גברים בעלי כבוד 5 - אהבה מתוקה

1

סויר

עיניי נפקחות רגע לפני שהשעון המעורר מצלצל, כמו בכל בוקר. אני מושיט יד ומשתיק את הצלצול, ואז מרגיש בחמימות שאופפת את גבי. אני מסתובב עם מחשבה אחת בראשי, אך זו נקטעת כשעיניי פוגשות בזוג עיניים ירוקות כהות, שצבען זהה לשלי. אלה לא עיני הענבר שציפיתי לראות, אבל לילדה שמחייכת אליי יש מקום גדול לא פחות בליבי.

"בוקר טוב, אבא."

הופ משגרת לעברי חיוך ענקי שתמיד מרחיב את החזה שלי, לא משנה כמה פעמים אראה אותו. אני מעמיד פני זעוף. "היי, את לא קאפקייק שלי."

"לא, זו אני, דובשנית."

אני מגחך, לא מצליח כבר לשמור על ארשת פנים רצינית. לא כשהפרצוף המתוק ביותר בעולם מביט בי כך. "איך ידעת שאני מת לדובשנית הבוקר?"

היא צווחת עוד לפני שאני נוגע בה, יודעת מה עומד לקרות. אני מרים ומקרב אותה לראשי, מנשק את האזורים שבהם היא הכי רגישה לדגדוגים. היא מתפתלת כמו דג במים, מתחננת שאגלה רחמים. אני נענה לתחינתה ומניח את גופה הקטן על החזה שלי, מקרב את פניה לפניי. מלבד העיניים הירוקות שקיבלה ממני, היא גרסה מיניאטורית של אימה, ובעצם אין מושלמת מקאפקייק שלי... מלבד הדובשנית שלי. "מה את עושה במיטה שלי אם לא התכוונת להאכיל אותי?"

"זחלתי לפה באמצע הלילה כי פחדתי."

"ממה פחדת?"

"ממפלצות."

"ממפלצות?"

"כן, הרבה מאוד מפלצות! הן היו מתחת למיטה שלי."

אני אוהב אותה, אבל היא משוגעת כמו אימא שלה בעניינים האלה, וזה לא עוזר שפרקר מספר לה סיפורים לפני השינה שמהם אפשר להסריט סרטי אימה נהדרים. "אמרת להן את מה שאמרתי לך להגיד?"

"כן. צעקתי 'כדאי שתעופו מהחדר שלי או שאבא שלי יבעט לכם בתחת'!"

אני מכסה את הפה שלה בידי ומציץ אל עבר דלת חדר השירותים, מתפלל שגרייס לא שמעה את זה, או שאהיה בצרות. צנצנת הקללות הארורה שהיא וכל הנשים הכניסו לבתים שלנו עשתה לי חור רציני בארנק. "ילדה, דיברנו על זה," אני נוזף בה בעדינות, "אל תגידי את המילה הזאת, אלא אם כן את ממש בטוחה שאף אחד בסביבה לא שומע אותך מלבדי. לאבא אין יותר כסף לשים בצנצנת הארורה."

היא מצחקקת מאחורי ידי, מתיזה עליה רוק. "סליחה, התכוונתי להגיד ישבן."

"יופי, זה טוב יותר. עכשיו תקשיבי, אין לך ממה לפחד. אין מפלצות בכלל."

"איך אתה יודע?"

"מפני שאין דבר כזה."

"פרקר אמר שפעם אתה, דוד ג'קס ודוד קייד נלחמתם במפלצות."

או־קיי, איך, לעזאזל, אסביר את זה? חוץ מזה, הפעם זה קצת נכון. ואיפה, לעזאזל, פרקר שמע את זה? אני נשבע, לילד הזה יש שמיעה על־אנושית. "אלה היו מפלצות מסוג אחר, מתוקה. אלה היו אנשים רעים. הם לעולם לא ייכנסו לבית הזה ולא יתקרבו אלינו."

"או שתפגע בהם?"

"בדיוק."

אני אהרוג אותם, לעזאזל.

"אני לעולם לא אתן שיקרה לך משהו. את בטוחה כאן. דוד ג'קס, דוד קייד ואני דאגנו לכך."

לאחר הירי שהיה בבית של ג'קסון וג'וליה עם לוגן, ג'קסון קנה קרקע מקייד, ואני קניתי בעקבותיו. הקרקעות של שלושתנו מתפרשות על פני יותר מארבע מאות דונם, ואנחנו מצוידים היטב כך שאף אחד לא ידרוך על האדמה שלנו בלי שנדע על כך. יש לנו גם חלקה שמחכה לקופר, הוא מתכוון להתחיל לבנות באביב הבא. "הבנת אותי, דובשנית?"

"הבנתי היטב," היא אומרת, נוקשת על אפי באצבעה הקטנה.

"יופי, עכשיו תני לי נשיקה."

היא זוחלת במעלה גופי, כורכת את זרועותיה סביב צווארי ונותנת לי נשיקה גדולה ורועשת על הלחי.

"אוהבת אותך הרבה, סוכריית ג'לי."

"אני אוהב אותך יותר. עכשיו בואי נלך לראות מה האח שלך והאימא היפה שלך עושים."

אני לובש בזריזות מכנסי טרנינג וחולצת טי, דבר שאני משתדל להספיק לעשות לפני שהיא רואה אותי בבוקר כדי שלא תצטרך לראות את הצלקות, אבל מאחר שהיא ישנה בחדרנו הרבה לאחרונה, זה נעשה מאתגר. אני תופס אותה, משליך על כתפי והיא צווחת שוב בעודי פוסע לעבר המטבח כי אני צריך לטרוף קצת גם את הקאפקייק שלי.

2

גרייס

צ'אקי אורב ליד הדלפק, מחכה בסבלנות שאפיל משהו בעודי מתפעלת דברים שונים ברחבי המטבח, מנסה להספיק לעשות סדר בעניינים לפני שאשוב למאפייה הבוקר. מזל שמאק היה פנוי ופתח הבוקר. לא רציתי לפספס את היום הראשון של הילדים בבית הספר.

היום הראשון בכיתה א'.

דמעות צורבות את עיניי מהמחשבה על כך שהתינוקות שלי לא יהיו איתי כל היום. אני כבר מרגישה שחלק ממני חסר.

"היי, אימא?" פרקר קורא מאחוריי.

אני ממצמצת כדי להעלים את הדמעות ומדביקה חיוך על פניי. "מה, חמוד?"

"תמשכי לי את האצבע," הוא אומר ומושיט לי את כף ידו.

אני משלבת את זרועותיי ומנענעת את ראשי מצד לצד, חיוכי מתרחב והופך להיות אמיתי. "ניסיון יפה, אבל לא נראה לי."

"נו, באמת. את לא בוטחת בי?"

"אני בוטחת בך באותה המידה שאני בוטחת באביך, ואפילו אני יודעת שלא מושכים לאף אחד את האצבע."

"אני מבטיח שזה לא משהו רע," הוא אומר בהבעה רצינית, "בבקשה?"

אני נאנחת בכבדות ומושיטה את ידי כדי למשוך באצבעו, מודאגת ממה שאפגוש. בכל זאת השוק החשמלי שאני חוטפת מפתיע אותי ומעביר זרם במעלה הזרוע שלי. אני קופצת לאחור בצווחה.

פרקר מתקפל, צוחק בהיסטריה והופך את ידו כדי להראות לי את זמזם המתכת הקטן, המוסתר מתחת לאצבע שלו.

"עבדתי עלייך כמו שצריך, לא?"

"מאיפה, לכל הרוחות, הבאת את זה?"

"זה היה בערכת הטריקים שלוגן ואנה הביאו לי ליום ההולדת. אשתמש בזה על המורה שלי היום, כשאפגוש אותה."

עיניי נפערות באימה. "בשום פנים ואופן לא! תביא לי את זה מייד."

"אוי, אימא! זה מצחיק, בחייך."

"אני רצינית, פרקר. תביא לי את זה," אני מצווה ומושיטה את ידי הפתוחה לעברו.

הוא תולש את המכשיר מהאצבע שלו ומניח אותו בכף ידי, תקוותו צונחת. "רק רציתי שהמורה תחבב אותי," הוא ממלמל, מרכך את ליבי.

אני כורעת על ברכיי מולו וחופנת בידיי את פניו הקטנות והיפות. הוא דומה כל־כך לאביו. "אתה לא צריך לגרום לה לחבב אותך. פשוט תהיה עצמך והיא תאהב אותך, ממש כמוני."

"בחורות אוהבות לצחוק, זה מה שאבא אמר."

אני גונחת. הייתי צריכה לדעת שלסויר יש חלק בזה. אלוהים יודע שאני אוהבת את האיש הזה, אבל לפעמים...

"חמוד, אתה תגרום למורה לצחוק גם בלי זה," אני אומרת, מרימה את זמזם המתכת, "מפני שאתה מצחיק בזכות עצמך. קל לאהוב אותך." אני מצמידה נשיקה ללחיו. "ואתה מתוק." אחת נוספת ללחי האחרת. "ואמיץ." אני מנשקת את המצח. "בסדר?"

"כן, בסדר," הוא רוטן. "אבל אימא?"

"מה?"

"אל תנשקי אותי ככה היום בבית הספר, בסדר?"

אני בולעת חיוך, אבל ליבי כואב. אני שונאת את העובדה שהוא כבר לא רוצה שאפגין חיבה בנוכחות אנשים אחרים. "אני מבטיחה, אבל אתה צריך להבטיח לתת לי הרבה אהבה לפני שנצא."

הוא מתקרב אליי, כורך את זרועותיו סביב צווארי. אני מנצלת את ההזדמנות ומכסה את פניו בנשיקות. צחוקו המידבק ממלא את האוויר בעודו מנסה להדוף אותי ממנו. "אימא, נו!"

"בסדר, בסדר. אני מפסיקה," אני מבטיחה ומצמידה נשיקה אחרונה ללחיו. "אני אוהבת אותך, פרקר."

"גם אני."

"עכשיו לך להתלבש."

הוא יוצא בריצה מהמטבח ואני מעיפה מבט בצ'אקי שהתמקם לידי, אוזניו כרויות ולשונו משתרבבת החוצה. אני מושיטה יד ומלטפת את אוזני השוקולד הקטיפתיות שלו. "היי, ילד. אתה תתגעגע אליהם ממש כמוני, הא?"

הוא מייבב ומלקק את פניי, ואני מחייכת. אני נושקת לקודקודו, נעמדת ומסיימת לעטוף את הארוחות של הילדים, לא שוכחת להכניס פתק לכל אחד עם הקינוח כדי שיזכרו כמה אני אוהבת אותם.

אני עומדת ללכת לבדוק מה קורה עם הופ וסויר, אבל נשארת במקומי, מרגישה אותו עוד לפני שהוא מגיע, מרגישה בעצמותיי את המודעות הזאת, שמתעוררת בי כשהוא קרוב.

"היי, אימא," הופ מברכת אותי.

אני מסתובבת ושולפת את אותו חיוך ששיגרתי לפרקר, ליבי רוטט למראה בעלי הסקסי, המרים את בתנו על כתפו. "בוקר, ילדה מתוקה. את מוכנה ליום הגדול?"

"כן, אני מתרגשת. אני לא יכולה לחכות לפגוש את המורה שלי ולשחק עם אנבל בהפסקה, אבל אתגעגע אלייך ולמאפייה. אל תכיני פשטידות חדשות בלעדיי, בסדר?"

החיוך שלי נחלש באופן דרסטי וגוש נוצר בגרוני. "גם אני אתגעגע אלייך. אני מבטיחה שלא אצור משהו חדש בלי הילדה שלי."

אני מסתובבת ומתעסקת שוב בהכנת ארוחות הצהריים שלהם, מנסה להסוות את מצבי הרגיש. אני מרגישה את עיניו של סויר נעוצות בי וברור לי שעליו אני לא עובדת.

"לכי להתלבש, דובשנית. ארוחת הבוקר תהיה מוכנה כשתחזרי."

"בסדר, אבא."

כשהוא שומע את הופ מתרחקת בריצה מהמטבח, סויר נצמד אליי מאחור וכורך את זרועותיו סביב מותניי. הריח שלו עוטף אותי, משיב לי קצת נחמה, הנחמה הראשונה מאז התעוררתי הבוקר בלב חרד.

"קאפקייק," הוא לוחש באוזני לפני ששפתיו נודדות לעבר צווארי, נושקות לי ברכות, "תדברי איתי."

"אני מנסה כל־כך, סויר, אבל אני יוצאת מדעתי לגמרי. איך אני אמורה לסמוך על מישהו אחר שיטפל בתינוקות שלי? ומה אם הם יהיו צמאים?"

"אז הם ישתו מים."

"איך? הופ תרגיש בנוח לבקש בכלל? ומה יקרה כשיהיו רעבים? הם רגילים לאכול מתי שבא להם. הם לא יוכלו לעשות את זה עכשיו."

"גרייס, הם הולכים לבית הספר, לא לבית הסוהר. מותר להם לאכול ולשתות." זרועותיו מתהדקות סביבי. "בייבי, דיברנו על זה. ג'וליה מלמדת שם, והיא תוודא שהילדים בסדר."

איזה מזל שהיא תהיה שם. אם זה לא היה המצב הייתי שבר כלי, אפילו יותר מעכשיו.

"אתה צודק, אני מצטערת, אני מגוחכת. אני פשוט שונאת את הרעיון שאהיה רחוקה מהם כל היום. כל־כך הרבה יכול לקרות. מה אם מישהו יהיה מרושע אליהם או שייפגעו ממשהו?" אני לוחשת, מבטאת את הפחד הכי גדול שלי.

"זה לא יקרה."

"איך אתה יכול להיות בטוח?"

"מפני שכולם בעיירה הזאת יודעים לא להתעסק עם הילדים שלי, או שאפרק להם את הצורה."

צחקוק בוקע מתוכי, אבל הופך לצליל רטינה מפני שאני יודעת שהוא רציני. אני חוששת לכל אחד שיתעסק עם הילדים שלי. "יש לך מזל שהילדים לא בסביבה עכשיו אחרת היית משלם."

"את יודעת, קאפקייק, חשבתי קצת על עניין צנצנת הקללות הארורה הזאת, ויש לי רעיון טוב יותר איך לשלם במקום להכניס כסף לצנצנת." ידיו נודדות מטה ומוצאות את דרכן במעלה שמלתי, מתחת לסינר.

"באמת?" אני שואלת בנשימה מקוטעת, חווה קצר במוח לנוכח המגע שלו, כמו שקורה תמיד. "על מה חשבת?"

"חשבתי שאני יכול להשתמש בפה שלי. אתחיל בשפתיים שלך, אשחיל את הלשון שלי ביניהן כדי לטעום את המתיקות שלך," הוא לוחש באוזני, ורעד עובר בגופי. "ואז ארד ואכניס את הפטמות הוורודות והיפות שלך לפה שלי. אנשך אותן בשיניי עד שתתחנני לעוד." הוא נושך את תנוך האוזן שלי בחדות וסוחט ממני גניחה להוטה. "משם אמשיך אל המקום האהוב עליי מכול." אצבעותיו תופסות באגן שלי, מושכות אותי לאחור ומצמידות אותי לאיברו הנוקשה. "אתחב את פניי בין הרגליים הסקסיות שלך, אקבור את הלשון שלי בכוס המתוק שלך ואשתה כל מה ששייך לי. ארד לך טוב כל־כך, בייבי, עד שתצרחי שאת רוצה את הזין שלי."

יבבה מהירה נמלטת מבין שפתיי. הפה המטונף שלו גוזל ממני כל דבר מלבד צורך עז שגועש לפתע בעורקיי. הוא נוהם ומסובב אותי, תובע את שפתיי, שואף את כל האוויר מריאותיי. אני מתרוממת על קצות אצבעותיי, כורכת את זרועותיי סביב צווארו והוא מרים אותי עד שכפות רגליי לא נוגעות ברצפה. לשונו מוצאת את לשוני ומתלפפת סביבה באופן יפהפה. הוא טורף אותי.

לא משנה כמה פעמים נישקתי את הגבר הזה, נשימתי עדיין נעתקת עם כל נשיקה ונשיקה.

הוא מניח אותי על הדלפק ומתמקם בין רגליי, נשיקתו נעשית איטית יותר, אך שפתיו עדיין מחוברות לשפתיי.

"התגעגעתי אלייך הבוקר, קאפקייק. היו לי תוכניות בשבילך."

אני מחייכת צמוד לשפתיו. "סליחה. הייתי צריכה להקפיץ כמה דברים למאפייה מפני שמאק פותח במקומי הבוקר." הוא מרחיק את פניו ואני מזהה הבעת זעף.

"אמרתי לך שאני לא אוהב שאת הולכת לעבודה מוקדם כל־כך. את צריכה לישון יותר, גרייס."

אני מעמידה פני זעופה. "אני יודעת את זה, סויר הסקסי, אבל המקום הזה בבעלותי, הודות לך," אני מוסיפה בקריצה. "כלומר, יש לי אחריות שדורשת ממני לקום מוקדם, לפעמים. כמו היום, למשל." אני תופסת בחולצתו ומושכת אותו אליי. "אז תפסיק להיות ממורמר ותנשק אותי שוב."

הוא רוטן. "אם היית נשארת במיטה הייתי עושה הרבה יותר מזה." ידיו נעות אל עבר האגן שלי, מושכות אותי קרוב לקצה הדלפק עד שאני מרגישה את זקפתו בין רגליי. "אחרי שנוריד את הילדים אחנה איפשהו ואת תרכבי עליי ותצרחי את השם שלי."

אני נוחרת בבוז, אבל מתנועעת על הדלפק, מנסה להשקיט את הכאב החד שמתעורר בין רגליי. "לא כשאתה כזה שתלטן." הוא מגחך ורוכן לעבר צווארי, נושך ויונק בעדינות את עורי העדין.

"את אוהבת כשאני שתלטן. אל תגידי לי שהכוס שלך לא נוטף ומתחנן אליי ברגע זה."

"אלוהים, אוונס, הפה המטונף שלך יהיה הסוף שלי," אני מתנשפת.

הוא מרים את פניו ולוכד את שפתיי. "את מתה על זה. חוץ מזה, תחושת החרדה בטח נעלמה."

אני מפסיקה לזוז ומבינה שהוא צודק. תחושת הכובד בחזה שלי נרגעה באופן דרסטי. במקומה נותרתי עם תחושה אחרת, תחושה של עינוי באזור שבין רגליי. אני מצמצמת את עיניי, אבל חיוך קטנטן נמתח על שפתיי. "מחוכם, אוונס."

הצחוק הצרוד שלו שוטף אותי. "אין כאן שום דבר חדש, בייבי. אני מבריק, ואת יודעת את זה."

אני מגלגלת את עיניי ונותנת לו דחיפה בחזה ממש ברגע שבו הופ ופרקר נכנסים למטבח, לבושים בבגדים החדשים שלהם. "וואו, תראו את התינוקות שלי!"

הופ לובשת שמלת תחרה קיצית בגוון קרם, ושולי גרבי הברך עם התחרה מציצים מעל מגפיה החומים. היא מחזיקה את פרח התחרה התואם בידה ומסמנת לי לענוד לה אותו בשערה.

פרקר לבוש במכנסי ג'ינס חדשים, בחולצת טי לבנה ומעליה בחולצת כפתורים בצבע ירוק ששרווליה מופשלים באופן חלקי. הצבע גורם לצבען של עיניו הירוקות לבלוט.

אני קופצת מהדלפק וכורעת מולם, לוקחת אותם בזרועותיי. "אתם יפים כל־כך."

"תודה, אימא."

זרועותיה הקטנות של הופ מחזיקות אותי חזק, ואילו פרקר פוסע צעד לאחור.

"סליחה, אבל אני חושב שאת מתכוונת ל'נאים'."

אני מהנהנת. "כן, אתה צודק. אבל איפה עניבת הפפיון שקניתי לך?"

במקום לענות, פרקר מרים את מבטו אל עבר אביו העומד מאחוריי. אני מסתובבת ורואה את סויר מנענע את ראשו.

"הוא לא עונב עניבת פפיון, קאפקייק."

"למה לא? זה נראה מתוק."

"אני עם אבא. אני לא רוצה לענוב את זה."

אני מחזירה את מבטי לפרקר, והבעתו מסגירה הכול. "בסדר, בסדר. אם אתה לא אוהב את הפפיון, אתה לא מוכרח לענוב אותו." אני לוקחת את הפרח מידה של הופ ומצמידה אותו לשערה. "קדימה, תתיישבו ליד השולחן, הדייסה כבר התקררה מספיק."

"בוקר טוב, ילד," סויר מברך את פרקר לשלום, מושיט אגרוף כדי שפרקר יצמיד אליו את שלו.

"בוקר, אבא."

"אתה מתרגש לקראת היום?"

"כן."

"אתה תדאג לשמור על אחותך, נכון?"

"בטח, אל תדאג, בקט ואני נטפל בזה," הוא מרגיע אותו. "אם מישהו יציק לה, אלה נהיה אנחנו!" הוא צוחק, מעלה חיוך על פניי.

הילד הזה דומה כל־כך לאבא שלו, שזה מפחיד.

פניה הקטנות של הופ מתכרכמות. "שלא תעזו, או שאראה לכם מה זה," היא אומרת, מטלטלת את האגרוף שלה באוויר.

"בסדר, שניכם, תאכלו יפה." אני ניגשת לדלפק כדי לאסוף את קופסאות האוכל שלהם כשצפצוף נשמע ברקע, מתריע שמישהו הגיע. האזעקה מתוכנתת לצפצף כשמישהו נוסע בשביל הגישה לעבר החניה שלנו.

סויר מביט בי. "מישהו אמור להגיע?"

"כן, אני אפתח, זאת בטח גברת קרשאו. היא אמורה להחזיר לי את התבנית שהשאלתי לה." צלצול פעמון נשמע ואני מושיטה לסויר את קופסאות האוכל. "אתה יכול להכניס להם את הקופסאות לתיקים, בבקשה?"

אני יוצאת מהמטבח וחוצה את הסלון עד לדלת הכניסה, פותחת אותה בחיוך שנעלם בן רגע כשאני מבינה שלא גברת קרשאו היא שעומדת מולי. אני ממצמצת מספר פעמים במחשבה שהאיש שעומד לפניי אינו מי שנראה לי כלל.

זה לא יכול להיות.

"גרייס." אבי מהנהן לעברי, הבעתו קודרת.

הדופק שלי עולה, הכאב שקברתי עמוק עולה שוב אל פני השטח. "שלום, המושל," אני אומרת, גאה בעצמי על כך שקולי נותר יציב וחזק, ואז נזכרת שהוא כבר לא המושל.

"אני יודע שהשעה מוקדמת, ואני מצטער על כך שאני מופיע בלי להודיע לפני כן, אבל... קיוויתי שאוכל לדבר איתך לכמה רגעים. זה חשוב."

אני ממשיכה לבהות בו, עדיין מתקשה להאמין שהוא כאן. יש בי חלק שרוצה מאוד לטרוק את הדלת בפניו ולומר לו ללכת לכל הרוחות, אבל יש חלק נוסף שסקרן לדעת למה האיש שהשליך אותי מעליו כמו סוד קטן ומלוכלך מופיע כאן פתאום, אחרי כל השנים שעברו. זה החלק שגורם לי לפסוע צעד לאחור ולאפשר לו להיכנס.

"תודה," הוא אומר בעודו נכנס.

לאחר שאני סוגרת את הדלת, אני מזמינה אותו להתיישב בסלון. לפני שהוא מספיק להגיע לספה, סויר נכנס לחדר, הופ בזרועותיו.

"גרייס, בייבי, איפה – " הוא מאבד את חוט המחשבה ועוצר במקומו כשהוא מבין מי עומד בסלון ביתנו. הלם נשקף מפניו לרגע קצר, ובמהרה מתחלף בזעם. "מה, לעזאזל, אתה עושה בבית שלי?"

"סויר!" אני מתפרצת, מרימה את מבטי להופ. חיוכה נעלם כשהיא מזהה את המתח המורגש בחדר.

"מה קרה, אבא?" פרקר שואל בעודו נכנס לחדר. מבטו נודד בין סויר לאבי, הלוך ושוב. "מי האיש הזה?"

אבי מכחכח בגרונו ופוצה ראשון את פיו. "שלום, אתם בוודאי פרקר והופ," הוא אומר, מפתיע אותי. "אני – "

"פרקר, קח את אחותך ולכו לחדר שלך," סויר מצווה, מוריד את הופ. "אל תחזרו לסלון עד שאומר לכם שזה מותר."

"בסדר, אבא."

אני מנסה לשגר לעברם חיוך מרגיע שיבהיר שהכול יהיה בסדר בזמן שפרקר מוביל את הופ אל מחוץ לסלון. כשדלת החדר שלהם נסגרת סויר מתקדם אל עבר אבי בצעד מאיים.

"אני לא יודע מה אתה עושה כאן, אבל אם לא תעוף מהבית שלי עכשיו – "

"סויר, מספיק!" אני נעמדת מולו, מצמידה יד לחזה שלו.

"תקשיב, אני מבין שאתה לא רוצה אותי כאן, ואני לא מאשים אותך, אבל אני צריך לדבר עם גרייס. לא הייתי מטריד אתכם אם זה לא היה עניין של חיים ומוות."

אני שומעת את קולו נסדק ומסתובבת להביט בו. בפעם הראשונה אני מבחינה כמה כחוש ומותש הוא נראה, ולא כמו פוליטיקאי חד, כפי שהוא אוהב להציג את עצמו. או כך לפחות נראה היה לי, כשראיתי אותו מדי פעם בעיתון. זה איש שאני מנסה בכל מחיר להימנע מלראות את דמותו, ולא קשה לעשות זאת כשאני כאן, בסנסט ביי, ומתעלמת מכל דבר שקשור בפוליטיקה.

"בבקשה, רק כמה דקות מהזמן שלך," הוא אומר, מביט בי במקום בסויר.

"זה צריך להיות זריז. אני צריכה לקחת את הילדים לבית הספר." אני מרגישה את חוסר שביעות רצונו של סויר מאחורי גבי, אבל הוא לא אומר כלום.

"אני מבין." הוא לא מתיישב, רק מעביר יד עייפה על פניו ונושף אוויר בכבדות. "אין דרך קלה להגיד את זה, אז פשוט אעשה את זה ואקווה שתקשיבי לי עד הסוף. כמו שאת יודעת, יש לי שתי בנות נוספות – "

"כן, אני יודעת שיש לך שתי בנות." אני לא מאפשרת לו לסיים את המשפט הזה, מפני שתמיד היו לו רק שתיים, בלי נוספות. זה בסדר מבחינתי כי יש לי את מאק, והוא היה אבא בשבילי יותר מכל אחד אחר בעולם.

"הגדולה שלי, פייפר, בת עשרים ואחת, והיא באוניברסיטה," הוא ממשיך לדבר כאילו לא תיקנתי אותו. "השנייה, לוסי, בת שבע־עשרה, ואמורה לסיים את הלימודים בתיכון השנה." עיניו נופלות לרצפה, קולו קודר ועגמומי.

"קדימה, תדבר, הסבלנות שלי פוקעת," סויר מזהיר.

עיניו של אבי פוגשות בעיניי ודמעות נקוות בהן. "לפני שבועיים היא חלתה מאוד ככה פתאום. היא תמיד הייתה ילדה בריאה. חשבנו שזו רק שפעת, אבל לילה אחד, אחרי חזרה של קבוצת המעודדות, היא התעלפה. המאמנת שלה הזמינה אמבולנס והיא נלקחה לבית החולים. גילינו שיש לה זיהום בקטריאלי חמור, והוא חדר למערכת הדם שלה. החיידק כמעט הרג אותה. למזלנו, הרופאים הצליחו לעצור את הזיהום, אבל הוא הספיק לתקוף את הכליות שלה. שתי הכליות נהרסו לגמרי." דמעה מתגלגלת במורד לחיו. הוא מוחה אותה ומכחכח בגרונו. "היא נמצאת בטיפולי דיאליזה עכשיו, אבל זה פתרון זמני, ומצבה מחמיר. היא לא יכולה להישאר במצב הזה עוד זמן רב. היא זקוקה להשתלת כליה, והיא צריכה אותה דחוף אחרת היא לא תחזיק מעמד."

ליבי נשבר לנוכח המחשבה על הילדה הזאת, שכל חייה אמורים להיות לפניה. "הרופאים מאשרים את ההשתלה?" אני שואלת, עדיין תוהה למה הוא מספר לי את כל זה.

"עדיין לא מצאו התאמה. סוג הדם של לוסי נדיר, והיא יכולה לקבל כליה רק ממישהו בעל אותו סוג דם. אין לה התאמה עם אף אחד מהמשפחה שלי, מלבד אדם אחד."

אני בולעת רוק במאמץ וידיי מתחילות לרעוד. יש לי הרגשה שאני יודעת במי מדובר, אבל שואלת בכל זאת. "מה סוג הדם שלה?"

"או שלילי," הוא משיב, עיניו נעולות על עיניי.

"חתיכת בן־זונה." הזעם שבקולו של סויר מעביר רעד בעמוד השדרה שלי. "איך אתה מעז לבוא לכאן ולהנחית את זה עליה?"

"אין לי ממי עוד לבקש."

"אתה תמצא מישהו אחר," סויר נוהם, זז סביבי, "אתה לא תסכן את חייה של אשתי בתמורה לבת שלך, חתיכת חרא!"

"אין אף אחד אחר!" אבי צועק בחזרה, גם המזג שלו מתעורר, "אתה חושב שהייתי בא לכאן אם היה לי מישהו אחר?" אף שידעתי את זה, האמירה שלו פוגעת בי עמוק. "לא התכוונתי לזה ככה," הוא ממהר לומר, אבל כבר מאוחר מדי.

סויר תופס בזרועו של אבי ומושך אותו לעבר הדלת בעודי נותרת קפואה במקומי, לא מסוגלת לומר מילה.

"בבקשה, גרייס, רק תחשבי על זה," הוא מתחנן בקול נואש, "היא זקוקה לך. היא רק בת שבע־עשרה."

סויר פותח לרווחה את הדלת ודוחף אותו החוצה. "עוף מהבית שלי ברגע זה ואל תחשוב אפילו להתקרב שוב למשפחה שלי."

טריקת הדלת גורמת לי להתכווץ, אך מעוררת אותי מתוך המצב ההמום שבו הייתי שרויה. אני הולכת למטבח ומשעינה את ידיי על הדלפק, נושמת נשימות עמוקות ומנסה להבין מה בדיוק קרה כאן.

היא זקוקה לך. היא רק בת שבע־עשרה.

המילים השבורות מתנגנות שוב ושוב בראשי, חובטות בליבי.

"אל תחשבי על זה אפילו."

אני מסתובבת ורואה את סויר מביט בי, עיניו טומנות בחובן זעם שרוב האנשים לא ירצו לראות משוחרר לעולם.

"זו לא הבעיה שלך."

"איך אתה יכול להגיד את זה?" אני לוחשת.

"מפני שזו האמת הארורה." הוא נעמד מולי. "את אפילו לא הולכת לחשוב על זה. אנחנו לא נדבר על זה. נעמיד פנים שהחלאה הזה מעולם לא הופיע בפתח ביתנו, ונמשיך בחיינו. את מבינה?"

גבי מזדקף וסערת הרגשות הופכת במהרה לכעס. "תיזהר, סויר. אל תתחיל לצוות עליי כאילו אני איזה כלב. אין לי מושג מה אעשה, אבל זו ההחלטה שלי, ורק שלי."

"על הזין שלי. את אשתי – "

"וזה הגוף שלי!" אני צורחת. "איך אתה מעז בכלל לנסות להגיד לי מה לעשות?"

"את רוצה להגיד לי שאת באמת שוקלת את זה? תסתכני בכך שנאבד אותך?"

אני מנענעת את ראשי, ליבי נשבר לשניים מהמחשבה. "לא. אני פשוט... אני לא יודעת מה לחשוב. אני לא יודעת כלום. אני יודעת רק שאין לך זכות לקחת ממני את ההחלטה הזאת."

"אין כאן שום החלטה! אנחנו המשפחה שלך. אנחנו מה שחשוב. הוא יכול למצוא מישהו אחר שיעזור למשפחה שלו בזמן שאני אעשה את מה שאני צריך לעשות, וזה להגן על שלי."

"אימא, אבא, למה אתם רבים?"

אני מסובבת בחדות את ראשי כשאני שומעת את קולה הרועד של הופ. פרקר עומד לידה וזרועו על כתפיה בעודו מביט בכעס בסויר. אני מכסה את הפה ומסתובבת, רוצה להסתיר מהם את הכאב ולגונן עליהם.

"אנחנו לא רבים, דובשנית. יש לנו מחלוקת קטנה, זה הכול, אבל הכול בסדר עכשיו. אין מה לדאוג," סויר מרגיע אותה.

"מבטיח?" היא שואלת בשקט.

"כן. אני מבטיח."

אני אוספת את עצמי ומסתובבת, רואה את סויר מחבק אותה ביד אחת וידו האחרת על כתפו של פרקר.

"אבא שלך צודק, הכול בסדר," אני משקרת, משגרת לעברם חיוך שברור שאינו עובד על אף אחד, מפני שהאמת היא ששום דבר לא בסדר כרגע. "עכשיו קדימה, בואו נלך לבית הספר."