אלבי

"אבוש, למה לא התחתנת אף פעם?" שאלה כשתלשה מהדשא שעליו ישבנו בגינה הציבורית ליד הבית.

"אמרתי לך, חיפושית, התחתנתי מזמן." קמתי וניקיתי את המכנסיים מעלים שנצמדו אליהם. כבר התחיל להחשיך.

"מה, היית חתן?" נשארה לשבת, לא מוכנה לוותר לי הפעם.

"לא, הייתי כלה עם שמלה ורודה, הראיתי לך תמונות." הרמתי את התיק על כתפיי, כבד מאוכל ומצעצועים, למרות שהעדיפה כרגיל לשבת ולדבר, כאילו הייתה אישה בוגרת ולא ילדה בגן.

"כן, אבל למה לא התחתנת עם אימא, עם חליפה והכול," התעקשה, למרות שכבר קמה בעצמה. קיוויתי שהתעייפה קצת, אחרת יהיה לנו לילה ארוך.

"אימא שלך לא בקטע של טקסים מחייבים, גם זה לא היה לי חשוב, יש לי את כל מה שאני צריך, אותך, את אימא, את החתולים." עניתי בריטואל הרגיל, כמו שאני לוחש לה לפני השינה.

"זה לא נכון." רקעה ברגלה ונעצרה.

"למה זה לא נכון?" עשיתי את עצמי נעלב, כבר אי אפשר לסבן אותה, היא יותר חכמה ממני.

"שמעתי אותך ואת אימא, אתם רוצים שיהיו לי אחים. גם אני אשמח לאח או לאחות קטנים." לא האמנתי למשמע אוזניי, ילדים באמת שומעים ורואים הכול.

"כן, היה דיבור כזה, אבל זה לא כזה פשוט." למה תמר לא פה כשכל השאלות האלה צצות?

"למה? אם שני אנשים אוהבים אחד את השני אז אפשר להוליד ילדים," אמרה בקול בוטח.

"כן, אבל את זוכרת שהסברתי לך שצריך זרע וביצית, וכשהם מתחברים יש עובר?" אפילו היה לנו ספר בבית שמסביר את זה.

"כן, אני זוכרת, הביצית של אימא התחברה לזרע שהרופא הביא, ואני יצאתי מהבטן שלה," אמרה כאלו מקריאה רשימת קניות.

"כן, נכון, בדיוק. רק שהפעם כבר יש עובר קפוא מהביצית שהייתה שלי, עוד לפני השינוי, ומהזרע שהרופא הביא. והעובר הזה מחכה להיות בבטן של מישהי." הצלחתי לצמצם עשור למשפט אחד.

"באמת? ולמה שלא יהיה בבטן של אימא?" רציתי לענות לה שהלוואי שזה היה כל כך פשוט.

"כי בארץ אי אפשר להכניס אותו לבטן של מישהי אחרת, גם לא של אימא, רק בחוץ לארץ. וזה לוקח המון זמן וזה מאוד יקר." שוב הצלחתי במשפט אחד לתאר אפליה של קהילה שלמה.

"למה אצל הגדולים הכול מסובך? לי זה דווקא נראה מאוד פשוט." דפקה על הראש עם היד שלה. אני שונא שהיא עושה את זה.

"כן, אז על מה חשבת, גברתי?" עניתי לה, היא שנאה שקראתי לה גברתי.

"אתה תשמור על העובר בבטן, ואז לא צריך לא חוץ לארץ ולא שום דבר," פסקה והסתכלה עליי בעיניים הירוקות הגדולות שלה.

"זה לא יהיה מוזר, גבר בהיריון?" עשיתי פרצוף.

"מה פתאום? אצל סוסוני ים הבן סוחב את התינוק בבטן, אתה לא זוכר שראינו באקווריום בירושלים?" ידעתי שהיא יותר חכמה ממני.

"זה רעיון לא רע, את בטוחה שאת רק בת חמש?" מה שבטוח, קעקוע של סוסון ים זה רעיון מקסים, חשבתי.

"כן, אני בטוחה. עכשיו, אתה יכול לספר לי שוב את הסיפור עליך, איך היית נשוי ואז פגשת את אימא?"

התחלתי לספר לה את הסיפור שהכירה ואהבה, כאילו היה מעשייה לפני השינה. זו זכות לספר את הסיפור שלך, לעצב אותו, לקצר או להשמיט רגעים כואבים, להתמקד ולהגזים בקטעים הנעימים. אבל אם הייתם שואלים אותי על הסיפור שלי, על כל רבדיו, הוא היה מתחיל כך:

פרק 1:

כבר הרבה זמן רציתי לקפוץ לחנות לכלי מטבח בשכונת מונטיפיורי, יש שם כל מה שתזונאית מתחילה יכולה לרצות. ידעתי שהכול שם נורא יקר, אבל חסכנו קצת כסף מהחתונה. רציתי לראות את סוגי הסכינים וכמה תבניות לאפייה, חשבתי להתחיל לייבש אוכל: פירות יבשים, גרנולה. שרית הסכימה לבוא איתי. לדעתי, זה המקום שמשך אותה, שדרות יהודית ושכונת מונטיפיורי שיהפכו להיות "הפנינה החדשה בתל אביב". תהיה שם שכונה היפסטרית בזכות הגשר החדש שייבנה והתחנה של הרכבת הקלה. ככה לפחות היא אומרת, למרות שלי זה נשמע כמו מדע בדיוני. זו התשוקה שלה — נדל"ן. במשך תקופה הפרצוף שלה היה מרוח על שלטי חוצות ברחבי רמת גן, והיא התחילה לעשות עסקאות בסכומים גבוהים. אני לעומת זאת רק סיימתי לימודים, תזונה טבעית ברידמן, זה לקח זמן עד שהבנתי במה אני רוצה לעסוק, כך שהיא די החזיקה אותנו בזמן שעבדתי במשמרות בחנות טבע ובתור מתרגלת בקורס "תוספי תזונה". בהתחלה למדתי בכלל עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, אבל לא החזקתי יותר מסמסטר אחד. כל לימודי המבוא שעממו אותי והבירוקרטיה של האוניברסיטה הכבידה עליי. הדבר היחיד שנהניתי ממנו היה שיעור העשרה על פמיניזם ומגדר. הייתי מרותקת בשיעורים, או יותר נכון מהמנחה. היא הייתה מבוגרת ממני בעשור לפחות, אבל ההתלהבות שבה לימדה, איך שזזה בכיתה, העיניים הבוערות כשדיברה על קרול גיליגן, ג'ודית באטלר, על אפליה מגדרית. היא דיברה, ואני פנטזתי איך אנחנו נפגשות במקרה בקניון ליד, או במכון הכושר. קיבלתי מאה בקורס שלה, וגם הבנתי שאני לגמרי לסבית. הלכתי למסיבות, בהתחלה לבד, אחר כך גררתי את אחותי נטע, עד שמצאתי את הראשונה שלי, והשאר היסטוריה. לא ידעתי מה אכזב יותר את ההורים שלי, זה שעזבתי לימודים שיכלו להיות יופי של מקצוע או העובדה שיצאתי מהארון והחלום שלהם שהבת הקטנה תתחתן ותביא נכדים התפוגג. כנראה שניהם. לפחות הם שחררו אותי קצת ועברתי לתל אביב, בעזרתם, בתנאי שאלך לפסיכולוג תעסוקתי. הוא היה מקסים והציע לי להיות רופאה, אמר שיש לי כישרון מדעי. חשבתי על זה, אבל לא היה מצב שאעשה שוב פסיכומטרי. בסוף נרשמתי ללימודי תזונה, תמיד עניין אותי מה היסוד של כל דבר בטבע, ואהבתי אוכל. בזכות הלימודים התחלתי לאכול בריא, עשיתי ספורט, זנחתי את האיפור וחומרי הטיפוח מלאי הכימיקלים, קיצרתי את השיער והפסקתי לצבוע אותו. זה שיגע את ההורים, אבל לפחות למדתי מקצוע.

החנות במונטיפיורי הייתה ענקית, מדפים על מדפים של מוצרים. לא הצלחתי להתרכז ברשימה, התחלתי להתבלבל. היו שם כל מיני קערות של סלט שעשו לי חשק לקשט את הבית, אבל בשביל זה הייתי צריכה את חוות דעתה של שרית, היא הייתה אחראית על העיצוב. היא אהבה הכול בהיר, קווים נקיים, בלי הרבה פיצ'יפקעס. כשעברתי אליה, אפילו את התמונות מהבית שלי היא לא הסכימה לתלות, שלא לדבר על להביא את הרהיטים שלי שהיו לדעתה סתם אקלקטיים וישנים. בתוך בניין ישן ומתפורר היא הצליחה ליצור העתק של דירה לדוגמה בפרויקט יוקרתי. שרית לא הייתה לידי, אז יצאתי לחפש אותה. ראיתי אותה מחוץ לחנות שקועה בשיחת טלפון קולנית, זה בטוח מהעבודה ולא רציתי להפריע. איך שהתכוונתי לחזור לחנות, שמעתי קול מוכר קורא: "ליבי!" הסתובבתי וראיתי את תמר, כמה זמן לא ראיתי אותה! הסתכלתי לכיוון של שרית, היא לא ראתה אותי, והתקרבתי לחבק את תמר.

"מה את עושה פה?" שאלתי, "ועוד בשעה כזאת בבוקר?"

"אני לומדת פה איפור ב'ירין שחף', יצאתי לקנות קפה ומאפה." היא נראתה שונה, לא ידעתי מה בדיוק שונה בה. השיער עדיין היה מקלות דקים בצבע חום, ארוך אבל לא ארוך מספיק לקוקו, עדיין אותו לבוש מושבניקי של ג'ינס ישנים וחולצת גטקס ארוכה ומגפי בלנדסטון.

"בדיוק חשבתי עלייך, נזכרתי בבישולים שלך, הטבעוניים," משום־מה נשמעתי לעצמי ביקורתית, אז ניסיתי לתקן את זה, והוספתי, "את זוכרת את הפלפל הממולא? זה באמת היה הכי טוב שאי־פעם אכלתי."

"בטח שאני זוכרת." היא צחקה, ונתנה לי מכה קטנה על היד. היא הרימה את ידה לנקות לכלוך בלתי נראה מהפה, והעיניים שלה שוטטו במרחב.

"מה את עושה פה? באת לעשות שופינג לדירה החדשה?"

"כן, כלומר לא, היא לא כזאת חדשה. באמת לא ראית אותה, וגם לא ראית את אלבום החתונה." הרגשתי כיווץ בבטן, היא לא הוזמנה לחתונה, היה עדיף כבר לשתוק. הורדתי את מבטי לארץ, ואז הבנתי מה השתנה, הפנים, משהו עם השפה השסועה שלה.

"הזמן עובר כשנהנים, אה? טוב, אני חייבת לרוץ." קלטתי שתמר ראתה את שרית עם הטלפון. היא אספה אותי לחיבוק מהיר, שהסתיים בנשיקה ארוכה על הלחי. הרגשתי כאילו שלוש שנים לא עברו בכלל. שרית עדיין הלכה הלוך ושוב, מדברת בטלפון. נשמתי לרווחה שהיא לא ראתה אותנו יחד.

המשך הפרק בספר המלא