חיילי האנרכיה 2 - הקוצר

פרולוג

לידתו של הקוצר
15 שנה לפני...

תמיד חשבתי שיש משהו ממש מהפנט באש. האופן שבו הלהבות מרקדות סביב, מפזרות ומפתות את כל מה שנקרה בדרכן בלי מחשבה או התחשבות בהרס שנגרם. הדרך שבה היא מפצפצת ויורקת כמו שד יפה וארסי — יפה כל כך להסתכל עליה, אך קטלנית למגע. העשן האוורירי שנדמה כאילו הגיע מעולם אחר מסתחרר ומתעקל בגלים אלגנטיים, נמלט במעלה הארובה כאילו כבר עשה את שלו ויוצא לחפש הרפתקאות חדשות, קורבנות חדשים.

הניגוד המושלם.

וברגע זה, בעודי יושב בסלון הבית שלי כבול לרדיאטור שעל הקיר, ייחלתי להיות כמו האש שבה בהיתי. רציתי שתהיה לי את היכולת לשלוט בסביבה שלי בדיוק כמו הלהבות האלה. את היכולת לקום ולהשתחרר מהחדר הזה ומכל מה שיש בו, כמו העשן שמרקד כלפי מעלה. להחזיק בכוח האולטימטיבי להרוס את כל מה שהתקרב אליי בלי מחשבה, בלי דאגה. לאנשים היו פחד ויראת כבוד מאש ומכל מה שהיא כללה בתוכה. רציתי שהם ירגישו את אותו הדבר כלפיי. והם ירגישו. בסופו של דבר, כשאהיה גדול יותר. יום ההתחשבנות שלי עוד יגיע.

אבל לא היום.

הסיפור חזר על עצמו בכל פעם שאימא שלי עבדה בלילות. הקרב כדי לשרוד לראות את אור היום, פיזית וגם רגשית. היא לא הייתה אימא רעה, אימא שלי. מעולם לא האשמתי אותה לשנייה אחת בכל מה שקרה לי. הייתי בן שמונה והיא נאלצה להשאיר אותי עם מישהו כדי שתוכל ללכת לעבודה. פשוט לא רציתי שזה יהיה הוא והחברים הדפוקים שלו. כיבדתי אותה כי היא עשתה כל שביכולתה לשמור על קורת גג מעל ראשינו ולשלם את החשבונות השוטפים, כל זאת בזמן שהייתה בהיריון מתקדם. כל העבודות שלה עזרו להאכיל ולהלביש אותנו, אבל גם הכניסו בירה לבטן הכבדה והנפולה ממילא של אבי החורג. בירה שנתנה לו את הדלק והאנרגייה לבצע את המשחקים החולניים והמעוותים שלו. חס וחלילה שיקום מהתחת השמן שלו וירוויח שכר הגון. למה שיעשה זאת?

שמעתי אותו אומר פעם לאחד מחבריו החולים, "אם יש לי כלב, למה שאנבח בעצמי?"

ככה הוא ראה את אימא שלי, ככרטיס פרנסה חינמי, האפשרות הקלה.

תמיד חלמתי שיום אחד נברח ממנו. אני אטפל באימא שלי הרבה יותר טוב ממה שהוא אי פעם טיפל בה ולא יהיה שום פחד, לא תהיה לי שום סיבה לשמור על הגב שלי... הבעיה היא שכרגע אימא שלי מצפה לעוד תינוק, אז החלום שלי דעך די מהר. היא לעולם לא תעזוב אותו והוא לעולם לא ישחרר אותה. היא כרטיס הזהב שלו. המפתח לשמירה על אורח חייו העצלנים.

חוץ מאשר בלילות כמו הלילה. אז הוא לא היה עצלן, הוא היה מלא אנרגייה. הייתה תכלית לקיומו.

לייסר אותי.

הוא השתמש באזיקים הישנים שלו כדי לקשור אותי לצינור בתחתית תנור הרדיאטור. כבר בשלב מוקדם למדתי שאין טעם להיאבק ולנסות להשתחרר מהם, כי זה רק גרם למפרקי הידיים שלי לכאוב וסימן אותי בחבורות שנראו על עורי במשך ימים, דבר שהפך את הפעם הבאה שהוא קשר אותי לכואבת יותר. אז במקום, התכרבלתי לכדור על הרצפה והפכתי את עצמי לקטן ככל שיכולתי. ככל שהגנתי על גופי יותר, כך פחת הסיכוי שאספוג פציעה שתגרום לו להתמלא בגאווה עצמית. הוא רצה להכאיב לי כמה שיותר, אבל מעבר לזה, הוא רצה להתמלא בחיים מהפחד שהוא יצר.

מהפחד שלי.

זה משהו שלעולם לא אתן לו.

מעולם לא בכיתי או צעקתי, לא משנה כמה כאב לי. מעולם לא התחננתי. אספתי כל מקרה התעללות שלו ותייקתי אותו במוחי, ערוך לשליפה במועד מאוחר יותר. יצרתי מין קטלוג מחריד בראשי למטרת נקמה, כדי שלעולם לא אשכח, וכשאהיה מוכן, אשתמש בזיכרון של הלילות האלה כדי להחזיר לו ולחבריו פי עשרה על כל מה שהם עשו לי.

החלטתי בשלב מוקדם, כשהוא התחיל במשחקים האלה, שהמטרה שלי בחיים תהיה נקמה. התכוונתי לחיות רק כדי לראות את המוות מגיע למזדיינים כמו אבי החורג וחבריו המתועבים והסדיסטים. רציתי גם להגן על אימא שלי כמיטב יכולתי, ולכן הפכתי למאסטר בהסתרת הסימנים והצלקות.

היא תתמוטט אם תדע מה קורה לי, ולא רציתי שתרגיש בושה בגללי. מוטב שהוא יוציא את הכעס שלו עליי מאשר על אימא שלי, או חס וחלילה, על אחותי התינוקת שגדלה בבטן שלה. אמות לפני שאתן לו לפגוע בהן. בכל פעם שהוא שפשף את הבליטה של אימא שלי וקרא להן 'הבנות שלו', רתחתי מכעס בתוכי. הן לא היו שלו, הן היו שלי. והייתי צריך להגן עליהן מפני אנשים כמוהו.

הלילה המשחק היה 'בול פגיעה'.

אבי החורג, ויני, התגאה ברעיונות למשחקים שלו בכל שבוע. בשבוע שעבר הם שיחקו 'איקס עיגול'. רק ויני וריי היו כאן באותו הלילה. ריי היה האיקס, ובכל פעם שחרט את האיקסים שלו עם האולר לתוך בד הציור הנבחר שלהם — הירכיים שלי — הוא גיחך בהנאה.

אבל האיקסים לא היו הגרועים ביותר.

ויני היה חתיכת אפס שהשתמש בקצה הבוער של סיגר שלו כדי לחרוך בעור שלי את העיגולים שלו. הוא שפשף אותו עמוק לתוכי וגיחך בזמן שסובב את הגחל להשפעה מרבית. חרקתי שיניים והקשיתי כל שריר בגוף בכל כוויה, אבל מעולם לא השמעתי קול. גם כשהזיעה זלגה במורד גבי עם פרץ הכאב הצורב שנאלצתי לסבול שוב ושוב, מעולם לא נתתי לו את הסיפוק שהשתוקק לו.

הוא רצה לשבור אותי.

אבל איך אפשר לשבור משהו שלא קיים?

אתה מבינים, באותם הרגעים הצלחתי לנתק את עצמי מנטלית מהחיים האלה. לא הייתי דבון, החרא הקטן, כמו שהוא נהג לקרוא לי. הייתי כלי ריק. גוף עם דם, עצמות, שרירים ועצבים. למדתי להפוך את עצמי מחדש מהילד שהייתי לרוח רפאים, הד של עצמי.

ריק.

ללא תחושה, ללא פחד.

לא קיים.

הנשמה שלי, לעומת זאת, הייתה במקום אחר. היא ריחפה מעל הסצנה שהתרחשה למטה והמתינה לרגע שבו אראה לכולם עד כמה אני באמת נגוע ומעוות. עד כמה נקמני הם עשו אותי. ברגע שיהיה לי את הכוח הפיזי, כמובן. הנשמה שלי הייתה אופל ששמרתי בכלוב והזנתי מאירועים כאלה. המשחקים של ויני האכילו את השדים שבתוכי.

עוד אקבל את רגע הנקמה שלי.

התבוננתי מזווית עיני כשנייג'ל, אחד מחבריו של ויני, לגם מבקבוק הבירה שלו ושמט אותו על הרצפה לרגליו. שמחתי שהם שותים בכבדות הלילה כי כך הם פספסו את המטרה שלהם לעיתים קרובות יותר. הוא ניגב את פיו בגב ידו וצמצם את עיניו לעברי בזמן שכיוון את החץ שלו.

"כמה נקודות מקבלים אם פוגעים בזין הקטן והמצומק שלו?" הוא שאל ופנה להביט בוויני, שישב לידו על הספה המרופטת שלנו.

ויני הניד את ראשו, נהם וגלגל את עיניו כאילו משעמם לו כבר והגיע הזמן להגדיל את ההימור. הסבל והאכזריות לא היו מהירים מספיק עבורו הלילה.

"אתה מכוון חרא בכל מקרה, למה אתה רוצה לדעת?" הוא נהם בעצבנות, נואש לכך שתורו יגיע כדי שיוכל להסב לי עוד כאב.

"אלוהים, נייג', יש לך זיכרון של מסננת מזדיינת," ריי צייץ, שאף מהסיגריה שלו ונשף את העשן לכיווני.

הגברים האלה היו חסרי הגינות אנושית. הם היו הגרועים ביותר שהיה לאחוזת ברינטון להציע, והתפללתי שיום אחד אנקה את העיר שלנו מזוהמה כמוהם. זה היה החלום האולטימטיבי — להפוך את הסיוטים שלהם למציאות שלי.

לא יצרתי קשר עין. פשוט שמרתי את גופי מקופל, ברכיי מקופלות על החזה, ראשי למטה כדי להגן על פניי וזרועותיי כרוכות בחוזקה סביב רגליי, ערוכות ומוכנות להתמודד עם כאב הדקירה הממשמש ובא של חיציהם.

ויני כחכח בגרונו, "עשר נקודות לפגיעה בגוף, חמש־עשרה לרגליים ועשרים לראש שלו. אם תפגע בזין שלו, תנצח."

הם לעולם לא ינצחו. הם יצטרכו להחזיק אותי בכוח בשביל זה. אני לא טיפש.

"החץ חייב להיתקע לו בראש או שהוא יכול לנתר ממנו כדי שזה עדיין ייחשב? כלומר, קשה לפגוע במטרה הזאת עם החיצים המחורבנים שלי."

הצצתי שוב מזווית העין. נייג'ל סובב את החץ שלו, בחן את ראש החץ, טפח עליו באצבעו ועשה פרצוף לא מרוצה בגלל הקהות שלו.

"אני לא אשם שלא באת מוכן. היית צריך לחדד אותם. אמרתי לך מה נשחק הלילה." הוא נזף כאילו הכול היה לגמרי שגרתי והחיצים הושלכו על לוח מטרה רגיל ולא עליי. למזדיין היו אפס רגשות.

"לעזאזל עם זה." נייג'ל חטף את החץ, הרים אותו באוויר, צמצם את עיניו והוציא את הלשון הצידה בזמן שכיוון למטרתו והעיף אותו לעברי הכי חזק שהיה יכול.

הכנתי את עצמי וניסיתי לא להתכווץ יותר מדי כשהחץ נחת לי ממש באמצע הירך. העקיצה הראשונית של חדירת החץ דרך העור שלי גרמה לי לקפוא במקום ואז טלטלתי את הרגל שלי כדי לנסות לשחרר אותו.

המשחק 'בול פגיעה' לא היה גרוע כמו 'איקס עיגול', אבל פחדתי לחשוב מה יהיה בשבוע הבא. ויני כבר אמר שהוא מתלבט בין השלכת גולות ומשיכה בחבל. לא יכולתי לסבול את המחשבה. שניהם נשמעו כואבים בסדיסטיות.

בסופו של דבר, הרגשתי את החץ משתחרר מעצמו ונופל לרצפה לידי. נייג'ל נאנח וקם מהכיסא באי רצון כדי לאסוף אותו.

"תורי." ויני אחז את החץ שלו והזיז אותו קדימה ואחורה בזמן שעצם עין אחת בריכוז ובהה בי.

הוא נהם ממאמץ כשהשליך אותי לעברי. חשבתי שעשיתי עבודה טובה בלהסתיר את הפנים שלי, אבל לא הייתי מהיר מספיק והחץ נחת בצד הצוואר שלי. הוא חדר עמוק. עצרתי את הנשימה ועצמתי את עיניי בניסיון להישאר דומם ככל שיכולתי.

זה כאב.

"וואו, לעזאזל. כמעט עשרים." ריי התבדח, וברגע אחד האווירה השתנתה והרגשתי את המתח גובר.

"הכנסתי לו לצוואר. זה עשרים." ויני התווכח. ניחשתי מהטון הזועם שלו שפניו כנראה כבר האדימו ועיניו בלטו כשאתגר את חברו להתווכח איתו.

"לא הוגן, וין. לא פגעת בראש שלו." נייג'ל לגלג בקול מתנגן שידעתי שירגיז את ויני יותר.

"פגעתי לו בצוואר. זה קרוב מספיק," ויני התעצבן ושמעתי את בקבוקי הבירה שהיו על הרצפה מתפזרים כשמישהו, כנראה ויני, קם.

כולם היו שיכורים והתחילו לעצבן זה את זה.

"פגעת בגוף שלו. זה עשר. רואה? אני עדיין זוכר את הנקודות," נייג'ל קרא, גאה בזיכרון לטווח קצר שלו, אבל יכולתי להבחין בכך שהלילה שלהם התחיל להידרדר.

צחנת הבירה וריח הגוף מילאו את נחיריי כשאחד מהם כרע לצידי. התכווצתי בכאב כשהחץ נמשך באכזריות מצווארי.

"ניצחתי בהגינות." שמעתי את ויני אומר קרוב לאוזן שלי. "עכשיו תזדיינו מהבית שלי, שניכם. הספיק לי ללילה אחד."

הכנתי את עצמי לאגרוף או לבעיטה שבדרך כלל קיבלתי כשהוא היה עצבני כל כך, אבל למרבה ההפתעה, הם לא הגיעו. במקום זאת, הדלת נטרקה ונרתעתי מהחבטה שטלטלה את כל הבית. בעדינות, פקחתי קצת את עיניי כדי לבדוק אם גם נייג'ל וריי עזבו. הם היו עדיין בדירה ואספו את החפצים האישיים שלהם — מעילים וארנקים — ואת כל בקבוקי הבירה שעדיין נשאר בתוכם נוזל כדי שיסיימו אותם לפני שילכו הביתה.

"האבא החורג שלך הוא חולה מזדיין," נייג'ל אמר בבוז. בהיתי ישר קדימה. רעדתי משטף האדרנלין שזרם בתוכי ושכנעתי את עצמי לא להכיר בנוכחותו. "אם הייתי אתה, הייתי בורח מכאן כמה שיותר מהר. יום אחד הוא יהרוג אותך."

לא היה לי ספק שמה שהוא אמר היה נכון, למעט פרט אחד קטנטן... כולם זלזלו ברצון שלי להשיב מלחמה. כשאצא מפה, אקח איתי את אימא שלי ואת אחותי התינוקת. אהרוג אותו לפני שהוא בכלל יקבל את ההזדמנות להרוג אותי. אשתעשע איתו בדיוק כמו שהוא משתעשע איתי, אבל לא אשחק איתו במשחקי ילדים מטופשים כמוהו.

המשחקים שלי יהיו טובים יותר, מתוחכמים יותר, מעוותים יותר מכל מה שהוא המציא אי פעם. אהיה המאסטר של המשחקים שלי. והנשקים שלי? הם יהיו קלפי הניצחון שלי, האסים שלי. אפעיל את כלי הנשק שלי כאילו נולדתי להשתמש בהם. אכבד ואעריץ אותם. לא אהיה מרושל ושיכור כמו האב החורג המזדיין שלי והחברים הדפוקים שלו.

"בוא כבר," ריי קרא לנייג'ל, לבש את מעילו וצעד לעבר הדלת. "בוא נניח להם. האריה האדום בפינת הרחוב אמור להיות פתוח עדיין. חבל להרוס לילה הגון של שתייה, רק כי הוא לא יודע להפסיד."

ריי חלף על פניי בלי להעיף בי מבט, אבל נייג'ל נשך את שפתו כשסובבתי את ראשי להביט בו.

אני מניח שהוא הרגיש אשם, כי הוא ניגש למקום שבו אבי החורג הניח את ארנקו, לקח את המפתח לאזיקים וגלגל אותו בין אצבעותיו. אחר כך הוא התקרב אל המקום שבו הייתי כבול וכרע על ברכיו. נייג'ל העיף מבט עצבני לעבר הדלת, הושיט את ידו כדי לתפוס את ידיי, הכניס את המפתח למנעול ושחרר אותי.

ברגע שמפרקיי ידיי שוחררו, התרחקתי ושפשפתי כל אחד מהם כדי להקל על הכאב העמום. למרות שניסיתי לא למשוך או למתוח את האזיקים במהלך המשחקים האלה, ויני תמיד קשר אותם חזק מדי, כך שהם צבטו והכאיבו לי לא משנה מה.

נייג'ל השתהה לידי, אבל לא טרחתי להודות לו. לא הייתי אסיר תודה. האיש הזה לקח חלק במשחק של ויני הלילה, והוא היה אשם כמו כולם, למרות רגע החמלה הנדיר שלו.

כשהתכופף ללחוש לי באוזן, קפאתי.

"תברח. אם אתה יודע מה טוב בשבילך, תברח ותזדיין מכאן, ילד. אם לא, הוא ידאג לכך שלעולם לא ימצאו את הגופה שלך. ובינינו... אתה לא תהיה הראשון." ועם המילים האלה הוא הניח את ידיו על ברכיו והתרומם באנחה כבדה מהמאמץ שנדרש ויצא מהדלת בלי להביט לאחור.

לא נותר בי כוח לזוז, אז נשארתי לשבת על הרצפה ובהיתי באח שעדיין בערה ופצפצה.

אש.

היא צמחה מתוך ניצוץ והתרחבה כרצונה. אלמנט שאף אחד לא יכול היה לאלף.

היה לי את הניצוץ שלי והוא הלך וגדל. המוות לא יבוא בשבילי, לא בידי אבי החורג.

לא הייתי מוכן לזה, לא יכולתי לתת לזה לקרות.

רציתי להיות המוות.

רציתי להיות אותו מבקר אפל ושקט שכולם חששו ממנו.

ויני שו יתחרט על היום שבו הוא עשה עוול לאימא שלי ולי. הקלפים שלו סומנו.

נייג'ל אמר דבר אחד נכון הלילה — לעולם לא ימצאו גופה. הייתי חכם.

כשאטפל בוויני, אף אחד לא ידע.

הקוצר ייהנה לקחת את נשמתו לגיהינום.