להיות מזרחי

תיאטרון המילה
פתח דבר
שנים אחרונות, שנים ארוכות משברים ופיתולים אישיים ופוליטיים, בהן התעצבתי דרך המילה שכותבת דרכי את משעולי הזהויות שהוטלו עליי כדי להגדיר אותי. שנים שנשאו עבורי בגפן כתיבות כעודפי מלל סרוחים, מקריים ומעיקים בדף השיחנות החיצונית לאינטימיות המילה עם עצמה. כתיבותיי שמפיקות מילים לזהויות אל־זמניות לעצמי, זהויות שאינן זהות לעצמי היומי, זהויות שמזהות עצמן כעצמי במרתפי הקיום היומי, כתיבות שרושמות עצמן כאוטוביוגרפיות מילוליות אודות זמן העצמי. משחלף יומו של האני הכותב ומשחלפה זמנה של המילה המזדהה בכורח עם העצמי, מובא היצג נכפה זה אל הקוראים, בתיאטרון המילה.

עתה אותן כתיבות קורצות יחדיו לעין הקוראים תוך הזנחת שוליותן שהייתה פעם בעיני עצמי ואף בעיני עצמן. שוליותן הייתה בזהותן העצמית כאוטוביוגרפיות של מושגי הזהות הצידיים למסלול האני. מושגי עודף טפילים לאני, כמו מושגי המזרחי והפרסי, אשר זכו כאן לאוטוביוגרפיות שדרכן מחפשים דין וחשבון עצמי. העין הקוראת תנעץ מבט במילה, ואולי תשליך בזרם הנוירון ההרמנויטי אל התודעה את המחשבה שהאוטוביוגרפיה היא סיפורה של מציאות מוחשית, כזו החפה מתיאטרון הייצוג של המילה את עצמה. חרב המילה המתהפכת בשורות אלה תגיב שלא, היצג זה אינו עדות לחיים המתקיימים מחוצה לה: אוטוביוגרפיות אלה הן עבור עצמן החיים הנתונים לייצוג־עצמי, ב־גרפיה של העצמיות של המילה במילה, המילה שהיא במקרה הנוכחי מילת הזיהוי העצמי של העצמי את עצמו כמוגדר בתוך קיפול הכורח החברתי.

הביוגרפיה העצמית הזו של מושג הזהות מפגינה תיאטרון המדמה איזו חשיפה זוויתית של החיים ״עצמם״. משמע הביוגרפיה נזרקת לצד עצמה, כמילה צדדית לעצמה, לעצמה כמילה של החיים. הצדדיות האישית של אותן כתיבות כשאריות החיים מפגינה את מועקת המילה. אותה מועקה מהדהדת את קיומי הפרטי שבפוגשו את מרחב הזהות, מתברר יותר ויותר כנושא של מילים המוטחות מבחוץ כדי לסמני כ: מזרחי. יהודי. מסורתי. חילוני. מערבי. פרסי. התבשלות פנימית של מחיצה פנימית בתוך הסובייקט אשר גילומיו המילוליים החיצוניים מתפתלים חזרה להיות בו בזמן מילים ממסגרות ופותחות.

האוטוביוגרפיה היא של המילה עצמה. היא מספרת על מועקותה עת הוסללה עד לבית הספר הנוכחי, לתוך היותיותה ברושמה את מסת ההפגן של הזהות ביחס לגורלה כמילה שעוברת התעמרויות. אותן אוטוביוגרפיות הן אשר חורצות את גורל ההגדרה העצמית של המילה על בסיס מילים המנוכרות לעצמן: בבחינת המילה "מזרחי" היא בניכור מעצמיותה כמושג ה"מזרחי" בהיותו עודף את מילתיות המילה. המושג אל מול משמעותו הזהותית מעביר הנכרה את המילה מעצמה ובתוך כפל ההינכרות נכנס האני כדי לפצות את המילה על הנכרתה העצמית.

הרישום האוטוביוגרפי על כן אינו של חייו של המחבר אלא הביוגרפיה העצמית של המילה בין אם מילת המסה ובין אם מילת הזהות אשר חוצה את עצמה לעיתים במחיקה עצמית כמו המילה מזרחי ולעיתים בהפגן משקל אמירתה כפרסי במלעיל או במלרע או המילה לבנטיני כזוכה בשיחה ליחס מאדיש מעצמה אבל עדיין נרשמת כמילה בתוך האדשה זו או המילה מזרחי כמובלטת בהוויות שלה על חשבון עברה ובאופן הכרזתה העצמית של המילה מזרחי כמתה אבל ממיתה עצמה תוך החייאתה העצמית על פני הדף או המילה ספרדי שמתארחת עם האוטוביוגרפיה של מילוליותו של חבר או המילה ישראלי שנרשמת בשיא חומריותה הצלילית והמסמנית לפני ואחרי בוא המשמעות. במובנן אלה המילים הזהותיות הנוכחיות לוחצות את הסובייקט לחיות את קיומן ולמעשה מאפשרות לו להשיג לעצמו רווח והצלה בתוך הניכור של מילת הזהות מעצמה. כל שנותר לנו כקוראים הוא לגלם את הקהל המאמין בעולמיות המילה בשעה שהיא רדופה ברוח עצמה.

המסות הכלולות במסעות אוטוביוגרפיים אלה נרשמות כרגעים חבריים בשעה שנכתבות מתוך מפגשים של שאלת הזהות בבירור החברות, בירור אשר עוקד יחד את החברות בפער בין שניים שהוא לעולם אינסופי, והמילה הכתובה מהדהדת את הפער הזה לתוך פער המילה מתוך עצמה להיות בעלת גורל חדש שבו תברא את עצמה.

חבריי וחברותיי נשאו עימי את בירורה העצמי של מילת הזהות. חברים שחיברו את האפשרויות הראשוניות של המילה הזהותית לשהות במחיצתו של מחברן, ברגעיו הכי אישיים, ממיכל בן־נפתלי שהזמינה מסה בנושא בושה לגיליון ״תיאוריה וביקורת״ שערכה, לקציעה עלון שהציעה לי לחבר מסה על שירתו של המשורר ארז ביטון שתתכנס באסופת מאמרים על אודות מזרחיות וספרות, וכישלון חיבור המסה זכה לדוח העצמי, אשר נרשם יחד עם דוח עצמי של רפאל זגורי־אורלי על הלהיות ספרדי כמסע זהות תלוי הקשר וזמן, כך ששני הטורים התפרסמו זה לצד זה בעריכתה של קציעה. המסעות הפוליטיים שלי בתוך המילה מזרחי התגבשו עם רפאל ועם רונית פלג לכמה יצירות פוליטיות שהתפרסמו בעיתון "הארץ", ותוצר החיבורים הפוליטיים הללו הוביל לעודפויות טקסטואליות כמו הכרזת המילה את עצמה כמתה בדוח מטאפוליטי שעד כה לא התפרסם, והמסה על המזרחיות שהתפרסמה ב"תיאוריה וביקורת" בעריכתו של שאול סתר עורך הגיליון ושל אורית יושינסקי עורכת המסה, בעריכות שהעמידו מסה לתפארת, אשר אותה תפארת הותירה בצד שיירים תיאורטיים שסומנו כשיירים מיותרים ואשר יתרתם ולאו דווקא יתרונם הובאה כעדות נוכחת בפני הקוראים. וכלה בעידן צבעוני שברצף השיחות החבריות על הלבנטיניות לספרו זכה לשיחה של כנות אודות אי ההכלה של מילת הזהות את עצמה כפתרון לעצמה. ויורם ביטון שהעמיס על המילה המתחברת בפתח הדבר כאן את כובד המציאות בשעה שהמילה מתכנסת בתוך עצמה וכנגד אותה מציאותיות, וישראל קבלה שמעניק את קו המחיקה האישי, גרפיות הזהות החצויה שלו, לצד החצייה שלי.

תודתי המיוחדת לעורכת הספר מיכל פאר שברגישותה לעודפות המילה ידעה שבעודפות המילה מוצאת את ייעודה ואת מילתיותה. תודתי לרעיה קרס על מלאכת העימוד ולאילן פוטש על מלאכת עיצוב הכריכה, בקפדנותם אודות עובי קו המחיקה, קו הזהות.

י.ב.

גבעתיים/פרדס חנה, 23 באפריל 2023

פרסי*

אני התביישתי בלהיות פרסי. כלומר, פעם, בילדותי ובנעוריי [אין אושר גדול יותר מחיבור הגעגועים אל הילדות, אל הקסם שלהם, ומצד שני אין גם אושר גדול יותר מהשתחררות מאותה נוסטלגיה לעבר, אל הראשוני שלי. אולי אני פה ופה, גם מייצר סיפור על המצאת האני שלי, מתוך נוסטלגיה, אבל גם שמחה שבמרחק על היותי כאן ולא שם, בתוך המצוקה, שאליה מתייחס הגעגוע, מצוקה שעטופה בזיכרונות, שההווה עוטפם בצלופן פואטי]. בעצם, גם היום קצת... קצת כזה שלא קיים, אבל קצת. איפשהו גם כאן, שמא וידוי זה יצביע עליי, שאני - פרסי. אני? [מתי חשבתי על עצמי לראשונה כאני? ברור שאין זה זכור לי, אני, מתי אני הייתי פעם ראשונה אני, כלומר מתי פעם ראשונה אני אמרתי לאני "אני", אבל אני יכול לזכור כמה עקבות של אותו מאורע הרה־גורל, אולי: המחשבות על תיאטרון־העולם שמילאו אותי ספק בסביבות גיל 4? 5? שהעולם הזה שסביבי, אימי, אבי, הילדים, הגן, כיתה א', אינם אלא סוג של מחזה המוצג בפניי? האם הצעד הבא אחרי המצאת האני היה ביטולו של העולם החיצון ושליטתו האימפריאליסטית של האני עליו בשם סבל בדידותו של אני המבקש לטעון לקיומה של האשליה המיטיבה?

בשלב זה איבדתי גם את נוכחותה של האמונה באלוהים.] מי אני? ולמה התביישתי? היום גם, בושה. לפחות על כך, גם, שאני התביישתי. האני שלי היום מבוגר, בטוח בעצמו, משכיל, כותב מאמר ברגע זה, מודע פוליטית, אבל, עדיין, קצת, מה אם הקורא יגלה שאני פרסי? [על מה יכולה להתבסס התגלית? על השמועה על המוצא ההורי? על המראה? על מבטא שאין לי? עדיין אני יכול לשמוע אמירות "מחמיאות": "וואו! אתה ממש לא נראה פרסי. לא יכולתי להאמין". האם גם אני מבקש שלא להאמין בכך? בבית הכנסת של אבי שהלכתי אליו לאחרונה לשבת יחד עם בני שהוא בית כנסת כלל־מזרחי גם כדי לעודד את אבי על שבנו בכורו ניאות להתפלל מצאתי חזרה את מנהג אמירת השלום הכה־תרבותית של יוצאי בית הכנסת שלמרות היותו־כלל מזרחי רובם פרסיים ופרסי שלא מזמן עלה כנראה לישראל ומדבר פרסית עכשווית יותר נתקל באבי בחזרתו ובירך אותו בברכה פרסית ארוכה ומפותלת לפי כללי הנימוס וכה אמרתי לעצמי שהוא נראה ממש פרסי וכעבור כמה ימים אותו פרסי חדש חלף על פני אמי בשעה שישבה בחצר ביתה וזו העירה לי: "ממש דומה לך, איציק, רק תוריד את המשקפיים, ואתה בול כמוהו".] ולמה פרסי? נולדתי בפרס? והיכן בכלל לעזאזל פרס? אפילו תמונות שלה לא ראיתי הרבה, רק זיכרונות יפיפיים על פרס בילדותה של אימי, איספהן, עיר הארמונות... אותו ארמון שבו משפחת אימי התגוררה בו, עם האיל שנאכל, השלג, העורב החכם... [אילו נזכרתי בזיכרונות של אימי כפי שסיפרה לי בארבע לפנות בוקר אחרי לידת בני בכורי הייתה אומרת אבי נחמיה היה איש אמיד שיחד עם אחָיו עסק בייצור נעליים קנו להם בית ענק ממש ארמון עם הרבה חדרים מהמוסלמים כיפות בתקרה יפות מאוד ובכל חדר שכנה משפחת אחד האחים כשבשבתות ובחגים היינו כולנו מכינים את הארוחות ואוכלים יחד וגם אני נזכרת באיל שפעם דוד שלי הביא בחופשה מהצבא איל שהוא כשר לאכילה או כבש ששחטנו כל פסח ובמקום מקרר הכנסנו בכדים ענקיים במחסן את החלקים והברכה עם הדגים שמעליו עורב ביקש החכם תמיד לרמות אותנו עד שסבא נפל וחלה והעסק נהרס ונהיינו עניים מאוד אז הציעו לנו לעלות לארץ ובאנו לפה לטבריה הפסקתי את הלימודים ואני ואחותי דליה עבדנו בפרדסים באזור וגם בתור גננת בהתחלה ואחרי כן הכרתי את אבא אבל אחרי שהיה לי מישהו שהתברר לאמא שלי במקרה שהוא לא יכול להביא ילדים ואבא ואני התחתנו והייתה תקופה קשה במשפחה היינו עניים ואבא שלי נחמיה לא יכל לשלם לאבא נדוניה אז המשפחה שלו עשתה עליו חרם במיוחד אחיו החורג הגדול נהג המונית מקדימה שנהרג בתאונה זיכרונו לברכה שהכה את אבא ואחיו עוד בפרס אחרי שאימא של אבא מתה מיד אחרי הלידה ואבא שלהם ברח לאישה אחרת והשאיר ארבעה אחים ואחות לבד דואגים לעצמם וטפו טפו שלא נדע מצרות הוא נהרג בתאונה אחרי שמספרים שבבוקר לפני שיצא לנסיעה אשתו שאותה הוא היכה צעקה מהחלון כך שכל השכנים גם נכחו בקריאתה שלא תחזור חי! ובדרך מירושלים הוא במונית עם עוד שמונה שלא נדע מצרות היה גשום והאוטו מרצדס החליק וכולם נהרגו והיה אבל גדול במשפחה ולא היה חשק גדול כשנולדת ממש קצת אחרי התאונה רצינו לקרוא לך דניאל אבל אז כשהמוהל ביקש לקרוא בשמך לפני שהספקתי להגיד דניאל סבתא של אבא קראה יצחק כשהיית קטן אמרתי לך שאתה לא יכול לריב עם אבא שלך כל הזמן כי הוא סבל מאוד בילדות עבד קשה ועכשיו הוא רוצה לראות אתכם גדולים רוצה כבוד תתנו לו גם לי קשה לא הייתה לו אימא ואבא לא היה איתו ורק סבתא שלו הייתה איתו לא אהבת אותה כשהיית ילד קטן אבל אותך היא אהבה כי קראה לך יצחק אבינו על שם אביה ואהבה את אבא שלך בגלל שאחרי שאבא אימא שלו מתה היא גידלה אותו לבדה והוא כשהם עלו לארץ עבד קשה בשוק הסיטונאי בתל אביב כסבל אבא שלך הרזה כל כך אז לחתונה שלנו לא באו אחיו של אבא חוץ מדודה עזאת שלא הקשיבה לאח שלו וקנינו בית בקרית שלום שהיו בו הרבה פרדסים של הערבים של יפו שברחו במלחמה] בניגוד לְמה זה להיות פרסי, שכולם נתנו לי להבין שזה לא טוב. אולי אפילו אני־מתבייש־להיות־פרסי היה כל האני שלי. ואפילו האני הכותב היום התפתח כולו מתוך האני הזה והבושה בו שמצויה בו.

לגן הילדים הגעתי, אבל כבר ביישן. ואז הצטנפתי בתוך בושה עם שם. פרסי. הילדים, ברובם בנים של עיראקים, מרוקאים סכין, אימא שלי מאוד זלזלה בהם, כי בטבריה הם והמרוקאים אחרי שבאו מפרס לא הסתדרו. ואחרים, לא ממש אשכנזים. הילדים הללו, וגם הנערים בתיכון: אתה רסי. חי חי חי. איזה רסי. חי חי חי. היום אולי אני פרי, אם שואלים, ואם אני רסי אני... כי פרסי זה חרא. פרסי קמצן. פרסי עם שפם. פרסי מבטא מצחיק.

הרסי הלך עם מכות.

והיו כאילו שני זני פרסים - הצד של אבי והצד של אימי. הצד של אבי, זה הדבר שאני הכי הרבה לא רציתי להיות קרוב אליי. הם מאוד מאוד לא. לא רוצה כמוהם. מוכרי נעליים לפי מידת הסטריאוטיפ. והצד של אימי. הם איכשהו בסדר. מוכרים סחורות אחרות. הם לא היו תחת בושה. כאילו לא הרגשת שהם פרסים. אולי להיות פרסי היה גם להתבייש.

היו בתיכון שני פרסים איתי. כאלה מסריחים. לא היה ריח. אבל מסריחים כי הם פרסים [מי שנתפסו אצלנו כמסריחים באופן ממשי היו הבוכרים ששטפו את שכונת קרית שלום, כשאימי אמרה תמיד שיש להם ריח מסריח כי הם לא מתקלחים והם שותים הרבה וודקה כי זה שורף להם את השומן הרב של האוכל עם העופות השמנים אך מאכל אחד טעים היה להם וזהו האושפולואו שגם אימי וגם מסעדות בוכריות אחרות לא יצליחו לשלוח לי אותה כפית טעימה שהשכנה זילפה העניקה לי, גם אחרי שסיפרה אותי וכולי רצתי הביתה מהר להדביק עם דבק פלסטיק לבן את השערות חזרה]. והכי הרבה רציתי להתרחק מהם. לא להיות הם. ואיך צחקתי עליהם? שהם רסים. איזה מצחיק. האחד רצה להיות מאוד חבר שלי. והשני גם והוא עולה חדש אבל חצי עיוור. עין עטופה בתחבושת ובמשקף כהה. איכס. איזה מכוער. ורגע. גם אני הייתי בעצם מכוער. מאוד. כי אני פרסי. גם. ככה לימדו אותי הילדים. והפרסי, הראשון, בכיתה שלי, הוא חטף פעם אבן גדולה ממני בראש. לא בכוונה. ישבנו כל הילדים ליד גדר ואבן הפריעה לי. זרקתי אותה לגדר, וזו פגעה בה. מתוך המכה חזרה ונפלה על ראשו של זה ודם.

גרמני, צרפתי או בכלל אירופאי. רק לא פרסי. אבל גם לא ישראלי. כי ישראלי זה כלום. וגם בישראלי הזה אני סובל. כך גדלתי עם תשוקה למשהו אחר. של שמה. שם. ללמוד גרמנית. ללמוד צרפתית. להשכיל. כי השכלה זה לא להיות פרסי. ואחר כך גם לא להיות מזרחי. להאזין לקלאסית. אפילו לא אשכנזי שזו גרסה דלה. ומה עם יהודי? אולי, מתוך בית הכנסת של אבי בילדות שאליו לא אהבתי ללכת אבל הייתה בו לעיתים קדושה ילדותית [...אלא שבית המקדש עמד על תלו - בית הכנסת העירקי הקטן של קריית שלום על שפת נהר־הכביש הראשי, בשחרית שבת עטף אבי אותי ואת שני אחיי הקטנים בטליתו הגדולה, אסר להביט בם ובקולם העמוק לרגע קט נפרץ ההווה, נושאים כפיים בהיכלו של שלמה מזמרים: יברכך. אדונָי. וישמרך. יָאֵר. אדוני. פניו. אליך. וִיחֻנֶּךָ. ישא. אדוני. פניו. אליך. וישם. לך. שלום. <ציטוט מתוך ספרי מה רוצה הגבר? >

לצד חוויה מטאפיזית זו נשבעתי גם לשקר בפני אלוהים הנוכח בפני איבוד האמונה בו. שמא מאז האני מחפשה? השבועה הייתה ניסוי הנגדה לציווי בתורה שלא להישבע לשווא שנבע ממצוקת הבדידות והציג תוצאות של הצלחות בַּמציאות דווקא בעקבות השקר], זו הייתה בהמשך מוזיקלית־נוצרית.

מכול זה כמובן, ואולי לא כמובן, יוצא האוכל, האוכל הפרסי, של אימי. אימא שהיא באוכל, ופרסיוּת שהיא באוכל. היום כשאני אומר שאני פרי אני מנסח זאת לעצמי תוך טעימה, מתוך זיכרונות של אוכל, שם אין בושה, פשוט [אולי מכיוון שהבושה תודעתית והאוכל הפרסי שנגע בקצהו של הגוף ידע להערים על התודעה, על האני הזה, ולענג אותו, ולמכור לו את האימהות הנאכלת בלא להתנגד]. גם אשתי שהגיעה ממחוזות הארצות הפולניות אינה יכולה להתנתק, אהבתה אליי מתווכת בגונדי [הגונדי היא קציצה גדולה וכדורית של גרגירי חומוס מגורדים, קצת בצל ועוף טחון, שמתבשל לו במרק עם כורכום, וגונדי זה מהווה מנת ביניים או מנת שוליים למנה העיקרית, אך קיבל מחוץ לגבולות הפרסיות את מרכז תשומת הלב וידידות א־פרסיות של אשתי רודפות אחריה כדי שתרגל אחרי חמותה בתקווה לזכות במתכון גואל] ובאורמה־סבזי של אימי בערב שבת.

אימי, אבי וכולם שסבבו אותי לא נתקפו מעולם, כך נראה לי מתוך עולמי המבויש, ביישנות במה שהם, אלא חיים דקה־דקה בעיסוקיהם. לא נתקלו בילדים מגדפים? לא שמעו בדיחות על קמצנות? נראה שעולמם הקהילתי של הפרסיות שאותו העתיקו לכאן שימש מגן. לי לא. נותרתי חשוף. עם מי להזדהות? עם אבי? לא. עם אימי? לא. עם דודיי? לא ולא. השבר אולי שלח אותי להזדהות עם השבר עצמו. בגיל הנעורים מצאתי על כן את עצמי במוזיקת הדיכאון של להקות הגל החדש והפאנק. בהמשך המיסות סיפקו את מנת הדיפרסיה היומית [יש ממד אולי של עצבות מתענגת במוזיקה הפרסית הקלאסית שהוריי הביאו מאיראן של השאה ירום הודו שהביאה אותי לדלג על הישראליות היישר לזרועות הגוים, דבר שמצריך ציטוט עצמי מטקסט אחר, שכך נפתח: מרפסת בדירת קרקע בשכונת קרית־שלום, גבול יפו תל אביב. בליל קיץ חם, אני הילד, אחיי הצעירים והורי בוהים בשחור־לבן טלוויזיוני. בישראל, אריק אלברשטיין או חווה איינשטיין שרים. אמא ואבא נגעלים: איחס! איזה זבל! ומעבירים ישירות לירדן שאומנם אינה איראן האהובה (גם השאה הרם אהוב מאוד) אך רקדניות הבטן וצליליה המסתלסלים ערבים יותר לאוזן מהשטיינים. אז לא פה ולא שם. לא מכוננים לי זהות ישראלית יציבה ולא מצליחים לייצר בן מזרחי אותנטי. קשה לי להזדהות עם ההורים. הם מנותקים. מעתה גם אני]. אח! איזו מיתולוגיה של העצמי!

* פורסם לראשונה בתיאוריה וביקורת 32 (גיליון שמוקדש לנושא בושה, בעריכת מיכל בן־נפתלי) (2008): 174-171.