סולמות אופיר

פרולוג

"הלו?"

"היי, זו איריס מ'רוח ואש השכרת רכב', במה אפשר לעזור לך, אדוני?"

"אני מעוניין לשכור רכב, ובקשה לי אליכם. אני רוצה שהרכב יגיע לחניית בית המלון 'גבריאל' ליד חוף הצוק, ושישאירו את המפתחות בקבלה על שמי, אדוארדו מרקוביץ."

"בסדר גמור, באיזה רכב אדוני מעוניין?"

הוא שכר מכונית ניסאן קשקאי ושילם בכרטיס אשראי, ובמקביל טלפן למלון "גבריאל" והזמין חדר על שמו לסוף השבוע. את שיחות הטלפון הוא ביצע מטלפון נייד חד-פעמי שרכש יום קודם לכן.

ביום שישי הגיע אדוארדו מרקוביץ למלון "גבריאל" וקיבל את המפתח של הרכב ומפתח לחדר. הוא לבש חליפה שחורה אלגנטית ונעל נעליים שחורות שהיו גדולות ממידותיו בשני מספרים. את החלל הוא מילא בצמר גפן. על גופו הוא כרך בד כותנה כך שמשקלו עלה ביותר מחמישה קילוגרמים, כולל כרס מלאכותית. פניו היו רציניות ושערו מקורזל בצבע חום. הוא עלה לחדר, שהה בו כחצי השעה, יצא ושם שלט "לא להפריע", נכנס למכונית שלו, שב לדמותו ולמידותיו וחזר לביתו.

ביום ראשון נסעו הוא ואלנה לכיוון מלון "גבריאל". אלנה נהגה בזהירות בהתאם לכללי התנועה, ובמושב האחורי החליף אדוארדו את בגדיו וחזר לדמות המחויטת בעלת הנעליים הגדולות והכרס. הוא נשאר במושב האחורי עד שהגיעו לקרבת המלון ושם ירד, צעד כמאתיים מטר, נכנס למלון ועלה לחדרו. כעבור מספר דקות ירד, ביצע צ'ק-אאוט, נכנס למכונית הניסאן השכורה ונסע לנמל התעופה בן גוריון. גם אלנה המשיכה לאותו יעד.

אלנה החנתה את המכונית בחניון נמל התעופה, והשניים המשיכו בניסאן השכורה שבה החליפה אלנה את בגדיה לאוברול ונעלה גם היא נעלי ספורט שחורות הגדולות ממידותיה. נוסף על כך, כרכה סביב גופה בד כותנה ולראשה חבשה פאה בצבע שחור עם פסים בלונדיניים.

לאחר נסיעה של כרבע שעה, בשעה עשרה לתשע בבוקר, הם הגיעו לעיר מודיעין והחנו את המכונית במגרש חניה מול הרחוב המרכזי, בקרבתה של חנות תכשיטים ותיקה. במהלך השנה האחרונה אדוארדו ואלנה תצפתו על החנות ומצאו שבימי ראשון המקום רגוע יחסית, ושמי שפותחת את החנות היא העובדת ולא בעל המקום. מספר פעמים בעבר הם הגיעו לחניון הזה, כל פעם במכונית אחרת ובדמויות שונות. בחניון העירוני הסתובב מדי פעם פקח של העירייה, ומצלמות היו פזורות בכל מקום.

הם ניקו את ההגה ומקומות נוספים במגבון, שמו על ידיהם כפפות דקות, וידאו שכל גופם מכוסה מכף רגל ועד ראש, והמתינו במכונית עד שהעובדת הגיעה. היא התארגנה בחנות מספר דקות וסובבה את השלט מ"סגור" ל"פתוח". זה היה הרגע שבו אדוארדו ואלנה ידעו שהאזעקה כבר אינה פעילה, וכי רוב התכשיטים הוצאו מהכספות לתצוגה בחלונות. המעבר מ"סגור" ל"פתוח" היה האות שלהם להתחיל במשימה.

אדוארדו יצא מהמכונית והתקדם לעבר החנות. הוא נכנס עם תיק גב גדול והתקרב לעובדת, ידיו תחובות בכיס החליפה, כך שאפשר לחשוב שיש לו אקדח. בקול מוסווה ומאיים אמר, "גברתי הנכבדה, זהו שוד, אני מבקש שתיתני לי את הטלפון הנייד שלך מיד."

היא הייתה המומה ונתנה לו את המכשיר בידיים רועדות. "אל תעשה לי כלום," התחננה, "בבקשה."

"היכנסי בבקשה לחדר הכספת ותספרי עד חמש מאות. כשתסיימי, אני כבר לא אהיה כאן."

"אני מעדיפה שלא," אמרה מבוהלת. "אני לא אוהבת את החדר הזה..."

"כדאי לך לעשות את מה שביקשתי," אמר אדוארדו בקול רגוע. "אני לא רוצה להכאיב לך, אני חושב שעדיף לך."

היא לא השתכנעה. היא הייתה אישה בשלהי שנות החמישים לחייה ונראתה חסרת ישע. אדוארדו הוציא את תרסיס הפלפל מכיס החליפה.

"חבל, את תסבלי," אמר.

הזמן דחק. אדוארדו כיסה את פניה בבד שחור, קשר את ידיה לאחור והוביל אותה לחדר הכספת. באותו שלב היא כבר לא התנגדה. הוא לא קשר חזק מדי, אבל וידא שהיא לא תוכל להגיע ללחצן המצוקה שהיה בחדר הכספות, וקשר את ידיה לידית הדלת. אדוארדו ואלנה קבעו כי ישהו בחנות כמאה ושמונים שניות, שלוש דקות ולא יותר. חלפה כמעט דקה מאז נכנס ונשארו לו כשתי דקות לאסוף תכשיטים.

כעבור שתי דקות הוא היה בחוץ ובידו תיק שהכיל כל מיני תכשיטים ללא קופסאות. הוא לא שבר דבר. הוא פתח את דלתותיהם של ארונות הראווה בקלות בעזרת המפתחות של העובדת, גרף את התכשיטים אל התיק, רכס אותו, הניחו על גבו ויצא לאיטו כפי שנכנס.

אדוארדו הסתכל סביבו, הרחוב נראה שומם ורגוע. הוא התקדם לעבר החניה, שם חיכתה לו אלנה, והכניס את התיק לתא המטען של הניסאן. אלנה נראתה משולהבת אך ממוקדת ורגועה יחסית. היא בחנה אותו מקצה לקצה ווידאה שהם לא השאירו רמז כלשהו או משהו אחר. הם לא הוטרדו מהמצלמות, היות שפניהם עטו מסיכות מיוחדות ולראשם חבשו פאה. נראה היה שמלאכתם בוצעה כהלכה, ועל כן, ללא שהיות, יצאו לדרכם, לעבר נמל התעופה בן גוריון.

לאחר כחצי שעה הגיע לחנות התכשיטים איש במכונית יוקרתית. הוא חנה ממש ליד החנות וחיפש בפנים את המוכרת. לאחר מספר שניות מצא אותה בחדר הכספות ושחררה מכבליה.

"מה קרה?" שאל אותה.

"שדדו את החנות... נכנס לכאן גבר ואיים עליי... הוא ביקש שאכנס לחדר הכספות, וכשלא הסכמתי הוא שם עליי בד שחור ומשך אותי לכאן וקשר אותי ככה... לדלת. לא היה לי מה לעשות, אני מצטערת..."

"העיקר שאת בסדר," הוא הרגיע אותה.

"לא היה לו נשק, לשודד," אמרה לו כשנרגעה. "רק תרסיס פלפל... והוא היה רגוע כזה..."

"יופי," הוא גיחך. "מנומס... כשהמשטרה תגיע תספרי להם. בואי נטלפן אליהם ותספרי להם מה שסיפרת לי."

המוכרת ניגשה אל הטלפון הסלולרי שלה, שהיה מונח על הדלפק ליד הקופה. היא לחצה פעמיים וראתה שיש לה הודעה בתוכנת המסרים, הודעה שהיא כביכול שלחה לעצמה. עיניה נפערו כשקראה את ההודעה: "מצטער על עוגמת הנפש ומקווה שאת בסדר ככל האפשר. שיהיו לך חיים נפלאים."

אדוארדו הוריד את אלנה ליד מכוניתם, ולאחר שהיא חזרה לממדיה הטבעיים במושב האחורי, המשיך והחזיר את הרכב השכור כשהוא עדיין בתחפושת. לאחר מכן צעד מספר דקות אל המכונית שבה חיכתה לו אלנה, נכנס ופשט את התחפושת. החלונות הכהים במושב האחורי הסתירו אותו. הם אספו את כל אביזרי התחפושת לשקית שחורה אטומה, קשרו אותה ושמו בתא המטען של מכוניתם. לאחר שנסעו כברת דרך קצרה, עצרו בחברת השכרת מכוניות אחרת, אדוארדו שכר רכב טויוטה וכאן נפרדה דרכם. הוא המשיך ליעדו, ואלנה חזרה לביתם.

היה זה להם השוד הרביעי. חמש שנים עברו מאז השוד הראשון. היו להם כללים ברורים מאוד: לפחות שנה תחלוף משוד לשוד; המטרות תהיינה חנויות ברחובות העיר ולא בקניון או במרכז מסחרי גדול; חובה לערוך תצפיות במשך תקופה לא מבוטלת של מספר חודשים, כדי לחשוף את נקודות החולשה של החנות; לא ייעשה שימוש בנשק אלא רק בתרסיס פלפל, כך שלא תהיינה אבדות בנפש; במקרים שתתגלה בהם התנגדות קשה, יופסק השוד ויהיה עליהם להימלט; יש לכבד ככל האפשר את העובדים בחנות, אבל כן להפגין מולם אסרטיביות ונחישות.

אדוארדו ואלנה לא היו שודדים רגילים. כמעט את כל שווי השלל ששדדו מן החנויות הם תרמו לנזקקים בדרכים שונות ובעילום שם. הם מעולם לא רוקנו חנויות לחלוטין והתמקדו בתכשיטים שניתן להמס. כמו כן, הם וידאו תמיד שהחנות שנבחרה כמטרה נשדדה בעבר, כך שרוב הסיכויים שיש לה ביטוח. בכל שוד רק אחד מהם נכנס לחנות, מחופש.

זה היה התחביב שלהם. אף אחד לא נפגע: בעל החנות קיבל כסף מהביטוח, אנשים מעוטי יכולת נהנו מהשלל, ואדוארדו ואלנה נהנו מהמתח ומהריגוש. הנפגעת העיקרית הייתה חברת הביטוח. הם היו שותפים לפשע, והתחביב הזה חיזק מאוד את החיבור ביניהם. הם הבטיחו זה לזו שלעולם לא יחשפו את המעשים הללו או אחד את השני.

הסוד הזה ילך איתם לקבר.

פרק 1

"בוקר טוב, אופיר," קיבלה יוליה את פניי בחיוך ענק ולבבי.

"בוקר יפה גם לך, יוליה," השבתי בחיוך גדול.

"מתי אתה מודיע?"

"די נו, אני מתלבט. אקח לי את סוף השבוע ואחליט."

"אני איתך, שתדע. אני בטוחה שתהיה ראש עיר אדיר! אהה, ראית? יצא לי חרוז."

"מצחיקה את, תודה על האמון."

יוליה הייתה השותפה שלי בשנים האחרונות בבעלות על "אופיול", חברה בתחום אתרי אינטרנט ומערכות מידע. שם החברה הוא שילוב של שמותינו ומסמל את השוויון בינינו. הכרנו באוניברסיטה, למדנו יחד לתואר ראשון במדעי המחשב והפכנו ידידים טובים. תמכנו זה בזה ברגעים קשים, שוחחנו לעומק, ובתקופה שבה היינו שנינו מובטלים, החלטנו להקים עסק יחד. התחלנו בסטארט-אפ מטורף של שבב קטן המוחדר לתוך העור ומאפשר לשוחח טלפונית בלי להיות תלויים בטלפון הסלולרי, ובמקרה שרוצים להיכנס לרשת נפתחת הולוגרמה וניתן לגעת באובייקטים ולהזיזם. זה היה מדהים, אך לא פשוט למימוש. נראה שהקדמנו את זמננו ולא הצלחנו להתרומם. לאחר רצף מאמרים וכתבות שליליות על היוהרה שבמיזם מסוג זה, נטשו אותנו המשקיעים ולא נותר לנו אלא להרפות מהרעיונות השאפתניים שלנו ולחזור לשוק המוכר.

החלטנו להתמקד באתרי אינטרנט וכך קמה "אופיול". השקענו את כל כספנו ומרצנו במיצובה ובמיתוגה כחברה איכותית ויוקרתית לבניית אתרי אינטרנט יפים ואיכותיים שיקדמו כל עסק ברמה המקסימלית. מכאן העסק החל לצמוח ונכנסנו גם לתחום הייעוץ במערכות מידע בזכות רוית, שהפכה חברת הנהלה. עם הזמן העסקנו יותר מארבע מאות יועצים בארגונים שונים ברחבי הארץ. החברה זכתה למוניטין גבוה בשוק, יצרנו גאוות יחידה, וכל עובד בחברה היה שגריר של "אופיול". השכר שהצענו היה מהגבוהים בענף וכך גם התנאים.

השותפות ביני ובין יוליה הוכיחה את עצמה במשך השנים למרות המשיכה שלי אליה. היא הייתה אישה יפה מאוד, בעלת מראה אקזוטי, עיניה מעט מלוכסנות, שערה שחור, ולא משנה כמה אכלה, היא נשארה תמיד רזה. חיוכה היפהפה הקרין נינוחות ושידר חום וקשה היה לעמוד בקסמו. נמשכתי אליה מאז ומתמיד אבל ידעתי שהקשר בינינו לא יוביל לזוגיות, ולכן העדפתי לשמור על יחסים ידידותיים בלבד. במהלך השנים כל אחד מאיתנו מצא אהבה.

"קראת את התחקיר על הפרקליט והשופטת?" שאלתי אותה לפני שיצאה ממשרדי.

"לא, מה קרה?" שאלה.

"מצאו קשר בין אחד הבכירים בפרקליטות ובין שופטת בבית המשפט המחוזי. היו לא מעט תיקים שלו שעברו דרכה, ורובם הסתיימו בצורה דומה: קנס כספי בסכום גבוה של שש ספרות לחובת הנאשמים, ועבודות שירות של שלושה חודשים עד חצי שנה. וכל זאת, אף על פי שלא מדובר באישום על עבירות של הונאה בסכומים גבוהים."

"נו... ולמה זה?" שאלה בחוסר סבלנות.

"בתחקיר סיפרו שהנאשמים היו אנשים נורמטיביים עם עבר ללא דופי וללא הרשעות קודמות, ומצד שני, האישומים נגדם היו רציניים ביותר, עבירות כלכליות בסכומים גבוהים. וכך, בזכות העבר הנקי של הנאשמים וההגנה שהסבירה שמדובר כנראה בטעות ובתום לב, לאחר דיון אחד או שניים השופטת ביקשה מהצדדים לבחון אפשרות של פשרה ולהגיע לעסקת טיעון, וכך היה."

"לא ייאמן..." מלמלה יוליה.

"תראי, קוראים לכתבה 'הקוף החדש'," צחקקתי והראיתי לה את הכותרת בטלפון הסלולרי שלי. "הרי ברור היה לכולם שהאנשים הללו שימשו כ'קוף' ולא באמת עברו עבירה כלשהי, אבל הם הסכימו או אולצו לשאת בעונש..."

"ואיך הגיבו על התחקיר בפרקליטות?"

"הם אמרו שהנושא ייבדק, כמובן, ובסוף הכתבה הוסיפו שהפרקליט כבר פרש ושהשופטת קודמה למחוזי..."

"איזה עולם מושחת," היא אמרה ונראתה מוטרדת ועצובה.

"טוב, יוליה, זה לא חדש, השחיתות הזאת..." ניסיתי לעודד אותה. לא הבנתי למה היא לוקחת את זה קשה כל כך. "יוליה, מה קורה? הכול בסדר?" לא הייתי בטוח, אבל נראה היה שדמעה מבצבצת בעיניה.

"ממש לא," היא השיבה, "אבל לא בא לי לדבר על זה."

"אוקיי, בסדר, אני אכין לך את הנס קפה שלך ונדבר רק כשתרצי."

"תודה, אופיר."

הכנתי את הנס קפה האהוב על יוליה, נס קפה של פעם וחלב נטול לקטוז, והגשתי לה אותו במשרדה.

"שב רגע, בבקשה," אמרה כשעמדתי לצאת. התיישבתי והיא פלטה מיד, "אופיר, אני יודעת שאריאל בוגד בי."

אריאל היה בעלה של יוליה ואביהם של שלושת ילדיה. פגשתי אותו לעיתים רחוקות, והוא נראה לי תמיד נחמד אך מרוחק. ניסיתי להתקרב אליו ולנהל שיחה, אך הוא נפנף אותי באלגנטיות ובנונשלנטיות. כששוחחתי על כך עם יוליה, היא אמרה שאריאל מופנם יחסית. לא שיתפתי אותה, אבל חקרתי על אודותיו ברשת וגיליתי שמדובר באיש עסקים מצליח המנהל מספר פרויקטים גדולים של נדל"ן.

"למה את חושבת כך?" התקרבתי אליה ואחזתי בידיה בעדינות.

"מה זאת אומרת?" היא הרימה את ראשה. "אישה יודעת כשבעלה בוגד בה."

"אני מתפלא עלייך, יוליה," חייכתי אליה. "הרי אנחנו יודעים שלא תמיד מה שמרגישים וחושבים זה המציאות והאמת."

"אתה צודק, אבל ראיתי אותו עם אישה אחרת בתנוחות אינטימיות שלא השאירו מקום לספק..."

"הפתעת אותי, שכרת בלש?"

"כן."

"וואלה, עכשיו אני מבין," חיבקתי אותה. הריח שלה הטריף אותי, אבל כמו תמיד, הצלחתי להרפות. "אני איתך. מה את מתכננת לעשות?"

"אופיר, אני לא יודעת איך להגיד לך את זה..."

נדרכתי. המבט שלה הטריד והלחיץ אותי. "להגיד לי מה?" שאלתי.

"אריאל בוגד בי עם לינוי שלך."

מה? הייתי המום. לינוי? איך זה יכול להיות...? אנחנו הרי זוג יונים, מאוהבים בטירוף גם אחרי יותר מעשר שנים של זוגיות, למה שתבגוד בי? יש לנו שני ילדים מתוקים, הילי ורז, הילי בת שמונה ורז בן עשר. הבטחנו זה לזו שאם יימאס לנו או שאחד מאיתנו ירצה לסיים את הקשר, נהיה גלויים ולא נבגוד לעולם.

"את בטוחה?"

"תמונות לא משקרות," השיבה יוליה והראתה לי מספר תמונות בטלפון הנייד שלה שבהן נראים אריאל ולינוי במקום סגור שנראה כמו חדר במלון, מתנשקים בחושניות לוהטת. מכיוון שהיו מכוסים בסדין לבן, לא היה אפשר לדעת אם הם עירומים לגמרי מתחתיו, אך הם היו כה צמודים שלא נותר כל מקום לספק באשר למעשיהם. הבטתי בתמונות מקצה לקצה, סרקתי אותן הלוך ושוב והתקשיתי להאמין למראה עיניי.

מועקה כבדה תקפה אותי. לא ייתכן, חשבתי. לינוי היא אהבתי הגדולה. חיזרתי אחריה במשך תקופה ארוכה לאחר שראיתי אותה לראשונה במפגש חברים. היא הגיעה עם חברתה, שהייתה ידידה של חברי, ולא הפסקתי לפזול לעברה. הרגשתי מיד שהיא האחת שלי. שוחחתי איתה באותו הערב, והיא אמרה שיש לה חבר.

דמותה המשיכה להדהד בראשי. האמנתי שהמציאות תסתדר בשבילנו, אך הזמן חלף ללא רמז לשינוי. לאחר מספר חודשים, כשדמותה החלה להתפוגג בזיכרוני, נפגשנו ברכבת והרגש הראשוני ההוא חזר אליי בעוצמה רבה. ראיתי לפניי בחורה יפה, גובהה כמטר שישים ושלוש, שערה חום שטני, ידיה ענוגות, מטופחת אבל לבושה בפשטות, בג'ינס ובסניקרס. היא סיפרה שנפרדה מבן זוגה לפני ימים אחדים, ואני לקחתי סיכון שאולי אהיה "ריבאונד" וחברתי אליה. נמשכתי אליה מאוד, והתברר שגם היא. מאז לא נפרדו דרכינו. היה לנו קשר חזק ובריא של שני חברים טובים, מאוהבים ואוהבים. העיניים שלה הטריפו אותי, ומעבר למראה החיצוני שלה, היא הייתה חכמה ופיקחית, ורבלית מאוד, והמגע שלה גרם לי להתמוגג.

כשהכרתי את לינוי, חששתי שהיא לא תסתדר עם יוליה, אך להפתעתי היא יצרה עימה קשרי ידידות טובים. "אני סומכת עליך, אתה אהבת חיי. אין ספק שיוליה סקסית, אבל אני מאמינה בך ובאהבה שלנו," אמרה לי בכנות, ואני הבטחתי לה שיוליה ואני שמרנו תמיד ונמשיך לשמור על יחסים קורקטיים בלבד, ושהיא, לינוי, אהבת חיי, ואיתה אני רוצה לחיות כל חיי עד שנהיה סבא וסבתא ומסביבנו ישבו ילדינו ונכדינו.

"איך השגת את התמונות? מי יכול לצלם אותם בתוך החדר? ומי אמר שהתמונות האלו לא מזויפות?" מחיתי. "שלחי לי אותן בבקשה ואראה אם מישהו ערך אותן."

"בבקשה, כבר אשלח לך," היא חייכה אליי. "אופיר, כדאי שתתכונן, ידידי הטוב. בקרוב יצוצו עליך כתבות מרושעות בקצב ויציגו לראווה גם את התחתונים שלך. אתה יודע, מי שרץ למשרה ציבורית מפשיטים אותו לגמרי..."

הבטתי בה בשאלה.

"נו, אתה צודק, התמונות אכן ערוכות, ואריאל אולי בוגד בי, אבל לא עם לינוי שלך... אבל אין לי הוכחות לשום דבר, אה... כי אריאל ואני סבבה לגמרי..."

אבן נגולה מעל ליבי. חייכתי אליה וסיננתי, "מכשפה היית ומכשפה נשארת, שובבה את."

יוליה הביטה בי במבט קפוא לשנייה וצחקקה ברשעות האופיינית לה.

"מכשפה אחת," חזרתי וקראתי.

"ראיתי איך אתה מתפלץ ולא יכול להאמין שלינוי שלך, אהבת חייך, בוגדת בך, ובכל זאת נתת לרציונליות שבך לנהל אותך. תשמע, כל הכבוד לך!"

לאחר שיצאתי מחדרה של יוליה היה ראשי טרוד במחשבה אם בכלל כדאי לי להגיש מועמדות לראשות העירייה. מי אני בכלל? חשבתי, ולמה שאנשים יצביעו לי? ובכלל, למה אני צריך את זה? על השאלה הזאת הייתה לי תשובה מהירה: אני לא צריך, אני רוצה. אני חושב שאני יכול. בעצם, אני בטוח שאני יכול. האמנתי שאצליח להיבחר ושאצטיין בתפקידי כראש העיר הבא של "שדה שמיר".