אבא ארך רגליים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבא ארך רגליים

אבא ארך רגליים

4.7 כוכבים (29 דירוגים)

עוד על הספר

ג'יין וובסטר

ג'ין וובסטר (באנגלית: Jean Webster;‏ 24 ביולי 1876 - 11 ביוני 1916) הייתה סופרת אמריקנית, הידועה בעיקר בזכות ספרה "אבא-ארך-רגליים" שמה המלא היה אליס ג'יין צ'נדלר וובסטר. ג'ין וובסטר נולדה בארצות הברית בשנת 1876. היא גדלה כשהיא מוקפת ספרים, הן בזכות אביה שהיה מוציא לאור והן בזכות אמה שהייתה אחייניתו של הסופר המפורסם מרק טווין (שכתב בין השאר את הספר "הרפתקאותיו של תום סויר"). 

הסיפורים הראשונים שכתבה נדפסו כשהייתה סטודנטית באחת המכללות היוקרתיות של אותה תקופה - מכללה שהייתה מיועדת לבנות עשירים. ג'ין וובסטר כתבה על חיי סטודנטיות ועל נערות מתבגרות. בבגרותה הייתה פעילה בעניינים חברתיים באמריקה ולחמה למען עניים ולקידום נשים. וובסטר הרבתה לנסוע בעולם וכתבה ספרים ומחזות. ספרה המפורסם ביותר, 'אבא ארך רגליים', שנכתב בעקבות פעילותה למען ילדים חסרי בית, תורגם לשפות רבות והיה לקלאסיקה עולמית. הספר מספר על נערה יתומה שנשלחה לקולג' על ידי מיטיב אלמוני. בספר ניכרות שאיפתה של המחברת לשוויון זכויות האישה ודעותיה הסוציאליסטיות. ג'ין וובסטר מתה בגיל 40, שעות ספורות לאחר שילדה את בתה הבכורה, שנקראה על שמה.

תקציר

מר נאמן-נדיב-שולח-יתומות-לקולג' יקר,
הגעתי! אתמול נסעתי ארבע שעות ברכבת. זאת הרגשה מוזרה, נכון? אף פעם לא נסעתי ברכבת לפני כן.
הקולג' הוא מקום כל כך גדול ומבלבל – כל פעם שאני יוצאת מהחדר שלי אני הולכת לאיבוד. אכתוב לך תיאור אחר כך, כשארגיש פחות מבולבלת; ואז אספר לך גם על הלימודים. השיעורים יתחילו רק ביום שני בבוקר, ועכשיו שבת בערב. אבל רציתי לכתוב לך קודם כול מכתב היכרות. 
נראה מוזר לכתוב מכתבים למישהו שלא מכירים. לי נראה מוזר לכתוב מכתבים בכלל – לא כתבתי יותר משלושה או ארבעה בכל החיים שלי, אז אם המכתבים שלי לא יהיו מופתיים, תתעלם מזה בבקשה.

ג'רושה אבוט, בוגרת צעירה של בית יתומים, מקבלת באחד הימים הצעה מפתיעה: אדון נדיב יממן את לימודיה בקולג' ויכשיר אותה לקריירה של סופרת, בשני תנאים – שזהותו לא תיחשף, ושהיא תכתוב לו מדי חודש ותספר לו על עצמה. 
במכתביה לאבא ארך רגליים, הנדבן המסתורי והגבוה מאוד (זה הדבר היחיד שג'רושה יודעת עליו), היא מספרת בכישרון ובהומור משובב לב על הווי הקולג', על תקוותיה ועל חלומותיה, וגם על אהבתה הראשונה – עד הסוף המפתיע...

תעלומה, רומנטיקה, התבגרות והומור שנון – כולם נמצאים באבא ארך רגליים מאת ג'ין ובסטר, שיצא לאור בשנת 1912, זכה לאהבת הקוראות והקוראים ולשבחי הביקורת, תורגם לשפות רבות ועובד כמה פעמים לתיאטרון ולקולנוע וכן לסדרת אנימה יפנית. כעת הוא רואה אור בתרגום חדש ורענן של לי עברון, שהוסיפה גם אחרית דבר מנקודת מבט פמיניסטית עכשווית.


ג'ין ובסטר (במקור אליס ג'יין צ'נדלר ובסטר) נולדה בניו יורק ב-1876 וגדלה בבית אוהב ספרים וספרות (אמה הייתה אחייניתו של הסופר מרק טוויין, ואביה – המוציא לאור של ספריו). בבית חיו גם סבתה ואם-סבתה, שהיו שתיהן פעילות למען שוויון גזעי ומגדרי. תחילה היו חייה נוחים מאוד מבחינה חומרית. בהמשך נקלעה המשפחה לקשיים כלכליים, ובעקבותיהם התאבד אביה. 
סיפוריה הקצרים הראשונים פורסמו עוד בהיותה סטודנטית במכללת ואסאר, ולאחר מכן ראו אור גם ספריה ומחזותיה. ברבים מהם מופיעות גיבורות צעירות חכמות, שנונות ומלאות הומור, שמתבגרות ומתפתחות מבחינה אינטלקטואלית, מוסרית וחברתית. ג'ין ובסטר עצמה הייתה פעילה לקידום נשים ולמען עניים. את אבא ארך רגליים כתבה בעקבות פעילותה למען ילדים חסרי בית. היא מתה בהיותה בת 39 בלבד, לאחר לידת בתה.


לי עברון היא משוררת, סופרת ומתרגמת מאנגלית ומצרפתית. נולדה ומתגוררת בירושלים. בין ספריה: יבשות נעות ודבר בלתי נראה (הוצאת פרדס). בין תרגומיה: מנספילד פארק מאת ג'יין אוסטן, אין דלת מאת תומס וולף, הרפתקאותיו של טום סויר מאת מרק טוויין, סביב העולם בשמונים יום מאת ז'ול ורן, נדנדת חבלי הכביסה מאת אחמד דני רמדאן, ועוד. 
על תרגומה להרפתקאותיו של טום סויר זכתה בפרס היצירה למתרגמים לשנת 2019.

פרק ראשון

"יום רביעי המדכא"

 

 

יום רביעי הראשון בכל חודש היה יום איום ונורא — יום שמצפים לו באימה, סובלים בגבורה ושוכחים במהרה. צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך תלבושותיהם המשובצות, המעומלנות; ולכל התשעים ושבעה צריך היה להזכיר את נימוסיהם ולהורות להם שישיבו ב"כן, אדוני", ו"לא, אדוני", בכל פעם שאחד האדונים מחבר הנאמנים ידבר אליהם.

זה היה פרק זמן מעיק ומציק; וגֶ'רוּשָׁה אֶבּוֹט המסכנה, שהייתה המבוגרת ביתומי המוסד, היא שנשאה בעיקר הנטל. אבל כמו קודמיו, גם יום־רביעי־הראשון־בחודש המסוים הזה הזדחל אט־אט אל סיומו. אחרי שהכינה כריכים לאורחי המוסד נמלטה ג'רושה מהמטבח ועלתה למעלה להשלים את עבודתה הרגילה. תחום אחריותה המיוחד היה חדר ו', שבו לָנו בשורת מיטות קטנות אחד־עשר זאטוטים בני ארבע עד שבע. ג'רושה אספה את בני חסותה, יישרה את בגדיהם המקומטים, ניגבה את אפיהם והובילה אותם בשורה מסודרת ומלאת רצון לעבר חדר האוכל כדי שייהנו מחצי שעה מבורכת בחברת לחם, חלב ולפתן שזיפים.

אחר כך קרסה על מושב החלון והשעינה את ראשה הכואב על הזגוגית הקרירה. היא הייתה על הרגליים מחמש בבוקר, עשתה כל מה שנדרש ממנה, ומנהלת המוסד העצבנית, גברת ליפֶּט, שמאחורי הקלעים לא הקפידה לשמור על אותה הדרת כבוד שלֵווה ויהירה שהפגינה מול קהל הנאמנים והגבירות המבקרות, נזפה בה וזירזה אותה. ג'רושה הביטה החוצה, מעבר לחלקת הדשא הקפוא ולגדר הברזל הגבוהה שסימנה את גבולותיו של המוסד, אל הגבעות הזרוּעות בתי אחוזה כפריים ואל צריחי הכפר שעלו מבין העצים העירומים.

היום הסתיים — בהצלחה רבה, ככל הידוע לה. חבר הנאמנים והוועדה המפקחת ערכו את הסבב הרגיל, קראו את הדוחות, שתו תה וכעת מיהרו לשבת בעליזות ליד האח בביתם שלהם ולשכוח את בני חסותם הקטנים והמכבידים למשך חודש נוסף. ג'רושה נשענה קדימה וצפתה בסקרנות — ובעגמומיות־מה — בזרם הכרכרות והמכוניות שהתגלגלו החוצה משערי המוסד. בדמיונה הצטרפה לנסיעה, ראשית בכרכרה אחת ואחר כך באחרת, אל הבתים הגדולים המנקדים את הגבעות. היא דמיינה את עצמה במעיל פרווה ובכובע קטיפה מעוטר נוצות, נשענת לאחור במושבה וממלמלת לנהג בנונשלנטיות, "הביתה." אבל על מפתן דלת ביתה היטשטשה התמונה.

ג'רושה בורכה בדמיון — דמיון שלדברי גברת ליפט יסבך אותה בצרות אם היא לא תיזהר — אבל מפותח ככל שהיה, הוא לא הצליח לשאת אותה אל מעבר למרפסת הקדמית של הבתים שאליהם תיכנס. בכל שבע־עשרה שנותיה לא דרכה כף רגלה של ג'רושה המסכנה, ההרפתקנית והנלהבת, בבית רגיל; היא לא יכלה לדמיין את שגרת היומיום של בני האדם האחרים האלה, שחיים את חייהם ללא עול יתומים.

ג'־רו־שה א־בוט

רו־צים אותך

במש־רד,

ונראה לי שכדאי לך

ל־מ־הר!

טוֹמי דִילוֹן, שהצטרף למקהלה, שר בזמן שעלה במדרגות והלך במסדרון, וקול שירתו הלך והתגבר ככל שהתקרב לחדר ו'. ג'רושה עקרה את עצמה מהחלון ושבה להתמודד עם טרדות החיים.

"מי רוצה אותי?" קטעה את שירתו של טוני בנימה חדה של דאגה.

גברת ליפט במשרד,

ונראה לי שהיא כועסת.

א־א־מן!

סיים טומי בנימה דתית, אבל לא ממש מרושעת. אפילו היתום קשה הלב ביותר חש אהדה כלפי אחות תועה שמזומנת למשרדה של המנהלת הכעוסה; וטומי חיבב את ג'רושה, אף על פי שלפעמים הייתה מושכת בזרועו ומקרצפת אותו כל כך עד שהאף שלו כמעט נפל מפרצופו.

ג'רושה הלכה בלי לומר דבר, אבל במצחה נחרצו שני קווים מקבילים. מה יכול היה להשתבש, תהתה. אולי הכריכים לא היו דקים מספיק? אולי היו קליפות בעוגות הבוטנים? אולי אחת הגברות ראתה את החור בגרב של סוּזִי הוֹתוֹרְן? אולי — אוי ואבוי! — אולי אחד המלאכים הקטנים מחדר ו' התחצף לְאדון מחבר הנאמנים?

המסדרון הארוך בקומה התחתונה לא היה מואר, וכשירדה במדרגות עמד אחרון הנאמנים, רגע לפני שיצא, בדלת הפתוחה שמובילה אל שער כלי הרכב. ג'רושה ראתה את האיש רק בחטף — והרושם שקיבלה היה כל־כולו גוֹבה. הוא נופף בזרועו לעבר מכונית שהמתינה על השביל המעוקל. המכונית הותנעה והתקרבה, ולרגע כוונו פנסיה הקדמיים היישר אליו והטילו את צילו בחדות על הקיר שבפנים. הצל הציג רגליים וידיים מוארכות במידה גרוטסקית, שנמשכו אל הרצפה ובמעלה קיר המסדרון. הוא נראה בדיוק כמו עכביש ענקי, רוטט, מהסוג המכונה "אבא ארך רגליים".

הדאגה שהקדירה את מצחה של ג'רושה פינתה את מקומה לצחוק חפוז. מטבעה הייתה נשמה שטופת שמש ותמיד ניצלה כל עילה קטנה לשעשוע. אם אפשר לשאוב בידור כלשהו מצרה צרורה כמו נאמן, זוהי הפתעה נעימה.

היא התקדמה אל המשרד ברוח טובה הרבה יותר הודות לתקרית הקטנה, והציגה לגברת ליפט פנים מחייכות. להפתעתה עטתה גם המנהלת הבעה חביבה, אף שלא חייכה ממש; סבר פניה היה נעים כמעט כמו זה שהציגה בפני אורחים.

"שבי, ג'רושה. יש לי משהו לומר לך." ג'רושה התיישבה בכיסא הקרוב ביותר וחיכתה, קצרת נשימה מעט. מכונית חלפה בחלון; גברת ליפט שלחה אחריה מבט.

"ראית את האדון שהלך עכשיו?"

"ראיתי את הגב שלו."

"הוא אחד הנאמנים האמידים ביותר שלנו, והוא תומך במוסד בסכומי כסף גדולים. אני לא יכולה להסגיר את שמו; הוא דרש במפורש להישאר בעילום שם."

עיניה של ג'רושה התרחבו מעט; היא לא הייתה רגילה שמזמנים אותה למשרד לדון עם המנהלת בהתנהגויות מוזרות של נאמנים.

"האדון הזה גילה עניין בכמה מן הבנים אצלנו. את זוכרת את צ'רלס בֶּנְטוֹן ואת הֶנרי פְריז? מר — האדון שבו מדובר מימן להם לימודים בקולג', ושניהם גמלו לו על נדיבותו הרבה בשקדנות ובהצלחה. האדון אינו מעוניין בשום גמול אחר. עד כה הִפנה את הנדיבות שלו אל בנים בלבד; אף פעם לא הצלחתי לעניין אותו ולו מעט באחת הבנות שבמוסד הזה, גם לא במצוינות שבהן. אני יכולה לומר לך שהוא לא חובב בנות."

"לא, גברת," מלמלה ג'רושה, כי נראָה שבנקודה זו נדרשת תגובה כלשהי.

"היום, בישיבה הקבועה, הועלתה שאלת עתידך."

גברת ליפֶּט הניחה לדממה לשרור לרגע, ואחר כך המשיכה לדבר באיטיות ובשלווה שֶׁמָרטו כהוגן את עצביה של השומעת, שנעשו מתוחים מאוד לפתע.

"כפי שאת יודעת, בדרך כלל אנחנו לא מחזיקים ילדים מעל גיל שש־עשרה, אבל במקרה שלך חרגנו מגדר הרגיל. את השלמת את הלימודים בבית הספר שלנו בגיל ארבע־עשרה, והצטיינת בהם — אם כי עליי לומר שבהתנהגותך לא תמיד הצטיינת — ולכן הוחלט לאפשר לך להמשיך ללמוד בבית הספר התיכון בכפר. עכשיו את מסיימת אותו, וכמובן המוסד לא יוכל להמשיך לכלכל אותך. גם כך קיבלת שנתיים יותר מרוב הילדים."

גברת ליפֶּט התעלמה מהעובדה שג'רושה עבדה קשה תמורת מגוריה במוסד בשנתיים האלה, ומהעובדה שנוחותו של המוסד עמדה במקום הראשון וחינוכה — במקום השני; בימים כמו זה השאירו אותה במוסד לקרצף.

"כפי שאמרתי, שאלת עתידך עלתה ודנו בעבר שלך — דיון מעמיק."

גברת ליפט נשאה מבט מאשים אל האסירה שבתא הנאשמים, והאסירה נראתה אשמה משום שזה מה שצוּפָּה ממנה — לא משום שעלו בדעתה פרקים אפלים במיוחד בעברה.

"כמובן, בדרך כלל כשמדובר במישהי במעמדך מחפשים לה מקום עבודה, אבל את הצלחת יפה בבית הספר בתחומים מסוימים; כנראה באנגלית ההישגים שלך היו אפילו מזהירים. העלמה פְּרִיצָ'רְד, שהיא חלק מהוועדה המפקחת שלנו, יושבת גם במועצת המנהלים של בית הספר; היא דיברה עם המורה שלך לרטוריקה ונשאה נאום בזכותך. היא גם קראה בקול רם חיבור שכתבת, שכותרתו 'יום רביעי המדכא'."

הפעם הייתה הבעת האשמה על פניה של ג'רושה כנה לגמרי.

"לעניות דעתי, גילית כפיות טובה כששמת ללעג את המוסד שעשה רבות למענך. אלמלא הצלחת להיות מצחיקה, ספק אם היו סולחים לך. אבל למזלך, מר — זאת אומרת, האדון שהלך עכשיו — כנראה בורך בחוש הומור מופרז. על סמך החיבור המחוצף הזה, הוא הציע לשלוח אותך לקולג'."

"לקולג'?" עיניה של ג'רושה התרחבו. גברת ליפֶּט הנהנה.

"הוא התעכב כאן כדי לדון איתי בתנאים. הם בלתי רגילים. האדון, אם יורשה לי לומר — תימהוני. הוא סבור שיש בך מקוריות, והוא רוצה להכשיר אותך להיות סופרת."

"סופרת?" ג'רושה נתקפה ערפול חושים ולא הצליחה אלא לחזור על מילותיה של גברת ליפט.

"זה מה שהוא רוצה. אם יצא מזה משהו — נחיה ונראה. הוא נותן לך קצבה נדיבה ביותר, כמעט נדיבה מדי לנערה שאין לה שום ניסיון עם כסף. אבל הוא תכנן את כל העניין לפרטי־פרטים, ולא הרגשתי חופשייה להציע הצעות. בקיץ תישארי כאן, והעלמה פריצ'רד הציעה ברוב חביבות לדאוג לביגוד שלך. שכר הלימוד והמגורים שלך במעונות ישולם ישירות לקולג', ונוסף על כך תקבלי, בארבע השנים שבהן תהיי שם, קצבה של שלושים וחמישה דולרים לחודש. זה ייתן לך נקודת פתיחה שווה לזו של הסטודנטיות האחרות. הכסף יישלח לך באמצעות מזכירו האישי של האדון מדי חודש, ובתמורה את תכתבי מכתב תודה אחת לחודש. זאת אומרת — את לא אמורה להודות לו על הכסף; הוא לא מעוניין שהנושא הזה יוזכר, אבל את צריכה לכתוב לו על ההתקדמות שלך בלימודים ועל פרטי חיי היומיום שלך. מכתב מסוג זה שהיית כותבת להורייך אילו היו בחיים.

"המכתבים האלה ימוענו אל מר ג'ון סמית ויישלחו אליו באמצעות המזכיר שלו. שמו של האדון אינו ג'ון סמית, אבל הוא מעדיף להישאר בעילום שם. בשבילך הוא יהיה תמיד רק ג'ון סמית. את המכתבים הוא דורש משום שהוא חושב שאין דבר שמטפח את יכולת ההבעה הספרותית יותר מכתיבת מכתבים. מכיוון שאין לך משפחה להתכתב איתה, הוא רוצה לספק לך את ההזדמנות הזאת לכתוב; חוץ מזה, הוא רוצה גם לעקוב אחרי ההתקדמות שלך. הוא לא ישיב על מכתבייך ולא יתייחס אליהם כלל. הוא שונא לכתוב מכתבים ולא רוצה שתהיי עליו לנטל. אם יצוץ מצב שבו המענה יהיה הכרחי — למשל אם יסלקו אותך מהקולג', ואני בטוחה שזה לא יקרה — תוכלי להתכתב עם מר גְרִיגְס, המזכיר שלו. חובה עלייך לכתוב את המכתבים החודשיים; הם התשלום היחיד שמר סמית דורש, ולכן עלייך להקפיד לשלוח אותם במועד כאילו מדובר בחשבון שצריך לפרוע. אני מקווה שנימתם תהיה תמיד מכבדת ושהם יעידו טובות על החינוך שקיבלת. עלייך לזכור שאת כותבת לנאמן של בית ג'ון גריר."

עיניה של ג'רושה נדדו אל הדלת בערגה. ראשה הסתחרר מרוב התרגשות והיא רצתה רק להימלט מאמירותיה הנבובות של גברת ליפֶּט ולחשוב. היא קמה ועשתה צעד חיישני לאחור. גברת ליפֶּט עיכבה אותה בתנועת יד; היא לא הייתה מוכנה להחמיץ את שעת הכושר הזאת לנְאוּם.

"אני מקווה שאת אסירת תודה כראוי על המזל הטוב, היוצא מגדר הרגיל, שנפל בחלקך? אין הרבה בנות במעמדך שקיבלו הזדמנות כזאת להתקדם בחיים. עלייך לזכור תמיד — "

"אני — כן, גברת, אני מודה לך. אני חושבת, אם זה הכול, שאני צריכה לעלות ולתפור טלאי למכנסיים של פרֶדי פֶּרקינס."

הדלת נסגרה מאחוריה, וגברת ליפֶּט הביטה בה בלסת שמוטה. חלקו המסכם של הנאום, שכבר עמד לצאת מפיה, נותר תלוי באוויר.

ג'יין וובסטר

ג'ין וובסטר (באנגלית: Jean Webster;‏ 24 ביולי 1876 - 11 ביוני 1916) הייתה סופרת אמריקנית, הידועה בעיקר בזכות ספרה "אבא-ארך-רגליים" שמה המלא היה אליס ג'יין צ'נדלר וובסטר. ג'ין וובסטר נולדה בארצות הברית בשנת 1876. היא גדלה כשהיא מוקפת ספרים, הן בזכות אביה שהיה מוציא לאור והן בזכות אמה שהייתה אחייניתו של הסופר המפורסם מרק טווין (שכתב בין השאר את הספר "הרפתקאותיו של תום סויר"). 

הסיפורים הראשונים שכתבה נדפסו כשהייתה סטודנטית באחת המכללות היוקרתיות של אותה תקופה - מכללה שהייתה מיועדת לבנות עשירים. ג'ין וובסטר כתבה על חיי סטודנטיות ועל נערות מתבגרות. בבגרותה הייתה פעילה בעניינים חברתיים באמריקה ולחמה למען עניים ולקידום נשים. וובסטר הרבתה לנסוע בעולם וכתבה ספרים ומחזות. ספרה המפורסם ביותר, 'אבא ארך רגליים', שנכתב בעקבות פעילותה למען ילדים חסרי בית, תורגם לשפות רבות והיה לקלאסיקה עולמית. הספר מספר על נערה יתומה שנשלחה לקולג' על ידי מיטיב אלמוני. בספר ניכרות שאיפתה של המחברת לשוויון זכויות האישה ודעותיה הסוציאליסטיות. ג'ין וובסטר מתה בגיל 40, שעות ספורות לאחר שילדה את בתה הבכורה, שנקראה על שמה.

עוד על הספר

אבא ארך רגליים ג'יין וובסטר

"יום רביעי המדכא"

 

 

יום רביעי הראשון בכל חודש היה יום איום ונורא — יום שמצפים לו באימה, סובלים בגבורה ושוכחים במהרה. צריך היה לשטוף את הרצפות עד שיבהיקו, לאַבֵּק את הכיסאות מכל גרגר, לסדר את המיטות בלי שום קמט, ולקרצף, לסרק ולכפתר תשעים ושבעה יתומים קטנים ומתפתלים בתוך תלבושותיהם המשובצות, המעומלנות; ולכל התשעים ושבעה צריך היה להזכיר את נימוסיהם ולהורות להם שישיבו ב"כן, אדוני", ו"לא, אדוני", בכל פעם שאחד האדונים מחבר הנאמנים ידבר אליהם.

זה היה פרק זמן מעיק ומציק; וגֶ'רוּשָׁה אֶבּוֹט המסכנה, שהייתה המבוגרת ביתומי המוסד, היא שנשאה בעיקר הנטל. אבל כמו קודמיו, גם יום־רביעי־הראשון־בחודש המסוים הזה הזדחל אט־אט אל סיומו. אחרי שהכינה כריכים לאורחי המוסד נמלטה ג'רושה מהמטבח ועלתה למעלה להשלים את עבודתה הרגילה. תחום אחריותה המיוחד היה חדר ו', שבו לָנו בשורת מיטות קטנות אחד־עשר זאטוטים בני ארבע עד שבע. ג'רושה אספה את בני חסותה, יישרה את בגדיהם המקומטים, ניגבה את אפיהם והובילה אותם בשורה מסודרת ומלאת רצון לעבר חדר האוכל כדי שייהנו מחצי שעה מבורכת בחברת לחם, חלב ולפתן שזיפים.

אחר כך קרסה על מושב החלון והשעינה את ראשה הכואב על הזגוגית הקרירה. היא הייתה על הרגליים מחמש בבוקר, עשתה כל מה שנדרש ממנה, ומנהלת המוסד העצבנית, גברת ליפֶּט, שמאחורי הקלעים לא הקפידה לשמור על אותה הדרת כבוד שלֵווה ויהירה שהפגינה מול קהל הנאמנים והגבירות המבקרות, נזפה בה וזירזה אותה. ג'רושה הביטה החוצה, מעבר לחלקת הדשא הקפוא ולגדר הברזל הגבוהה שסימנה את גבולותיו של המוסד, אל הגבעות הזרוּעות בתי אחוזה כפריים ואל צריחי הכפר שעלו מבין העצים העירומים.

היום הסתיים — בהצלחה רבה, ככל הידוע לה. חבר הנאמנים והוועדה המפקחת ערכו את הסבב הרגיל, קראו את הדוחות, שתו תה וכעת מיהרו לשבת בעליזות ליד האח בביתם שלהם ולשכוח את בני חסותם הקטנים והמכבידים למשך חודש נוסף. ג'רושה נשענה קדימה וצפתה בסקרנות — ובעגמומיות־מה — בזרם הכרכרות והמכוניות שהתגלגלו החוצה משערי המוסד. בדמיונה הצטרפה לנסיעה, ראשית בכרכרה אחת ואחר כך באחרת, אל הבתים הגדולים המנקדים את הגבעות. היא דמיינה את עצמה במעיל פרווה ובכובע קטיפה מעוטר נוצות, נשענת לאחור במושבה וממלמלת לנהג בנונשלנטיות, "הביתה." אבל על מפתן דלת ביתה היטשטשה התמונה.

ג'רושה בורכה בדמיון — דמיון שלדברי גברת ליפט יסבך אותה בצרות אם היא לא תיזהר — אבל מפותח ככל שהיה, הוא לא הצליח לשאת אותה אל מעבר למרפסת הקדמית של הבתים שאליהם תיכנס. בכל שבע־עשרה שנותיה לא דרכה כף רגלה של ג'רושה המסכנה, ההרפתקנית והנלהבת, בבית רגיל; היא לא יכלה לדמיין את שגרת היומיום של בני האדם האחרים האלה, שחיים את חייהם ללא עול יתומים.

ג'־רו־שה א־בוט

רו־צים אותך

במש־רד,

ונראה לי שכדאי לך

ל־מ־הר!

טוֹמי דִילוֹן, שהצטרף למקהלה, שר בזמן שעלה במדרגות והלך במסדרון, וקול שירתו הלך והתגבר ככל שהתקרב לחדר ו'. ג'רושה עקרה את עצמה מהחלון ושבה להתמודד עם טרדות החיים.

"מי רוצה אותי?" קטעה את שירתו של טוני בנימה חדה של דאגה.

גברת ליפט במשרד,

ונראה לי שהיא כועסת.

א־א־מן!

סיים טומי בנימה דתית, אבל לא ממש מרושעת. אפילו היתום קשה הלב ביותר חש אהדה כלפי אחות תועה שמזומנת למשרדה של המנהלת הכעוסה; וטומי חיבב את ג'רושה, אף על פי שלפעמים הייתה מושכת בזרועו ומקרצפת אותו כל כך עד שהאף שלו כמעט נפל מפרצופו.

ג'רושה הלכה בלי לומר דבר, אבל במצחה נחרצו שני קווים מקבילים. מה יכול היה להשתבש, תהתה. אולי הכריכים לא היו דקים מספיק? אולי היו קליפות בעוגות הבוטנים? אולי אחת הגברות ראתה את החור בגרב של סוּזִי הוֹתוֹרְן? אולי — אוי ואבוי! — אולי אחד המלאכים הקטנים מחדר ו' התחצף לְאדון מחבר הנאמנים?

המסדרון הארוך בקומה התחתונה לא היה מואר, וכשירדה במדרגות עמד אחרון הנאמנים, רגע לפני שיצא, בדלת הפתוחה שמובילה אל שער כלי הרכב. ג'רושה ראתה את האיש רק בחטף — והרושם שקיבלה היה כל־כולו גוֹבה. הוא נופף בזרועו לעבר מכונית שהמתינה על השביל המעוקל. המכונית הותנעה והתקרבה, ולרגע כוונו פנסיה הקדמיים היישר אליו והטילו את צילו בחדות על הקיר שבפנים. הצל הציג רגליים וידיים מוארכות במידה גרוטסקית, שנמשכו אל הרצפה ובמעלה קיר המסדרון. הוא נראה בדיוק כמו עכביש ענקי, רוטט, מהסוג המכונה "אבא ארך רגליים".

הדאגה שהקדירה את מצחה של ג'רושה פינתה את מקומה לצחוק חפוז. מטבעה הייתה נשמה שטופת שמש ותמיד ניצלה כל עילה קטנה לשעשוע. אם אפשר לשאוב בידור כלשהו מצרה צרורה כמו נאמן, זוהי הפתעה נעימה.

היא התקדמה אל המשרד ברוח טובה הרבה יותר הודות לתקרית הקטנה, והציגה לגברת ליפט פנים מחייכות. להפתעתה עטתה גם המנהלת הבעה חביבה, אף שלא חייכה ממש; סבר פניה היה נעים כמעט כמו זה שהציגה בפני אורחים.

"שבי, ג'רושה. יש לי משהו לומר לך." ג'רושה התיישבה בכיסא הקרוב ביותר וחיכתה, קצרת נשימה מעט. מכונית חלפה בחלון; גברת ליפט שלחה אחריה מבט.

"ראית את האדון שהלך עכשיו?"

"ראיתי את הגב שלו."

"הוא אחד הנאמנים האמידים ביותר שלנו, והוא תומך במוסד בסכומי כסף גדולים. אני לא יכולה להסגיר את שמו; הוא דרש במפורש להישאר בעילום שם."

עיניה של ג'רושה התרחבו מעט; היא לא הייתה רגילה שמזמנים אותה למשרד לדון עם המנהלת בהתנהגויות מוזרות של נאמנים.

"האדון הזה גילה עניין בכמה מן הבנים אצלנו. את זוכרת את צ'רלס בֶּנְטוֹן ואת הֶנרי פְריז? מר — האדון שבו מדובר מימן להם לימודים בקולג', ושניהם גמלו לו על נדיבותו הרבה בשקדנות ובהצלחה. האדון אינו מעוניין בשום גמול אחר. עד כה הִפנה את הנדיבות שלו אל בנים בלבד; אף פעם לא הצלחתי לעניין אותו ולו מעט באחת הבנות שבמוסד הזה, גם לא במצוינות שבהן. אני יכולה לומר לך שהוא לא חובב בנות."

"לא, גברת," מלמלה ג'רושה, כי נראָה שבנקודה זו נדרשת תגובה כלשהי.

"היום, בישיבה הקבועה, הועלתה שאלת עתידך."

גברת ליפֶּט הניחה לדממה לשרור לרגע, ואחר כך המשיכה לדבר באיטיות ובשלווה שֶׁמָרטו כהוגן את עצביה של השומעת, שנעשו מתוחים מאוד לפתע.

"כפי שאת יודעת, בדרך כלל אנחנו לא מחזיקים ילדים מעל גיל שש־עשרה, אבל במקרה שלך חרגנו מגדר הרגיל. את השלמת את הלימודים בבית הספר שלנו בגיל ארבע־עשרה, והצטיינת בהם — אם כי עליי לומר שבהתנהגותך לא תמיד הצטיינת — ולכן הוחלט לאפשר לך להמשיך ללמוד בבית הספר התיכון בכפר. עכשיו את מסיימת אותו, וכמובן המוסד לא יוכל להמשיך לכלכל אותך. גם כך קיבלת שנתיים יותר מרוב הילדים."

גברת ליפֶּט התעלמה מהעובדה שג'רושה עבדה קשה תמורת מגוריה במוסד בשנתיים האלה, ומהעובדה שנוחותו של המוסד עמדה במקום הראשון וחינוכה — במקום השני; בימים כמו זה השאירו אותה במוסד לקרצף.

"כפי שאמרתי, שאלת עתידך עלתה ודנו בעבר שלך — דיון מעמיק."

גברת ליפט נשאה מבט מאשים אל האסירה שבתא הנאשמים, והאסירה נראתה אשמה משום שזה מה שצוּפָּה ממנה — לא משום שעלו בדעתה פרקים אפלים במיוחד בעברה.

"כמובן, בדרך כלל כשמדובר במישהי במעמדך מחפשים לה מקום עבודה, אבל את הצלחת יפה בבית הספר בתחומים מסוימים; כנראה באנגלית ההישגים שלך היו אפילו מזהירים. העלמה פְּרִיצָ'רְד, שהיא חלק מהוועדה המפקחת שלנו, יושבת גם במועצת המנהלים של בית הספר; היא דיברה עם המורה שלך לרטוריקה ונשאה נאום בזכותך. היא גם קראה בקול רם חיבור שכתבת, שכותרתו 'יום רביעי המדכא'."

הפעם הייתה הבעת האשמה על פניה של ג'רושה כנה לגמרי.

"לעניות דעתי, גילית כפיות טובה כששמת ללעג את המוסד שעשה רבות למענך. אלמלא הצלחת להיות מצחיקה, ספק אם היו סולחים לך. אבל למזלך, מר — זאת אומרת, האדון שהלך עכשיו — כנראה בורך בחוש הומור מופרז. על סמך החיבור המחוצף הזה, הוא הציע לשלוח אותך לקולג'."

"לקולג'?" עיניה של ג'רושה התרחבו. גברת ליפֶּט הנהנה.

"הוא התעכב כאן כדי לדון איתי בתנאים. הם בלתי רגילים. האדון, אם יורשה לי לומר — תימהוני. הוא סבור שיש בך מקוריות, והוא רוצה להכשיר אותך להיות סופרת."

"סופרת?" ג'רושה נתקפה ערפול חושים ולא הצליחה אלא לחזור על מילותיה של גברת ליפט.

"זה מה שהוא רוצה. אם יצא מזה משהו — נחיה ונראה. הוא נותן לך קצבה נדיבה ביותר, כמעט נדיבה מדי לנערה שאין לה שום ניסיון עם כסף. אבל הוא תכנן את כל העניין לפרטי־פרטים, ולא הרגשתי חופשייה להציע הצעות. בקיץ תישארי כאן, והעלמה פריצ'רד הציעה ברוב חביבות לדאוג לביגוד שלך. שכר הלימוד והמגורים שלך במעונות ישולם ישירות לקולג', ונוסף על כך תקבלי, בארבע השנים שבהן תהיי שם, קצבה של שלושים וחמישה דולרים לחודש. זה ייתן לך נקודת פתיחה שווה לזו של הסטודנטיות האחרות. הכסף יישלח לך באמצעות מזכירו האישי של האדון מדי חודש, ובתמורה את תכתבי מכתב תודה אחת לחודש. זאת אומרת — את לא אמורה להודות לו על הכסף; הוא לא מעוניין שהנושא הזה יוזכר, אבל את צריכה לכתוב לו על ההתקדמות שלך בלימודים ועל פרטי חיי היומיום שלך. מכתב מסוג זה שהיית כותבת להורייך אילו היו בחיים.

"המכתבים האלה ימוענו אל מר ג'ון סמית ויישלחו אליו באמצעות המזכיר שלו. שמו של האדון אינו ג'ון סמית, אבל הוא מעדיף להישאר בעילום שם. בשבילך הוא יהיה תמיד רק ג'ון סמית. את המכתבים הוא דורש משום שהוא חושב שאין דבר שמטפח את יכולת ההבעה הספרותית יותר מכתיבת מכתבים. מכיוון שאין לך משפחה להתכתב איתה, הוא רוצה לספק לך את ההזדמנות הזאת לכתוב; חוץ מזה, הוא רוצה גם לעקוב אחרי ההתקדמות שלך. הוא לא ישיב על מכתבייך ולא יתייחס אליהם כלל. הוא שונא לכתוב מכתבים ולא רוצה שתהיי עליו לנטל. אם יצוץ מצב שבו המענה יהיה הכרחי — למשל אם יסלקו אותך מהקולג', ואני בטוחה שזה לא יקרה — תוכלי להתכתב עם מר גְרִיגְס, המזכיר שלו. חובה עלייך לכתוב את המכתבים החודשיים; הם התשלום היחיד שמר סמית דורש, ולכן עלייך להקפיד לשלוח אותם במועד כאילו מדובר בחשבון שצריך לפרוע. אני מקווה שנימתם תהיה תמיד מכבדת ושהם יעידו טובות על החינוך שקיבלת. עלייך לזכור שאת כותבת לנאמן של בית ג'ון גריר."

עיניה של ג'רושה נדדו אל הדלת בערגה. ראשה הסתחרר מרוב התרגשות והיא רצתה רק להימלט מאמירותיה הנבובות של גברת ליפֶּט ולחשוב. היא קמה ועשתה צעד חיישני לאחור. גברת ליפֶּט עיכבה אותה בתנועת יד; היא לא הייתה מוכנה להחמיץ את שעת הכושר הזאת לנְאוּם.

"אני מקווה שאת אסירת תודה כראוי על המזל הטוב, היוצא מגדר הרגיל, שנפל בחלקך? אין הרבה בנות במעמדך שקיבלו הזדמנות כזאת להתקדם בחיים. עלייך לזכור תמיד — "

"אני — כן, גברת, אני מודה לך. אני חושבת, אם זה הכול, שאני צריכה לעלות ולתפור טלאי למכנסיים של פרֶדי פֶּרקינס."

הדלת נסגרה מאחוריה, וגברת ליפֶּט הביטה בה בלסת שמוטה. חלקו המסכם של הנאום, שכבר עמד לצאת מפיה, נותר תלוי באוויר.