודת הביטוח מהשמרדף.

הוא לקח אותה ועיניו הצטמצמו. "את שומרת את זה בתוך מחברת?"

"זאת לא מחברת, זאת תיקייה לשעת חירום."

"וההבדל הוא...?"

"זאת פשוט דרך לשמור שהכול יהיה מוגן ומאורגן."

"הכול?" הוא הביט בתיקייה ואמר, "מה עוד יש שם?"

"רשימה של מכונאי רכב, חברות גרירה, הוראות עזרה ראשונה..." גלגלתי עיניים ואמרתי, "אתה באמת רוצה שאמשיך?"

ניק נעץ בי מבט לחמש שניות שלמות ואז מלמל משהו שנשמע כמו ממש לא כשהוציא את הטלפון שלו וצילם את תעודת הביטוח. אחר כך הוא התעקש להתקשר למשטרה כשהרכב שלי החל להעלות עשן. ניסיתי להתעקש שעדיין אפשר לנהוג בו - הייתי צריכה להגיע לבית הספר ולשמוע את השיר שלי, לעזאזל - ואז המנוע עלה באש והכבאים היו צריכים לכבות אותה.

אוף, אבא שלי יהרוג אותי.

ואחרי זה אמא שלי תפרק לגורמים את גופתי עד שלא יישאר ממנה דבר.

ולא יהיה לי זמן לשמוע את השיר של ג'וש עד ההפסקה הראשונה.

"הנה," ניק בא מהטנדר שלו והושיט לי מעיל. "אני יודע שזה לא מתאים לבגדים שלך, אבל זה חם."

רציתי לסרב כי האשמתי אותו באסון הזה, אבל באמת היה לי קר. שמלת האוקספורד הוורודה הקלאסית של ראלף לורן היתה חמודה מכדי לכסות אותה במעיל, אבל זה היה נכון קודם, לפני שעמדתי בחוץ בקור והסתכלתי על הרכב שלי נהפך למדורה.

"תודה," אמרתי והשתחלתי לתוך המעיל בצבע ירוק זית שהגיע לי כמעט עד הברכיים.

ניק שילב את זרועותיו וסקר את המתרחש ואת כוחות החירום שניקו את הבלגן. "לפחות שלך כבר היתה גרוטאה."

"נראה לי שאתה מתכוון ל'קלאסית'," אמרתי, אפילו ששנאתי את המסחרית המקריפה שלי. פשוט היה משהו בגישה של ניק - ובעובדה שהוא לא זיהה אותי - שגרם לי לרצות להתווכח איתו.

הוא שילב את זרועותיו ואמר, "את בסדר?"

חייכתי חיוך מזויף ופלטתי, "מעולה."

פזלתי מטה אל הטלפון שלי. שום התראות. אף אחד מההורים שלי לא ענה כשהתקשרתי אליהם, מה שלא היה מפתיע. רציתי נואשות לסמס לג'וש, אבל רק זה היה חסר לי, להזכיר לניק שאולי דעתי היתה מוסחת כשהתנגשתי בו.

השוטר הגיע לשם זמן קצר אחרי מכבי האש והיה נחמד יחסית כשכתב לי את הזימון לבית המשפט, שללא ספק הבטיח לי קרקוע.

אוף.

ניק הביט בי כשהגרר נעלם עם הרכב שלי.

"רוצה טרמפ? בכל זאת אנחנו בדרך לאותו מקום ואת לבושה ככה."

הבטתי מטה אל רגלי החשופות במגפוני העור החומים והידקתי את הלסתות כדי ששינַי לא ינקשו. "ככה?"

"בצורה מגוחכת."

"הֵיי."

הוא ממש חייך לנוכח הבעת פני. "לא ביקרתי את הבחירות האופנתיות שלך - את נראית מאוד, אממ, כמו חברה של שחקן פולו, אל תדאגי. התכוונתי רק לרגליים החשופות שלך ולעובדה שהטמפרטורה בחוץ היא, כאילו, מינוס שבע מעלות. טרמפ? כן?"

בלעתי רוק וטמנתי את אפי בצווארון המעיל. היה לו ריח של דלק קר. "אממ, כן, נראה לי."

"את מתכוונת, תודה?"

למען האמת זה העלה על פני חיוך קטן. "רוב תודות לך, מושיעי המדהים."

"יותר טוב."

נכנסתי אל הטנדר שלו, טרקתי את הדלת הכבדה וחגרתי את חגורת הבטיחות. הרכב נהם בקול בהתנעה, ואז ניק כיבה את ההבהוב והתחיל לנסוע לכיוון בית הספר. אני לא יודעת איזו להקה עצבנית בקעה ממערכת הסטריאו העתיקה, אבל היא היתה זוועתית והרבה יותר מדי רועשת.

"מה זה?" הנמכתי את מוזיקת הזבל והחזקתי את אצבעותי הקפואות מול פתחי האוורור שפלטו בהיסוס אוויר חמים.

"אם את מתכוונת למוזיקה, זה מטאליקה. איך את לא יודעת את זה?"

"אממ, כי יש לי טעם ואני לא בת מאה?"

הפה שלו התעקם לחיוך טיפשי בתגובה. "אז מה אלבום הנהיגה המועדף עלייך, שותפה למעבדה?"

הייתי אז מאוד בעניין של האלבום "Rumours" של פְליטְווּד מֵק, אבל משכתי בכתפי ואמרתי, "אני די שומעת רק רדיו."

"ילדה מסכנה ורעבה למוזיקה איכותית שכמוך."

"במקרה הזה זה יותר ילדה מסכנה ורעבה לנביחות לא מובנות."

"רק תקשיבי." הוא הגביר שוב וחייך אלי. "הזעם שלהם נשמע טוב, לא? תרגישי את זה, מבער מבחנות - תשאפי את זה פנימה."

"אין צורך." מבער מבחנות. הנדתי בראשי אבל לא יכולתי שלא לחייך כשהמילה "Blackened" ננהמה על ידי מטאליקה בכל רחבי הטנדר. "אני פשוט אנחר את הזעם הפרטי שלי, תודה."

אחרי דקה הוא הנמיך שוב את המוזיקה ואותת לכיוון התיכון. הוא הזיז את מוט ההילוכים הסמוך להגה כדי לעבור להילוך שני בשביל לפנות, ואני חושבת שנשמעתי קצת נלהבת מדי כשאמרתי, "הטנדר הזה הוא שלוש־על־שלוש?"

גבותיו התכווצו. "מאיפה את יודעת על שלוש־על־שלוש?"

שילבתי את זרועותי והרגשתי די קוּלית. "אני יודעת הרבה דברים."

פיו התעקל לחיוך מלוכלך. "את זה בהחלט טוב לדעת."

הוא חשב שאני מפלרטטת? "זה לא מה שאתה חושב."

הוא השמיע צחקוק הא־הא־הא שהיה עמוק ורועם.

לחיי בערו ואמרתי, "לאבא שלי יש רכב כזה. תשכח מזה."

הוא נכנס אל מגרש החניה הקטן. "הוא לימד אותך לנהוג בו?"

"מה?" התכופפתי והוצאתי את הליפגלוס שלי מהתיק.

"הרכב עם תיבת ההילוכים הרגילה. אבא שלך לימד אותך לנהוג בו?"

"לא." הורדתי את מגן השמש עם המראה, העברתי את השפתון על שפתי ונזכרתי בכל הפעמים שאבא שלי הבטיח ללמד אותי אבל בסופו של דבר היה עסוק בעבודה ועם התאומים מכדי שיעמוד במילה שלו.

"חבל." הטנדר תמרן מצד לצד כשניק פנה בקצה השורה הראשונה. "כולם צריכים לדעת לנהוג בהילוכים ידניים."

כן, כולם צריכים. הרמתי בחזרה את מגן השמש ודמיינתי את מוט ההילוכים בפורשה של אבא שלי, המכונית בת כמה העשורים שהוא שיפץ בעצמו ושתמיד אמר שתהיה שלי כשיסיים.

הוא סיים לשפץ אותה לפני שלוש שנים.

"דרך אגב, אמרת להורים שלך שהמכונית שלך נשרפה?" הוא לכסן מבט אל הטלפון שלי, כאילו הוא ממתין שאתחיל לסמס.

הבטתי דרך החלון. היה משהו נחמד בעובדה שאף אחד מהורי עדיין לא חזר אלי, כי זה דחה את הצרות המטורפות שצפויות לי מהם. אבל גם קצת פגע בי שהם לא התעניינו בעובדה שניסיתי להשיג אותם בזמן שאני אמורה להיות בבית הספר. במקום להסביר את כל הרגשות המורכבים האלה, אמרתי, "לא, חשבתי להפתיע אותם אחר כך."

"החלטה נבונה." הוא נכנס למקום חניה עמוס שלג, ואני הזכרתי לעצמי שעדיין ולנטיין דיי. אמנם נהרסה לי המכונית ובקרוב אושמד על ידי הורי, אבל בעוד כמה דקות אהיה עם ג'וש. הוא יקריא לי שירה, יעניק לי את המתנה שלי, אני אומר לו את שלוש מילות הקסם, וכל השאר פשוט יתמוסס.

"טוב," אמרתי ופתחתי את הדלת אחרי שהוא עצר את הרכב וכיבה את המנוע. "שיהיה לך ולנטיין דיי שמח."

"זין על זה," ניק אמר, נובח את המילים כאילו איחלתי לו סירוס נעים, יצא מהרכב וטרק את הדלת. "אני שונא את היום המזוין הזה."

יצאתי מהטנדר, פשטתי את המעיל שלו והושטתי לו אותו כשהקיף את הטנדר וניגש אלי. "טוב, אז שיהיה לך פשוט יום, אני מניחה."

"בטח," הוא אמר וזרק את המעיל אל המושב האחורי. "תודה."