הדברת מזיקים בע"מ

תסתכל על השמיים

"תסתכל על השמיים", היא אמרה לי, "כמה שהם כחולים, כמו דמעות", כך אמרה לי נועה והתחילה לבכות. ישבנו שעה ארוכה. היא בוכה ואני מלקק את עיניה. השמיים התעבו ואני ציינתי שעוד מעט ירד גשם וכדאי שנחזור לחדר שלנו, גם בגלל שצריך לאכול. אני רואה את מבטה האומלל ומקלל את עצמי שאמרתי את זה. תאמינו לי שבדרך כלל אני אדם מאוד רגיש. אבל גם אנשים מאוד רגישים עושים טעויות, ולפעמים הטאקט שובת.

"נשב בגשם", אני אומר, "נירטב עד לשד עצמותינו, שנהיה חולים". הרי הבטחתי לה להיות לצידה בבריאות ובחולי. מתחיל לרדת גשם ואנשים רצים מהר, תוחבים את הספרים או העיתונים שלקחו איתם לרביצה במדשאה המרהיבה של "רנסנס", תוהים מה שני המטורפים האלה עדיין עושים פה.

נועה מסתכלת על האנשים. הם נראים לה מנוכרים, והיא בוכה עוד יותר, ואני טועם את הדמעות, טועם ומחבק אותה. אנחנו נמצאים אחד בתוך השני, לא מושפעים מהנעשה סביבנו. כלבים מתדפקים על דלתות המלון והשומר לא נותן להם להיכנס. עכשיו הכלבים נובחים ומשתלבים כאפקט קולי לדמעות שלה.

כלב רועד מתכנס בינינו ואנחנו מחבקים גם אותו. ממילא קר ורטוב לנו, אז שלא יהיה קר ורטוב לו. הכלב פולט יללת אושר ונועה מחליטה שהוא יהיה הכלב שלנו ושיקראו לו "פוגי", ההוא מכוורת שמלמד מתמטיקה, כי הוא אוהבת את כוורת. "בוא נעשה לו וגם לנו אמבטיה חמה". אני מסכים ברצון, היא מגלה סימני שפיות. אנחנו נכנסים רטובים ורועדים למלון. אני מחביא את הכלב בכיס מעילי, כדי שהשומר לא יבחין בו.

"מה עשיתם שם בגשם, ילדים?" שואל השומר.

אנחנו מציירים קו של מים עצובים לכל אורך הדרך מן הכניסה אל חדרנו שבקומה הארבע עשרה, דבר שיגרור תלונות מצד אורחים טרחניים. אנחנו נכנסים לחדר, פושטים את כל בגדינו. "כמה שנועה יפה", אני אומר לעצמי ורוצה לצלול לתוך שדיה, אנחנו נכנסים עם הכלב לאמבטיה החמה, מלטפים ומסבנים את עצמנו ואת הכלב. עם ניחוח של פרחי אלוורה ויסמין. כשאנו גומרים אנחנו מתעטפים בחלוקים לבנים וכורכים מגבת על פוגי.

"שנלך לאכול?" אני שואל את נועה.

"נאכל כאן", היא אומרת "אני רוצה אותך בשבילי ולא רוצה להתחלק בך עם אחרים", ומוסיפה "חוצמזה, עוד לא גמרתי לבכות ואני לא רוצה שיבחינו".

אז אני מזמין קוקטיל ענק של פירות ים ומיץ תפוזים כי אין לה מצב רוח לאלכוהול. אני שם מוזיקה מוסיקה של U2 ומזמין אותה לרקוד, היא נענית, מחבקת אותי חזק ואז היא עוזבת אותי בפתאומיות ואומרת לי: "אילן, אני ממש מצטערת שאני עושה לך את זה, ממש מצטערת", ומוסיפה "תשמור על פוגי, ילד", פותחת את המרפסת, צועקת "כמה שהשמיים כחולים, כמו דמעות", וקופצת...

26/11/2001