הנעלם א׳

1. 

״תראה מה קורה שם. הם מרביצים לו,״ לחשה מאיה בקול רועד.

זה קרה ברגע הכי פחות מתאים לעידו. האצבעות שלו סיימו טיול על גבהּ והגיעו אל אבזם החזייה. בימים האחרונים הוא התאמן על פתיחה עיוורת של האבזם. האימונים היו, למרבה הבושה, על החזייה של אימו, כשהיא הייתה בעבודה.

הם היו בפארק הלאומי, לא רחוק מהקבר של קריניצי. דקות אחדות קודם לכן הם הסתובבו בפארק, יד ביד, רומנטיים שכאלה. אבא של מאיה סיפר לה שהוא ואימא שלה הלכו בפארק הזה לפני שנים, יד ביד, שמעו את ״אהבה בסוף הקיץ״ של צביקה פיק. כשהם התחילו לצעוד, הניחה מאיה אוזנייה אחת באוזנה ואת השנייה באוזנו של עידו. האזינו ביחד לשיר הזה. לסיפורו של זוג אחר, תמים, אופטימי, אוהב. אבל אחרי זמן קצר אמר עידו שזה מאולץ, ומאיה החליפה את צביקה פיק בראיין טדר, הסולן של וואן ריפאבליק.

עידו ידע לאן הוא מוביל אותם. הוא הכיר פינה חבויה לא הרחק מהקבר. מקום מסתור שיגן עליהם מעיניהם של המטיילים בפארק. הכול עבד על פי התוכנית, עד הלחישה זאת. בהתחלה הוא חשב שזו הפרעה רגעית, אבל ברגע שהציץ לכיוון שאליו הביטה, הבין שמדובר במשהו רציני. היו שם שני גברים צעירים, בשנות העשרים לחייהם, והם אחזו בגבר בשנות השבעים. אחד מהם אחז בו מאחור, חנק אותו, ואז השני נתן לו אגרוף. ועוד אגרוף. ועוד אחד. בלסת, בבטן, בצד הראש.

הם היו מרוחקים מהפנסים, ולכן מאיה ועידו התקשו לראות מה בדיוק קורה שם. אבל ברגע שהצעירים התחילו לגרור את המבוגר משם, הם חלפו ליד נקודה שהוארה באור הירח, ואז עידו ראה את פרצופו. פנים כחושות, ארוכות וחיוורות. שיער אפור ודליל. בדיוק באותה שנייה נעץ המבוגר את עיניו בעיניים של עידו. הוא נראה שבור, לא רק פיזית. כאילו הרים ידיים, הבין שזה הסוף והשלים איתו.

אחר כך הסיט המבוגר את המבט מעידו והסתכל על מאיה. באותה שנייה היא נצמדה אליו, אחזה בו בחוזקה, מכאיבה לו בלפיתתה. הוא הרגיש כאילו היא מנסה להתחפר בו, להיעלם בתוכו. היא טמנה את ראשה בחזהו, הסדירה את נשימתה, הרגיעה את עצמה. עידו חיבק אותה וגונן עליה, אבל כל אותו זמן הוא המשיך לבחון את השלישייה — שני הצעירים והמבוגר. אחד מהצעירים — שרירי, גבוה וקירח — הפחיד את עידו במיוחד. לא בגלל המראה שלו אלא משום שעידו היה משוכנע שהקירח הבחין במבטים שנעץ המבוגר במאיה ובו. הוא ידע שזה לא הגיוני. המבוגר הצליח ליצור קשר עין רק משום שבאותו רגע הוא היה מוטל על האדמה והייתה לו זווית ראייה מתאימה.

אבל זה לא הרגיע את החששות, או ליתר דיוק החרדה, של עידו. הקירח אומנם לא יכול היה לראות את עידו ומאיה, אבל יש סיכוי שהבחין בהפתעה, ואולי אף בתקווה, שניצתו על פניו של המבוגר. החרדה של עידו התעצמה כשהקירח התחיל לבחון בקפידה את השיח שהסתיר אותו ואת מאיה. ואז לפתע שִחרר הקירח את המבוגר והתחיל לצעוד לכיוון השיח הזה. המרחק ביניהם הצטמצם. עוד חמישה צעדים והוא סוגר את הפער. עוד ארבעה צעדים. עוד שלושה. אלא שאז חברו צווח עליו שיחזור והוא נמלך בדעתו וסב לאחור.

בינתיים מאיה נרגעה, שחררה את עצמה מהתפיסה של עידו והישירה מבט לעבר השלישייה. שני הצעירים הניפו את המבוגר כאילו היה שקית של מצרכים מהסופר. הוא ניסה לצעוד, ללא הצלחה. הם השעינו אותו על כתפיהם ונשאו אותו. כיוון שהיה נמוך מהם, רגליו כלל לא נגעו בקרקע. אלא שאז הוא ניסה לבעוט באחד מהם. ספק רב אם מטרת הבעיטה הייתה להשתחרר מהאחיזה ולברוח. סביר יותר שהייתה תנועה לא רצונית, אבל את שני הצעירים לא עניין לברר אם מדובר בתנועה רצונית או לא. הם שוב הנחיתו עליו מהלומות עזות וכועסות. אחת מהן הרעידה את עידו. זה היה כשהנחיתו על ראשו של המבוגר מכה בחפץ שנראה כאקדח. הפלשבק שחווה היה מוחשי ועז. לשנייה הרגיש עידו כאילו הוא זה שחטף את המהלומה, שוב. מאיה הבינה מייד מה קרה לו וברגע אחד הפכה ממתגוננת למגוננת. היא ליטפה את ראשו ולחשה: ״אתה איתי עכשיו. אתה איתי. אין לך סיבה לפחד.״

בשנייה שעידו נרגע, מאיה הודיעה שעליהם לעקוב אחר השלישייה הזו. הוא הביט בה בהתפעלות. שתי דקות קודם לכן היא עוד רעדה בידיים שלו, ובן רגע החרדה שלה נמוגה והאומץ הרים ראשו. הוא לא היה מופתע. זוהי מאיה על כל המורכבות שלה.

היא לקחה את ידו ואמרה: ״נעמיד פנים שאנחנו זוג אוהבים.״ ״אנחנו באמת זוג אוהבים,״ הוא אמר ומייד הוסיף: ״השתגעת לגמרי?״ אבל הוא ידע שכשמאיה רוצה משהו, קשה לעצור אותה.

השלישייה התקדמה לעבר מגרש החנייה הסמוך. שני הנערים צעדו באיטיות כמאתיים מטר מאחוריהם. ליתר ביטחון הם נשארו צמודים לשיחים שבצד השביל. זה הקשה להבחין בהם. כשהשלישייה הגיעה לחניון ושני הצעירים דחפו את המבוגר למכונית, עידו לחש למאיה: ״אנחנו חייבים לזכור את מספר הרכב.״

שניהם נעצו מבט במכונית. כשהתחילה לנסוע והפנתה אליהם את אחוריה, ראו הנערים את הלוחית. מספר לבן על רקע אדום.

משטרה.

סתם נלחצנו, חשב עידו. אלה היו שני שוטרים, ככל הנראה סמויים, שעצרו איזה עבריין.

״איזה סתומים אנחנו,״ אמר בהקלה, ״אלה שוטרים.״

מאיה, משום מה, לא נרגעה.

״מה קרה?״ הוא שאל.

״לא יודעת. משהו כאן לא נראה לי.״

״אל תעשי עכשיו סרט משום דבר. סתם נלחצנו.״

״אני ממש לא בטוחה. תגיד לי, קלטת את המספר?״

ובאותו רגע עידו הבין שכשראה את הכיתוב הלבן על הרקע האדום, המוח שלו נכנס למצב רגיעה, והמספר פחות עניין אותו.

״האמת שלא. אני חושב שזה התחיל ב-79, אבל אני לא בטוח, ויותר מזה אני לא ממש זוכר.״

״שיט,״ היא אמרה, ״גם אני לא קלטתי. ויש לי הרגשה שזה עוד יתנקם בנו.״