מאנחנו לאני

פתח דבר: הקשר ההיסטורי המהותי שבין "מאנחנו לאני" ל"מקניין הכלל לרכוש הפרט"

בהפליגו שלושה חודשים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה (8.5.1945), באונייה "קווין אליזבט" לכינוס הציוני העולמי בלונדון ערך דוד בן־גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ביומנו, בפרק "לחשבון הציונות לאחר המלחמה", סיכום מספרי של הפוטנציאל היהודי העשוי לעמוד לרשות הציונות בארץ־ישראל לאחר המלחמה לשם "ייסוד מיידי של מדינה יהודית — תנאי לבניין הארץ". הוא ערך את חישוביו לפי חמישה גושים יהודו־גיאוגרפיים, שניכר בהם סדר ערכי ברור: יהודי ארץ־ישראל, יהדות אנגלו־סכסית, יהדות מזרח אירופה, יהדות אירופה, יהדות מזרחית. את מספרם של האחרונים העריך בכ-850,000 איש וסיכם: "עלינו להעלות בהקדם את כל גוף חמש". ואיך יועלה הגוף? באמצעות "מחתרת ציונית ויהודית". על יתר גופי היהודים הוא מציין: "להעלות רובו של גוף 4 (מערב אירופה) וכל מה שאפשר מגוף 3 (מזרח אירופה) וחלוצים מגוף 2 (יהדות אנגלו־סכסית)" (הכהן דבורה, תוכנית המיליון, תוכניתו של דוד בן־גוריון לעלייה המונית בשנים 1945-1942, משרד הביטחון־ההוצאה לאור, 1994, עמ' 217).

בעוד שביהדות המערב הבחין בן־גוריון בשלושה גושים שונים זה מזה, הרי שאל יהודי ארצות האסלאם התייחס כמיקשה אחת והמליץ על דירבונם להגר לארץ־ישראל באותם האמצעים — מחתרות ציוניות. כארבע שנים מאוחר יותר יכול היה בן־גוריון, אז כבר ראש ממשלת ישראל, ליישם בפועל את הרעיון שהגה ב"קווין אליזבט" באמצעות מבצעים יזומים. הגירה מסיווית זו ממדינות האסלאם בעשור הראשון לקיומה של ישראל שינתה את הרכבה הדמוגרפי של החברה היישובית, שהתהווה בארץ־ישראל תחת כנפי המנדט הבריטי, על בסיס ילידי מזרח אירופה ומרכזה. למרות קיומם של העימותים הפוליטיים היו לחברה היישובית מאפיינים תרבותיים משותפים ואתוס קולקטיביסטי ציוני מאחד. לחברת היישובית היו סממנים של לכידות חברתית.

ההגירה מארצות האסלאם, שנוהלה תחת הסיסמה של "קיבוץ גלויות" לאחר אלפיים שנות גלות, לא מימשה את האתוס של "מיזוג גלויות", שהושפע מן האתוס האמריקני של "כור היתוך" (Melting Pot). למן ראשית ההגירה נוצרו חיכוכים ועימותים בין בני הגירה זו לבין מי שהתייחסו לחברה היישובית, בין אם היו ותיקים או מהגרים זה מקרוב באו ממזרח אירופה כפליטי שואה, ואשר תפשו את בני היישוב הישן כקבוצת ההתייחסות וההשתייכות שלהם. העשור הראשון של המדינה היה עשור של הצלחה כלכלית, אך כישלון חברתי. המתח העדתי, שהלך וגאה במעברות ובריכוזי מהגרי ארצות האסלאם הגיע לידי ההתפרצותם של אירועי ואדי סאליב וערים נוספות ב-1959.

באותו עשור הלכו והתרבו הסימנים והעדויות לכך, שבני החברה היישובית מסתייגים ואפילו סולדים מן ההרכב החברתי החדש. המנהיגים הפוליטיים כדוד בן־גוריון וגולדה מאירסון אף התבטאו בחשש כי הולכים ומתהווים בישראל שני עמים. מדינה דו־לאומית של מערביים ומזרחיים או של ספרדים ואשכנזים.

אחת ממערכות השלטון המרכזיות, שעליה הוטלה משימת מיזוג הגלויות וכינון השוויון החברתי, הייתה צה"ל. אולם צה"ל בנה מהקמתו מנגנוני אפליה והסללה של מזרחיים, שהתבססו לכאורה על כלים מדעיים אובייקטיביים. מערכת המיון הצה"לית, שפיתחה את הכלים כדפ"ר (דרגה פסיכולוגית ראשונית), קב"א (קבוצת איכות) וכלים נוספים, שזכו כולם לראשי התיבות הצה"ליים המסורתיים, חוללה והעמיקה מציאות של דיכוטומיה חברתית־עדתית ברורה. במקום להוות סוכן לאינטגרציה חברתית ולמוביליות חברתית היא הייתה למכשיר שהעמיק את הפערים החברתיים והתרבותיים. "צבא העילית המערבי, המודרני ובעל הסמכות היה אשכנזי, וצבא החובה הנחות היה מזרחי" (לרר זאב, הקוד האתני — קב"א, מזרחים, אשכנזים, מכון ון ליר והקיבוץ המאוחד, 2021, עמ' 106). צה"ל חולל פיצול גלויות ולא מיזוגן, מחד גיסא, והיה לפלטפורמה לקידום קריירות אישיות של בני היישוב הוותיק וצאצאיהם, מאידך גיסא.

הדו־שיח, שהתנהל בין עמוס עוז הצעיר לבין בן־גוריון, במרץ 1961, ממצה את החשש מפני המהגרים ואת המודעות לכך, שהלכה והתהוותה אוכלוסיה לבנטינית — זרה:

עמוס עוז אל בן־גוריון: "אתה מדבר על העלייה כאחד העיקרים. לא זה העיקר, הבעיה מה היא דמות העלייה הזאת״.

בן־גוריון: "לא. קודם כל יבואו יהודים אלה, שלא יישבו לא באמריקה ולא ברוסיה."

עמוס עוז: "אני אפיקורסי בעניין זה. אם עתידנו להיהפך למדינה לבנטינית — מוטב שלא יבואו."

בן־גוריון: "מדינה לבנטינית תישמד."

עמוס עוז :"אני מסכים. בעיניי הבעיה היסודית היא לא כמה יהודים יבואו ומאין יבואו, כי אם מה תהיה דמותם אחרי שיבואו, כאשר ישבו כאן, איזה צלם נעניק להם." (דובנוב אריה, "אם עתידנו להיהפך למדינה לבנטינית — מוטב שהמזרחיים לא יבואו", הארץ, 7.7.2021).

התוצאה הסמויה יותר של אובדן ההומוגניות החברתית הייתה תהליך של הפניית עורף מצד בני החברה היישובית ומי שהתייחסו ונספחו אליה לאתוסים הקולקטיביים והעדפת התועלות הפרטיות, החומריות, התרבותיות, הפוליטיות והקרייריסטיות, שהובילו אותם בתהליך שנמשך יותר משני עשורים לעבר אידיאולוגיה ואורח חיים אינדיבידואליסטיים. אבולוציה זו של זניחת הקולקטיב למען הפרט זכתה לארטיקולציה בכל מערכות החיים של ישראל, שנסקרות בכרך "מאנחנו לאני".

שיאיה הסמליים של הטרנספורמציה החברתית היו הטלת האחריות להכרעה על כניעת מוצב המזח במלחמה בשנת 1973 על מפקד המוצב במקום הפיקוד הצבאי העליון; שקיעתו של מושג ה"צבר" הקולקטיביסטי הילידי ועלייתו הסימולטנית של "הלא פרייאר" האנוכי; הפופולריות הרבה של התיאוריות האגוצנטריות של הפילוסוף משה קרוי; וחקיקת חוק כבוד האדם וחירותו כחוק יסוד, שכונן את הפרט כעליון בסדר העדיפויות של מערכת החקיקה והשפיטה. האינדיבידואליזם היה למניע המרכזי של אוכלוסייה, שהלכה והשילה מעצמה סממנים של לכידות ואחריות חברתית, אשר באו לידי ביטוי בולט בכיווצם של תקציבי הרווחה ותקציבים יוצרי צדק חלוקתי בנימוקים של תועלת כלכלית.

אולם, בפרקי זמן של עימותים צבאיים לבשה האוכלוסייה היהודית כסות של לאום מגובש, אך שזה התפורר מיד עם חלוף האש. לאום אינו חברה. לאינדיבידואליזציה זו יש ארטיקולציה כלכלית: הפרטה, העברת קנייני הציבור לרכוש הפרט. ההגדרה העברית של התהליך מבטאת במדויק את התמורה החברתית ואת השינוי במדיניות הכלכלית — העדפת הפרט על פני הקולקטיב.

האינדיבידואליזציה לא היא שחוללה את ההפרטה ואת מיקור החוץ, שהוא התוצא החברתי הקיצוני ביותר של ההפרטה משום שפרע לחלוטין את סדרי עולם העבודה וחשף אוכלוסיות חלשות ומוחלשות לניצול כלכלי, אלא תהליכים כלכליים פנימיים. אולם האינדיבידואליזם המתחזק והולך העניק להפרטה חסות לגיטימית, רוח גבית, גיבוי ומעל לכול — הסכמה פוליטית וחברתית גורפת. להפרטה — מכירת נכסי המדינה לחברות עסקיות פרטיות והמרתו של השירות הציבורי בקבלנים וחברות כוח אדם — לא הייתה כל התנגדות פוליטית וחברתית ממשית, אלא מינורית ושולית. הציבור תמך בהפרטה וראה בה ברכה כלכלית ואמצעי לפירוק הקולקטיב.

ההפרטה, שיובאה כרעיון משלוש מולדותיה — צ'ילה, בריטניה וארצות הברית — עלתה כמענה אפשרי למיתון והמצוקה הכלכליים, שיצרה תוכנית הייצוב מ-1 ביולי 1985, אשר דיכאה במהירות רבה את ההיפר־אינפלציה שהתחוללה כתוצאה מן המדיניות הכלכלית, שחוללו מסוף 1977 המנגנונים המופקדים על המדיניות הכלכלית — הממשלה ובנק ישראל. המשק נותר אומנם ללא אינפלציה גבוהה אך עם מיתון, אבטלה וצמיחה אפסית. ב-1987 הוחלט על מדיניות כלכלית חדשה — פריווטיזציה, שהייתה מאמצע מאי 1988 להפרטה, אשר ליבתה היא מכירת המיזמים הממשלתיים לגורמים פרטיים, כדי לנסות ולעורר באמצעותה את המשק, על פי מה שסברו יזמיה בהסתמכם על מה ששיערו שהיו תוצאותיהן של ההפרטות במדינות אחרות.

פתח דבר זה מסביר את הקשר ההיסטורי והזיקה החברתית־כלכלית המהותית שבין שני התהליכים. ההפרטה היא איבר מאיבריו וחלק אינטגרלי של תהליך האינדיבידואליזציה של החברה בישראל והתפרקות הקולקטיב מנכסיו הפיזיים והאידיאולוגיים. הנרטיב החברתי נמהל במוטיב הכלכלי, שהזינו זה את זה ותמכו זה בזה, וזו התזה המובילה את שני הכרכים "מאנחנו לאני" ו"מקניין הכלל לרכוש הפרט".

מבוא: 1973 — מות ה"צבר" והולדת ה"לא פראייר"

"אז איך קרה שצמח פה דווקא דור שחושב רק על עצמו ואת עצמו?" שאל מבקר הספרים בני מר אגב רצנזיה, שכתב על אודות הקובץ הנוסטלגי־מחקרי "דבר לילדים: לגדל דור חושב" (הארץ, ספרים, 26.12.2015). סוציולוגים והיסטוריונים משיבים למר תשובה פשוטה — היבוא מן המערב, ובמיוחד האמריקני, השתלט על תוצרת הארץ והחליף אותה, כפי שמעלים חוקרים אחדים בכתביהם: "לאחר הקמת המדינה נפתחה התרבות הישראלית למגעים מקיפים ואינטנסיוויים עם תרבות המערב ובראש וראשונה עם הגוון האמריקאי שלה", כתב צמד הסוציולוגים משה ליסק ודן הורביץ כשהסוציולוג עוז אלמוג הצטרף לדעתם בכותבו כי השפעת המערב שינתה את האתוס מיחד ליחיד. להערכות אלה הצטרפו שתי היסטוריוניות: "הפתרון הזמין ביותר היה אימוץ כן או ציני של הדגם המערבי־הליברלי", הסבירה אורית רוזין ולאניטה שפירא ניסוח דומה: "הדימויים והמסרים של החברה המערבית האינדיבידואליסטית וההישגית החליפו למעשה את המסרים הקולקטיביסטיים, שעל פיהם נדרש הפרט למצוא את סיפוקו בשירות לחברה".

המתח שבין הפרט לחברה, האזרח לשלטון, היחיד לקולקטיב הוא מתח על־זמני ועל־מקומי, שמהותו משתנה מתקופה לתקופה ומעידן לעידן. יש תקופות, שבהן נראה כי הפרט מתגייס בתודעתו ובגופו למימוש ערכים קולקטיביסטיים ודוחק אינטרסים אישיים מפניהם עד כדי הקרבה עצמית מודעת. תקופות אלה, שבהן הפרימט הוא הקולקטיב הן מסעי הצלב, מלחמות שחרור לאומיות, מאבקים מעמדיים, או התנדבויות לבריגדות בין־לאומיות. יש תקופות או עידנים שפרימט האינדיבידואל, חירותו, נכסיו, האינטרסים שלו וערכיו מכתיבים לכלל — חברה, קולקטיב, ממשלה או מפלגה — את מגבלותיהם ביחס אליו, לפרט. בתקופה כזו האינטרסים של הפרט הם המכריעים והקובעים והם שמגדירים את מגבלות כוחו של הקולקטיב. בעידן זה הכלל על תודעתו, ערכיו, תרבותו, אוֹמנוּתו, אמונותיו, נכסיו, האידיאולוגיה, הפרוצדורות המשפטיות וחוקיו ("חוק כבוד האדם וחרותו"; "חוק חופש העיסוק") מגויסים למען הפרט, טובתו והאינטרסים הכלכליים שלו.

השאלה ההיסטורית על שינויי היחסים בין הפרט לחברה היא מהם הכוחות, המניעים והמציאות החברתית־כלכלית־תרבותית־פוליטית, שמחוללים תקופות המדגישות ואף תובעות קולקטיביזם מוסכם מודע, ברור ומוצהר ("טוב למות בעד ארצנו") וגם מובלע וסמוי, ומדוע. ומתי ומדוע מתהפך סדר העדיפויות לאינדיבידואליסטי מוכר ומודע, הזוכה לעידוד ("אל תהיה פרייאר")? ומתי ובאילו נסיבות מקבץ היחידים מתלכד ליחד? ומכאן — מהו השינוי שחולל את מפנה ה-Zeitgeist, רוח התקופה, בהיסטוריה של הפרוייקט הציוני ב(ארץ) ישראל מחברה מגייסת לחברה מפריטה? מה בהתפתחות החברה בישראל חולל את השינוי ואיפשר אותו? גם אם נכונה ההערכה (והיא אינה נכונה) כי ערכים מיובאים — מערביים, אמריקניים — השתלטו על החברה, הרי שהיא מעלה כמובן את השאלה ההיסטורית — מה באותה תקופה הכשיר את הקרקע לקליטת ערכים, תרבות וסדרי עדיפויות, שמקורם בתרבות ופוליטיקה אחרות? מדוע מ-1960 ואילך נפתח בחברה הישראלית תהליך של מעבר ותמורה, אשר תוך כארבעים שנים היה לשינוי דגשים וערכים ברור, ששפעת סימניו וביטוייו מקובצים בספר זה?

את השינוי המהותי מחולל התמורה ניתן לראות בשינוי האתנוגרפי־הדמוגרפי: את חברת היישוב הציוני, שראשיתו בעלייה השנייה ועד להקמת מדינת ישראל, ניתן לאבחן כהומוגנית במוצאה (אשכנזית ברובה), במעמדה הכלכלי־חברתי, בהסכמה מסוימת (מסוימת ולא מוחלטת) לאידיאלים החברתיים ובשותפות בשאיפות הלאומיות (ציונות) של התקופה. בעשור הראשון לקיום המדינה הלכה החברה והייתה להטרוגנית מבחינה אתנית ותרבותית ונפערו בה פערים סוציו אקונומיים, שחפפו במידה רבה הבדלים אתניים עדתיים ויצרו לבני המעמד הנמוך הלא אשכנזי את הכינוי "ישראל השנייה". מנהיגים ומתבוננים אחרים תפשו את החברה המפוצלת כשני עמים — שתי ישראל. כך הם התבטאו במפורש כגולדה מאיר: "המציאות אשר כבר נוצרה בארץ היא מציאות של שני עמים נפרדים בקרב היהודים של מדינת ישראל. ישנו העם האחד, נקרא לו הוותיק, ויש עם אשר נקרא לו העולים החדשים — ותהום רובצת בין שני העמים האלה. תהום!" (גולדשטיין, 2009, עמ' 165). העולים החדשים ממדינות האסלאם אף זכו להגדרה גנרית — "מזרחיים", אף כי חלקם הגדול הגיעו מן המערב — מגרב (מרוקו, תוניס ולוב) — ולא חלקו כלל תרבות ודת זהות.

ניתן לסמן את 30.7.1945 כיום שבו נולד על הכתב רעיון שתי ישראל. בהפליגו שלושה חודשים בלבד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה (8.5.1945) באונייה "קווין אליזבט" לכינוס הציוני העולמי בלונדון, ערך דוד בן־גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית, ביומנו בפרק "לחשבון הציונות לאחר המלחמה", סיכום מספרי של הפוטנציאל היהודי, העשוי לעמוד לרשות הציונות בארץ ישראל לאחר המלחמה לשם "ייסוד מיידי של מדינה יהודית — תנאי לבניין הארץ". הוא ערך את חישוביו לפי חמישה גושים יהודו־גיאוגרפיים, שניכר בהם סדר ערכי ברור: יהודי ארץ־ישראל, יהדות אנגלו־סכסית, יהדות מזרח אירופה, יהדות אירופה, יהדות מזרחית. את מספרם של האחרונים העריך כ-850,000 וסיכם: "עלינו להעלות בהקדם את כל גוף חמש". איך? "מחתרת ציונית ויהודית". על יתר גושי היהודים הוא מציין "להעלות רובו של גוף 4 וכל מה שאפשר מגוף 3 וחלוצים מגוף 2" (הכהן, 1994, עמ' 210). אפשר להבחין כי אל גוש 5 התייחס בן־גוריון כמקבץ שניתן להניע את כולו כמקשה אחת בשונה מיחסו אל יתר הגושים. כארבע שנים מאוחר יותר יכול היה בן־גוריון, ראש ממשלת ישראל, ליישם בפועל את הרעיון ששרטט ב"קווין אליזבט".

עם בוא גלי ההגירה ממדינות האסלאם, התברר כי לא כל גוש 5 מהגר כאיש אחד, אלא כי האליטות היהודיות (בצפון אפריקה, מצרים, איראן, סוריה, תורכיה) העדיפו להישאר במדינותיהן או להגר למדינות מערביות כצרפת וקנדה וכך נוצרה "ישראל השנייה", שחוללה תמורה ניכרת במאזן שבין מהגרים חדשים לוותיקים, שהם היו ל"ישראל הראשונה". "היא חיסלה תוך חודשים ספורים את היחס שבין היסודות ה'חלוציים' למהגרים ואיימה מבחינה זו על התדמית העצמית של היישוב; היא עוררה חשש עמוק מקריסת המערכות והתמוטטות סדרי החברה והכלכלה... העלייה הגדולה נתפשה על ידי אותה עילית כ'נס'... ואולם היא גם הייתה טראומה ולא רק לדידה של ההנהגה אלא גם לאגפים נוספים של החברה הוותיקה היא הייתה חוויה קשה" (צור, 2000, עמ' 154-5). חברת היישוב איבדה תוך חודשים ספורים, החל מקיץ 1949, את ההומוגניות שלה, שהורכבה מ-85% יוצאי אירופה (אשכנזים) ו-15% יוצאי אסיה ואפריקה (מזרחיים) והייתה לחברת שתי ישראל, שתלך ותהיה לשתי ישראל.

במאורעות וואדי סאליב, שהתחוללו ב-1959, התקוממה "ישראל השנייה" כנגד "ישראל הראשונה" וחוללה כך תודעת פיצול ברורה. ב-1960 ניתן כבר להבחין ולחוש ביצירות שירה אחדות בסממני לאות ראשונים מעומס המשימות הקולקטיביות הציוניות: התיישבות, מאבק, מלחמה, אי־שקט בטחוני, צנע, קליטת מהגרים, "מיזוג גלויות". המשורר נתן זך ביקש אז "רגע אחד שקט בבקשה". הסיפורת הצטרפה וביטאה עייפות והסתייגות ולאחריה הקולנוע וספרות הילדים. ב-1971 פרצה התקוממות נוספת של בני "ישראל השנייה" — "הפנתרים השחורים".

האפליה העדתית הייתה לאפליה כלכלית ולהיפך: שנות הצמיחה הכלכלית הפנומנלית של ישראל בשנות החמישים של המאה ה-20 בקצב שהיווה שיא צמיחת תל"ג עולמי והשגשוג המלאכותי במידה רבה שלאחר מלחמת 1967 הצמיחו מעמד ביניים רחב ומבוסס, שנשען רובו על "ישראל הראשונה". ההנאה, שהפיקה "ישראל הראשונה" מן הרווחה הכלכלית, הרחיקה אותה מן האחריות לקולקטיב — החברה — ומערכים של צדק חלוקתי, שהיו חלק מאתוס החברה היישובית והיא נפנתה למוטיב של "לעשות לביתו". "לעשות לביתו" היה לאתוס כלכלי, חברתי, תרבותי, אוֹמנוּתי, חוקתי, משטרי ובעל מאפיינים משלו. חלקם חדשים לחלוטין וחלקם היו בבחינת המרת ערכים קולקטיביים מקובלים לאינדיבידואליים בבחינת "שימושים שכנגד" או "ניצולים חתרניים": כאלה היו הכיתובים האינדיבידואליים על מצבות החיילים האחידות, אנדרטאות הזיכרון הפרטיות לחללי מלחמות ותאונות אימונים, העלאת זכר השואה באמצעות "לכל אדם יש שם" והסבת והמרת אטריבוטים קולקטיביים נוספים לאינדיבידואליסטיים כמילות הפזמון של ששר יגאל בשן "מה שטוב בשבילנו טוב בשביל המדינה".

הפנייה הסימבולית אל האינדיבידואליזם, שביטאה הטרוגניות זו, הייתה למפנה ברור ודרמטי בארוע הטראומטי ביותר שחוותה החברה בישראל מאז 1948: בשלהי מלחמת 1973, היא מלחמת יום הכיפורים, התמזגו זה עם זה התהליך האינדיבידואליסטי, המחאה הפוליטית וההתקוממות החברתית ("הפנתרים השחורים") וחוללו גל מרדני כללי, שהביא לחילופי שלטון — תחילה של ראש הממשלה ואחר כך להחלפת ההנהגה הפוליטית של המדינה בארוע, שזכה לכינוי "המהפך של 1977". מלחמת 1973 היא קו פרשת המים הברור. ממנה ואילך האבולוציה האינדיבידואליסטית הייתה לרבולוציה מהירה, סוחפת וכללית, אך לא מלאה — הקולקטיביזם היה מחברתי ללאומי. הלאומיות היהודית והדתית הלכה וכבשה את מקום החברה כגורם הקולקטיביסטי המלכד, אשר קיבלה מ-1982, מלחמת לבנון הראשונה, גוון של לאומנות, שהלכה והתעצמה והתרחבה והעמיקה מאז ממלחמה למלחמה, ממבצע צבאי למבצע צבאי ומהתקוממות פלסטינית (אינתיפדה ראשונה) להתקוממות פלסטינית (אינתיפדה שניה). המחקר הפסיכולוגי מכנה קולקטיביזם חלופי זה בכינוי "קוהרנטיות לאומית". הקוהרנטיות הלאומית החליפה את הקוהרנטיות החברתית. הלאום החליף את החברה והיה למענה (דבק?) קולקטיבי זמני לעת מצוקה צבאית לשני האיזמים היהודיים בישראל: אינדיבידואליזם ועדותיזם (מלשון, עדות).

בחפירות וחזית מלחמת 1973 מת "הצבר", הדמות המייצגת את מכלול תכונותיו החיוביות של היליד היהודי ב(ארץ)ישראל הוא היהודי החדש, "האברך החילוני", על פי הגדרת הסוציולוג עוז אלמוג בספרו "צבר — דיוקן". אלמוג הוא גם מי שאיתר את גווייתו של "הצבר", שהובס והוכה במלחמת 1973. ומתוך קברו של "הצבר" הקולקטיביסטי נולד ונוצר באותו פרק זמן ומרחב גיאוגרפי עצמו המחליף המדויק, בן דמותו המהופכת של "הצבר", הוא "הלא פרייאר" האינדיבידואליסטי. בתחילה "פרייאר של גולדה" ואחר כך קוצר והיה ל"פרייאר".

צמח הצבר אינו יליד הארץ, אלא יובא מערבות אמריקה. הביטוי "פרייאר" יובא מן הגרמנית בתיווך אידיש. מכורת שניהם זרה, שניהם יבוא, אך שניהם ילידי (ארץ) ישראל.

"הצבר" מייצג ה"אנחנו" עבר "גלגול נשמות" והיה ל"לא פרייאר" מייצג ה"אני". בספר זה מוצע לקורא לפסוע צעד־צעד ב"שביל ישראל", שהוביל מן התרבות הצברית המקומית לתרבות המחליפה, היא תרבות "האל תהיה פרייאר". מ-Zeitgeist "אנחנו" ל-Zeitgeist "אני".