בשדות חיטה

פרק 1
הילדים בפארק

קרון הרכבת נע מצד לצד. את התנועה ליווה רעש חריקת גלגלי הרכבת על צירם. זו לא יכולה להיות רכבת תחתית של עיר בירה, חשבתי. כל כך ישנה ומוזנחת; גרפיטי מעטר את הקירות, מושבים קרועים, רצפה מאובקת וחום שיכול לשגע. לא הבנתי למה לא מפעילים את המזגנים ברכבות התחתיות ולמה נותנים לאנשים להזיע זה ליד זה בצפיפות נוראה. בישראל יש מזגן גם באוטובוס שפותח את הדלתות שלו בכל כמה דקות. למה זה לא נעשה כאן? בעודי מוחה זיעה ממצחי שאלתי אישה צעירה שעמדה לידי ברכבת מתי יפעילו את המזגן. היא גיחכה וסיפרה לי שברכבות התחתיות בברלין אין בכלל מזגנים.

הייתי צריכה לדעת, ברלין היא עיר בירה רק בשם. זו עיר שבה גראנץ' ופאנק משנות השמונים הם הטרנדים השולטים. שבה הכול תחת שיפוץ מתמיד ועדיין נראה ששום דבר לא השתנה.

בתחנה הבאה אנשים ירדו והתפנו מספר מושבים. התיישבתי על ספסל ברכבת שהספיק לשני אנשים. ישבתי בצד הקרוב לחלון, כנראה מתוך הרגל. לא הצעד הכי חכם, מאחר שרוב התחנות היו למעשה מתחת לאדמה, ומחוץ לחלון נראה נוף בטון בלבד. לידי התיישב עתה גבר בשנות הארבעים לחייו. הוא לבש אוברול כחול המעיד על היותו חשמלאי. חיילים לא רואים כאן הרבה, אבל רבים לובשים מדים למקומות העבודה שלהם, ועם הזמן לומדים על מה מעיד כל צבע וסגנון. צבעים, טכנאים, עובדי בניין ואף מנקי ארובות לובשים פה מדים מיוחדים, ונראה שהם לובשים אותם בגאווה.

החשמלאי פישק את רגליו ובכך השתלט על חלק הארי של הספסל. למה גברים אוהבים לעשות זאת בלי להתחשב בנו, הנשים, שצריכות להצטמצם עוד יותר וכמעט להיעלם כדי שלהם יהיה נוח וכדי שיסמנו את הטריטוריה שלהם? בעודי יושבת דחוסה בכיוון החלון, ספרתי את התחנות ואת הדקות עד שאגיע לתחנה שלי.

כשהכרוז הודיע שהרכבת הגיעה לתחנה שלי קמתי ואמרתי:

"סליחה, תוכל לזוז? אני צריכה לרדת."

למה הוא לא עשה זאת לפני כן, אני לא יודעת. זו אדיבות בסיסית כשרואים שמישהו מבקש לרדת מהרכבת.

הוא גלגל עיניו ובחיוך ערמומי פנה אליי ואמר:

"למה שלא תקפצי מעליי?"

החוצפה! רציתי להגיד לו שהוא אידיוט, אבל גם לא רציתי לפספס את התחנה, אז דילגתי מעל הרגליים שלו, ומשהו בדילוג הזה מעליו ובמבט הזדוני שלו נראה לי מלוכלך.

כשדלתות הרכבת הצהובות נפתחו והבריזה התת־קרקעית פגשה אותי, נשמתי סוף־סוף לרווחה. עוד מעט אראה את תומס וכל המתח יתפוגג. איתו אני לא זרה.

המדרגות הובילו לפארק קטן שבו ניצבו ארבעה ספסלים שתחמו אותו. במרכז עמד ארגז חול, ובו שיחקו ילדים. למרות החום נשבה רוח קלה שהטיחה בפניי גרגירי החול. מיהרתי להסיר את החול המחוספס והקר במגבון חד־פעמי שהיה לי בתיק. המגבון היה מבושם והשאיר טעם מר על שפתיי. ריח הבושם הזול שהותז עליו עורר בי בחילה. לקחתי נשימה עמוקה והתיישבתי על הספסל שהשקיף אל מתחם הבניינים שבו עבד תומס על התזה החדשה שלו, הוצאתי ספר מתיק הצד שלי והתחלתי לקרוא. משהו בי לא היה יכול לשכוח את החול שניתז על פניי או את החוויה הלא נעימה שעברתי בדרכי הנה, אבל אילצתי את עצמי ליהנות מהשקט ולהתקדם בספר שהחזקתי בידי.

צחוקם של הילדים ברקע הפריע לי להתרכז, ולאחר שקראתי כמה פעמים את אותו משפט, הנחתי את הספר בצד והסתכלתי עליהם. ההורים ישבו על הספסלים האחרים בפארק במרחק של כמה מטרים מהם. גם הם קראו בספרים או דיברו בטלפון, ומיד יכולתי להבחין במשהו מוזר. דקות ארוכות עברו והם לא הסתכלו על הילדים. אחד הילדים רץ פתאום מצד אחד של הפארק לצידו האחר, הסמוך לכביש. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום. עיניי חיפשו במהירות אחר ההורים שלו, אך כולם היו שקועים בדבר־מה. לבסוף הרים אב אחד את מבטו מהספר שקרא וראה את בנו מתקרב לכביש. ברוגע שהימם אותי הוא קרא בשמו פעם אחת וסימן לו לחזור לפארק. הילד הביט באב ובכביש וחזר בחיוך לפארק ולארגז החול. האב חזר גם הוא מייד לספר שלו.

הרוגע הזה סביבי והחופש לאפשר לילדים לשחק בפארק בלי לדאוג לחייהם הלחיצו אותי. למה לא יכולתי ליהנות כמוהם מהיום השמשי? מרגע לרגע הפכתי דרוכה, והשקט סביבי עורר בי אי־נוחות. התגובה המתונה של האב והביטחון שלו בחזרה לשגרה, גם כשפגש סכנה פוטנציאלית, הציקו לי. בדקות שהעברתי על הספסל בפארק הספקתי לדמיין כמה אסונות שהיו עלולים לקרות. איך הם יכלו לשבת ככה בלי לדאוג? איך הם יכלו פשוט ליהנות מהחיים?

כשהסתכלתי על הילדים לא יכולתי לזכור את הפעם האחרונה לפני המעבר שבה ישבתי בפארק והייתי רגועה. מילדות היו פניי מופנות תמיד אל השמיים ואוזניי דרוכות ומחכות לשמע האזעקה. חשבתי על ילדים במקום אחר בעולם שממנו הגעתי, שאינם יכולים לשחק בלי דאגות, ותהיתי כמה פעמים הייתי צריכה לעזוב את המשחקים ולרוץ ולהתחבא במקלט. כמה פעמים הייתי מביטה בשמיים ושומעת שריקה ואז שקט ובום חזק.

פתאום הרגשתי שאני מתחילה להזיע, הפעם לא בגלל מזג האוויר. דווקא אל מול הנוף הפסטורלי של הפארק, בחיים השגרתיים והשקטים של הגרמנים, הרגשתי תחת מתקפה.

נשימותיי נעשו קצרות ותחושת הלחץ בחזה התחזקה והפכה למועקה שהחלישה אותי מאוד. בדיוק ברגע זה הרגשתי יד מונחת על כתפי.

"מיכל, את בסדר?"

הרמתי עיניי ומולי עמד תומס בפנים מודאגות. איך לא ראיתי אותו יוצא מהבניין?

"מיכל, מה קורה? למה את לא עונה לי?"

כמה מוזר. הייתי בטוחה שעניתי. הרמתי את מבטי אליו והסתכלתי בעיניו. פתחתי את הפה כדי לדבר, אולם לא יצאה ממנו אפילו הברה אחת, ולמרות שהייתי מכוסה זיעה, רעדתי. הרגשתי שאני בסכנה גדולה. הלב שלי הלם במהירות ולא הצלחתי לתקשר עם תומס. הייתי כלואה בתוך עצמי.

ראיתי איך הוא מרחיק בידו אנשים ממני.

"היא בסדר, היא רק צריכה לנשום," הוא אמר להם, ועל פניו יכולתי לזהות מבוכה ובלבול גדולים.

גם אני לא יכולתי להאמין שזה קורה לי מול כל כך הרבה זרים, כך סתם באמצע היום, אבל לא יכולתי להרגיע את הגוף שלי. הרעד החליש את השרירים שלי ותחושת הסכנה שחשתי רק הגבירה את הלחץ בחזה.

כשכבר הצלחתי לדבר, כל שיכולתי להגיד היה:

"אני לא בטוחה, אני לא בטוחה."

חזרתי על כך עשרות פעמים, מנסה להסדיר את הנשימה שלי.

הסתכלתי על הפארק ועל ארגז החול, על תומס ועל האנשים שהביטו בי בתדהמה, וידעתי איפה אני, אבל חלק ממני לא באמת היה שם. רגשית, הייתי רחוקה משם.

רבע שעה בלבד חלפה, רבע שעה שנמשכה כמו נצח. בכל אותו הזמן ניסה תומס לדבר איתי. הוא החזיק בידי וליטף את פניי. בשלב מסוים, כנראה בשל הנגיעות החמות, הרוך והסבלנות של תומס, השרירים שלי נרגעו מעט ויכולתי לנשום.

אך במקום שאחוש שלווה ואחזור לעצמי, פרצתי בבכי היסטרי. משהו בי, משהו שהדחקתי שנים, פשוט יצא החוצה ללא פילטר, ללא פרופורציות.

תומס חיבק אותי בחוזקה וקרא בשמי:

"מיכל, את בטוחה, את איתי, אני כאן איתך."

לאחר כמה דקות הפסקתי לבכות. הסתכלתי על תומס ועל האנשים סביבי והבנתי את הדרמה שיצרתי. הרגשתי נורא.

"אני מתנצלת," אמרתי לאנשים שסביבי במבוכה, וביקשתי מתומס שנלך.

בשקט צעדנו עד לבית הקפה הפינתי האהוב עלינו.

"אני יודעת שבטח יש לך הרבה שאלות, אבל אני פשוט לא יכולה," אמרתי לו במבט מושפל.

הוא הביט בי במבט מרוקן ועייף, חשב לרגע ואז אזר כוח לחייך וחיבק אותי.

שמחתי על כך שלא הייתי צריכה לענות על שאלות שלא הייתה לי תשובה להן.

חוויות דומות הופיעו בשבועות הבאים, והשקעתי הרבה אנרגיה בהסתרתן. המשכתי להתעלם מהתגובה של הגוף שלי לאותות המצוקה שהנפש שלי שלחה.

כשתומס ואני צפינו בסרט שהייתה בו סצנה אלימה, בכיתי ותירצתי את תגובתי בכך שאני סתם רגישה. כל ניסיון שלו לדבר על הפארק או על ההתנהגות שלי הסתיים בריב מלא תסכול והאשמות. בטחתי באהבה שלו אליי פחות וקינאתי לו יותר. מספיק היה שינהל שיחה נעימה עם אישה כדי שאאמין שהוא יעזוב אותי. כל כך הרבה התערער בי ובנו.

הפערים בינינו היו כל כך גדולים, שלא ראיתי דרך לגשר עליהם, ואף לא היה בי עוד כוח לנסות. אומרים שזוגות שעוברים לגור יחד רבים הרבה בהתחלה. עבורי זה היה כמו ריב אחד ארוך שלא נגמר. בכל יום בכיתי, בכל יום הוא יצא בזעם מהדירה. שעות על גבי שעות של צרחות ועלבונות שהסתיימו בי יושבת מקופלת על הרצפה בפינה עם עיניים מזוגגות. חשבתי על פרידה כל הזמן, אבל בכל פעם שהנושא עלה בכינו שנינו, כי למרות הכול האהבה שלנו הייתה עזה.

אהבתי את תומס כמו שלא אהבתי אף אחד מעולם. האהבה שלנו, החיבור בינינו והדרך הקסומה שבה הנפשות שלנו דיברו זו אל זו היו טובים מכדי לוותר. אך תומס היה מתוסכל מאוד, ולא ידעתי כמה זמן נוכל להמשיך כך. לא רציתי שנמשיך כך. רציתי את הצד האוהב שלנו, המפנק, את בן הזוג שעימו אני יכולה לדבר שעות על גבי שעות גם אחרי שנים יחד. את השותף האמיתי, הכן והשווה לחיי, זה שרואה את הטוב ביותר בי גם כשאני לא רואה זאת בכלל, זה שמקסים אותי עם הידע שלו, הביישנות הכובשת שלו, הצניעות המוגזמת אך הכנה שלו. העובדה שלא היה לו מושג כמה הוא חתיך, חכם ומיוחד רק גרמה לי לאהוב אותו יותר. לא יכולתי לדמיין אפילו יום בלי החבר הכי טוב שלי. רציתי את האהבה שלנו, אך לא ידעתי אם האהבה הגדולה הזו יכולה להתגבר על כל הקשיים.

בוקר אחד, כמה ימים לאחר התקרית בפארק, הטלפון צלצל. קמתי מהמזרן שעל רצפת חדר השינה ורצתי לענות. בדרך כמעט מעדתי. אמרתי לתומס שהשטיח הבלוי הזה מסוכן. מעבר לקו נשמע קול מוכר.

"מיכל, את שומעת אותי?" אבי שאל.

"כן, אבא, אני איתך, מה שלומך?"

"מה שלומי? לא חשוב מה שלומי, מה איתך?! לא שמעתי ממך כבר יומיים. למה לא התקשרת? את יודעת שאני דואג כשאת שם לבד בארץ זרה."

חשבתי שאני הדרמטית במשפחה.

"אבא, אני בסדר ואתה יודע טוב מאוד שאני לא לבד."

לאבא שלי לא היה דבר נגד תומס אולם היה לו הרבה נגדי. לפחות נגד ההחלטה ההזויה שלי לקום ולעזוב את המדינה שהוריו לחמו בזיעת אפם להגיע אליה. כמה ניסיתי להסביר שזה לא שאני רוצה לעזוב את ישראל, זה פשוט שאני רוצה להיות עם תומס. אבל ההחלטה שלי להמר על אהבה הייתה רומנטית מדי עבור האבא הפרגמטי שלי.

"נו, ומה את חושבת על ברלין?" הוא שאל. אולי בליבו קיננה תקווה שתשובתי לא תהיה נלהבת.

בהחלט לא התכוונתי לספר לו על הקשיים שלי פה. לא רציתי לתת לו תחמושת נגד ההחלטה שלי לעבור. בכלל, מזמן למדתי שלהיות פתוחה עם אבא רק יפגע בי יותר.

"ברלין נהדרת. זו עיר שנכנסת לך ללב ואתה אפילו לא יודע למה," עניתי והמשכתי לספר לו על ההתרשמות שלי מהעיר שבה אני חיה כבר כמה חודשים.

"יש ערים אירופיות יפות יותר ובהחלט מתקדמות יותר, הזדמנויות תעסוקה רבות יותר, אבל לברלין יש קסם במוזרות שלה."

הרגשתי שהוא מתחיל לאבד את סבלנותו. הוא בוודאי תהה מה קרה לילדה שגידל וחינך, שלח לבתי הספר הטובים ביותר שיכול היה לשלוח, זו שהיה לה עתיד כה מבטיח, ושעתה נמצאת בעיר שהטוב בה הוא המוזרות שבה. איפה הוא טעה?

"מה הכוונה מוזרות?" הוא שאל.

תשובה מדויקת לא הייתה לי, אבל ניסיתי להסביר לו בכל מקרה.

"אתמול, למשל, הלכתי ברחובות שסביב הדירה שלנו, בניסיון להכיר את השכונה. אבא, שכונה פה זה מאה אלף איש. מה שמעניין הוא שבעוד שכמות האנשים גדולה, תמיד יש הרגשה שהרחוב ריק, ופוגשים רק אנשים בודדים במהלך היום. אני גרה בעיר שבה גרים מיליוני אנשים, אבל ההרגשה היא של מגורים בעיירה פסטורלית קטנה."

"וזה מוזר?" הוא שאל.

"לא, זה מיוחד. אבל כשיושבים על ספסל בפארק רואים משפחות שעושות פיקניק, סבים שמטיילים עם הנכדים שלהם, ומדי פעם עובר לו איש לבוש כמלאך מחזיק יד למישהו שלבוש כולו בלייטקס שחור, ואף אחד לא מרים גבה. אם מישהו ישאל יענו לו אנשים, 'זו ברלין,' וכולם יחייכו. עבורי ברלין היא מקום שבו אפשר לחיות בלי הצורך לעמוד בציפיות החברה. אפשר לנשום פה לרווחה," אמרתי, וחשבתי כמה אבסורד הוא שבמקום שבו ממש לפני כמה ימים לא הצלחתי לנשום, אני גם מרגישה שאני נושמת לרווחה.

לא ציפיתי שיבין למה התכוונתי. אבי חי את חייו בלי לתת את הדעת על הרגשות שלו. כשנשאל על העבר תמיד ענה, "העבר הוא בעבר."

כמה הייתי רוצה להיות כמוהו, וכמה אני שונה.

"הדור הזה שלך. אתם חושבים יותר מדי. אבל לא משנה. רציתי להגיד שאני מתגעגע, ושכשתסיימי עם הניסוי הזה שלך, אני אהיה פה. יש פה אנשים שאוהבים אותך ומחכים לך."

חייכתי. זו הייתה דרכו של אבי להגיד לי שהוא עצמו אוהב אותי.

הרגשתי רע על ששיקרתי לו. המעבר הוכח כקשה ומאתגר. התגעגעתי לבית, למשפחה, לחברים ולכל העולם שלי בישראל. בברלין היו גם דברים רבים שלא אהבתי או הבנתי, אבל משהו בי ידע שזה המקום הנכון עבורי. למרות כל הקשיים והשקט כאן שערער אותי, יכולתי סוף־סוף לשמוע את עצמי.

***

ביום שישי יצאנו תומס ואני לפגוש חברים בבר. כשהגענו, חיכתה לנו ידידה שלו שכבר פגשתי כמה פעמים. בחורה נחמדה שתמיד דיברה איתי ונתנה לי להרגיש חלק מהחבורה. הערב התחיל נפלא, אבל אז, אחרי כמה משקאות, אותה חברה החליטה להתיישב על הברכיים של תומס. ציפיתי למבוכה מצידו ולהתנערות מהמצב, בייחוד מאחר שישבתי ממש לידם, אולם להפתעתי הוא חייך ושם ידו על מותנה. הסתכלתי עליו במבט מאשים, והוא משך בכתפיו והמשיך בשלו כלא מבין מה הבעיה. הרגשתי משהו מתלקח בתוכי; כעס ותחושת בגידה עמוקה, אך גם פחד מהקלות שבה אפשר להחליף אותי. בדרך הביתה לא אמרתי מילה, אך ברגע שנכנסנו הביתה והוא ניסה לנשק אותי, דחפתי אותו מעליי.

"אתה אדם איום ונורא! השפלת אותי!"

"מה הבעיה שלך? היה לנו ערב נפלא! למה את חייבת תמיד להרוס הכול?"

"להרוס? אתה מביך אותי מול כולם ואני הורסת?"

"כן. לא עשיתי כלום, אנחנו חברים ממזמן. לאף אחד זה לא הפריע – רק לך!"

רתחתי מזעם.

"נכון. זה הפריע לי וזה היה צריך להפריע גם לך. אם אתה רוצה להיות איתה אז תהיה, אבל תהיה גבר ותגיד לי לפני כן במקום להשפיל אותי ככה מול כולם!"

"לא היה מפריע לי להיות איתה, היא דווקא נראית טוב," הוא אמר, מרוצה מעצמו.

הוא אהב להגיד לי דברים כאלו. הקנאה שלי הזינה את האגו שלו וגרמה לו להרגיש טוב עם עצמו. ביטחון עצמי נמוך הוא דווקא אחד הדברים שהיה לנו במשותף. אולם בעוד שתגובתו הרימה לו את הביטחון ועשתה לו טוב, היא ריסקה אותי. הסתכלתי עליו והרגשתי נבגדת. התמלאתי זעם ובוז כלפיו וכלפי עצמי. טרקתי את דלת חדר השינה מאחוריי, והוא נשאר במסדרון, מתבדח לו.

בחדר הייתה מראה ארוכה. הסתכלתי בה על עצמי ונגעלתי. קולות החלו להדהד בראשי. 'את מכוערת, שמנה, זמנית, לא מספיקה. ברור שהוא ירצה אותה, היא יפה, ואת – מה את בכלל? למי אכפת ממך?'

משפחתי הייתה רחוקה ממני, ובברלין הכרתי רק מעטים. הסתכלתי במראה והרגשתי שאיני יכולה לבלות עוד שנייה בחיים האלו, שעייפתי ושאני רוצה שהכאב, ההשפלה, השנאה העצמית העזה וההרגשה שאני אכזבה ייגמרו.

בשידה שלידי היו מונחים מספריים. לקחתי אותם ובזעם ובייאוש התחלתי לחבוט איתם במראה. לא רציתי לראות את עצמי יותר. לא הפסקתי עד שמהמראה נשארו רק רסיסים וחתיכות קטנות. חבטתי במראה ובכל חבטה הוקל לי יותר ויותר. עם כל חבטה הרגשתי שאני נעלמת. השנאה העצמית שלי הייתה כה חזקה, שרק כשלא יכולתי לראות את עצמי יותר במראה, הרגשתי שלווה.

נפלתי אל הרצפה במה שנדמה כהילוך איטי והייתי חסרת תחושה.

תומס נכנס לחדר ופניו היו חיוורות ומלאות דאגה. רק אז שמתי לב שפצעתי את גופי. ניסיתי לטהר את נפשי מהחושך ומהכאב שבה, אבל כל שעשיתי היה ליצור כאוס וכאב נוסף בחיי.

הפעם כבר לא יכולתי לבקש מתומס להבליג, להתעלם ופשוט לשבת איתי לערב שקט. היה ברור לי ולו שמשהו בי לא יודע להתמודד עם החיים.

משהו בי לא בסדר.