זיקהרון מנצרת עילית של פעם

מבוא

עבר ועתיד

בין הר יונה והעיר נצרת,

בין שדרות מנחם אריאב לרחובות ציפורי ויודפת,

עיר ותיקה שינתה כאן את שמה,

קוראת: "אני לא נצרת השכנה."

חיינו בה כשישים שנה,

לפתע השם השתנה.

עילית המתוקה,

הפכה לגלילית מצופה.

קחו מקל קחו חליל,

בואו לאתר את נוף הגליל.

בין הרי הקפיצה ודבורה,

בין תבור והעיר הנוצרית...

עם נצרת עילית לא התרנו ברית,

נוף הגליל תמשיך לא מבראשית.

העבר ישמר תקופת עילית,

יעלה ויבוא העתיד!

נצרתים בעבר ובהווה נוצרים בראשם את תמונות עברה של נצרת עילית.

התמונות כמו קפאו להן בכסות לבנה ונעטפו בחשכת השחור במעמקי תאי הזיכרון שבראשינו. כולן דרוכות לזריחה מחודשת בקדמת עינינו.

כל תמונה מייצרת בראשי גירוי מענג המתהווה כנראה אצל כל אחד מאיתנו.

אתאר זאת במספר שורות.

תמונות עבר מונגשות בקבוצה,

ילדים של פעם, נערים של פעם ומבוגרים של פעם.

גנים, כיתות, מורים, תלמידים, פרצופים, לבוש.

מפעלים, אירועים וספורט.

נופי העיירה, שכונות, רחובות,

בלוקים, בניינים וגגות חשופים,

אוטובוסים כבדים ומכוניות במשורה.

תמונות בשחור לבן ומעט צבע ראשוני.

תמונות פילם של פעם זוקפות ראש גאה אל מול הדיגיטל העכשווי.

כל תו, כל תמונה, משוגרים אל מעמקי הזיכרון האישי.

"תיקיית נצרת עילית של פעם".

המחט המדהימה ניגשת ושולפת פנים של פעם,

פנים שכמו מבקשות להפיג את השפעת קורי הזמן.

נזכר? לא נזכר?

זיהוי השם כמו עומד על קצה הלשון.

אילמות מרגיזה.

לפתע מגיע הקליק. הארה. חיוך של ערגה.

זה הוא! זו היא!

זו הנוסטלגיה המונגשת במיטבה.

בהוקרה

ספר זיכרונות זה מוקדש בהוקרה גדולה לאימי היקרה צילה ויינר ז"ל. ביחד עם אבי היקר, אברהם ויינר ז"ל, ידעו להקים משפחה למופת שהיוותה את המענה לתופת שעברו בארצות מוצאם.

אימי הייתה אחת הספרניות הראשונות בספרייה העירונית בנצרת עילית. הספרים והאות הכתובה היו מאהבותיה הגדולות.

בסוף ספר זה הוספתי גם את ההספד שנשאתי בהלווייתה בשנת 2011. ההספד שופך אור על אימנו האהובה וגם על תקופת חיים בנצרת עילית של פעם.

תודות

זו ההזדמנות להודות לאחי היקר שבתאי ויינר על הקמת הקבוצה "נוסטלגיה – נצרת עילית זיכרונות עבר" והרווייתה בתמונות מקסימות מעברה של נצרת עילית – הוא עברנו. תמונות שתמיד עושות חשק לעוד ועוד.

שבתאי, האתר שהקמת על תכניו המקסימים, מאפשר את מגע הקסם של תמונות השחור לבן, מגע המפשיר בשבריר שנייה את התמונות שקפאו בראשינו. הפשרה כה נעימה המעבירה רטט של שמחה ומחברת אותנו במנהרת הזמן אל ימים מרגשים של פעם. דמויות שהכרנו וכעת התבגרו בעשרות שנים או שחלפו להן לצערנו מעולמנו.

שבתאי, זכות גדולה נפלה בחלקך להיות הקוסם בעל מגע הקסם שמחיה בקרבנו את העבר המשותף לכולנו בנצרת עילית. בזכותך יצאתי למסע הנפלא של העלאת פרקי הזיכרונות על הכתב בארבע השנים האחרונות והצגת כל אחד מהם, אחת למספר שבועות, באתר הקבוצה. בעידודך ובעידוד חברי הקבוצה איגדתי את כולם בספר ביכורים זה.

עליית הבגאז'

בימים הקרובים ימלאו 62 שנים לעלייתנו למדינת ישראל. עולים חדשים, מנמל חיפה היישר אל קריית נצרת של אז, שכונת שלב ח', בלוק 116.

שני זאטוטים קטנים מטפסים עם הוריהם ועם שתי מזוודות חומות ומגושמות אל הקומה השלישית של בלוק שאך זה נבנה. דירה צנועה של שני חדרים, סלון וחדר שינה אחד, קיבלה את משפחתנו. נציג הסוכנות מציג בפנינו את ארבע מיטות הסוכנות, מיטות ברזל כסופות ונמוכות הסרוגות בשתי וערב של קפיצי מתכת האוחזים פסי מתכת מרשרשים, מזרני קש ושמיכות סוכנות שחורות, צמריות ומצמררות. משסיים להציג את "ריהוט" הסלון וחדר השינה, עברנו למטבח. שולחן עץ קטן וארבע טבורטקות, שרפרפים גבוהים, לישיבה. פתילייה. כלי מטבח בסיסיים. נמסרו המפתחות הפשוטים. חתימה קצרה על טופסי הלוואה ארוכת טווח מבנק "עידוד" והוריי הפכו ל"בעלי בית".

מכאן מחכים לבגאז' שאמור להגיע בעקבותינו מפולין. במורד הרחוב, כשהחצץ בלבד מכסה את הכביש, יורדת מדי פעם משאית. מכוניות במשורה ואוטובוס, בעל חוטם מעובה, הפולט עשן למכביר ומראה מי כאן הבוס. אנחנו הילדים צפינו בכל תנועה ממונעת כמו בפלא של ממש. בכל יום הייתה מגיעה משאית ליילנד ישנה כשהיא נושאת את המטען היקר מכל לעולים –הבגאז'. שיחת היום בין השכנים הייתה "מתי יגיע הבגאז'?"

יום אחד הוא הגיע. מהמשאית הורדו אחר כבוד שני ארגזים גדולים, המכולות של פעם. ארגזי העץ הונחו בפתח הבלוק. נשלפו ה"לומים" וחיש קל נגלו לעינינו תוכני הארגזים. כל מה שנרכש על ידי ההורים בעמל כפיהם בעיר ליגניצה שבדרום פולין ונשלח לארץ היעד של העולה. מרבית העולים מתפוצה זו הביאו: ארון עץ חום ענתיק, שני זוגות אופניים מתוצרת דיאמנט, עם ובלי רמה, שתי מיטות שדה מתקפלות שנקראו ראשקלדושקות, מצלמת זורקי, משקפות תיאטרון לבנות וחמודות, שמיכות ומזרני פוך, סרוויזים וקריסטלים שלימים קישטו את ה"בופט". היו גם שיירת פילים מיניאטורית מחרסינה, ספרים ברוסית, תקליטי 33" ו78" ועוד. גולת הכותרת הייתה קוביית טלוויזיית עץ מקסימה מתוצרת "רובין" שרוב הזמן התבוננה בנו, בודדות כמותה היו אז, רדיו מנורות מדהים ביופיו ובצליליו, פטפון, שציור של בלרינה מקסימה העומדת על קצות אצבעותיה מעטר את פנים המכסה, וטייפרקורדר סלילים גדול ומגושם.

בארגז נפרד הגיע הפריג'ידר של פעם. הבית הקטן קלט את רוב ה"נכסים". חלקם נמכרו כדי לאפשר תנאי מחיה בסיסיים. הארגזים הריקים הועלו גם הם אחר כבוד לדירה והפכו לארונות שירות.

בחלק מקרשי הארגזים בנו הילדים משטחים קטנים שבארבעת קצותיהם הורכבו במיומנות ארבעה קוגלגרים, מסבים, ומכאן הייתה הדרך קצרה לשעטה במורד הרחוב, כשאתה ישוב על סקייטבורד של פעם.

הורינו, אז בשנות השלושים לחייהם, נשמו לרווחה. הדירה מוכנה ומכאן ניתן לפנות להמשך הקליטה: לימוד שפה חדשה, מציאת פרנסה בעבודה חדשה והכול בעיירה ובסביבה חדשים. הגלות כמו נפרקה מארגזי המטען והומרה, ביובל השנים הבא, למטענים חדשים ומרשימים של חינוך וצמיחה. הזאטוטים של אז נזכרים וזוכרים היום את מטעני העבר הנפלא.

קריאת ה"בוא הביתה"

הילדים בשכונת שלב ח', מילאו את זמנם, בשעות הפנאי מבית הספר, במשחקי חוץ בשכונה האהובה. רוב המשחקים שוחקו במגרשי המשחקים הלא מאובזרים בעזרת צורות כדוריות שונות. כדורגל, כדורסל, כדור טניס להקפות, גולות, פקקים עגולים, גוגואים דמויי כדור ועוד. שיפרנו את כושרנו בכל המשחקים התחרותיים בכדורים העגולים. היום אוחזים הילדים בצורות מרובעות שונות, אינם במגרשי המשחקים והופכים אט אט לכדוריים ולמכורי מסכים.

שהותנו המרובה במגרשי המשחקים יצרה את הקריאה שהייתה שגורה בפי אימהותינו: "בוא הביתה". קריאה שהיא כמובן בניגוד מוחלט למתבקש מילדים היום: "צא מעט החוצה".

הורינו התקבצו לשכונה מכל הגלויות. בשנים הראשונות שמענו את האימהות קוראות לילדיהן, כל אחת בשפתה, לשוב הביתה, אם לארוחת הצוהריים או בגלל החשכה שירדה על השכונה. קריאות אלו נותרו עימי עד היום.

את הקריאות קראו מחלון הדירה שבבלוק או כמו אימי שצעדה מרחק לא קטן כדי לאתר את יקיריה ולקוראם לשוב מייד הביתה.

האימהות קראו באידיש: "קים ההיים"

בצרפתית: "וייה אלאמיזון"

ברומנית: "וינו אקאסה"

בהונגרית: "גיריא האזה"

ברוסית: "ורניס דמוי"

במרוקאית: "האגי ללהינה"

ובפולנית: "חודז דו דומו"

ייתכן שאיני מדייק בכל השפות, אך זה הצליל שנותר בתאי הזיכרון שלי.

הקריאות הללו היו תחליף לכל התקשורת החלופית. טלפון החוגה הקווי של "בזק" טרם הגיע לשכונתנו ומונח הסלולר עוד לא הונחת על פני כדור הארץ. הייתה זו דאגה חרדתית מעט, שכמו הביאו עימם העולים מגלות קשה, שנתנה את ביטויה גם במישור הדאגה לחזרת הילדים בזמן הביתה.

אנו היינו ילדים חסרי מחוגים. יומנו הוגדר על פי גרמי השמיים. זריחה, שקיעה. שמש, רוח וגשם. התחשלנו מחוץ לבית ואימא תמיד ידעה לדאוג בבית. אני זוכר את ההמתנה שלה עם הזרועות השלובות על סף החלון כדי לצפות בשובנו ממגרש המשחקים או מבית הספר. היה זה זן נדיר של אימהות שצמח מתוך אתגרי עבר ושרצה להבטיח שנעמוד באתגרי עתיד שונה בתכלית. מובן שלא ציינתי כאן היבטים רבים נוספים של מסירות אימהית. הן דאגו לנו מכף רגל ועד ראש. מבוקר עד לילה.

נותרנו עם קולותיהן המהדהדים באוזנינו עד ימים אלה. איבדנו כמעט את שפות המקור, "המאמע לושן", אך לא איבדנו את הזיכרונות של האימא היהודייה של פעם. ה"אידישע מאמע". שלי, שלנו, שלכם. אשרינו שזכינו בהן!