מלקטות החוטים

1
ניו אורלינס, לואיזיאנה
מרץ 1863

היא פותחת את דלת הבית הקְרֵיאוֹלי הקטן רק במידה הדרושה כדי להיות בטוחה שזה באמת הוא. בחוץ, ירח חיוור תלוי גבוה בשמים, מאיר רק מחצית מפניו של ויליאם. סטלה תופסת בשרוולו ומושכת אותו פנימה.

הוא כבר מוכן לבריחה. לבוש בבגדיו הטובים, אבל כאלה שבחר בקפידה כדי להבטיח שהצבעים יסתוו היטב בנוף שמחוץ לעיר. בידו הוא אוחז בחוזקה תיק קנווס חום. בכל הפגישות החשאיות ביניהם הם דיברו רק בלחישות על רצונו העז לברוח. להימלט. העיר ניו אורלינס מתנודדת על סף כאוס, ונשלטת אך בקושי בידי כוחות צבא האיחוד הסובבים ברחובות. בתים ננטשו, עסקים הוגפו. האדון של סטלה מגיע מהחזית מדי שישה שבועות, ובכל פעם נראה מוכה, מריר ועצבני יותר מאשר בפעם הקודמת.

ויליאם מניח מידו את התיק ומצמיד את סטלה אל חזהו. לבו הולם. הוא מרים אצבע דקה ומגשש לאט את תווי פניה, מנסה לחקוק אותה בזיכרונו עוד פעם אחת אחרונה.

"את בכל מקרה תישארי כאן..." הוא ממלמל אל אוזנה. "את חייבת לשמור על עצמך. לאישה כמוך עדיף להתחבא ולהישאר באין רואה, ולא לקחת סיכונים."

הוא רואה את עיניה נוצצות בין הצללים. אבל היא כובשת את הדמעות לבל יזלגו, מיומנות שרכשה כבר מזמן, כשלמדה שההישג האמיתי הוא הישרדות ולא אושר.

סטלה חומקת לרגע מבין זרועותיו של ויליאם. היא פוסעת על בהונות לעבר שידת עץ קטנה. מן המגירה העליונה היא שולפת מטפחת מעודנת שבמרכזה רקמת סיגלית יחידה. החומרים בעיר יקרי המציאות עכשיו, והיא נאלצה להשתמש בחוט כחול כהה משולי חצאיתה כדי לתפור את הפרח הזעיר על גבי רצועת כותנה לבנה שגזרה מהתחתונית שלה.

"ככה תדע שאתה אף פעם לא לבד שם," היא אומרת, וסוגרת את אצבעותיו של ויליאם סביב המטפחת.

גם הוא הביא לה משהו. קונכייה קטנה ומנוקדת של חילזון ימי, שאותה הוא מוציא עכשיו מתוך נרתיק בלוי בצבע אינדיגו. הקונכייה ונרתיק הכותנה הם קנייניו המקודשים ביותר עלי אדמות. עכשיו הוא מכניס את הנרתיק הריק בחזרה לכיס.

"אני אחזור כדי לקחת את זה, סטלה." ויליאם מחייך ומשפיל את עיניו אל הקמע שביד אהובתו. "וגם אותך... בקרוב הכול ישתנה."

היא מהנהנת, לוקחת את הקונכייה וחשה את שפתותיה החלקות בכף ידה. פעם חלזונות ימיים כאלה שימשו את בני עמם בתור מטבע עובר לסוחר. קונכיות מושחלות על פיסות חוט הוחלפו תמורת מצרכים יקרי ערך. עכשיו הקונכייה הזאת גם חסרת ערך וגם יקרה לאין ערוך כשהיא מחליפה ידיים למשמרת בין זוג אוהבים.

אין שעון בביתה הקטן. וגם לוויליאם אין שעון יד. אבל שניהם יודעים שכבר התעכבו זמן רב מדי. הוא חייב לצאת לדרכו לפני שייראה ולוּ שביב של אור ראשון, וגם אז יהיה המסע הרה סכנות.

"לך, ויליאם," היא אומרת, והודפת אותו אל מחוץ לפתח הבית. לבה נשבר בידיעה כי ההגנה היחידה שבכוחה להציע לו היא מטפחת פשוטה. את אהבתה היא רקמה בבד במו ידיה.

הוא עוזב בהיחבא כשם שהגיע, כמו לחישה לעת לילה. סטלה נסוגה אל בין צללי הבית. היא פוסעת בשתיקה אל חדר השינה, מקווה להתעטף היטב בין קפלי השמיכה המנחמת שלה.

"את בסדר?" בוקע צליל חרישי בחושך.

"אָמאני?" קולה של סטלה נשבר כשהיא אומרת את שמה של האישה.

"כן, אני כאן." אמאני נכנסת לחדר, פניה מוארות בנר שעווה קטן שבידיה.

לאורו הזהוב היא מתיישבת על המיטה ומושיטה יד אל ידה של סטלה, שעודנה אוחזת בקונכייה הזעירה, המטביעה חותם עמוק בכף ידה.

"וילי חזק," אמאני אומרת שוב ושוב. "הוא יצליח. אני יודעת."

סטלה לא מגיבה. הכאב מפלח אותה מבפנים, וסוף־סוף היא מרשה לדמעות לזלוג.