משיחיות, פוליטיקה והלכה

פתח דבר

הציונות הדתית המוכרת לנו מזה עשורים אחדים היא ברייה חדשה שבאה לעולם בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. המאפיין החשוב בתמורה שחלה בה הוא אימוץ חזון ארץ ישראל השלמה ומימושו בהתיישבות יהודית ברחבי יהודה ושומרון. מטבעם של דברים, התמורה הזאת לא התרחשה בבת אחת אלא הבשילה בתהליך שנפרס על פני שנים אחדות. ספר זה מבקש להתחקות אחר השלבים הראשונים של התהליך הזה כפי שבאו לידי ביטוי בשיח על עתיד השטחים בציבור הדתי־לאומי, החל מתום מלחמת ששת הימים וכלה בהשלמת הסכם השלום עם מצרים.

במושג "שיח" הכוונה לפולמוס הרעיוני ולדיון ההלכתי שהתנהלו מעל דפי העיתונות וכתבי העת של התקופה. "השטחים" הוא המושג שרווח אז ביחס לחצי האי סיני, "הרמה הסורית" — לימים רמת הגולן, ו"הגדה המערבית" — לימים יהודה ושומרון. מאליו ברור שלשאלת עתיד השטחים האלה נודעה משמעות מדינית־ביטחונית מן המעלה העליונה, הן בכל הקשור ליחסי ישראל עם מדינות ערב ועם הערבים החיים ב"גדה המערבית", הן באשר למעמדה של ישראל בזירה הבין־לאומית.

שתי מגמות עיקריות עלו בשיח שהתנהל בחוגי הציונות הדתית על עתיד השטחים, מגמה דתית־לאומית־משיחית, מכאן, ומגמה פרגמטית־הומניסטית, מכאן. החידוש שאפיין את דוברי המגמה הראשונה התבטא בתביעה להשתית את התנהלות מדינת ישראל במישור המדיני־הביטחוני על ערכים ושיקולים מתחומי האמונה הדתית. הדוגלים במגמה השנייה, לעומת זאת, טענו שעל קובעי המדיניות להתבסס על שיקולים פרגמטיים ועל ערכים הומניסטיים בלבד. בכך הם המשיכו במידה רבה את דרכם של שרי המפד"ל בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. ואולם המגמה הזאת, שכבר בשלבים המוקדמים של התפתחות השיח הצטיירה כעמדת מיעוט, נדחקה עם השנים לעמדת שוליים, והזרם המרכזי של הציונות הדתית אימץ את העמדות של המגמה הדתית־הלאומית־המשיחית.

חידוש נוסף שאפיין את דוברי המגמה הדתית־הלאומית־המשיחית היה ההסתמכות על ההלכה. בשנים שמאז קום המדינה ועד למלחמת ששת הימים לא נהגו שרי המפד"ל להתייעץ עם רבנים כאשר נדרשו להכריע בשאלות של מדיניות וביטחון. הפנייה אל פוסקי ההלכה בשאלה אם מותר להחזיר — או "למסור" — את שטחי ארץ ישראל לנוכרים הייתה אפוא בגדר חידוש. כפי שיתברר בפרקים הסוקרים את הדיון ההלכתי, עמדות בעלי ההלכה בסוגיה הזאת לא היו מנותקות מהשקפת עולמם הדתית־הלאומית.

הספר נחלק לשלושה חלקים, בסדר כרונולוגי, וכל אחד מהם עוקב אחר השיח על השטחים בזיקה לאירועים המדיניים־הביטחוניים שעמדו ברקעו. החלק הראשון סוקר את התפתחות השיח הזה בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים; החלק השני עוקב אחר השיח שהתפתח לאחר מלחמת יום כיפור ובעקבותיה; והחלק השלישי דן בתגובות להסכם השלום עם מצרים.

והרי כמה מן השאלות הנדונות בפרקי הספר: כיצד השפיע הרקע החינוכי־התרבותי של המשתתפים בשיח על עמדתם בעניין השטחים? האם יש אמת בטענה שבעקבות מלחמת ששת הימים נמשכו "חילונים" רבים, בעיקר מקרב הדור הצעיר, אל האמונה הדתית והמסורת? איך הפכה שאלת השטחים לסוגיה הלכתית? איזה תפקיד מילא הרב צבי יהודה קוק כמקור השראה רעיוני וכמקור סמכות עבור גוש אמונים? האם יש בסיס לטענה שתנועת בני עקיבא הפכה ל"מאגר אנושי" של גוש אמונים? איך אפשר להסביר את העובדה שהרב עובדיה יוסף ורבנים מן הציונות הדתית הגיעו למסקנות שונות על סמך אותם מקורות הלכתיים? השאלות הללו הן דוגמאות מעטות לשלל הסוגיות הנדונות בפרקי הספר.

המקורות העיקריים שעליהם התבסס המחקר העומד ביסוד הספר הזה הם עיתונים וכתבי עת שהופיעו בתקופה הנדונה, בעיקר "הצופה", "עמודים", "זרעים", "נקודה" ו"מורשה". מקור חשוב נוסף שבו הסתייעתי הוא "דברי הכנסת". כמו כן הסתמכתי על מסמכים מארכיון הקיבוץ הדתי שבקבוצת יבנה ומארכיון "עוז ושלום" בירוחם. לבד ממקרה אחד נמנעתי מלהסתמך על ריאיונות אישיים, מתוך הנחה שהמקורות האמינים ביותר לכתיבת היסטוריה של הרעיונות הם מאמרים, מסמכים ונאומים שנכתבו ונישאו סמוך לאירועים עצמם. לעומת זאת זיכרונות שמספרים מרואיינים לאחר עשרות שנים מושפעים מן התמורות שעברו עליהם במהלך הזמן.

מבחינה מתודולוגית, הספר חוקר את ההיסטוריה של הרעיונות, תוך שימת לב להקשר המדיני־הביטחוני שעמד ברקעם. מכאן שאין כוונה להציע ניתוחים סוציולוגיים או להסתמך על מתודות מתחום מדעי החברה. עוד מתבקשת הבהרה ביחס לעניינים שהספר הזה אינו מתיימר לעסוק בהם. התמורה שהתחוללה בציונות הדתית בעקבות מלחמת ששת הימים התבטאה גם במערכת המפלגתית, במערכת החינוך ובתקשורת. כל אלה הם כמובן עניינים חשובים הראויים לדיון בפני עצמם, אך אין הם נדונים בספר הזה.

*

ומשפטים אחדים מזווית אישית. ספר זה שונה מכל ספר אחר שכתבתי בשנים עברו. לא זו בלבד שהאירועים המתוארים בו התרחשו בימי חיי, אלא שאני עצמי הייתי קשור לציונות הדתית "הישנה", זו שלפני מלחמת ששת הימים. למדתי ארבע שנים בישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ובמהלך אותן שנים הדרכתי בסניף בני עקיבא בכפר. התגייסתי לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל של בני עקיבא, ויחד עם עוד שניים מחברי הגרעין ריכזתי את סניף תל־אביב מרכז, שהיה אז הגדול בסניפי התנועה. ריכזתי גם מחנות קיץ וסמינר למדריכים של התנועה, ולאחר השחרור מצה"ל ערכתי במשך שלוש שנים את "זרעים" — ביטאון תנועת בני עקיבא.

יחד עם חבריי יוצאי גרעין "אמונים" של בני עקיבא ועם יוצאי גרעינים אחרים הייתי בין חובשי הכיפות הסרוגות שלחמו במלחמת ששת הימים במסגרת יחידות המילואים של הצנחנים. היחס שלנו למלחמה לא היה שונה מזה של כלל החיילים. איש מאיתנו לא דיבר על הצורך לשחרר חבלי מולדת. איש מאיתנו לא שמע אז על המצווה "לרשת" את הארץ. יצאנו למלחמה כדי להגן על המדינה ולהבטיח את שלום בני משפחותינו מפני מה שנתפס אז כאיום קיומי על ישראל. אכן, התרגשנו עד דמעות כאשר שמענו על כיבוש ירושלים, אך זה היה בדיעבד. לא זו הייתה מטרת המלחמה.

כבר למחרת המלחמה מצאתי את עצמי תומך בעיקרון של "שטחים תמורת שלום", אך באותם ימים הייתי תמים ולא שיערתי לאן עתידים הדברים להתגלגל. כמי שרואה את עצמו מזדהה עם השמאל הציוני, אני חוזר ומזכיר לעצמי ולחבריי, שהפלסטינים תרמו ותורמים רבות להתמשכות הסכסוך ולהסתבכותו. ועם כל זאת, אני סבור שהמכשול העיקרי העומד בפני יישוב הסכסוך בדרכי שלום נעוץ בתנועת ההתנחלות שיזמו והובילו אנשי הציונות הדתית. ההתעקשות להתיישב בכל רחבי ארץ ישראל, ודווקא באזורים המיושבים בצפיפות באוכלוסייה ערבית, נועדה מראש ובמוצהר למנוע פתרון מדיני של הסכסוך.

הנה כי כן, אני עצמי מעין "צד" בוויכוח על השטחים. ועם כל זאת, הספר הזה אינו ספר פולמוס אלא מחקר היסטורי, המתאר בהגינות את עמדות הוגי הדעות, הפובליציסטים, הרבנים והמנהיגים הפוליטיים שלקחו חלק בשיח על השטחים. דברי המשתתפים בשיח שהובאו בפרקי החיבור מייצגים בצורה מאוזנת את מגוון הדעות שהובעו בעיתונות ובכתבי העת, לא שמתי בפי איש מהם דברים שלא אמר, ולא נמנעתי מלהביא את טיעוניו של איש מהם. עשיתי כמיטב יכולתי להביא בפני הקוראים את עמדות הצדדים השונים כפי שכל אחד מהם היה בוחר להציג אותן. אני מזמין את קוראי הספר לשפוט אם הצלחתי בכך.

*

במהלך עבודת המחקר שביסוד הספר הזה סייעו בידי נועם אורן ויפתח איתן, שני סטודנטים מן האוניברסיטה העברית בירושלים, שאיתרו ואספו בחריצות ובמסירות את המקורות שעליהם הסתמכתי. שלוש ספריות העמידו לרשותי את העיתונים, כתבי העת וספרות המחקר שנזקקתי להם: הספרייה הלאומית, ספריית האוניברסיטה העברית בהר הצופים וספריית יד יצחק בן־צבי, שלושתן בירושלים; מקורות נוספים מצאתי בארכיון הקיבוץ הדתי בקבוצת יבנה ובארכיון "עוז ושלום", שאצרה לאה שקדיאל בביתה בירוחם. לעזר רב היה לי אתר האינטרנט "עיתונות יהודית היסטורית" המופעל מטעם אוניברסיטת תל אביב והספרייה הלאומית. שלמה רוזנר העמיד לרשותי כתבי עת מתוך אוצר הספרים שבביתו, קרא אחדים מפרקי הספר והעיר עליהם; דוד אסף ליווה אותי בעצה טובה ואף העמיד לרשותי חומרים מספרייתו, ותרומה מיוחדת תרמה נועה ששר, שקראה את כל פרקי הספר והעירה הערות מועילות. פעם נוספת זכיתי לעריכתו המקצועית והחכמה של יחזקאל חובב. ולבסוף, עובדי הוצאת "כרמל" בירושלים, ובראשם ישראל כרמל, מנהל ההוצאה, טרחו בהפקה מוקפדת ונאה של הספר. תודה והוקרה מקרב לב לכולם.

ירושלים, אדר תשפ"ג                                                                                                                             עמנואל אטקס

חלק ראשון
בעקבות מלחמת ששת הימים

פרק ראשון
ניסים, פעמי גאולה וחזרה בתשובה

במהלך הימים והשבועות שלאחר תום מלחמת ששת הימים החלו לבצבץ הניצנים הראשונים של השיח הרעיוני ושל הדיון ההלכתי על עתיד השטחים. ברקע השיח הזה עמדה ללא ספק החוויה המיוחדת במינה שחוו אזרחי ישראל היהודים בעקבות הניצחון במלחמה. כדי לקבל מושג על טיבה ועוצמתה של החוויה הזאת יש לתת את הדעת על הלכי הרוח ששררו בקרב הציבור היהודי בארץ בשבועות שקדמו למלחמה, אלה שזכו לכינוי "תקופת ההמתנה".

כניסת שריון מצרי לתוך מדבר סיני וסגירת מצרי טיראן בפני שיט ישראלי; ההיענות של מזכיר האו"ם לדרישת מצרים לפנות את כוח האו"ם מרצועת עזה ומשארם א־שייח, היינו ביטול כל ההישגים שהשיגה ישראל ב"מבצע סיני" בשנת 1956; הברית הצבאית בין מצרים לסוריה שאליה הצטרף גם חוסיין מלך ירדן; התמיכה העצומה של ברית המועצות במדינות ערב; התגובה ההססנית של ארצות הברית ומדינות מערב אירופה, והקריאה של אמצעי התעמולה הערביים להשמדת ישראל — כל אלה הולידו תחושה מעיקה של מצור ועוררו חששות כבדים מפני העתיד. לכך גם תרמה ההערכה שהמלחמה הצפויה עלולה לגבות עשרות אלפי קורבנות. אין תמה שבנסיבות אלה חזר ועלה זכר השואה והיו גם מי שדיברו על שואה שנייה העומדת בפתח.

הניצחון המזהיר של צה"ל בששת ימי המערכה והתבוסה המוחצת של צבאות מצרים, ירדן וסוריה; כיבוש חצי האי סיני, "הגדה המערבית" ו"הרמה הסורית"; ועל כל אלה כיבוש ירושלים העתיקה ובכלל זה הר הבית והכותל המערבי — כל אלה הביאו לשינוי קיצוני בהלכי הרוח. קשה לתאר במילים את תחושות ההקלה, השמחה, הגאווה, ההתלהבות, ואפשר בהחלט לומר אף השיכרון, שסחפו רבים מאזרחי ישראל היהודים מכל הזרמים, המפלגות והעדות. רגשות דומים גאו גם בקרב יהודי התפוצות, שבמהלך השבועות שקדמו לפרוץ המלחמה גילו סולידריות עמוקה עם מדינת ישראל ועם תושביה.

למרות תחושת האחדות בין כל פלגי העם שאפיינה את "תקופת ההמתנה" ואת ימי המלחמה, התגובות לתוצאות המלחמה היו מגוונות, בהתאם להשקפת עולמם של המגיבים. גם התגובות בקרב הציונות הדתית לא היו כולן בסגנון אחד. ואף על פי כן, אפשר להצביע על כמה מאפיינים בולטים של התגובות האלה. יותר מכל אפיינה אותן ההכרה, ואף הוודאות, שהניצחון המזהיר במלחמה הוא בגדר נס, היינו גילוי ברור של התערבות ההשגחה העליונה במהלך האירועים. על חוויית הנס ועל התחושות שליוו אותה מלמדות העדויות הבאות.

על הניסים ועל הנפלאות

בעקבות כיבוש העיר העתיקה ביום השלישי למלחמה פרסם עורך "הצופה" מאמר ראשי שבו נאמר בין השאר:

בחסדי אלוקינו ואלוקי אבותינו חלום נעשה מציאות חיה, מופלאה... כל יהודי הארץ והתפוצות, שליבותיהם צרים מהכיל את שגב התמורות, כל אחד מהם, בין שאומר במפורש בין שחש בלבו ובנפשו, מאמין באמונה שלמה ביד ה' הגדולה בקורות שלושת הימים [הראשונים של המלחמה] , בלשון הכתוב: "הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים" (תהילים קכו, ג).¹

עורך "הצופה" מבליע אפוא בדבריו את ההנחה שגם החילונים מכירים בנס, רעיון שביטויים מפורשים שלו נמצא להלן.

כעשרה ימים לאחר תום המערכה יצא המרכז העולמי של הסתדרות המזרחי והפועל המזרחי בקריאה הבאה:

בעזרת ד' אלוקי צבאות יצאנו מהמערכה הצבאית בניצחון עצום שעוד יסופר ויסופר בו בדורנו ובדורות הבאים, הגאונות היהודית המפוארת מצאה בקעה חדשה להתגדר בה — בשדה הקרב... אבל גם נסי־נסים ראינו בעינינו, ישועת ה' הייתה כהרף עין בשלושת ימי הגבלה... ושיא השיאים של פלא ניצחון־ישראל, גולת הכותרת של ישועת ה' הגדולה — שחרורה של ירושלים עיר קדשנו ותפארתנו וגאולת המקומות הקדושים.²

הניצחון המזהיר במלחמה הוליד אפוא זמירות חדשות. אם בעבר נהגו לדבר על "גאונות יהודית" בתחומי הרוח, עכשיו היא התגלתה גם בשדה הקרב. ואולם "גאונות" זו אינה אלא ביטוי לישועה האלוהית ששיאה מתבטא בשחרור ירושלים.

ביטוי רב עוצמה של חוויית הנס יש בדברים שפרסם כשבועיים לאחר תום המלחמה אריה ליב גלמן, פובליציסט בעל שם בחוגי הציונות הדתית ומי שכיהן כנשיא המזרחי העולמי:

כמה וכמה גורמים שהביאו לנו את הניצחון הנשגב שאין דוגמתו בכל ההיסטוריה שלנו. בראש וראשונה קרו לנו נסים ונסי־נסים, העולים באיכותם על הנסים שהתרחשו לנו בימי יציאת מצרים, בימי כיבוש יריחו, בימי דוד ושלמה, בימי החשמונאים... מי שמחונן מאת הבורא יתברך בעין פקיחא, באמונה נפשית נשגבה, הוא רואה לפניו, בחוש ממש, [את] הנסים הללו שהתרחשו לגיבורינו הצעירים, אנשי צה"ל היקרים בשדות הקרב. בשיחה עם אחד מהם, שחזר בשלום ובפצעים קלים מן המערכה בצפון... הוא הוציא את התנ"ך מכיסו, הרים את ידו ואמר: "מן השמים נלחמו... אלקי ישראל נלחם לישראל".³

גלמן אינו היחיד שמעמיד את הניצחון במלחמת ששת הימים בשורה אחת עם האירועים רבי ההוד של יציאת מצרים. בדומה לכותבים אחרים, גם הוא מסתמך על עדות של חיילים שחזרו מן המערכה. אם אלה שחוללו את הניצחון במו ידיהם מודים ש"מן השמים נלחמו", אין לך ראיה גדולה מזו. ואולם גלמן אינו מסתפק בכך והוא קורא לפרסום הנס: "כאשר דורנו זכה לנסים כל כך גדולים, משימה כפולה ומכופלת מוטלת עלינו לפרסמם".⁴

התפעמות מגודל הנס ממלאת גם את גיליון "עמודים", ביטאון הקיבוץ הדתי, שראה אור סמוך לאחר תום המלחמה. וכך נכתב שם במאמר המערכת:

עוד אנו עומדים המומים ונדהמים מגודל הנס. עוד אין השכל תופס. עוד אין הפה מסוגל לבטא. כל ביטוי, כל מלה שהייתה שגורה על פינו מתמול שלשום, נראית כה נדושה, חיוורת וחסרת משמעות. אפשר לומר "גדול מאוד", "אדיר", "ענקי", "עצום". אין בכוח של מלים לבטא כל מה שהלב רוחש. מה שכל אחד מישראל מרגיש.⁵

הנתון שהעצים את גודל הנס הוא שגם במלחמה הזאת ניצחו המעטים את הרבים, "ישראליק הקטן יצא חוצץ נגד ארבעה עמים גדולים ועצומים ממנו". וכאן מציע הכותב הסבר נוסף: צה"ל ניצח בזכות העליונות המוסרית. רעיון זה חזר ועלה בדברי כותבים שונים, לאו דווקא מן המחנה הדתי־לאומי. ואולם בהמשך המאמר חוזר הכותב לעניין הנס ומעורר את השאלה: באיזו זכות התרחש לנו הנס הגדול הזה? והוא משיב: "האם בכלל מותר לאדם לומר: בזכותי נעשה נס לישראל? האם לא מוטב להודות בפה מלא: חסד חינם עשה לנו הקדוש ברוך הוא, למען שמו הגדול".⁶

הרב נתן צבי פרידמן, רבו של שיכון ה' בבני ברק, מתבונן בניסים שאירעו במלחמת ששת הימים מבעד לאספקלריה של פסוקי המקרא, והוא עושה זאת מתוך ודאות שהפסוקים האלה מנבאים את מה שאירע בזמן הזה:

זכינו כי כל שטחי ארץ הקדש... נמצאים בידי ישראל... בהתאם להבטחת התורה, "והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והטיבך והרבך מאבותיך" (דברים ל, ה). ישועת ישראל באה במהירות רבה, במזיגת — "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיהו ס, כב). במשך שעות ספורות הומת האויב שחרת על דגלו תכנית שטנית: "לכו ונכחידם מגוי ולא ייזכר שם ישראל עוד" (תהילים פג, ה)... ונתקיים הכתוב: "ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם" (אסתר ט, א).⁷

הרב פרידמן יוצא חוצץ נגד כל מי שמטיל ספק באופי הניסי של תוצאות המלחמה, והוא אף מסתמך בעניין זה על "מומחים צבאיים" מרחבי העולם "הקובעים פה אחד כי רק בכוח עליון טמיר ונעלם הושג הניצחון". עם זאת, עדיין עלול להתעורר הספק — האם הדור הזה ראוי לנס? הרי רבים מקרב העם, ובכלל זה ההנהגה המדינית והצבאית, אינם שומרי מצוות. הרב פרידמן מתיר את הספק הזה בטענה, שארץ ישראל היא היום "מרכז התורה והקדושה". יש בה גדולי תורה, ראשי ישיבות ואדמו"רים, רבבות בחורי ישיבה ומאות אלפים השומרים תורה ומצוות. אשר למנהיגות החילונית של המדינה והצבא, היא משמשת מכשיר בידי הקדוש ברוך הוא כדי לחולל את הנס.⁸

התערבות ההשגחה האלוהית באה לידי ביטוי לא רק בתוצאות המלחמה אלא גם בהרבה אירועים בעלי אופי ניסי שאירעו לחיילים ולאזרחים באופן פרטי. יונה כהן, עיתונאי ותיק בעיתון "הצופה", אסף ורשם כמה וכמה מן האירועים האלה.9 כהן אינו מוסר על אילו מקורות הסתמך ואין לדעת אילו גלגולים עברו הדברים עד שהגיעו לאוזניו. אף על פי כן, יש בהם כדי לשקף את האווירה ששררה בקרב אנשים מן הציונות הדתית באותם ימים. ואלה אחדים מסיפורי הניסים:

חייל בשם יונה סיפר שבזחל"ם שנסע לפני היחידה שלו היה ספר תורה. הזחל"ם נפגע פגיעה ישירה ונשרף אך החיילים וספר התורה שהיו בו יצאו ללא פגע. חיילים מכל חילות צה"ל שיצאו למערכה כשהם נושאים עימם ספר תהילים זעיר "סיפרו כיצד עין בעין ראו את ישועת ה' לעמו, נסי ה' ונפלאותיו". אחד החיילים סיפר שהוא וחברו נתקלו בזחל"ם מצרי שעליו שמונה עשר חיילים, "כולם בריאים ושלמים ונשק בידם". משום מה נמנעו החיילים המצרים מלירות על שני החיילים הישראלים. תחת זאת הם זרקו את נשקם והרימו את ידיהם. החייל שסיפר על כך סיים באומרו: "ואיך לא אאמין אם כן שאלוקים עזר לנו". חייל אחר סיפר על מה שאירע בקרב על "הרמה הסורית". המפקד נתן פקודה להסתער. הסורים שהיו ממוקמים בבונקרים ירו אש תופת. רבים מן המסתערים נפגעו וההסתערות נבלמה. אחד הלוחמים פנה אל חבריו, רובם "בני משקים", וקרא אליהם: "חברים, נסתער יחד ונקרא בקול אחד: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. וכך היה, זעקו 'שמע ישראל', הסתערו ועמדת הסורים המבוצרת שלפניהם נכבשה". אין זה מקרה שהמספר מציין שרוב הלוחמים היו "בני משקים", היינו בני "ההתיישבות העובדת", שכן אלה הצטיירו בעיניו כהתגלמות החילוניות. נמצא אפוא שגם החיילים החילונים היו שותפים להכרה בתפקיד שמילאה ההשגחה האלוהית במהלך הקרב.

ישירה ונשרף אך החיילים וספר התורה שהיו בו יצאו ללא פגע. חיילים מכל חילות צה"ל שיצאו למערכה כשהם נושאים עימם ספר תהילים זעיר "סיפרו כיצד עין בעין ראו את ישועת ה' לעמו, נסי ה' ונפלאותיו". אחד החיילים סיפר שהוא וחברו נתקלו בזחל"ם מצרי שעליו שמונה עשר חיילים, "כולם בריאים ושלמים ונשק בידם". משום מה נמנעו החיילים המצרים מלירות על שני החיילים הישראלים. תחת זאת הם זרקו את נשקם והרימו את ידיהם. החייל שסיפר על כך סיים באומרו: "ואיך לא אאמין אם כן שאלוקים עזר לנו". חייל אחר סיפר על מה שאירע בקרב על "הרמה הסורית". המפקד נתן פקודה להסתער. הסורים שהיו ממוקמים בבונקרים ירו אש תופת. רבים מן המסתערים נפגעו וההסתערות נבלמה. אחד הלוחמים פנה אל חבריו, רובם "בני משקים", וקרא אליהם: "חברים, נסתער יחד ונקרא בקול אחד: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד'. וכך היה, זעקו 'שמע ישראל', הסתערו ועמדת הסורים המבוצרת שלפניהם נכבשה". אין זה מקרה שהמספר מציין שרוב הלוחמים היו "בני משקים", היינו בני "ההתיישבות העובדת", שכן אלה הצטיירו בעיניו כהתגלמות החילוניות. נמצא אפוא שגם החיילים החילונים היו שותפים להכרה בתפקיד שמילאה ההשגחה האלוהית במהלך הקרב.

טור שריון של צה"ל נכנס לעיר עזה (6.6.1967)

באדיבות אוסף התצלומים הלאומי

גם הרב שלמה גורן, מי שהיה אז הרב הראשי לצה"ל, זכה לנס פרטי. ביום הראשון למלחמה הוא הגיע לשטח ההיערכות של אחד הגדודים שחנה על גבול רצועת עזה. כאשר התקבלה הפקודה לנוע, עלה הרב גורן על זחל"ם כשספר תורה בידו. במהלך הקרב נפגע הזחל"ם מפגז וכל החיילים שהיו בו נפצעו, לבד מן הרב גורן. "הנס שארע לרב הצבאי... היה לשיחת החיילים".

אחדים מן הכותבים הדגישו את הצורך להפיץ ולהחדיר בקרב הציבור הרחב את ההכרה באופי הניסי של הניצחון במלחמה. מי שהגדיל לעשות בעניין זה היה שמחה בונם אורבך, חוקר מחשבת ישראל והוגה דעות. במאמר שהתפרסם כחצי שנה לאחר המלחמה,¹⁰ כשברקע אירועי חבלה מכאן ומאבק מדיני מכאן, תקף אורבך בחריפות את אנשי הרוח ה"הופכים בהבל פיהם את הניצחון העברי ושחרור האדמות ההיסטוריות המשועבדות לכיבוש והפרת המוסר". לנוכח הלכי הרוח ה"תבוסתניים" האלה, ממשיך אורבך, השליחות המוטלת על הציונות הדתית היא "החדרת האמונה באלוקי ישראל ובלוחמים הישראליים". מלבד הערך העצמי של המעשה, יש לאמונה זו גם "ערך ביטחוני ממדרגה ראשונה". על הלוחמים לדעת שהם נמצאים "תחת החסות המיוחדת של ההשגחה האלוקית". כדי לחזק את ההכרה הזאת "יש להעמיק את התחושה הנסית של מלחמת ששת הימים". אך גם בכך אין די: "יש לנטוע בנפש העם וצבאו את תודעת התקופה המשיחית בה אנו חיים, שכל הסבל, העינויים, הקרבנות, הדמעות, הצער והכאב, ייעלמו כצללים לפני בוא היום הגדול שבו יזרח אור הגאולה".¹¹

אורבך מפרש אפוא את האירועים הניסיים כסימן מובהק של תהליך הגאולה המשיחית. זה גם הפירוש שהציע לאירועי התקופה הרב שלמה גורן, כאשר נאם בעצרת הודיה שהתקיימה בתל אביב כעשרה ימים לאחר תום המלחמה:

אין מלים בפי להגדיר את גודל המאורע ומהותו של הנס, יש רק מלה אחת שדרכה אפשר להסביר מה קרה: משיחיות, חבלי משיח וזהו צ.ה.ל. ...אנו כמאמינים בני מאמינים מכירים בנס שהוא נס בתוך הטבע, שנבע מתוך מסירות הנפש של בנינו, נס שטבוע היה בדמם... תקופתנו זו היא תקופה משיחית ומאורעות משיחיים התחוללו למעשה לנגד עינינו.¹²

דברים אלה הם ללא ספק בגדר עליית מדרגה בפירוש המשמעות של תוצאות המלחמה. אירועים בעלי אופי ניסי הם דבר גדול, אך הקביעה שהניסים האלה הם מסימני הגאולה המשיחית מעניקה לאירועי מלחמת ששת הימים משמעות עמוקה במיוחד. לעניין זה עוד אשוב בהרחבה להלן.

בנקודה זו ראוי לתת את הדעת על עניין אחר הנרמז בדברי הרב גורן, היינו נס בדרך הטבע. לכאורה הנס הוא אירוע החורג מחוקי הטבע. ואולם בין הוגי הדעות היהודים שעסקו בסוגיית הנס נמצאו כאלה שהכירו באפשרות של נס בדרך הטבע, אלא שלהכרה בנס מעין זה דרושה הכנה נפשית מתאימה. לעניין זה קולעים דבריו של הרב מרדכי ברויאר: "לא הנסים מביאים לידי אמונה, אלא האמונה מכשירה את הלב לראות את הנסים". אין תמה אפוא שהרב גורן מסביר כי "אנו... כמאמינים בני מאמינים, מכירים בנס שהוא נס בתוך הטבע". הרב גורן אינו טורח להסביר כיצד הוא תופס את תופעת "הנס בתוך הטבע", אלא שמכלל דבריו עולה שמסירות הנפש של חיילי צה"ל שאבה את השראתה מהתערבות ההשגחה האלוהית.

המשך הפרק בספר המלא