שרב

שנה חדשה

ערב ראש השנה תשל״ד, 27 בספטמבר 1973.
ברגשות מעורבים פסעתי בדרכי לאוטובוס בצוהרי יום. זה עתה נפרדתי מכל חברי במקום בו עבדתי זה למעלה משנה. בפעם האחרונה עברתי בחדרי בניין המשרדים בו שוכנת הנהלת חברת כור ולחצתי ידיים. הניתוק הזה תמיד מרגש משהו. כבר עברתי כברת דרך עם האנשים, כבר התיידדתי עם חלקם, והנה עלי להיפרד. משרד מנכ״ל בחברת כור ההסתדרותית, צוות כלכלי שלמדתי ממנו לא מעט בשנתי הראשונה כאזרח בוגר צבא.

ובכל זאת עדיין חשתי שם כמו בפלנטה אחרת שלא היה לי חלק ממשי בה. סביבת העבודה שלי שידרה כוחניות רבה. ריחוק רב. שמות רבים שהתנוססו בכותרות העיתונים היו חולפים על פני במסדרונות הבניין. נכנסתי בדלת הבניין אל עולם אחר ויצאתי דרכה אל מציאות פשוטה ואמיתית יותר, אל מציאות חיי. אל יקירי שקשרו את חייהם בצבא.

צעדתי לאורך שדרות שאול המלך. מועקת הפרידה מחברי לעבודה התחלפה בשמחה. הליכתי האיטית והמהורהרת הפכה נמרצת ובלב פשטה עליצות.

התכונה לקראת החג ניכרה בכול. התנועה התנהלה בכבדות ובאיטיות, אך בכל זאת משהו בלתי נראה לעין דחק בה להאיץ. היה חם מאוד בחוץ. האנשים נכנסים ויוצאים מהחנויות השונות לקנות עוד מתנה, עוד פרח להניחו על שולחן החג. מין נדידה המונית של פרחים מהדוכנים אל ידי האנשים. כולם היו מחייכים זה אל זה, שולחים לכל עבר ברכת שנה טובה וחג שמח.

ריח של חג עמד באוויר, מתמזג בניחוחות מאפה חם וטוב שעלה מן הקונדיטוריה הסמוכה. הלהיט, כמו בכל שנה, היה עוגת דבש.

תוך כדי הליכה שקעתי במחשבות על השינוי הגדול העומד לחול בחיי. עשרה ימים נותרו עד יום נישואי לחברי האהוב שרגא. עמדתי להתחיל בחיים חדשים במקום חדש, בטבעון, עיירה בפאתי הגליל התחתון. כבר ביום הראשון שלאחר ראש השנה ציפתה לי היכרות עם מקום עבודתי החדש.

באוטובוס הדחוס הציקה לי השאלה, יבוא או לא יבוא, שאלה מוכרת כל־כך למי שקשר את חייו בצבא.

במשך היום ניסיתי לתפוס בטלפון את מפקדת החטיבה ברמת הגולן, שם שירת שרגא, אשר מונה לא מכבר כקצין המיבצעים החטיבתי של חטיבת ברק. כל ניסיונותי להשיג את החטיבה עלו בתוהו. כל הקווים היו תפוסים.

משהגעתי הביתה אחר־הצהריים וטרם שמעתי משרגא, נעכרה רוחי. עוד חג מזופת יעבור עלי לבדי, חשבתי. בעודי שקועה במחשבות הקודרות, ומייחלת שאתבדה, עמד שרגא בפתח. התמלאתי אושר.

הכוננויות שליוו את החגים היו כבר כמעט לשגרה. חגים רבים נותרתי לבדי בבית. הפעם נחגוג את החג יחד.

אחריו הגיע, הישר מהתעלה, אחי אליעזר. הוא עשה שם כבר חצי שנה כמפקד פלוגת טנקים בחטיבה שהחזיקה את קו התעלה, הוא קו הגבול עם מצרים.

השמחה הייתה שלמה. בערב החג התכנסנו בבית אחותי, לבושים בגדי חג. הבית היה שטוף אור, כל פינה בו אמרה חג. היו שם הורי, אחותי ובעלה ובתם הקטנה, אליעזר ואשתו, שרגא ואני ומוזמנים נוספים.

השולחן העגול היה מכוסה מפה לבנה, בפמוטים היו נרות שבת וחג, קערות גדושות מעדנים פזורות היו סביב ולצידן קערית של דבש לטבול בה פלחי תפוח, ולקוות ששנה זו תהיה טובה לכולנו.

הבטתי סביב השולחן, סוקרת במבטי את היושבים, חוזרת בדמיוני לחגים בשנות ילדותי, כאשר ישבנו לשולחן קטן יותר, זוג הורים ושלושת ילדיהם. הפעם חשתי שהחיוך רחב יותר והמראה צעיר ומלא שמחת חיים. האינטימיות של משפחתנו הקטנה התרחבה לאינטימיות גדולה יותר. טובה הייתה לי הרגשת היחד הזו.

בתוך השמחה קלט מבטי את אחי אליעזר. משהו במבטו, באופן הרכנת ראשו, לא נתן לי מנוח. ראשו היה שחוח, קמטים קטנים חרשו את מצחו, כמי ששקוע במחשבות רחוקות. נראה קודר, כמו עננה מרחפת מעלין. אינני יודעת אם הבחין במבטי. לבסוף פנה בדברים אל שרגא, מחייך לרגע.

באופן טבעי גלשה השיחה לענייני צבא. שרגא סיפר על המתרחש בצפון, על המיגים הסוריים שהופלו, על התרגיל שהסתיים זה מכבר ועל היערכות הכוחות הסוריים הרבים העומדים מולנו. שמעתי שמות מוכרים של אנשים ומקומות.

אליעזר סיפר על הנעשה בקו התעלה. הוא נשמע פסימי. הוא דיבר על מלחמה. זה זמן שחלה התרחקות בינינו, משהו בו הרגיז אותי. בצה״ל דיברו על קיצוץ בכוחות עקב קיצוץ תקציבים, שר הביטחון משה דיין דיבר על תקופה ארוכה של שקט שצפויה לנו, ואחי חוזר מן הצבא תמיד קודר ואינו מפסיק לדבר על מלחמה. כאילו נכנסה בו רוח נביאי הזעם!

״אתם לא מבינים מה עומד לקרות. אני כבר חצי שנה יושב על התעלה ורואה איך המצרים עובדים. נמלים לא עובדות בקצב כזה. רק מלחמה נוראה ואיומה תצמח מזה,״ היה חוזר ומזהיר.

בעיתונות אומנם ניתן היה למצוא פה ושם רמיזות קטנות של הכתבים הצבאיים על כוננות צבאית וריכוזי כוחות בגבולות. הסורים היו עסוקים בעריכת תרגילים צבאיים גדולים, והייתה היערכות כוחות אצל האויב. אבל הממשלה, לפחות כלפי חוץ, לא נתנה לכך כל ביטוי פומבי.

ואחי בשלו, חוזר בעקשנות על דבריו. יושב סביב שולחן החג ומתריע מפני מלחמה. הוא דיבר בהערכה רבה על חריצותם של המצרים. שעות על שעות משקיף היה על עבודתם ומתפעל מהתמדתם. זה שבועות הוא מתהלך קודר וחסר מנוחה. חסתי עליו והתעצבתי. תהיתי מדוע הוא כל־כך ממורמר. כולם מסתדרים, מבלים ונהנים ורק אתה רואה שחורות, חשבתי בליבי. בכל שירותי הצבאי לא ידעתי, ולוּ פעם אחת, מתיחות רצינית, ״אליעזר, מדוע אתה כועס על כולם?״ פניתי אליו בשאלה וראיתי את גבותיו הכהות מתכווצות זו לקראת זו, חורצות קמטים עמוקים בנקודה שכמעט מחברת ביניהן. מבטו היה ממוקד מאוד, אפשר היה לחוש בו את הכעס והאזהרה.

ומשהשיב נשמע כאריה נוהם, דיבר על המנהיגות, אפילו חירף, ״הם בכלל לא תופסים, הם לא מבינים מה קורה!״ כמעט זעק. אין לי ספק שהזעקה נשארה בליבו, שהוא נשאר עם כעסו. ליבו היה מר. לא יכול היה לומר את אשר בליבו מבלי שיתריסו נגדו שהוא פסימי ורואה שחורות; ומי בכלל רוצה לצבוע את חייו בשחור בשעה שהם רק בתחילתם ונראים ורודים ושלווים כל־כך?

השיחה קלחה ועברה לחולין. תיאמנו פרטים אחרונים היכן ומתי נתראה. שרגא ואני שיתפנו את אליעזר בתוכניותינו לעתיד. סיפרנו לו על הבית היפה שרכשנו בטבעון. אליעזר, שעד כה לא הספיק לראות היכן מתעתדת אחותו הצעירה להתגורר, קבע עימנו פגישה ליום ב' של ראש השנה.

ראש השנה, א' תשרי תשל״ד, 28 בספטמבר, 1973
בשעת בוקר מוקדמת קידם את פנינו ריח של אבק כבד. חוש הריח לא הטעה אותי — משפתחתי את החלון הבנתי שלא יהיה זה יום חג נעים לטייל בו. שרב כבד ירד על הארץ, רוח גדולה באה מן המזרח. הכול נראה צהוב צהוב. תחושה של צריבה נגעה בשפתיים. החום היה כבד, ממש שריפה. מאותם ימים שכבר בבוקר אתה מייחל לסיומם. הראות הייתה קשה. אובך כבד ליווה את דרכנו. עזבנו את הבית השכם בבוקר ופנינו צפונה לטבעון. הג'יפ הצבאי הקים רעש רב בשעת בוקר מוקדמת זו, שבת של ראש השנה.

יצאנו את גוש דן. חלפנו על פני נתניה וקיסריה, עברנו את נחל תנינים. במזרח הציץ חוטם הכרמל ומעליו המושבה זכרון יעקב. מבעד למסך האובך היא נראתה רחוקה ומעורפלת.

דרך ואדי מִילֶק הגענו לשולי עמק יזרעאל. השדות נראו עומדים בצבעם הצהוב זה זמן רב, כל יום שחולף מעלה עליהם שכבה נוספת של אבק. צידי הדרכים גילו חרולים, דרדרים ושאר קוצים שנעתקה מהם נשמתם הירוקה. פה ושם היתמרו שרידי חצבים אחרונים, כמתריסים בלובן פריחתם כנגד הצהוב המשליט עייפות בכול. וזו אכן גברה ככל שהטמפרטורות טיפסו מעלה מעלה. היה זה שרב של סוף העומד באוויר, שריד אחרון לקיץ הנעלם אל תוך סדקי אדמה חרֵבה.

מתבוננת הייתי בשרגא, תוהה מה יש בו באובך הזה שכל־כך מעיק עלי? האם אינו מרמז דבר־מה. תחושה מוזרה עמדה באוויר ואני שאלתי את עצמי האין שרגא ואליעזר מבחינים במשהו ההולך וקרב. חזרתי אל החלון, הצצתי אל השמש המצועפת. זו נראתה כתלויה ברומו של רקיע וחלקיקי אבק כמו סוגרים עליה מסך דק, מפזרים את להט חוּמהּ.

האוויר הלך ונעשה דליל, רווי אבק ומעיק. הרגשתי כמי שרוצה להתפשט מתוך עצמה, ובלבד להיחלץ מן השרב האיום הזה.

הוא הכביד עלי משהו זרם דרכו אל תוכי וגרם לי אי שקט לא מוסבר. חשתי מאוימת. גולת מחנק עמדה בגרוני כמו צבת, הלכה והתהדקה סביב צווארי.

עברנו את כפר יהושע. הג'יפ קפץ ממהמורה אחת לשנייה. ליבי לא שקט. שיחת אתמול עם אליעזר הותירה בי משקע שגרם לי חוסר מנוחה. אִיום המלחמה לא הרפה ממני גם כשנפרדנו, אליעזר ואני. הפצרתי בשרגא ודחקתי בו, שיספר לי מה מתרחש בצפון, בגבול רמת הגולן. על איזו היערכות הוא שמע. דרשתי שיענה לי על השאלה העיקרית המעניינת אותי, מה קורה איתו? היכן הוא נמצא כשפורצת מלחמה? התשובה שציפיתי לה לא איחרה לבוא. נרגעתי מעט. שרגא, כדרכו, הצליח להשקיט בי את הסערה. הסביר שבגלל היותו איש מטה הרי ברור שיישאר בבונקר הפיקוד. רציתי להאמין, והתמכרתי לתחושת ההקלה והשלווה שהשרה עלי, שרגא הסיט את ההגה שמאלה אל המערב, והיינו בפאתיה המזרחיים של טבעון. הג'יפ עוד התאמץ קלות בעלייה. הדרך טיפסה בין צמחייה עשירה של עצי אלון וכליל החורש המתמזגים בצמחייה תרבותית, ויחד צבעו את צידי הדרך בגוונים ירוקים. הכביש פילס את דרכו בין בתי אבן נמוכים, מקורים גגות אדומים. במערב הציץ אלינו הכרמל, ומתחתנו, בלתי נראים לעין, היו עתיקות בית־שערים.

הגענו לבית הוריו של שרגא בשעה מוקדמת. הקול היחיד שיכולנו לשמוע היה קולו של הטבע הרוחש בין העצים. אביו של שרגא פגש אותנו בפתח הבית. אדם גבוה, שיבה מועטה בשערו מגלה שרידים אדמוניים מעברו. זיק של הומור קורץ מעיניו, איש שומר מסורת, תם וישר. לא נעם לו לראות אותנו מתרוצצים בכבישים בראש השנה והעיר על כך בעדינות, ברמיזה. האמת היא שזה היה הזמן היחיד שהועמד לרשותנו, וגם זאת הודות לבני קצין, חברו הטוב של שרגא, שהתנדב להחליפו על־מנת שיוכל לצאת לחופשה.

נכנסנו אל הבית, שמחים לפגוש בהורים. החלפנו עימם מילים, נחנו מעט, שתינו כוס קפה ופנינו לעיסוקינו. ישבנו לתכנן את מסיבת החברים שאמורה הייתה להתקיים ביום חמישי, 11 באוקטובר, 1973.

דיברנו גם על יום החתונה שלנו, האמור להתקיים ביום ראשון, 7 באוקטובר, ארבעה ימים קודם למסיבה. לא כל־כך התלהבנו מסוג ההמולה שתהיה אז סביבנו. שוחחנו על כך והעדפנו לחזור ולעסוק בארגון מסיבת החברים. ערכנו רשימה מפורטת של מוזמנים, בודקים שוב ושוב אם לא נשמט שם זה או אחר, מעלים על הדף רשימה של מצרכים, משקאות ודברי מתיקה לכבד בהם את חבריו. בעודי שקועה בתכנון וברישום חוככת בדעתי מה עלי להוסיף ומה להשמיט, קירב שרגא לעברי בתנועות טקסיות פתק ירוק. היה זה נייר שכפול שמילים הודפסו עליו. קראתי בפתק שורה אחר שורה ועיני הלכו ונפערו יותר ויותר. הייתה זו הזמנה שחיבר שרגא למסיבת החברים:

ידידי, אשר יגורתי באה לי.

זו המרשעת אחזתני בזרועי, כפתה אצבעי בטבעת כבדה והניחתני למרגלותיה של חוּפה.

וכעת, נרדף ועלוב אנוכי, מוטל כאבן שאין לה הופכין, כורע מעומס האסל והדליים הנישאים על כתפי, כולי אחוז בעתה מפני הקדרות והמחבתות המושלכות עלי.

למען הקל את ייסורי, הואל נא ידידי, בחסדיך כי רבים, לסור אל מעוני אשר בטבעון לנחמני ביום ה', 11 באוקטובר לפי כינוי הנוכרים, בערב.

שם נשבה בצוותא עטויי שק ואפר על ראשינו, נסעד ליבנו במעט תופינים ורקיקים ונשלח רגלינו במחול.

להזכירך — בקתתי נמצאת בעיירה טבעון, בואך הגליל התחתון רח' יזרעאל 51.

שרגא בגלל חני

הזמנה זו כלשונה נשלחה לחברים ללא ידיעתי, המילים הקפיצו אותי. צחקתי וגם כעסתי. הנוסח נראה לי מקברי מדי. להערתי החל שרגא צוחק בפה מלא. צחוקו התגלגל וסחף אותי איתו.

משגמרנו את מסע התכנון לקראת המסיבה התמכרנו למנוחה. דיפדפנו בעיתונים לקול פצפוצי הפיצוחים, עורמים לפנינו תילי תילים של קליפות.

מועד הבחירות שהיו אמורות להתקיים בחודש נובמבר הלך והתקרב. 22 רשימות הוגשו לוועדת הבחירות של הכנסת. עבורי היו אלה בחירות ראשונות בהן יכולתי להשתתף באורח פעיל.

ברקע התנגן על הפטיפון תקליטם של סיימון וגרפינקל. ואחריו תקליטה של חווה אלברשטיין, אותו קנה לי שרגא במתנה. שרגא קרב אלי, באיטיות כרך את ידו סביבי. יושבים היינו סמוכים מאוד זה לזה, כפות ידי בתוך ידיו, אצבעותיו שלובות, מתהדקות. הבטתי שוב ושוב בפניו. אהבתי את מפגשי העיניים. הם עוררו בי התרגשויות קטנות. חמימות פנימית. התמכרתי לידיו המלטפות.

כשהנגינה ברקע הצטרפתי בלי משים למילותיו של השיר האחרון בתקליט. שיר סיום של נעמי שמר. קירבתי את ראשי אל חזהו ויחד פיזמנו את המנגינה והמילים. ״...תופי הדוד מכים, שרים הכינורות, רק הנמלה האומללה רואה תמיד שחורות... לי לא איכפת, לי דווקא די נעים... להתייצב בפני האלוהים עם שתי גומות של חן ועם שישה מיתרים קרועים״.

שבת, ראש השנה, ב' תשרי תשל״ד, 29 בספטמבר 1973
שמונה בבוקר, הכול ישנים. צלצול חזק של טלפון העיר אותי באחת מן השינה. תמהתי מי מצלצל בשעת בוקר מוקדמת שכזו. אמו של שרגא ענתה וקראה לעברי, ״חנה'לה זה בשבילך.״

מן הצד השני שמעתי את קולו של אליעזר אחי. הייתי מופתעת, תהיתי מה קרה? אליעזר הודיע לי שלא יוכל להגיע לטבעון כמתוכנן ושלא כהרגלו הוא האריך בשיחה.

אליעזר היה שתקן מטבעו, חסכן גדול במילים, במיוחד בטלפון. הפעם הוא התנצל וחזר והתנצל על שאינו יכול להגיע להיפגש עימנו כפי שקבענו. הוא חייב לחזור לצבא, הוכרזה כוננות ועליו לרוץ חזרה אל קו התעלה.

משהו נפל בקירבי. אליעזר לא הפסיק לדבר. הוא ניסה לדלות ממני תשובה מרגיעה, שיידע שאיני כועסת עליו. חזר ושאל מתי כבר נשב יחד כמו פעם לשיחות נפש, עם הרבה ספרים פזורים סביבנו. הזכיר את הקשר המיוחד בינינו, את האהבה שרחשנו זה לזה. תמיד קרא לי ״במבי״, עופר איילים, וכך גם הפעם. הוא דיבר כמי שרוצה שהשיחה הזאת תימשך לעד. בולמוס הדיבורים שתקף אותו נשמע לאוזני מוזר ביותר.

״ממתי נעשית פטפטן כזה ועוד בטלפון?״ קטעתי אותו. שנים אחר־כך התייסרתי בליבי על אי ההבנה הזו. על כי לא קראתי את תחושותיו הפנימיות ולא נעניתי להן. בראש השנה תשל״ד, 1973, היינו משני עברי קו הטלפון. הקריאה לחזור לתעלה הפרידה בינינו.

כשהנחתי את השפופרת נתקפתי אי שקט קשה. שוב לא יכולתי לחזור ולהירדם. חסרת מנוחה בחרתי להעביר את יתרת היום בשיטוט בסביבת ביתו של שרגא. טיילנו יחד, מהלכים בשעת בוקר מוקדמת זו בין נופים משתנים של כרמל ועמק, מחליפים מילים פה ושם ורוב הזמן שותקים. עם שרגא מעולם לא הרגשתי צורך למלא את השתיקה במילים. אהבנו לשתוק כך יחד, לספוג כך את מראות הנוף ואת הטבע הנושם בתוכו.

בדרכנו אל גבעת שייח אַבּרֵייק חלפנו על פני ביתה של משפחת זייד. אנשי בראשית שנאחזו במקום. טיפסנו בשביל שבצידיו שרידים של בית הבד ובורות המים.

השביל הוביל אותנו אל פסלו של שומר היערות האגדי אלכסנדר זייד, הרוכב על סוסתו, צופה אל עמק יזרעאל. ישבנו למרגלות הפסל, גם אנו צופים אל העמק הפרוש לפנינו כמו לוח שחמט גדול שמשבצותיו צבועות צהוב וחום.

משם פנינו בדרך לא דרך בשבילים האפרפרים המטפסים על גבי הקירטון הפריך אל עתיקות ״בית שערים״, שם אפשר לגעת, לחוש ולראות שרידי עיר מימי חורבן הבית. קראנו את הכתובות שעל גבי הקברים במערות הקבורה. היו בהן כאלה שהמתים מדברים מתוכן. משם עלינו בשבילים, חזרה אל בית הוריו של שרגא.

אהבתי את טבעון ואת נופיה, את אזור ״בית שערים״. בקלות שיכנע אותי שרגא לבנות את ביתנו במקום יפהפה זה.

בערב הקשבתי בדריכות לחדשות השעה שבע. הודעת דובר צה״ל לא איחרה לבוא:

״הצבא המצרי מזרים כוחות לעבר תעלת סואץ.״

ליבי התכווץ בקירבי. מחשבותי היו נתונות לאחי שוודאי הרחיק כבר אל גבול התעלה. זכרתי את ״טיול גבולות״ שערכתי כשנה קודם לכן. מעוזי התעלה כולם עמדו נגד עיני.