כנפי ביאליק

פתח דבר

ביאליק זכה לכך ששורה ארוכה ונכבדה של מבקרים וחוקרים הקדישו לו מזמנם ומכישוריהם ואף הפיקו פoירות הילולים. התמזל אפוא מזלי ויכולתי להיתלות באילנות גבוהים, ליהנות מן הדיונים העשירים והמעשירים בביאליק וביצירותיו ובעניינים רבים להסתפק בהפניות או בהבאת מובאות מדבריהם. אבל אליה וקוץ בה: המחקר הנרחב על אודות ביאליק ויצירתו עלול להביא לרפיון ידיים, שהרי אחרי ככלות הכל, מה ניתן להוסיף לשפע הקיים? הלוא הקולמוס ביד ירעד וימעד. בכל זאת, גייסתי את העוז להיכנס לפרדס ביאליק, על מנת להציע תרומה בשלושה מישורים שטרם זכו לדיון שלו הם ראויים:

א. למרות שהמונחים 'קנון' ו'קנוני' מתגלגלים על לשונם של חוקרי ספרות ומבקרים, הם לא זכו לדיון מספֵּק בחקר הספרות העברית (וספק אם זכו לכך גם בחקר הספרות הכללית). הדיון במעמדו הקנוני המרכזי של ביאליק מספק אפוא הזדמנות לדיון מעמיק במושג הקנון הספרותי, ולכך מוקדשים שלושת הפרקים הראשונים. ב. כדי לתאר בצורה משביעת רצון את מעמדו הקנוני של סופר, הן הקבוע והן המשתנה, חיוני להציע ראייה כוללת, רב־ממדית, שמביאה בחשבון מגוון היבטים ספרותיים וסוציו־ספרותיים, והפרקים הרביעי והחמישי של הספר עושים זאת ביחס לביאליק בצורה אשר למיטב ידיעתי טרם נעשתה עד כה. ג. הספר מפנה זרקור לשורה ארוכה ומגוונת של דיאלוגים שניהלו משוררים, סופרים, אומנים ואף אנשי ציבור ועיתונאים עם ביאליק ויצירתו במהלך למעלה ממאה שנים. בתוך כך, הספר מבסס את הטענה כי הדים ודיאלוגים אלה מילאו תפקיד ראשון במעלה ביצירה, בשימור ובשינוי של מעמדו הקנוני של ביאליק ובאופן שבו נתפסת דמותו. מתוך הכרה בחשיבות דיאלוגים אלה להבנת מקומו הייחודי של ביאליק בקנון, הפרק השישי של הספר מוקדש לדיון במבחר ציורים, איורים, הלחנות ועיבודים לבמה של יצירותיו, והפרק השביעי עוסק בהרחבה בעשרות שירים, שמנהלים דיאלוגים מעוררי מחשבה ומפתיעים לעיתים עם ביאליק ויצירתו.

אם הספר מצליח לקדם את הדיון בשלוש חזיתות אלה – בירור מושג הקנון הספרותי, הצעת פרספקטיבה רב־ממדית בנוגע למעמדו הקנוני המיוחד של ביאליק, והמחשת החשיבות של דיאלוגים אומנותיים וספרותיים בתהליך היצירה, השימור והשינוי של מעמד זה – דייני.

להלן תיאור של הנושאים הנדונים בפרקי הספר. הפרק הראשון סוקר כמה מונחים המשמשים לדיונים בתחום: לצד המונח 'קנון' נפגוש במונחים כמו 'יצירות־מופת', 'קלסיקה' ו'ספרים גדולים' (Great Books). הפרק מציג את מקור המונחים כמו גם את המשמעויות הנקשרות אליהם, ובסיומו מנוסחת הגדרה של הקנון הספרותי שתשמש בדיון הנוכחי. הפרק השני מציע הבהרות נוספות ביחס למושג הקנון הספרותי תוך כדי השוואתו עם הקנון של כתבי הקודש בתרבות היהודית־נוצרית (התנ"ך והברית החדשה), שהרי הקנון הספרותי נתפס לעיתים כמקבילה מודרנית־חילונית שלו. בחינה השוואתית של הקנון בשני התחומים חושפת מספר הבדלים משמעותיים, שלהם השלכות חשובות על הדיון בקנון הספרותי – בראש ובראשונה העובדה שהקנון הספרותי הוא באופן עקרוני פתוח ודינמי אלף מונים מרעהו הבכיר בספרות הקודש. פרק זה בוחן גם את ההנחה המקובלת כי קיים ניגוד בין ספרות קנונית וספרות פופולרית, וטוען כי הניגוד בין שני המושגים אינו מוחלט או מהותי כפי שנהוג להניח. הפרק השלישי מציג מספר הסברים לכניסה של יצירות ויוצרים לתוך הקנון ולהיווצרות הרכב מסוים שלו. מדובר למעשה בתשובות שונות ל"שאלת מיליון הדולר": מדוע יצירות ויוצרים מסוימים מצליחים להיכנס לקנון ולשמור על מקומם בו, בעוד אחרים אינם זוכים לכבוד זה? ראשית, הפרק מציג מספר הסברים רווחים לכך: יש הטוענים כי יצירה זוכה להיכנס לקנון בזכות איכויותיה הספרותיות; אחרים שמים את הדגש על הערכים של קובעי הטעם הספרותי; ויש הגורסים כי יצירה נכנסת לקנון ושומרת על מקומה בתוכו מכיוון שהיא משרתת את האינטרסים של הגמוניה פוליטית־אידיאולוגית. הפרק נחתם בהצגת הסבר נוסף, חשוב לא פחות מן ההסברים המוכרים: גורם משמעותי התורם לכניסת יצירות אל הקנון ולשימור מעמדן בתוכו הוא הכמות והגיוון של הדים ודיאלוגים ספרותיים ואומנותיים שיצירות אלה מעוררות. במילים אחרות, ככל שיוצר ויצירה מעוררים הדים ודיאלוגים רבים ומגוונים יותר, כך גובר הסיכוי שהם ימצאו את דרכם לתוך הקנון ושמעמדם בתוכו יבוצר. באופן הפוך ומשלים, ככל שיתמעטו הכמות והמגוון של הדים ודיאלוגים כאלה, כך מעמדם בקנון ייחלש, ולעיתים הם אף ייפלטו מן המועדון היוקרתי.

שני הפרקים הבאים מתמקדים במעמד הקנוני המרכזי והייחודי של ביאליק. הפרק הרביעי מספק מעט רקע היסטורי לכניסתו של ביאליק לזירת הספרות העברית החדשה ולהתקבעות מעמדו כמשורר המרכזי החל מראשית המאה ה־20 ועד ימינו אלה. הפרק דן בהילה של המשורר־הנביא ובתואר המשורר הלאומי שדבקו בו כבר כעשור לאחר פרסום שירו הראשון. במסגרת הדיון בתפקיד המרכזי שמילאו "שירי הזעם" שכתב ביאליק בעקבות פרעות קישינב בקיבוע מעמדו כמשורר הלאומי, מובאות מספר עדויות מעניינות לאופן שבו ביטויים משירים אלה התגלגלו עשרות שנים מאוחר יותר לתוך השיח הציבורי על השואה והסכסוך היהודי־ערבי. הפרק גם מצביע על פנים נוספות של ביאליק שתרמו למעמדו המיוחד: ביאליק המכנס, ביאליק סופר הילדים ועוד. הפרק החמישי מביא עדויות שונות ממספר רמות של המערכת הספרותית, התרבותית ואף הציבורית הכללית למעמדו הקנוני המרכזי, הייחודי וחסר התקדים של ביאליק. פרק זה מציג מספר נתונים בנוגע להוצאה לאור של כתביו, לביקורת ולמחקר שנכתבו על אודותיו, להנחלת מורשתו ויצירותיו במערכת החינוך ולדרכים שונות של הנצחתו הממוסדת. הפרק גם כולל סעיף מיוחד המוקדש לאופן שבו משתקף מעמדו הציבורי המיוחד בשורה ארוכה ומגוונת של איגרות, בהן פניות לביאליק מ"עמך ישראל".

שני הפרקים הבאים, המשתרעים על פני יותר ממחצית הספר, מוקדשים לדיון במבחר דיאלוגים אומנותיים וספרותיים שניהלו מגוון רחב של אומנים, משוררים וסופרים עם ביאליק ויצירתו. פרקים אלה נועדו בין היתר להדגים ולבסס את הטענה בנוגע לתפקיד החשוב שממלאים הדים ודיאלוגים כאלה בכינון ובשימור מעמד קנוני של יצירות ויוצרים. הפרק השישי מתייחס למבחר דוגמאות של דיאלוגים אומנותיים עם ביאליק ויצירתו: ציורי דיוקן שלו, איורים וציורים המלווים את שיריו וסיפוריו, עיבודים תיאטרוניים של כמה מיצירותיו ושלל הלחנות של שיריו, שתרמו רבות לנוכחותו ולהישרדותו בתרבות הכללית. הפרק השביעי, שאורכו קרוב למחצית הספר, דן במבחר נרחב של דיאלוגים שיריים וספרותיים עם ביאליק ויצירתו. בפרק זה נפגוש טקסטים רבים (לרוב שירים וחלקים משירים, אבל לעיתים גם קטע מסיפור, מסה או רומן) פרי עטם של עשרות משוררים וסופרים: לצד שירים המוקדשים לביאליק, יידונו דוגמאות רבות של התכתבות עם ביאליק בדרך של אָלוזיות (הֶרמזים) לשירתו או לצירופים מוכרים משיריו. מרבית הטקסטים מוצגים בסדר כרונולוגי על פי עשורים (מתחילת המאה ה־20 ועד סמוך למסירת כתב היד של הספר לדפוס) ובסיום הפרק נעשה ניסיון להצביע על מספר מאפיינים של שפע ההתייחסויות השיריות והספרותיות לביאליק ועל השינויים שחלו בהם במהלך למעלה ממאה שנים. פרק הסיכום מכיל דיון השוואתי קצר במעמדם הקנוני של ביאליק ושל טשרניחובסקי, אשר נתפסו בתחילת דרכם כשני "תאומים" ספרותיים, אולם במרוצת הזמן מעמדם השתנה: ביאליק שמר במהלך השנים על מעמדו המרכזי בקנון, ואילו מעמדו של טשרניחובסקי נחלש והוא נדחק לשוליו. בפרק זה מצויה גם התייחסות לשאלה מדוע משוררים חשובים משני הדורות הספרותיים שבאו לאחר ביאליק (בהם אורי צבי גרינברג, נתן אלתרמן, חיים גורי ויהודה עמיחי) לא ירשו את מקומו המיוחד והמיוחס למרות האיכויות הלא מוטלות בספק של יצירתם. הספר נחתם בכמה מחשבות כלליות על הקבוע והמשתנה בקנון הספרותי.

כפי שניתן להתרשם מתיאור זה של הפרקים, הספר מקיף מגוון גדול של נושאים ואף מפעיל מתודות וצורות דיון שונות: לצד דיון עיוני במושג הקנון הספרותי הוא מציג מבחר נתונים המעידים על מעמדו של ביאליק בעולם הספרות והתרבות, ולצד הערות פרשניות על מגוון של יצירות אומנות הוא כולל קריאה צמודה בשורה ארוכה של שירים וקטעי שירים המתכתבים עם ביאליק ועם יצירותיו. הדיונים בספר מלווים בטבלאות, בתרשימים ובתמונות, שנועדו להדגים, להמחיש ולהבהיר היבטים שונים של היצירות ושל הנושאים הנדונים. לנוחות הקוראים, הוספתי פה ושם הערות שוליים ובהן קישורים לאתרים במרשתת עם תמונות וחומרים אחרים שבהם אני דן. ההחלטה להתייחס במסגרת ספר אחד למגוון גדול של היבטים הנוגעים למעמדו הקנוני של ביאליק ולהתקבלותו חייבה אותי להתפשר על עומק הדיון ביחס לכמה מן הנושאים, אולם ראוי לטעמי לשלם מחיר זה כדי לזכות בפרספקטיבה רחבה ורב־ממדית כפי שהנושא דורש. ההחלטה להימנע מהרחבת הדיון בכמה סעיפים נבעה גם משיקול מעשי פשוט: ללא החלטה כזאת כתיבת הספר הייתה מתארכת בכמה שנים טובות (או רעות), והספר היה הולך ותופח והופך לסדרת ספרים; ולא עליי המלאכה לגמור.

בגלל הפרספקטיבה הרחבה והרב־ממדית של הספר, לכל אחד מפרקיו יש במובן מסוים מעמד אוטונומי: מי שמעוניין רק בשאלות העקרוניות בנוגע למושג הקנון הספרותי יכול להתמקד בשלושת הפרקים הראשונים; מי שעיקר עניינו בהיבטים ספרותיים וסוציו־ספרותיים של מעמדו הקנוני של ביאליק יכול להסתפק בקריאת הפרקים הרביעי והחמישי; ומי שמעוניין בדיאלוגים אומנותיים וספרותיים עם ביאליק ויצירתו יכול לדלג היישר לפרקים השישי והשביעי. עם זאת, קוראי הספר יֵצאו נשכרים מקריאת כל הפרקים, הואיל וכל פרק יכול להעמיק את הבנת הפרקים האחרים. ולקוראים בספר – או אולי רק בחלקים ממנו – ינעם.

הפנָיות למקורות בספר: כדי להימנע ממאות הערות שוליים שהיו מסרבלות את הקריאה, ועם זאת לשמור על דיוק, לאחר ההפניות למקורות נרשם בסוגריים שם המחבר ושנת הפרסום, כפי שאלה רשומים ברשימת מראי המקום (ובמקרה של מובאות נרשמו גם מספרי העמודים). ציטוטים של שירים וסיפורים של ביאליק הובאו מהמהדורות המוערות בעריכת אבנר הולצמן (ביאליק, תשס"ה 2004; ביאליק, 2008). הציטוטים משירי הילדים של ביאליק הם מתוך עותק של שירים ופזמונות לילדים שהיה תחת ידי (ביאליק וגוטמן, תשכ"א, הדפסה רביעית תשל"א). ציטוטים ממסותיו של ביאליק הובאו בדרך כלל מתוך כל כתבי ביאליק (ביאליק, תשכ"א [תרצ"ח]), וציטוטים מתוך ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי הם מתוך מהדורת שני הכרכים (ביאליק ורבניצקי, תשכ"ב [תש"ח]). שתי המהדורות האחרונות נבחרו מכיוון שהן מלוות אותי כבר שנים, עוד מן הימים שבהם שכנו על מדף בבית הוריי.

***

המחקר שהיווה בסיס לכתיבת הספר זכה לתמיכה מוסדית, שבלעדיה ספק אם היה בא לעולם: בשלב ראשון, מענק לעידוד המחקר מטעם הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית בירושלים, ובהמשך מענק מחקר מטעם הקרן הלאומית למדע (מענק מספר 1398/13). מענקי המחקר אִפשרו לי להיעזר בתלמידי מחקר לצורך איסוף וניתוח של חומר רב ורב־גוני. ראויים לתודה מיוחדת בהקשר זה אסיף רחמים ושחר ליבנה על החומרים הרבים שאספו וארגנו, כמו גם על הערות ודוגמאות שתרמו מיוזמתם במהלך העבודה. תודה כפולה ומכופלת שמורה לאור לנקרי: בנוסף לאיתור, לארגון ולהצגה של חומרים ספרותיים ואומנותיים מגוונים, היא אף קראה את כתב היד של הספר והציעה שורה ארוכה ומבורכת של תיקונים לשוניים וסגנוניים. אורן סלע הגיה בקפדנות שורת מובאות ועזר בהכנת מפתח שמות האישים והיצירות.

ברצוני להודות גם לישראל כרמל, מנהל הוצאת "כרמל", אוהב ספר ויודע ספר, על תמיכתו ועצותיו הטובות, ולצוות ההפקה בהוצאה: לחזי ועקנין, שהוביל במקצועיות, בקשב ובסבלנות את תהליך העימוד המורכב, ולמעין אל־און פדר ועידו אדמון על העזרה במגוון עניינים לכל אורך הדרך.

הגרעין שממנו נבט המחקר שהוליד את הספר טמון אי־אז בשנות השמונים של המאה ה־20: קריאתו מאירת העיניים של גרשון שקד ז"ל בכמה יצירות של ביאליק בסמינר שלימד כמרצה אורח באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, בתקופת לימודיי שם לתואר שלישי, חשפה בפניי את הקסם והעוצמה של מי שנתפס אצלי עד אז רק כחומר לימוד חובה. בעידודו אף נכתב מאמר העוסק ביסוד הגרוטסקי ביצירת ביאליק (פישלוב, 1989).

זאת כמובן גם ההזדמנות להודות מקרב לב לכל מי שתרם ללידת הספר – בעידוד, בעצות חשובות, במידע רב ערך ובביקורת מועילה. ראשית, זר תודות לענבל בראל (גוטסמן) אשר עודדה אותי בתהליך הכתיבה הארוך, תרמה דוגמאות רבות במגוון נושאים וקראה בצורה קשובה וביקורתית את כתב היד. בזכות הערותיה והארותיה בעניינים של תוכן, ארגון וסגנון, כתב היד הועשר והשתפר לאין ערוך; ישעיהו שן דִרבן אותי לנסות לחדד את ההבחנה בין עדויות למעמד קנוני לבין גורמים התורמים לביסוסו; שמעון זנדבנק הציע תובנה חשובה בנוגע לשאלת התקבלותם של ביאליק וטשרניחובסקי; עמינדב דיקמן ז"ל השיא עצה מועילה כיצד להתמודד עם שפע החומרים שהצטבר באמתחתי וצר לי מאוד על שלא זכה לראות בסיום המלאכה; דוד סתרן הרחיב את אופקיי ביחס לקנון של ספרות הקודש הנוצרית; ירון סחיש מן המכון לכתבי יד בספרייה הלאומית תרם משפע ידיעותיו וסייע בעצות נבונות; אבנר הולצמן, חוקרו המובהק של ביאליק, תרם מידענותו המופלגת, כיוון אותי למקורות העוסקים במעמדו הקנוני של ביאליק והעיר הערה חשובה על סוגים שונים של עדויות למעמדו הקנוני. בכמה עניינים הספר הנוכחי הוא מעין המשך ופיתוח, לעיתים עם הדגשים שונים, של הסעיף "זיכרון ודימוי" בפרק החותם את המונוגרפיה שכתב על ביאליק (הולצמן, תשס"ט 2009), שהוא בבחינת מועט המחזיק את המרובה, כמו גם של חלקים ממאמרו החשוב "על עלייתו ושקיעתו של המשורר הלאומי" (הולצמן, תשע"ו 2016). תודה גם למעוז עזריהו על הערותיו בנוגע להנצחת אישים בישראל; לדיצה לוין על העידוד ועל הסיוע בבחירת שם לספר; לצוות של הארכיון לחינוך יהודי באוניברסיטת תל אביב ושל אולם העיתונות בספריית "בית אריאלה" על העזרה באיתור חומרים; לדב חזן מ"בית מכירות פומביות תירוש" ולחוקר האומנות אליק מישורי על העזרה בנוגע ליוצרים מתחום האומנות הפלסטית; למשה בירב, רכז ארכיון בית קריניצי, על המידע בנוגע להנצחת ביאליק ברמת גן; ולרמי סמו, מנהל מוזיאון ארכיון "הבימה", על העזרה בנוגע להפקות תיאטרון המבוססות על יצירות ביאליק. לסיום, אציין בהוקרה ובהכרת תודה את שמואל אבנרי, ששימש מנהל ארכיון בית ביאליק בשנים 2001‏-2022: המאמרים שפירסם במשך שנים על ריבוי פניו של ביאליק (שקובצו לאחרונה בספר) שימשו לי מקור לא אכזב של מידע ותובנות; הסיור שערך לי בבית ביאליק האיר את עיניי בנוגע לרוחב כנפיו של ביאליק; המכתבים מן הארכיון שהעביר לשימושי העשירו את הספר; והתגייסותו הנדיבה לקריאת כתב היד של הספר הצילה אותי מכמה שגגות ותרמה להשבחת התוצר המוגמר. למותר לציין כי כל הפגמים והטעויות שנותרו הם שלי, ושלי בלבד.

תל אביב, תשרי, תשפ"ג