ראיתי ציפורים מטיילות על המעקה

הקדמה

“כמה זמן עוד נשאר לה?״ שמעתי את אחי הקטן שואל מבעד לווילון בעודי שוכבת במיון וממתינה לרופא. על מה הוא מדבר? חשבתי לעצמי. מחר אני הולכת הביתה, הכול שטויות.

בשתיים לפנות בוקר, בעודי שוכבת במחלקה הפנימית, הרגשתי איך הוא מכסה אותי עם השמיכה והולך. ואז זה הכה בי. הבנתי שמשהו לא טוב קורה ושהחיים שלי עומדים להשתנות. פרצתי בבכי בלתי נשלט, עד שלבסוף נרדמתי.

מרגע זה עולמי התהפך עליי. חיי פנו למסלול שמעולם לא חשבתי שאפסע בו.

למחרת הגיעה בדיקת מח עצם שהובילה לאשפוז, ומשם חיכתה לי שנה של התמודדות עם הלא נודע, עם מכאובי גוף ונפש, עם כאב גדול לראות את אהוביי מתמודדים עם מה שאני עוברת וגם עם ההבנה שהחיים של כולנו עומדים להשתנות.

אחד הדברים שעזרו לי בתקופה הזו היה הכתיבה. באמצעות המילה הכתובה חשתי שאני יכולה לבטא את כל מה שעובר עליי, ממש לגעת בנבכי נשמתי, ולא פחות חשוב מכך — להוציא את מה שאני מרגישה החוצה. לתת לרגש שבי מקום כדי שאוכל להתמודד איתו באופן הטוב ביותר.

*

הספר הזה הוא ספר מסע, אסופה של הפוסטים שכתבתי בכל שלב ושלב במהלך אחת השנים המשמעותיות ביותר בחיי, שנה שהפכה לנקודת ציון בין החיים לפני והחיים ואחרי.

המילים שכתבתי מייצגות נאמנה את מה שעבר עליי במהלך השנה הזאת. הן שיקוף אמיתי של מה שעבר על גופי ומה שהתנהל בנפשי. אם הייתי צריכה לכתוב אותן היום, סביר להניח שלא הייתי זוכרת איך הרגשתי אז ומה חשבתי בדיוק בכל אותם רגעים.

בחרתי לשתף בספר חלק מהתגובות שקיבלתי ממי שהקיף אותי. התגובות הללו היו חלק בלתי נפרד מתהליך הריפוי שלי. הן חיזקו ועודדו אותי, ונתנו לי את התחושה שאני לא לבד. בעיניי, היצירה הזאת לא הייתה שלמה בלעדיהן. שילבתי אותן בספר גם כדי שכל מי שקורא בו, בין שהוא הנתמך או התומך, יקבל השראה מהמילים המחזקות שאני קיבלתי.

*

שנת 2018 הייתה שנה גרועה, אבל ממש גרועה. זו הייתה שנה שבה לא מצאתי את עצמי, ועם זאת היא שינתה את חיי לעד.

במשך כעשרים שנה עבדתי בחברות הייטק גדולות ומובילות בשוק, עם כל התנאים וההטבות ששומעים עליהם. נהניתי מתפקידים מאתגרים ובניתי את עצמי מקצועית.

בסוף חודש פברואר של 2018 פוטרתי ממקום עבודתי. עבדתי אז בחברת הייטק גדולה ומבוססת. משאת נפשו של כמעט כל אחד להגיע לחברה כזו, שמציעה משכורת גבוהה ואת יתר התנאים המוכרים מעולם ההייטק.

אבל התפקיד היה ריק מתוכן. רוב הזמן מצאתי את עצמי משתעממת, לא מצאתי מה לעשות עם עצמי. שוב ושוב ניסיתי להפיח רוח חיים בתפקיד ולייצר בו עשייה משמעותית. בכל פעם מחדש נתקלתי בחומות של בירוקרטיה וקטנוניות שאופייניות לארגונים גדולים.

החלטתי לחפש עבודה חדשה, לנסות למצוא מקום שיהיה לי בו טוב יותר. כשהמנהל שלי ומנהלת משאבי האנוש קראו לי לשיחה, ידעתי במה מדובר וחשתי הקלה.

נסעתי לניו-יורק לשבוע. אמרתי לעצמי שזאת הזדמנות לקחת קצת חופש ממרוץ החיים, שאוכל במשך כמה חודשים פשוט ליהנות מהחיים ושבינתיים אחתום אבטלה ואחפש עבודה לאט. ידעתי שבטוח לא תהיה לי בעיה למצוא משהו אחר, הרי אף פעם לא הייתה לי בעיה.

בתחילה נהניתי מאוד מהחופש. אחרי הרבה שנים של עבודה רצופה, המנוחה עשתה לי טוב. כאשר חלפו החודשים שבהם ניגשתי לראיונות ולא התקבלתי, התחלתי לדאוג. ככל שחלף הזמן נכנסתי לחרדה קיומית-כלכלית. ובתוך הוואקום הזה החלו לעלות כל מיני שאלות, כמו: מה אני עושה פה בעולם? מדוע אני כאן? מהו הייעוד שלי?

המצב הכלכלי נעשה קשה מאוד. הרגשתי את הלחץ והמתח משתלטים על חיי ומונעים ממני כל שמחה או כל יכולת להתמודד עם הדברים באופן נכון.

זה היה רק עניין של זמן עד אשר צללתי אל תוך דיכאון. הנפש שלי הייתה כבויה. מצאתי את עצמי בוכה המון ולא רוצה לצאת מהבית. המשכתי להגיע לראיונות עבודה, אבל הייתי כבויה ואי אפשר היה להסתיר את זה.

גם התחום הזוגי בחיי גם לא צלח, בלשון המעטה. תחושת הבדידות הלכה וגדלה. חשתי שאיני מסוגלת לשתף את המשפחה שלי. הרגשתי ריחוק ובושה על כישלונותיי, לכן במשך זמן רב נמנעתי מחברתם. לא רציתי לחיות.

ואז, בינואר 2019 קרה הבלתי צפוי: מצאתי עבודה... אחרי אין-סוף ראיונות עבודה, והרבה אכזבות מצאתי את הבית החדש שלי. חברה גלובלית, תפקיד חדש לגמרי שהיה צריך לבנות מהיסוד, אתגר גדול מאוד, בדיוק כפי שאני אוהבת. הייתי נרגשת מאוד. שמחתי לפתוח את השנה ברגל ימין. ראיתי בזה סימן טוב לבאות.

התחלתי לעבוד ותוך חודשיים חליתי.

*

עד היום לא שאלתי את עצמי למה זה קרה לי, כי בתוך תוכי ידעתי את התשובה. תמיד האמנתי שיש חיבור גדול בין הנפש לגוף, כך שברגע שהם לא מסונכרנים, או שהם מוזנים באופן קבוע באנרגיה שלילית — ברגשות כמו כעס, לחץ וחוסר אמונה — אחד מהם או שניהם נפגעים. סרטן הוא אחת מצורות הפגיעה.

ואני חליתי בלוקמיה, סרטן הדם. היום אני מבינה שכל הרגשות הקשים שבתוכי גרמו לדם שלי לבעבע בגופי, עד שכבר לא היה יכול לעמוד יותר במעמסה והתפרץ.

החטיפו לי כאפה כדי להתעורר ולפקוח את עיניי.

*

בשנה האחרונה פקח המסע הזה לא רק את עיניי אלא גם את ליבי. הבנתי עד כמה אני אהובה, כמה הרבה יש לי בחיים, כמה יופי יש בחיים בכלל, ובעיקר למדתי לספר לעצמי את הסיפורים הנכונים, להסתכל על מה שיש לי (ומתברר שזה כל כך הרבה), להזין את הגוף והנפש שלי באנרגיה של שמחה, הכלה, הקלה.

לא אשקר לכם. זה לא קל, אבל גם לא בלתי אפשרי. הכול עניין של מחשבה והתייחסות. ובעיקר, עניין של פרופורציה.

אני יודעת שכל זה נשמע קלישאתי ואולי אף אוטופי, אבל האמינו לי שאין צורך להגיע למצב שהגעתי אליו כדי לשנות את החיים. אפשר להתחיל הרבה לפני כן, דרך צעדים קטנים מאוד. להתחיל כל פעם בדבר אחד קטן.

לפני הכול נדרשת ההבנה שהבריאות שלנו, הפיזית והנפשית, היא הכי חשובה; שברגע שאין לנו אותה, כל הכסף שיש בעולם לא שווה דבר, ולא שווים גם הבית המפואר, העבודה הנוצצת, המכונית החדשה או הארון מלא הבגדים. לכל אלה אין משמעות וערך אם אנחנו לא יכולים לשלוט על מה שקורה לנו בגוף, אם אנחנו לא יכולים לקום, ללכת, לאכול, לגשת לשירותים, להתקלח לבד ועוד ועוד. ובטח שאין משמעות לכסף כאשר אנחנו חולים בסרטן והגוף שלנו אינו מסוגל להכיל את החומרים שמכניסים אליו במטרה למגר את המחלה.

בשנה הזו גיליתי את כל הדברים האלה והרבה יותר. גיליתי את עצמי מחדש. קילפתי מעליי שכבות וקליפות של פחדים, מגננות, שיפוטיות, ביקורת עצמית, קורבנות, חוסר אהבה עצמית, בדידות ועצב.

כשכל אלה החלו לנשור, מילאתי את חיי בשמחה אמיתית, בהנאות מהדברים הקטנים והמשמעותיים באמת. הורדתי את תחושות הלחץ והמתח, והתחלתי להקשיב הרבה יותר לעצמי. לגוף שלי, לנשמה שלי.

בחרתי בי, התאהבתי בעצמי. פיניתי את התחושות השליליות והכנסתי תחתן תחושות חיוביות וחיוניות. הוצאתי מחיי אנשים שלא עשו לי טוב. פיניתי מקום לאנשים חדשים להיכנס ולמלא את חיי באנרגיות אחרות.

למדתי להודות על כל דבר קטן כגדול. בכל לילה לפני השינה עשיתי לעצמי טקס הודיה על כל דבר שקרה לי באותו היום. שחזרתי את כל החוויות שעברו עליי באותו היום והודיתי עליהן, כי שום דבר אינו מובן מאליו.

*

הספר הזה מיועד לכל מי שעובר/ת את החוויה המטלטלת של מחלה קשה, אבל גם למי שמקיף אותו ותומך בו.

למי שעובר כעת אתגר פיזי שכזה — הדפים הבאים יעזרו לכם להבין שיש תקווה, שאפשר לשנות ואפשר לעבור את זה אחרת.

ולאלה שנמצאים סביב, תומכים ומכילים — אני מאמינה שהספר הזה יעזור לכם להבין אולי קצת יותר לעומק מה עובר על החולה ומהי הדרך הטובה ביותר לעזור לו/ה. מעבר לכך, אני מקווה שהספר גם יקל עליכם לעבור את המשבר שאתם עצמכם חווים/ות אל מול הקושי שנמצא קרוב כל כך.

הספר מתאים לא רק למי שחולה ומחלים. כל אחד יוכל למצוא בספר תשובות, כלים וכוחות. הוא מיועד לכל מי שמחפש ייעוד ומשמעות ועדיין אינו יודע מה עליו לעשות.

הגילוי
7.3.2019

הכול התחיל מזה שהחניכיים שלי התנפחו, אבל ממש. הרופאה חשבה שזה דלקת בסינוסים, אז במשך חודש שלם קיבלתי אנטיביוטיקה חזקה שהחלישה אותי (מתברר שחניכיים נפוחות הן סימן ללוקמיה).

הלכתי לרופאת השיניים שלי, שאמרה לי שזו תופעה ידועה שנקראת ענוג (זה ממש לא היה ענוג), עוד טיפול שיננית וזה יעבור. אבל זה לא עבר. הלכתי לרופאת חניכיים פרטית שאמרה שצריך ניתוח. אמרתי לעצמי, אין מצב, אני מרפאת את עצמי. דיברתי עם חברה שמבינה בתזונה, שאמרה לי ללכת לעשות בדיקות והיא תעזור לי עם התפריט, גם ירדתי קצת במשקל, אבל קישרתי את זה למצב הנפשי שבו הייתי וגם לעובדה שרציתי קצת לרזות, כי מי לא רוצה לרדת רק 5 קילו?

יום חמישי, 7.3.2019, בבוקר הלכתי לעשות את הבדיקות, כשחזרתי עבדתי קצת ואז נסעתי לנטורופתית שתעזור לי גם, עברתי דרך הסופר עם רשימת המצרכים שנתנה לי וחזרתי הביתה.

המעלית לא עובדת... אני גרה בקומה רביעית. מוצאת עצמי עולה בקושי עם הסל, בכל פעם עושה עצירות, אין לי אוויר, בקושי מגיעה הביתה, פותחת את הדלת, נשכבת על הספה ונרדמת.

השעה 17:00 אחר הצהריים, בחוץ גשום ואפור. אני רדומה על הספה מול מפזר החום. הטלפון מצלצל, מספר חסום. אני לא עונה, זה בטח איזו בקשה לתרומה או יותר גרוע, הבנק.

אבל הוא ממשיך לצלצל בעקשנות כמה דקות עד שאני עונה.

על הקו רופאת המשפחה שלי, רויטל, ששואלת אותי אם אני לבד בבית. אני כמובן עונה שכן והיא שואלת אם יש אפשרות לקרוא למישהו. אני עדיין לא מבינה מה היא רוצה ממני ואומרת לה: “מה קרה, רויטל, תגידי לי,״ ואז היא אומרת לי שבבדיקות שעשיתי בבוקר התגלתה עדות לתאים סרטניים ושאני חייבת להטיס את עצמי לתל השומר.

“רגע, רגע, תחזרי שוב,״ אני אומרת לה, והיא שואלת אותי למי אפשר להתקשר, היא תעלה אותו על הקו שיבואו אליי.

ההורים גרים בצפון, אחי ואשתו בדיוק נסעו לסופ״ש באילת, אחותי גרה בתל אביב, הפקקים משם ביום חמישי נוראיים, ואחי הקטן גר בגדרה. אז נתתי לה טלפון של חברה שגרה בכפר סבא, אבל גם היא לא ענתה, אז היא התקשרה לאחותי, לא ממש זוכרת מה היה בשיחה.

בינתיים אני מסתובבת בבית אחוזת תזזית, מחדר לחדר, לא יודעת מה לעשות עם עצמי,

לא ממש קולטת את מה שהיא אמרה לי. היא ניתקה. ישבתי לרגע על הספה, מנסה להחליט מה לעשות עכשיו, ואז החלטתי להתקשר לאחי מייקי, שאומנם נמצא באילת, אבל הוא זה שיכול לסדר הכול.

הם בדיוק עשו צ׳ק-אין למלון. לא זוכרת מה אמרתי לו, אבל אחרי כמה דקות אבא של גיסתי התקשר אליי ואמר לי שהוא בא לקחת אותי לתל השומר.

הנסיעה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים.