זוגיות בעידן המודרני

מבוא

ההחלטה לכתוב ספר על הזוגיות לא היתה קלה. כבר פורסמו בנושא הזה הרבה ספרים ומאמרים, תוכניות טלוויזיה ומה לא. כדי להחליט לכתוב אתה צריך להיות משוכנע שיש לך מה לתרום לים המידע בנושא. עזרו לי בהחלטה אנשים רבים וטובים ששמעו ממני את דעותַי בנושא, התלהבו ועודדו אותי לכתוב.

גורם אחר שעודד אותי לכתוב הוא ריבוי מקרי הגירושין. קשה להתחמק מן המחשבה שהמתגרשים פשוט לא הבינו בעת שנישאו את מהותה האמיתית של הזוגיות ומה מתַחזק אותה. יתכן שרבים מהזוגות לא היו נישאים כלל ואז גם לא היו מגיעים לגירושין.

בעבודתי כפסיכולוג מטפל נתקלתי בזוגות במצבי משבר, ובגברים ונשים שהיו בשלב בניית הזוגיות ונתקלו בקשיים. במהלך העזרה הפסיכולוגית שנתתי התפתחה בי תפיסה ברורה על זוגיות ועל הדרכים לשמרה, וארצה להביא אותה בפרקי הספר.

זה המקום להודות לכל המטופלים שאתגרו אותי בטיפול בנושא ולאנשים שעודדו אותי לכתוב.

פרק א
מהי זוגיות

כבר בפתיחה עלי להודות שזוגיות היא המצאה אנושית שהתפתחה והיתה לדרך חיים מקובלת, ולא כזאת שנוצרה בתהליכים אבולוציוניים טבעיים. בעולם החי ישנם מעט מאוד מינים שחיים בזוגיות קבועה, בעיקר ציפורים. לדתות מרכזיות כמו היהדות, הנצרות והאסלאם, היתה השפעה רבה על יצירת מוסד הזוגיות, שחלק מעקרונותיו אביא כאן.

בין בני אדם, אנו מכירים ארבעה סוגים של צמדים:

1. צמד אקראי

2. צמד שותפים פונקציונאליים

3. צמד דִיאָדי

4. בני־זוג — צמד של שותפים לחיים

צמד אקראי
צמד שהזדמן יחד באקראי ויש לו מטרה דומה או זהה. לדוגמה, צמד של נוסעים על אותו מושב באוטובוס. לצמד הזה יש מטרה משותפת — להגיע ליעד כלשהו בדרך. בין שני מרכיבי הצמד הזה יכולה להתפתח או לא להתפתח דינאמיקה שתשפיע על בילוי הזמן המשותף שלהם בזמן הנסיעה. יכולה להתפתח ביניהם שיחה בלתי מחייבת, וכל אחד מהם יכול להמשיך ולהתנהג כרצונו, להירדם, לקרוא, או סתם להביט בנוף החולף, לבחור בכל רגע נתון לעבור למקום אחר באוטובוס או לרדת בתחנה אחרת בדרך. אין ביניהם שום מחויבות, אף שללא ספק עצם הישיבה זה ליד זה מייצרת שדה רגשי משותף כלשהו, כמו זוג אנשים (או יותר) במעלית. זוגות אקראיים מהסוג הזה קיימים למשל אצל צעירים שמחפשים שותף לטיול בחו"ל, כאשר אחד מתנאי השותפות הוא שכל אחד חופשי לעשות כרצונו בכל עת — להישאר במקום מסוים זמן ממושך יותר או לעזוב קודם — מבלי שהאחר ייפגע מכך. דהיינו, המטרה היא להפחית את התלות ההדדית ככל האפשר. כמובן אפשרי גם שתיווצר תלות גבוהה יותר של השניים זה בזה, בכפוף לאיכויות שיתקיימו בזמן המשותף (נרחיב בהן בהמשך), ועשויות להפוך את הצמד האקראי לצמד מסוג אחר.

צמד שותפים פונקציונאליים
שני אנשים שהחליטו להקים שותפות לקידום עניין כלשהו, כמו חנות, עסק או מגורים משותפים. המטרה המשותפת ברורה. לצורך ההדגמה נניח שזה זוג שותפים שמקימים יחד חנות מכולת. הקמת חנות כזו, מלבד ההשקעה הכספית (עליה הם חייבים להסכים יחד), דורשת גם הסדר של חלוקת העבודה ביניהם, בהתאם לנדרש מחד, ומאידך בהתאם להתאמתם למילוי התפקיד. למשל האחד יֵשב ליד הקופה וינהל רישום של חשבונות שלא שולמו, יהיה אחראי לגבייה, יחליט אם לקבל החזרים של מוצרים שנמכרו והלקוח מצא בהם פגם, יקשיב לדרישות ולצרכים של הלקוחות ויתייחס להערותיהם. השותף השני יטפל במלאי, בבלאי, בקשרים עם הספקים, בעדכון המחירים ובסידור המדפים. זו חלוקה סבירה והגיונית לשותפות. אפשר שעם הזמן הם יתחלפו בתפקידים (אף שהניסיון והיכולות שיתפתחו בכל תפקיד כנראה לא יעודדו החלפה). הבעיה שעלולה להיווצר בשותפות כזו עם הזמן היא שכל אחד מהשותפים יפַתח קהות חושים ואולי אף אטימות לקשייו של האחר. הקופאי יתלונן על כאב הראש שבעבודה עם האנשים — ההתמודדות עם תלונות, ביקורת, התחמקות מתשלום חובות, החזרת סחורה והשוואת מחירים לחנויות אחרות, והאחר יגיד לו שהבעיות שלו עם הספקים בהחזרת מלאי של מוצרים שלא נמכרו ובענייני בלאי, הן כאב ראש לא פחות.

מכל מקום, ברור שנוצרת קהות חושים הדדית כלפי התפקוד של כל אחד מהשותפים.

חשבו על זוג סטודנטים ששוכרים יחד דירה. זה מחייב אותם לשלם בתאריך מוסכם את שכר הדירה ולחלוק במקרר, בנקיון הדירה, בטלוויזיה ובאירוח. אם בתחילת דרכם המשותפת אחד מהם לא יעמוד בהתחייבויות שלו, קרוב לוודאי שיזכה לתגובה של הכלה והבנה ויגיב בהבטחה שיעמוד בעתיד בתנאי השותפות. אך אם ההפרות של תנאי השותפות יישָנו גם בהמשך, תתפתח בשותף האחר קהות כלפי הנימוקים והסיבות לאי מילוי תנאי השותפות, מה שיוביל ככל הנראה לפיצוץ בין השותפים.

עד תחילת המאה ה-20, גם הזוגיות של שותפים לחיים היתה מבוססת במידה רבה על שותפות פונקציונאלית. הבעל היה אמון על הפרנסה והאישה היתה אחראית לניקיון, לחינוך ולהזנה. התבנית הזו עדיין קיימת בחברות מסוימות עד עצם היום הזה, ובגלל תהליכים שיפורטו בהמשך, חלוקת התפקידים הזו הולכת ונשחקת עד כדי כך שהיא יוצאת משימוש, ואת מקומה תופסת הזוגיות המודרנית, שנעסוק בה בהמשך.

צמד דִיאָדי
הדִיאָדָה — שניים שמשתפים פעולה למימוש אותה מטרה, שאי אפשר לבצעה ללא תיאום ביניהם. למשל צמד זמרים, צוות של טייס ונווט, צמד עורכי־דין שפועלים יחד לאותה מטרה, מנתח ומרדים, ואפילו אב ואם שמחנכים את ילדיהם וצריכים להתנהג כדיאדה (משלימים זה את זה ולא מנוגדים). בכל המקרים של דיאדה (למעט ההורות), עם סיום הביצוע של התפקיד המשותף, השניים אינם חייבים זה לזה דבר. הם אינם צריכים להיות חברים או קשורים זה לזה, פרט לצרכים הנובעים משיתוף הפעולה ביניהם בעת ביצוע התפקיד. הם נפגשים בעיקר מעט לפני ביצוע התפקיד לצורך תיאום, אך לא מעבר לכך.

כל אחד משלושת הצמדים שהוצגו עד כה משקף תהליכים אנושיים עם מטענים רגשיים וקוגניטיביים שיכולים וצריכים להתבטא גם בזוגיות של שותפים לחיים, כפי שתתואר להלן, ועם זאת הזוגיות שונה במהותה באופן עמוק משלושת דפוסי הצמד שהוגדרו עד כה.

בני־זוג — צמד של שותפים לחיים
יצירת הזוגיות בנויה מארבעה שלבים, שכל אחד מהם מוביל לבא אחריו: משיכה < הכלה < אינטימיות < אמפתיה.

משיכה (Attraction)
מצב רגשי בו יש לאדם רצון ודחף למגע גופני עם אדם אחר לשם התאחדות פיזית היכולה להוביל להזדווגות. אחד הכוחות המניעים החזקים בטבע הוא השאיפה להמשכיות, ולצורך כך צריכים להתקיים תהליכים שיגרמו להמשכיות. ישנם בעלי חיים שההמשכיות שלהם מתרחשת על־ידי התחלקות. האורגניזם, הפשוט בדרך כלל מבחינה ביולוגית, מתרבה באמצעות התחלקות לשניים וכך ממשיך את קיומו. אורגניזמים מורכבים יותר מתרבים על־ידי הפריה. מכניזם ההפריה הנפוץ הוא שהזכר מפרה בזרעו את ביצית הנקבה ואז, כשההפריה מצליחה, נוצר צאצא הנושא את המטען הגנטי של הוריו, ובבוא העת הוא יעביר את המטען הגנטי שלו הלאה באמצעות הפריה לדור הבא, וכך הלאה. פרקטיקת ההפריה מתרחשת זה מאות מיליוני שנים ויותר, תוך הסתגלות היצורים החיים לתנאי הסביבה באותה עת. המתאימים ביותר, בתהליך האבולוציוני הזה, הם שיוכלו לשרוד ולהעמיד צאצאים.

כדי שכל זה יתקיים, על הזכר לזהות את הנקבה המוכנה להפריה. זיהוי זה נעשה בדרכים שונות ומשונות וללא ספק מעניינות ביותר. לא נתעכב כאן על כלל המנגנונים ונתמקד בעיקרי שבהם, הכולל רבים מבעלי החיים, וביניהם האדם. אצל בעלי החיים שאין להם שפה או לשון להעברת מסרים, ישנם אמצעים חושיים המשמשים לאיתות על מוכנות להפריה: הפצת ריחות, השמעת קולות, ריקוד ותנועה ושינויים ויזואליים. אצל בעלי חיים רבים, הזכר מזהה את הנקבה המיוחמת בעיקר באמצעות הריח וגם לפי שינויים במראה החיצוני שלה.

אצל האדם התהליך מורכב יותר וישנן תיאוריות שונות על הגורמים למשיכה. בדברים המיוחסים לשלמה המלך החכם באדם נכתב (בספר משלי): "שְׁלֹשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָה לֹא יְדַעְתִּים: דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם, דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי־צוּר, דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְּלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה."

מותר להניח שגם החכם באדם ידע שאחד מגורמי המשיכה הוא המראה החיצוני, כלומר היופי, בעיני הגבר או בעיני האישה. היופי הוא פועל יוצא של הרמוניה באברי הגוף ומושפע מגובה, שדיים, מבנה גוף, פנים סימטריות וכיוצא באלה. אך היופי, עם היותו גורם המשיכה הראשונית (הרגע בו האישה או הגבר מבחינים בבן־הזוג הפוטנציאלי), אינו קובע מה יקרה בהמשך. מרגע שנוצר קשר עין שמספק את שני הצדדים, מתחיל תהליך החיזור.

בתהליך זה כל אחד מהשניים מעודד את האחר לבצע עוד מהלך להמשך הקשר. בתרבויות שונות, אופי העידוד ייחודי לאותה תרבות, ומרתק למיין את התהליכים הללו ולהתחקות אחר מקורותיהם. כאן נזכיר רק שיעקב אבינו ברצותו את רחל, שכנראה היתה יפיפייה מהממת, היה מוכן לעבוד ארבע־עשרה שנה (פעמיים שבע) כדי לזכות בה. מה שמיוחד לשלבי החיזור הוא שבני־הזוג רואים זה את זה במבט כמעט נטול ביקורתיות, תוך החמאה ופרגון הדדיים וקבלה של פגמים, ליקויים והתנהגויות חריגות בגישה של הכלה, כמו אם שממשיכה לאהוב את ילדה גם כשהוא בוכה, מלכלך, מעיר אותה בלילה או חולה.

הכלה (containing)
הכלה היא המוכנות לקבל, להסכים ולא להתנגד להתנהגות מסוימת או להימנעות מהתנהגות מסוימת של אדם אחר, גם כשהיא מנוגדת לרצונו ולצרכיו. לדוגמה, אם שנאלצת להתעורר באמצע הלילה למשמע בכיו של תינוקה, לא תשנה את אהבתה ולא תפַתח רגש שלילי כלפיו על אף שקטע את שנתה והגביר את עייפותה. היא מכילה אותו בשלל מצבים נוספים המנוגדים לצרכיה ולרצונותיה, בשל קרבתה הרגשית אליו.

ההכלה היא שמאפשרת לגבר לגעת פיזית בבת־הזוג הפוטנציאלית (או להפך — לאישה לגעת בגבר), שמצִדה נענית למגע. מרגע שנוצר המגע הגופני, שילך ויתפתח עד לקיום יחסי מין מלאים (שוב, בתרבויות שונות ישנם כללים ברורים ושונים מהותית אלה מאלה בנוגע ליצירת המגע הפיזי), ייכנס למשחק גורם משמעותי חדש — ריח הגוף.

ריח הגוף מושפע מחומר כימי שכל גוף אנושי מייצר, הפרומון. הפרומונים יכולים לקבוע האם יהיה המשך למגע הפיזי. גורם הריח הוא לעיתים חזק הרבה יותר למשל מהמראה החיצוני. בעבודתי כמטפל זוגי נתקלתי במקרים בהם גורם הריח עמד בבסיס הרצון לפירוק הנישואים. ריח הגוף של בן־הזוג עורר דחייה וגרם סבל של ממש לצד האחר. עם זאת, בעידן המודרני פותחו אמצעים להתמודדות עם ריח גוף לא נעים.

המשיכה, בהיותה רציפה ונמשכת לאורך זמן, חוזרת בכל מפגש, בין שהוא מתקיים בפועל ובין שמתרחש רק בדמיון. בהמשך לרצון במימוש המשיכה מתפתח תהליך החיזור, במהלכו מתרחבת ההכלה של אי נוחות מהתנהגות האחר, איחורים לפגישות, גחמות שונות ומשונות בסיטואציות משותפות, תלונות והערות לא נעימות. תהליך ההכלה יכול להימשך לנצח או להיעצר כאשר הוא פוגע באופן קשה ולא מתקבל על הנפגע, באישיותו או באחד מצרכיו הבסיסיים.

ככל שהוא מתארך ומעמיק, מפתח תהליך ההכלה את אבן היסוד הבאה של הזוגיות — האינטימיות, שבלעדיה לא יכולה להתקיים זוגיות.

אינטימיות
במהלך השלב המקדים של האינטימיות — שלב ההכלה (שאינו מסתיים אלא אם וכאשר בא הקץ על הזוגיות) — חשפו בני־הזוג טפח אחר טפח של צדדים שונים באישיותם, בהתנהגותם, בתפיסת עולמם וביחסם לבני אדם. הגילויים הללו נעשים באווירה של החיזור המלוּוֶה בהכלה, ללא פחד או איום שבן־הזוג ישתמש במידע לרעה ויחשוף אותו לאחרים. להפך, מטרת החשיפה היא לימוד הדדי של התנהגות בן־הזוג האחר, על כל צדדיה.

בתהליך החשיפה והגילוי נוצרת האינטימיות. בני־הזוג משתפים זה את זה באירועים המכוננים בחייהם, ביחסם להוריהם, לאחיהם ולעולם בכלל, בהעדפותיהם הקולינאריות, בצורות בילוי המועדפות עליהם ובצרכיהם הבסיסיים (אוכל, שינה, צריכת תרבות, יחסי מין). הקבלה של כל אחד מבני־הזוג את האחר, עם כל החבילה שהביא איתו, היא בעצם האישור שהוא רוכש לו כבוד.

יצירת האינטימיות היא תהליך מתמשך. לאף אדם סביר אין ספר עם הוראות הפעלה שקריאה חד־פעמית בו תלמד את האחר איך לתפעל אותו נכון. קונפליקטים, הבנות ובעיות בין בני־הזוג נוצרים באופן כמעט קבוע (מה קורה כשלא מטפלים בהם, יפורט בפרק "תהליכי הרס בזוגיות"). הדיאלוג האינטימי החושפני הוא שעשוי לפתור קונפליקט, אי הבנה או בעיה.

לצורך ההדגמה: נירה פנתה לבן־זוגה יוסי בשאלה, "איך זה שכאשר אתה צופה במשחקי כדורסל של מכבי תל אביב, כשהקבוצה מנצחת אתה המאושר באדם, וכשהיא מפסידה כדאי להתרחק ממך בגלל אווירת הנכאים שאתה מפיץ? מה קורה לך?"

במקום לדחות את דבריה ולבטלם, החליט יוסי לענות בגישה אינטימית. ״תראי,״ הוא אמר, ״אני עליתי ארצה עם קום המדינה כשהייתי בן שמונה. האווירה היתה של כל־העולם־נגדנו, למרות ההצבעה באו״ם. מדינות ערב שסביבנו לא קיבלו אותנו כשכנים לגיטימיים באזור. היינו מדינה מתפתחת שמותקפת תדיר על־ידי מחבלים. תמיד היו באוויר מתח וחרדה ואז נולד הדימוי של דויד וגוליית. המדינה הקטנה היא דויד והעולם סביבה הוא גוליית. כל הישג של המדינה — פעולות תגמול למשל — נזקף לזכות דויד ששוב ניצח את גוליית. התחושה בלטה במיוחד בתחום הספורט. העיתונות הֶאֱדירה כל קבוצת ספורט שהגיעה לתחרות בארץ כאילו גוליית קם עלינו לכלותנו, וכאשר דויד עמד בפרץ, לא הפסיד ואפילו ניצח — האושר היה מושלם. התחושה הזו של נצחון דויד (כל קבוצה ישראלית) על גוליית (כל קבוצה מחו״ל), היתה מעל ומעבר לחשיבות של התחרות הספורטיבית עצמה. מאז כל תחרות ספורט שאני צופה בה בין קבוצה ישראלית לקבוצה מחו״ל, היא בשבילי מלחמת דויד בגוליית, בלי קשר לאמת האובייקטיבית. לכן השמחה על הניצחון היא אדירה והכאב על הפסד הוא תהומי. ודבר נוסף," הוסיף יוסי, "את יודעת שלא היתה לי ילדות רגילה. גדלתי בימי מלחמת העולם השנייה במקומות שונים שאף אחד מהם לא היה ממש בית. כשהגעתי ארצה בגיל שמונה ועברנו לגור בשכונת עולים חדשים שגבלה עם דרום תל אביב, בבתים הנטושים של ערביי יפו, נהגנו, ילדי השכונה, לשחק יחד. עם הזמן התפתח בנו רגש שייכות לשכונה ולקבוצה שלנו, ששיחקה במשחקים שונים מול קבוצות יריבות. גם כאן השמחה על נצחונות הפכה למטרה. צירוף שני המוטיבים האלה — של דויד מול גוליית וניצחון קבוצת הבית — הפך לחלק מדפוס התגובה שלי, שאת עדה לו בכל פעם שאני צופה במשחק של מכבי תל אביב נגד קבוצה מחו״ל."

אחרי ההסבר הזה נירה, שמעולם קודם לכן לא ייחסה חשיבות לתחרויות ספורט, הגיבה בהבנה רבה ואף הצטרפה אל יוסי מתוך הזדהות והבנה של חשיבות הצפייה עבורו, ומתוך תחושה שהמעורבות שלה חשובה לזוגיות שלהם.

בהמשך אביא דוגמאות נוספות לאינטימיות בין בני־זוג, אך כבר בשלב זה חשוב להבהיר שללא אינטימיות, הזוגיות ככל הנראה לא תחזיק מעמד. כשאחד מבני־הזוג אומר לי על האחר, ״הוא סגור ולא אוהב לדבר על עצמו״, מתעוררת בי מיד המחשבה שהאינטימיות בין השניים האלה בעייתית והזוגיות שלהם בסכנה. השקעה באינטימיות כמוה כהשקעה בתוכנית חיסכון. אתה סומך על הבנק שלא ישתמש בכספך לרעה ותוכל לקבל אותו בבוא היום, ומאמין שהכסף שמור ואולי גם יצבור רווח קל. תוכנית החיסכון היא הביטחון שלך ומגדירה את היכולות שלך. ללא אינטימיות, כמו ללא תוכנית חיסכון, ״תפרפר״ במציאות. האינטימיות היא שמבססת את הגורם הבא בזוגיות, האמפתיה, ויוצרת את אחד מהתהליכים החשובים ביותר בזוגיות, שיוסבר בהמשך — ״אחדות הפתרון״.

אמפתיה
אמפתיה היא היכולת שלנו לדעת ולהרגיש את מחשבותיו ו/או רגשותיו של אדם אחר, ומתוך כך לנהוג בהתאם או לא בהתאם להם. אמפתיה היא יכולת שנרכשת באמצעים שונים, ביניהם החינוך בבית, האינטראקציה עם ילדים ו/או אנשים אחרים, והשפעתם של גננות ומורים, ספרים, סרטים ואירועים. בכל אדם סביר קיימת אמפתיה בסיסית, צרה או רחבה, ובכל מקרה לא תמיד מספיקה במקרה הפרטי של בן־הזוג שלנו. בתהליך יצירת האינטימיות אנחנו לומדים את המיוחד והייחודי בבן־הזוג שלנו, אילו צבעים הוא מעדיף לבגדיו, מה הוא אוהב לאכול, אילו ריחות חביבים עליו, מהם הנושאים שהוא אוהב להתמקד בהם ומהן העדפותיו בסרטים, בתיאטרון ובמוזיקה. בקיצור, בכל מכלול החיים. האמפתיה עוזרת לבן־זוג אחד לנתב את התנהגותו לפי תגובותיו של בן־הזוג האחר כמעט בכל סיטואציה, משותפת או לא. מכאן נובע הצורך באחדות הפתרון. כאשר לאחד מבני־הזוג יש בעיה כלשהי, היא הופכת אוטומטית להיות גם בעיה של בן־הזוג השני, ולכן רצוי שהפתרון יותאם לטובת שני בני־הזוג, אחרת ייווצרו משקעים של כעס, קורבנות וּוִיתור מאולץ.

לדוגמה, כאשר הוא חוזר הביתה ומצהיר שהוא עייף, העייפות שלו הופכת אוטומטית גם לבעיה שלה, ופתרון טוב יהיה כזה ששניהם ייהנו ממנו ויהיה מוסכם עליהם. למשל: ״אני מבינה. אולי תתרענן קצת ותלך לנוח? אבוא לנוח לצדך" (או אכין לנו בינתיים משהו לאכול). תגובה כזאת תשיג תוצאה שונה לגמרי ממשפט כמו, ״מה אתה חושב, שאני לא עייפה, ששיחקתי כל היום?"

כל הבעה של הרגשה או מחשבה שמבטאות חולשה, אי נוחות, כעס או מתח, הופכת מיד גם לבעיה של בן־הזוג, אם זה עייפות, רעב, שעמום, תסכול או התמודדות עם קונפליקטים (במקום העבודה, עם בני המשפחה המורחבת, או עם חברים). במצב כזה נוצר צורך בפתרון שיספק את בן־הזוג האחד מתוך הבנה אמפאתית של בן־הזוג האחר, אבל חשוב לשים לב שפתרון כזה לא יהיה על חשבון רגשותיו, רצונו וציפיותיו של מציע הפתרון.

פתרונות שאינם נובעים מאמפתיה, גם אם יתקבלו, עלולים להשאיר משקע של ניתוק, חוסר הבנה ותסכול, כעס ומתח. פתרונות שדואגים רק לצד אחד, עלולים להצטבר למרירות, תחושת קורבנות, הקרבה וניצול, אצל הצד השני. למשפט כמו ״זו הבעיה שלך, תתמודד עם זה״, אין מקום בזוגיות בריאה.

לסיכום, תהליך ההתפתחות של הזוגיות מתחיל במשיכה, נמשך בהכלה ואחר כך באינטימיות, עד לאמפתיה שמאפשרת פתרון בעיות משותף. ככל שנחלש אחד מהמרכיבים או נעלם, מצטמצמת הזוגיות ועלולה להידרדר לשותפות, דיאדה או פירוד.

למה נועדה זוגיות
זוגיות כמתכונת חיים מקובלת אינה ציווי מהטבע, אף שישנם בטבע מקרים של זוגיות קבועה (בקרב ציפורים ומספר מועט של יונקים), שבאה לביטוי בעיקר בדגירה ובגידול משותף של הצאצאים. ה"זוגיות" הראשונית ביותר שהיא גם ציווי של הטבע, היא החבירה של שניים לצרכי רבייה והתרבות. הטבע דואג לעצמו להמשכיות ולכן יצר מנגנונים שגורמים לזכר ולנקבה להתחבר בדרך כלשהי (למעט מקרים של בעלי חיים פרימיטיביים יותר המתרבים בהתחלקות, כמו וירוסים וחיידקים).

מנגנוני המשיכה לצורך התרבות הם מגוונים וכוללים מאמצים — של הזכר בדרך כלל — לפתות את הנקבה באמצעות מראה חיצוני, ריקוד, בניית קן והפגנת כוח פיזי, וגם ריח (כאן כבר הנקבה היא שמשקיעה בפיתוי). כל אחד מהאמצעים הללו מגיע בווריאציות שונות ומעניינות שנוצרו במהלך האבולוציה. למשל הריח, שמופץ דרך הפרומונים בזמן ההתייחמות של הנקבה, או דרך גללים ושתן ובדרכים מוזרות נוספות, או כוח פיזי שמיוצג בגודל של אברי גוף (קרניים למשל) או מופגן בקרבות מתישים. בסרטי הטבע של ״נשיונל ג'יאוגרפיק וַיילד״ ניתן לראות דוגמאות רבות למנגנוני התחברות שונים.

הזוגיות האנושית התפתחה כנראה בגלל כמה גורמים: זכות הקניין, הקושי בהגנה, הקשיים בהזנה, האמונה הדתית, העידן המודרני.

זכות הקניין
אצל בעלי חיים רבים ניתן לראות ביטוי לזכות הקניין. הזכר החזק שומר על כמה נקבות ש"שייכות לו" והוא יילחם בכל זר שינסה להדיחו מהקניין הזה שלו ומהזכות להזדווג עם הנקבות שלו. רוב מיני הקופים, שלפי האבולוציה הדרוויניסטית האדם התפתח מהם, לא חיים בזוגיות אלא במתכונת זכות הקניין, והקוף השליט יגן בחירוף נפש על הנקבות שלו ועל צאצאיו. אצל האדם התפתחה זכות הקניין של הגבר על כמה נשים. מספר הנשים הלך ופחת, עד שהתא המשפחתי ויתר על הפוליגמיה לטובת המונוגמיה. עם זאת, עד היום אין מתכונת אחת אחידה לכלל האנושות. ישנן תרבויות פוליגמיות, בעיקר בחבָרות מוסלמיות, ומנגד מונוגמיה קיצונית אצל הקתולים.

הקושי בהגנה
בואו ונחשוב לרגע על האדם הקדמון. הוא חי במרחב פתוח שהיו חייבים להתקיים בו שני תנאים: האחד — האפשרות למצוא מסתור מפני איתני הטבע ובעלי חיים טורפים, והשני — מקורות מזון ומים. מובן שכאשר נמצא מקום כזה, נוצרה תחרות עם בני אדם אחרים שחשקו באותה טריטוריה. שמירה על טריטוריה מהווה מניע חזק מאוד לקרבות מרים בין בעלי חיים כמו אריות, היפופוטמים ונמרים.

כאמור, הטריטוריה שבה חי אותו אדם קדמון וגידל את צאצאיו, היתה חייבת לכלול מקורות מזון ומים. אחריות לצאצאים גם היא לא היתה עניין מובן מאליו. בטבע ישנן דוגמאות רבות לבעלי חיים שמשחררים את האב מכל אחריות לגידול הצאצאים, והאחריות כולה נופלת על הנקבה. מכל מקום, על טריטוריה כזו היה צורך להגן מפני טורפים ושבטים מתחרים, ולפעמים גם מאיתני הטבע. היכולת להגן על השטח שלך השפיעה כמובן על מספר הנשים והצאצאים שיכולת להרשות לעצמך, וכן על היכולת לנוע בשטח כדי ללקט מזון או לצוד אותו.

הקשיים בהזנה
אם כך, אחרי שהגבר מצא טריטוריה מתאימה והצליח להגן עליה, היה עליו לספק באופן מתמיד את צרכי ההזנה של האם וצאצאיה. האם, בהיותה טרודה יותר בשמירה ישירה על הילדים, היתה באופן טבעי מוגבלת יותר בחיפוש אחר מזון והסתמכה על יכולתו של הגבר שלה לספק אוכל.

מעניין בהקשר זה יתרונה של האישה השמנה במציאת בן־זוג, משום שמאגרי השומן שלה הבטיחו תזונה לצאצאים גם בעתות של קושי בהשגת מזון. הפעילות הפיזית של הגבר הקדמון הצמיחה לו שרירים חזקים וקלות תנועה שעזרו לו בהשגת מזון, לעומת האישה שנשארה בקרבת המחסה ושריריה היו פחות מפותחים, אך היה לה מקום למאגרי שומן.

האמונה הדתית
האדם, שבתהליך האבולוציוני פיתח את כושר החשיבה שלו ושכלל אותו לדרגות הגבוהות המוכרות לנו היום, התפתח מאוד גם ביכולת להרגיש ולשייך תחושות שונות, בנוסף לתחושת הפחד הבסיסית שנולד איתה, כמו רוב בעלי החיים שהפחד מניע אותם ומסייע להם לשרוד סכנות. האדם החושב והפוחד חש צורך להסביר לעצמו את תופעות הטבע שחווה — ברקים ורעמים, סערות למיניהן וסופות חול, ליקויי חמה, זריחה ושקיעה; והיה עליו להתמודד עם הפחד מפני המוות — בקרבות ובמלחמות, במחלות ובמגפות.

אלה ועוד הביאו להתפתחות המושג אל, שהוא ששולט בעולם או בחלקים ממנו וממנו יש לפחוד ולהתיירא מי שפועל בניגוד לציוויים המיוחסים לו (שכולם הומצאו ונוסחו על־ידי בני האדם עצמם שנחשבו ברי סמכא — שמאנים וקוסמים, מנהיגי השבט ונציגים מקובלים אחרים של האלים). במהלך האבולוציה של הציוויליזציות נוצרו דתות ואמונות שונות שכל אחת מהן תפסה אחרת את ציווי האלוהות. האמונה באל אחד — המונותיאיזם — החלה לפני כ-4,000 שנה ביהדות, שנפרדה מריבוי האלילים שרווח ברוב הדתות האחרות (הדת העממית הסינית, שנולדה כ-500 שנה לפני הספירה, שרבבה לתוכה אלמנטים של האמונה הבודהיסטית ואמונות אחרות).

כל דת שהתפתחה נתנה מקום אחר למעמד האישה מול הגבר. בעוד היהדות אפשרה בתחילה לגבר ריבוי נשים ופילגשים (וקבעה הבדלים במעמדן ובתפקידיהן), הנצרות שבאה אחריה קידשה את הזוגיות וממנה התפלגה גם החתונה הקתולית, שהיא קשר זוגי בלתי ניתן להתרה, בשום תנאי. היהדות תיקנה עצמה במאה השמינית כשקבעה כי לגבר תהיה אישה אחת בלבד. האסלאם, שתפס מקום אחרי היהדות והנצרות, התיר לגבר ארבע נשים וקבע תהליך פשוט יותר של היפרדות. תהא אשר תהא האישה, מבחינה דתית היא בעיקר ״עזר כנגד״ בעלה ותפקידה וייעודה הם ללדת ילדים, לגדלם ולחנכם, לתמוך תמיד בבעלה ולהיות נאמנה לו.

 ההמשך בספר המלא