לנשום לנצח

פרולוג

"החיים מעל לכול ולכן אסור למות." כך פתח את דבריו ראש הוועדה לחוק החולה שחייב לחיות. בקואליציה הנוכחית נוצר מצב מוזר, תשעים אחוזים מתוך הנבחרים הצביעו עבור הקמת הוועדה שתשים על השולחן, בפעם הראשונה מאז קום המדינה, את הערך העליון ביותר, ערך החיים. זהו ערך שהדת מקדמת, ולכן במשך תקופה ארוכה חל חוק שאוסר על התאבדות, כך שאדם שמתאבד נענש (אם כי איך יענישו מישהו שהרג את עצמו?). המשמעות היא שהמדינה צריכה לעשות הכול כדי שאנשים יחיו כמה שיותר, גם אם זה אומר לשחק את אלוהים ולא לאפשר לאדם למות, יהיה מצבו הרפואי אשר יהיה. כשהטכנולוגיה יכולה להאריך את חיי האדם לעוד מספר רב מאוד של שנים ואפילו לנצח, החוק מחייב אפוא בפעם הראשונה את צוותי הרפואה להשתמש בה, ולא משנה מהו המחיר.

החוק עבר ברוב מוחלט של נבחרי ציבור, אך בציבור הוא לא עבר בצורה חלקה. במהלך ישיבות הוועדה יצאו רבים להפגין, חסמו כבישים ראשיים במדינה והתקהלו מול בתיהם של נבחרי הציבור משני הצדדים של המפה הפוליטית. ביחס למהות הוועדה טענו המתנגדים, "איך בכלל יכולים להחזיק אדם בחיים בכל מחיר?" או "מה, עכשיו יחייבו אדם לקבל טיפול רפואי גם אם הוא לא מעוניין בו?" גם ביחס להרכב הלא הוגן של הוועדה עלו טענות רבות. רוב חבריה תמכו בחוק זה באופן מובהק. במילים אחרות, גם אם אדם חתם על זה שהוא אינו מעוניין שיאריכו את חייו, הוועדה תקבע בוודאות שמוכרחים להאריך את חייו, לא משנה מה. בכך בוטלה לחלוטין זכותו של האדם על גופו ועל חייו. מגזרים שלמים באוכלוסייה לא האמינו שעכשיו, גם הדבר היחיד שבטוח בחיים, המוות, אינו בטוח כל כך.

דיוני הוועדה התקיימו בבית המחוקקים במדינה, בחדר בינוני שעל קירותיו החומים נתלו תמונות של ראשי המדינה השונים מאז הקמתה. השולחן שסביבו ישבו חברי הוועדה היה מוקף בעשרים וחמישה אנשים שעליהם הוטל לדון ולקבל החלטה בעניין החוק. מאחורי אותם אנשים ישבו כמעט חמישים נציגים ממשרדי ממשלה שונים ומארגונים חברתיים, ומחוץ לאולם עמדו לפחות מאה אנשים נוספים שניסו להיכנס ולהשמיע את קולם ביחס לחוק שעתיד היה להגדיר מחדש את זכויות האדם במדינה ולהציב מעל כולן את חובתו של האדם לחיות. החדר היה מלא עד אפס מקום בחברי הוועדה ובנציגים השונים, וזאת הייתה הפעם הראשונה מאז קום המדינה שלכל אחת מעשרים ישיבות הוועדה הגיעו כולם ולא נעדר איש, אפילו לדקה, על מנת לא לפספס את אחד הטיעונים. הדיונים הללו היו טעונים ומשולהבים, והמשתתפים הביעו את עמדתם – בעד החובה לחיות או נגד החובה לחיות – בלהט ובצעקות.

במהלך ישיבות הוועדה התפרצו מפגינים לחדר הדיונים, ואדם אחד אף תכנן להתאבד מול חברי הוועדה, על מנת להמחיש את זכותו לסיים את חייו ואת חוסר יכולתם לשלוט בהם. האמירה שנפוצה ברחובות מתוך התנגדות לחוק הייתה: "גם איכות החיים חשובה. לפעמים להרפות הוא מעשה האהבה הגדול ביותר". המתנגדים קיוו שגם נבחרי הציבור יראו אהבה לכלל הציבור, אף שידעו שהסיכוי לכך קטן.

מחוץ לכנסת ובצמתים ברחבי הארץ הוצבו שלטים: "רוצים למות בכבוד", "זכותנו על גופנו", ומפגינים חסמו מאות צמתים מרכזיים ולא אפשרו לרכבים לעבור. במשך כמה ימים כמעט שלא זרמה התנועה בכבישים. לדברי המוחים, הפגיעה בחופש התנועה היא המענה לשלילת האוטונומיה על הגוף. מול בתי נבחרי הציבור התגודדו מפגינים עשרים וארבע שעות ביממה, על מנת להמחיש עד כמה הנושא הוא בדם ליבם ועד כמה רחוק יגיעו על מנת למנוע את החוק הזה.

על רקע ההפגנות וההתנגדות פתח ראש הוועדה את דבריו: "החיים מעל לכול ולכן אסור למות." ראש הוועדה היה נציג הקואליציה, ובעבודתו מילא תפקיד חשוב מאוד בתחום הרפואה ובתחום הדת. עמדתו הייתה שערך החיים עומד מעל לכול, גם בתקופה שבה אפשר לגרום לאנשים לחיות שנים רבות, יהיה המחיר אשר יהיה. בוועדה ישבו נציגי ציבור, עורכי דין, רופאים, פילוסופים, היסטוריונים, עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, על מנת להציג גם את העמדות המוסריות ואת ההשפעות הנפשיות של עמדה זו על הפרט. נציגי משרדי הממשלה שישבו בוועדה הגיעו ממשרדי החינוך, הבריאות, החקלאות, הביטחון, הפנים, הדתות והמשפטים. בכל אחד מהם החקיקה הזאת תיגע, בין שמדובר בזכויות ובחובות של האזרחים, בצורך לספק תזונה נאותה ליותר אנשים או לשמור עליהם, בשינוי בתיעדוף של שירותי הבריאות וגם בשינוי בערכים שיקבלו דגש במערכת החינוך. מארגוני החברה האזרחית הגיעו נציגים של ארגונים בעד זכויות המטופלים להחליט, ארגונים הדואגים לבריאות של כלל האוכלוסייה וארגונים דתיים העוסקים במתן תרופות לחולים הקשים ובמניעת הפלות וחתימות על סירוב החייאה.

דברי ראש הוועדה זעקו ממהדורות החדשות שעקבו באדיקות רבה אחר הדיונים, והכותרות אמרו: "הסוף להחלטה שלנו על גופנו, התחלנו מהפלות וסיימנו בכל הגוף". באתרי האינטרנט נכתב: "עידן חדש בקבלת ההחלטות שלנו", ובערוצי הטלוויזיה כבר הביאו מרואיינים שדיברו על הסכנות הכרוכות בדבריו של ראש הוועדה. בנוסף על הסכנות הרפואיות, רבים טענו שהמדינה כולה תהפוך דתית, ללא זכויות אזרח וזכויות חולה, כי הזכות הבסיסית ביותר היא זכות הבחירה, וזאת נלקחת מהם.

האדם השני שדיבר בוועדה היה נציג משרד המשפטים; אדם מבוגר, שערו לבן והוא לבוש בצורה מכובדת. "חוק החולה החייב לחיות ינגוד כל חוק שהבסיס שלו הוא זכות האדם על חייו, שאדם יוכל להחליט אם הוא רוצה לקבל טיפול או לא," הוא אמר בקול רם וברור, "עצם הקמת הוועדה מעידה על כך שישנה נטייה לשינוי הערכים הבסיסיים שלנו, כך שערכי המדינה יעמדו מעל ערכי הפרט. האם נוכל לעשות זאת? אם כן, האם נסיים בערך זה או שמא יהיו ערכים נוספים?" המשפט האחרון של נציג משרד המשפטים עורר את הקהל, והם צעקו בקולי קולות באולם עד שהישיבה הופסקה ונדחתה למוחרת.

חברי הוועדה נכנסו לאולם המליאה, חולפים על פני שלטים שבהם נראה יושב ראש הוועדה דוחף אבן לתהום ועל פני מפגינים שצעקו: "היום החיים ומחר מה?" הפחד של המתנגדים מפני השלכות הוועדה ניכר, וכל מי שעבר במסדרון חש בו. למרות הצעקות הרמות נכנסו חברי הוועדה לאולם, ומשהתיישבו כולם החל חבר הוועדה השלישי לדבר, נציג משרד הבריאות, פרופסור לרפואה שגילה לאחרונה מחלה שנקראת על שמו: "אם הדבר הזה יעבור, הרופאים ימצאו את עצמם עומדים מול דילמה קשה בכך שהם חייבים לכפות טיפול רפואי. נוסף על כך, מערכת הבריאות שלנו, שנמצאת במחסור חמור בכוח אדם ובמיטות, לא תוכל לעמוד במספר חולים גדול יותר. העברת החוק פירושה שהמדינה תצטרך להשקיע יותר כסף במתקנים רפואיים ובהכשרת צוותי רפואה לטיפול באנשים מבוגרים או חולים." נציג משרד הבריאות המשיך: "נוסף על כך, אם החוק יעבור נצטרך לשנות את סל התרופות. הרי לפי החוק נצטרך להכניס כמה שיותר כסף לתרופות מאריכות חיים ולא לתרופות שמשפרות את איכות החיים. האם זה באמת מה שחברי הוועדה רוצים?" שקט השתרר באולם כשהנציג סיים את דבריו. יושב ראש ההסתדרות הרפואית קם, שלא בתורו, ואמר: "האם תרצו להכניס רופא לכלא על זה שהוא רצה להקל את סבלו של החולה או לשפר את איכות חייו על פני הארכת חייו? נכון שתפקיד הרופא הוא להאריך חיי אדם, אך תפקיד הרופא הוא גם למנוע סבל. איך תרצו לאכוף את החוק הזה?" הוא סיים את דבריו ויצא בעצבים מהאולם, מזמן לשיחה את כל הנהלת ההסתדרות כדי לחשב את צעדיה למקרה שהחוק יעבור.

הרביעי שדיבר היה נציג משרד הדתות שנבחר על ידי איש הדת הבכיר ביותר במדינה. הוא היה אדם צנום ולבש בגדים צנועים שהעידו על השתייכותו למגזר הדתי. דבריו היו ברורים: "ערך החיים הוא מעל הכול, וכמדינה שבה ערכי הדת שווים לערכי הדמוקרטיה ואף עולים עליהם, החוק הזה חייב לעבור פה אחד. זה הערך הכי חשוב בדת, ולכן כל הדיון הזה עקר. עלינו לעשות כל שביכולתנו על מנת להאריך את חייהם של אנשים." צעקות נשמעו מהקהל: "אתם הופכים אותנו למדינת הלכה! מה יהיה הסוף של זה? איפה הזכות שלנו על גופנו?" יושב ראש הוועדה ביקש להוציא את הצועקים כיוון שלא אפשרו לוועדה להמשיך להתנהל.

החמישית שדיברה הייתה נציגת משרד החינוך, אישה שבעברה הייתה מנהלת בית ספר וכעת מייצגת את מדיניות המשרד בוועדה. בדבריה הביעה פליאה וחוסר הבנה ביחס לעתיד לבוא: "מה יהיה על תוכנית הלימודים אם כך? האם נצטרך לתת דגשים אחרים? האם נצטרך לסייע בהכשרת תלמידים למקצועות מסוימים, או מעבר לזה, לעבודה עם אוכלוסיות מבוגרות יותר? יותר מזה, אם אנשים יחיו יותר זמן, האם עדיין נצטרך לסיים את הלימודים בכיתה י"ב או שימשיכו ללמוד? אחרת מה יעשו בכל השנים שלהם?" נציג משרד הפנים המשיך את דבריה: "מה יהיה עם גיל הפנסיה? יכול להיות שנצטרך להעלות אותו, אך לכמה? עוד יכול להיות מצב שבו רוב האוכלוסייה תהיה בפנסיה ולא תעבוד. איך נדאג להם? איך קרנות הפנסיה יסתדרו? ועל זה תוסיפו את האנשים שגם ככה לא עובדים ומקבלים קצבאות מהמדינה, אם זה בעקבות נכות או מסיבות דתיות." נציג משרד החקלאות, שהיה חקלאי שהחווה שלו נסגרה, הוסיף: "אתם רואים? זאת הסיבה שהיינו צריכים לדאוג לחקלאות. איך נוכל להאכיל כל כך הרבה אנשים בלי חקלאות חזקה? ייבוא לבד לא יספק את כל הצרכים שלנו, נוסף על העובדה שחקלאות יכולה לשמש מקום עבודה למספר רב של אנשים."

בד בבד עם המשך דיוני הוועדה הדהדו מהדורות החדשות – בטלוויזיה, באינטרנט או בעיתונות הכתובה – את הכותרות הבאות: "הסוף למדינה דמוקרטית", "מדינת הלכה ולא מדינה דמוקרטית", "מה שנשאר לנו זה רק הזכות לסבול", "המדינה מנותקת מהעם". המדינה נחלקה לשניים, ובכל צד היו אנשים מכל קצוות הקשת הפוליטית והדתית. מצד אחד אמרו, הזכות לחיים היא שלנו ואיכות החיים הכי חשובה, ומצד אחר אמרו, לחיות זה מעל לכול, וצריך לעשות הכול כדי להמשיך לחיות. האזרחים קיוו להשפיע על דיוני הוועדה, אך ניכר שראש הוועדה והממשלה כבר קיבלו את החלטתם. ועם זאת, הם לא הרימו ידיים והמשיכו להפגין ולטעון כנגד נציגים שונים שדיברו ברחבי המדינה בעד החוק: "איך נשנה את כל הערכים של המדינה שלנו?" או "אנחנו יודעים איפה נתחיל, אך איפה נסיים? מהו הגבול של הערכים שנהיה מוכנים למחוץ בגלל העדפת ערכים אחרים?" טיעון נוסף נשמע מנציג ארגוני זכויות החולים: "האם סופית החלטנו שאנחנו מעדיפים שאנשים יחיו אבל יחיו בסבל? ממתי הפכנו לחסרי רגישות לסבלו של האחר?"

כך נמשכו הדיונים, כשאיש לא מקשיב לאחר, ואחרי עשרים דיונים סוערים וטעונים עבר חוק "החולה חייב לחיות", ובכך השתנתה רוח המדינה וניתנה העדפה חוקית לעמדות הדתיות שמשפיעות על כל התושבים, ללא הבדל של דת, גזע ומין.

ממה הכול התחיל?

המדינה הייתה שסועה. מלחמת אחים התחוללה בכל תחום, בין שמדובר בחינוך, בצבא או בבריאות. הסיבות לשסעים השונים היו קולות הדתיים והלא־דתיים. כל צד ביקש שהמדינה תפעל על פי הערכים שלו, לא מדינה דתית ודמוקרטית אלא מדינה דתית או מדינה דמוקרטית. דת ודמוקרטיה אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. בתקופה שבה העם היה קרוע, חלק מחברי הממשל דחפו לכיוון המדינה הדמוקרטית וחלק לכיוון המדינה הדתית.

אנשים יצאו לרחובות, לעיתים הפגינו משני צידי אותו רחוב; מצד אחד שלטים של "מדינה דתית" ומצד אחר שלטים של "מדינה הומניסטית" או "מדינה דמוקרטית". כל אחד מהצדדים צעק ודרש שיתחשבו בו ושלא יכפו עליו לחיות בניגוד לעקרונותיו. במוקד המאבק התנגשו ערכים שונים; ערכי המשפחה מצד אחד וזכותו של הפרט לחיות את חייו על פי צו ליבו מצד אחר. המאבק אף התחולל סביב הגדרת התא המשפחתי; האם רק אבא ואימא הם משפחה או שמא גם אבא ואבא או אימא ואימא? בצד הדתי התחוללו הפגנות אלימות לעיתים, בין השאר נהרסו רכבים, נחסמו כבישים והותקפו שוטרים ואזרחים, הכול כדי שלא יוחל במדינה ערך השוויון של מדינה דמוקרטית.

על רקע ההפגנות התקיים עימות טלוויזיוני בין נציגים של שני המחנות. איש מבוגר ומזוקן, לבוש בשכבות ביום חם, הציג את העמדה הדתית, "אנחנו מאמינים במסורת ובערכים שלנו. אלו הערכים שהביאו אותנו עד הלום, ואנחנו נשמור עליהם מכל משמר. אנחנו לא מבקשים מהצד השני לעשות שום דבר שהוא לא רוצה, אבל כן מצפים להתחשבות."

איש צעיר יותר, נטול זקן ולבוש בחליפה צבעונית, שייצג את הצד הדמוקרטי, אמר, "זכות האדם לבחור, זה נכון, אך להגיד לנו לא לנסוע בשבת, לא להכניס אוכל מסוים לבית החולים או שאפשר להתחתן רק בצורה אחת, זאת כפייה. זכותכם לעשות מה שאתם רוצים, אבל אל תחייבו אותנו לנהוג באותה צורה. עצם זה שאנחנו נוהגים בשבת או מתחתנים בחתונה אזרחית לא אמור להפריע לכם, גם אם זה קורה באותה מדינה. אז אתם לא תיסעו בשבת, ואתם תתחתנו רק בחתונה דתית, אבל אנחנו לא חייבים לעשות את זה."

"הנסיעה שלכם בשבת פוגעת גם בנו, כי היא פוגעת בערכי המדינה הדתית, גם אם חלקה דמוקרטית. היא פוגעת במסורת ובמה ששמר עלינו עד עכשיו."

"כלומר אתם אומרים שיש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות, גם לא במקום שבו אתם לא רואים אותנו, רק כי זה פוגע בערכי המדינה הדתית?"

"כן, משנה לנו מה שקורה בכל המדינה, כי אלו הערכים שלנו, ערכי המדינה, ולכן צריך לחיות לפיהם בכל מקום במדינה. המדינה לא צריכה לאפשר דברים מסוימים כמו חתונה אזרחית, כי זה נוגד את עקרונות הדת."

אחרי השיחה הזאת, שנשמעה בכל רשתות הטלוויזיה, התפרע הצד הדמוקרטי בעם ופנה לנבחריו בטענה שלא ייתכן שבמדינה דמוקרטית ייכפו מנהגים דתיים על אזרחים. מנגד קרא הצד השמרן והדתי, "למה חשוב לכם כל כך לנסוע בשבת? אפשר להישאר יום אחד בבית, זה לא פוגע בערכים שלכם, וגם חתונה דתית לא פוגעת בערכים ההומניסטיים שלכם. זה לא שיש לכם ערכים שלפיהם חתונה דתית אסורה. דווקא לפי הערכים שלכם, אתם צריכים להיות סובלניים כלפינו ולהתחשב בצו מצפוננו."

האזרחים ההומניסטים יצאו מדעתם לנוכח האופן שבו הציגו נבחרי הציבור הדתי את עמדותיהם והעניקו לגיטימציה לכפייה דתית בשם הסובלנות. "לא היה ולא יהיה!" צעקו ההומניסטים ברחובות, "גם לסובלנות שלנו יש גבול." אזרחים התפרעו ברחובות, ניסו להשפיע על נבחרי הציבור ולהפיל את הממשלה הנוכחית בבחירות הקרובות על ידי מתן כוח והשפעה לנציגיהם ההומניסטים. רבים התארגנו למחאות ולשיחות סלון – העיקר להגיע לבחירות עם כמה שיותר כוח.

כשהגיע מועד הבחירות, המדינה געשה והרחובות המו וסערו. שני הצדדים נלחמו על מנת שנציגיהם ייבחרו ויקימו את הממשלה; הם דאגו להביא בוחרים לקלפי, השמיצו את יריביהם, איימו עליהם ואף עודדו למעשי אלימות. הבחירות היו צמודות ועוררו רגשות רבים. כל אחד מהצדדים התחייב לשמור על המדינה ולבטא את משאת נפשם של בוחריו, ועם זאת – שייצג את כולם.

בערב יום הבחירות הסתיימה ספירת הקולות לטובת הצד הדמוקרטי וההומניסטי. למרבה הצער, אי אפשר היה להקים ממשלה ללא המפלגות הדתיות הקיצוניות, ואחרי המהומות, היריבויות, ההשמצות והאלימות – נאלצו המנצחים בבחירות לפייס את הצד השמרן והדתי על מנת שיוכלו לשבת יחד בממשלה. הם ידעו שאילו יסכימו לכל הדרישות של הצד הדתי – הממשלה תיפול במהירות, אולם על ערך אחד היה קל יחסית להסכים: ערך החיים. על רקע ההפגנות שנמשכו גם אחרי הבחירות, נגד הנבחרים שניצחו בבחירות וכעת מוכרים את עקרונותיהם, התכנסה לראשונה ועדת חוק החולה החייב לחיות, ועדה שבראשה עמד נציג הקואליציה, שהיה רב ורופא, לכאורה מתוך רצון לפשר בין שני הצדדים. עם זאת, הנציגים האחרים, שאינם נציגי הממשלה הנבחרת או שהגיעו להעיד מול הוועדה, נבחרו על ידי אותו יושב ראש, ועל כן עמדתם עלתה בקנה אחד עם עמדתו שעל פיה חוק החולה החייב לחיות יעבור בכל מחיר, שכן לתפיסתו ולתפיסת חבריו, בין שמהקואליציה ובין שמהצד הדתי, אם החוק הזה לא יעבור – הממשלה לא תשרוד שבוע. חברי הקואליציה ורבים בציבור חששו מכך שהחוק הזה מסמן התחלה של הידרדרות ונטישת הדמוקרטיה לטובת ערכים ועקרונות דתיים, ועם זאת ידעו שדי בקול אחד בעד הפלת הקואליציה על מנת להגיע שוב לבחירות, ולהם היה הרבה יותר מה להפסיד במצב כזה.

דיוני הוועדה נמשכו חודשים רבים, והחוק עבר על רקע ההפגנות הסוערות. החוק סימן תחילתה של תקופה שבה המדינה משנה את פניה ויש להתרגל לסדר החדש. השינוי העמיד את כל העם בדילמות חדשות; האם לסיים את החיים ללא סבל ולעבור על החוק, או להמשיך לחיות בסבל נורא? המדינה השקיעה כספים רבים בהארכת חיים, וחברות התרופות ניצלו את התקציבים על מנת לפתח תרופות וטיפולים חדשים.

נוסף על כך עלו שאלות רבות בקרב העם; איך מדינות אחרות יתייחסו למצב החדש? האם שיטת המשטר השתנתה למעשה, משום שהאוטונומיה נמנעה מהאדם? מה יקרה אם אזרחי המדינה יטוסו למדינות אחרות על מנת למות, ולחלופין אזרחי מדינות אחרות יגיעו למדינה כדי לחיות?

החוק החדש הכריז על תקופה חדשה, רועשת וגועשת, שתשנה את פני המדינה ואולי את פני העולם כולו לעד.