לא איש בשורה

סיפור בלי שם
רחלי פוקס משקובסקי

היה כבר ערב, והדירה הייתה אפלולית. עמי שיחק בשקט. אי־השקט שלה מילא את הסלון. דלת הכניסה, שאף פעם לא הייתה נעולה, נפתחה פתאום, ושלושה אנשים נכנסו. אחד היה שוטר, אחד היה השכן רוברט. את השלישי לא הכירה. כל המשלחת הזאת בגלל פנצ'ר בגלגל? האיש שלא הכירה הציג את עצמו בשמו, ואמר שהוא רופא בבית החולים. הייתה תאונה, הוא אמר, ובעלה נהרג. עמדו בכניסה. "למה אתה אומר את זה?" היא חיפשה כיסא. הרגישה כעס על האיש שמבשר לה בשורת מוות בעמידה. הדירה התמלאה בשכנות, וגם מנהל המחלקה הפסיכיאטרית, אף הוא שכן, היה פתאום על ידה. הוא נתן לה כדור הרגעה עם כוס מים, ואמר לה לשכב. מישהי הושיטה לה את הכרית עם רקמת הגובלן הכתום־ירוק בצד אחד. לא רצתה לשים את הראש על הרקמה, אבל בצד השני, החלק, היה כתם. היא התביישה בכתם מהשכנים, וביקשה מגבת להניח על הכרית. אמרה שהכרית קרה. שמה לב שעמי הקטן ורוברט השכן אינם עוד בחדר.

לימים נזכרה, שבאותו אחר צהריים, כשישבה בחוץ על ספסל, וחיכתה בדאגה קלה שבעלה יחזור עם בתה, ראתה שעמי וחברו מהגן משחקים עם האוטו האדום הגדול. שוב ושוב העלו את האוטו לראש המקלט, וזרקו אותו בחבטה למטה. היא הייתה עסוקה בדאגה, ולא התייחסה אליהם. פתאום שמעה חבטה חזקה במיוחד. ראתה שהאוטו נשבר. חבל, חשבה בלבה, אבל לא כעסה עליהם.

מנהל המחלקה הפסיכיאטרית גחן עליה בעודה שוכבת, והורה לה לספר לשני הילדים ביחד, ועוד הערב. מיד כשיביאו את הבת הביתה. היא לא סיפרה באותו הערב. היא תספר להם בבוקר, כדי שיישנו טוב בלילה. לימים הייתה גאה בעצמה שלא נהגה לפי מצוות הרופא. גם בזמן השבעה הייתה גאה. דמיינה את עצמה כגיבורת סרט, הייתה כמו סאלי פילד בסרט שראתה זמן קצר קודם לכן, אישה שהתאלמנה פתאום ויש לה חווה לנהל וילדים לגדל. והיא מצליחה. אמנם חווה לא הייתה לה, אבל המון דברים אחרים, ומרפאה שצריך לחסל. "אני סללתי לך את הדרך," נהגה אחותה הגדולה לומר לה בילדותן. עכשיו היא סוללת דרך חדשה. גם בעלה ידע תמיד הכול טוב ממנה. אף הוא מבוגר ממנה לא מעט ועצמאי בהליכותיו הרבה שנים לפני שהיא הייתה. רופא בבית החולים בצפת. הלכה אחריו לגור בגליל כדי שלא ייסעו לחיות בחו"ל. זה לא היה בא בחשבון.

לפנות בוקר, לאחר שינה קצרה, טרופה, יצאה לטייל בחוץ, לפני שהשכונה כולה תתעורר. היא ראתה בעיני רוחה זרקור ענק מכאיב לעיניה, ושמעה קולות שכמו אמרו: "אוי, כמה זה נורא, אדם צעיר, מוכשר, איזה מסכנה..." הם גרו בשכונה מיוחדת על הר כנען, בתים בני שתי קומות ניצבים בצורת חית גדולה, ובתווך מגרש ענק, לא מטופח. מסביב היה יער. רוב הדירות היו מושכרות לאנשי הצוות של בית החולים. היה אביב, ימי חול המועד פסח, הכול פרח בירוק וצהוב, והמון חרקים צרחו ביחד. אף פעם לא ידעה שלפנות בוקר יש רעש כזה בחוץ. ידעה שהילדים תכף יתעוררו. "צריך לבטל את היום של אתמול," שמעה את עצמה לוחשת. ואז נרעדה, והלכה הביתה.

הקדמה

במדינת ישראל מתפתח בשנים האחרונות תחום האבל, השכול וחקר האובדן והתגובות של המשפחות השכולות. אנשי מקצוע שונים בארגונים ובמשרדי הממשלה מתמודדים מדי יום עם הצורך למסור בשורה מרה. משרד הרווחה למשל, נותן מענה טיפולי למשפחות שכולות באמצעות תוכנית הסיוע למשפחות שכולות מתאונות דרכים, רצח והתאבדות. חלק ממפעילי התוכנית הזו הם צוותי הבשורה המרה: עובדי הרשויות המקומיות (בעיקר עובדות סוציאליות), שחוברים לקציני משטרה ומוסרים למשפחות את ההודעה המרה על אודות המוות שפקד את יקירם, ומלווים אותם בשעות הראשונות.

משימה כבדה ומורכבת זו מחייבת הכשרה מיוחדת בעיקר בגלל ההשפעה המשמעותית בטווח הקצר והארוך של דרך מסירת ההודעה על מקבלי הידיעה. מגפת הקורונה, שגבתה מספר מתים רב בישראל, הגבירה את הצורך של משרד הבריאות לבדוק את הסוגיה ולהמליץ באופן מקצועי על הדרך שבה מומלץ לרופאים למסור בשורה מרה. גם משרד החינוך נותן את הדעת בתחומים שונים כמו הודעות לילדים על מות בן משפחה, מקרי מוות בהתאבדות, צורך בהודעת מוות לילדים שבמשפחות אומנה, או הודעה לאנשים עם מוגבלות. למרבה הצער אין בעברית מספיק ספרות מקצועית עדכנית, שתסייע להכשרת המודיעים בארגונים השונים, תבהיר את מהות תפקידם ותתייחס למצבם בזמן ההודעה, לפניה ואחריה.

פרקי הספר מציגים דילמות מקצועיות ודרכי התמודדות במצבי אובדן ושכול תוך התייחסות לאוכלוסיות שונות ומגוונות, למשל ילדים ואנשים עם מגבלות. כמו כן עוסק הספר בתפקידם של רופאים וּוטרינרים בנושא ההודעה על מוות. הספר מיועד לאנשי מקצוע בתחום האבל והשכול בארגוני סיוע שונים, ומטרתו לשמש כלי עזר לעובדים במקצועות הסיוע והטיפול. כמו כן הוא נועד לשמש ספר לימוד והדרכה מעשית לסטודנטים במקצועות בריאות הנפש, החינוך, הרווחה ומדעי ההתנהגות, שכאנשי מקצוע עתידים רובם להתמודד עם נושאי אובדן ושכול, ולכן חשוב להכשירם לכך מבעוד מועד.

נדגיש במיוחד את מעמדם החשוב והרגיש של מורים המסייעים לתלמידיהם שחוו מוות של בן משפחה. הקורונה העלתה את הבולטות של נושא המוות וחייבה התייחסות מיומנת לשכולים. הספר כולל כתיבה תיאורטית ומעשית בתחום מסירת הודעה תוך דגש על הנעשה במגזר האזרחי, ולמידה מתוך ניסיון העבר של עורכי הספר במסירת הודעה במגזר הצבאי. הוא כולל היבטים שונים של ההודעה, הלכה ומעשה. לספר כאמור חשיבות לשירות החברתי המעניק טיפול במשפחות שכולות, לצוותי העובדים בלשכות הרווחה השונות, המתמודדים מדי יום עם מסירת בשורה מרה למשפחות, לאנשי משטרת ישראל, וגם לעובדים במוסדות חוץ ביתיים, המתמודדים עם הצורך להודיע על מות הורה או דמות אהובה לחוסים, ובכלל זה מות אחד מהחוסים עצמם.

כתיבת ספר זה הסתיימה בתקופה שבה התמודד העולם כולו עם מגפת הקורונה, שגבתה מחיר כבד בחיי אדם. צוותי רפואה התמודדו במסירות בסיוע לחולים הקשים ונאלצו לא אחת לבשר לבני המשפחות של החולים על מות יקירם. אמנם רופאים מוצאים עצמם במצבים כאלו גם בשגרה, אך המגפה העצימה את תדירות המפגשים של רופאים עם חולים שנפטרו במחלקות לטיפול בחולי הקורונה. ממצא חשוב עלה בסקר שערכה עמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי) בשנת 2022, בקרב 1066 אנשי צוותי רפואה ב-41 בתי חולים ברחבי הארץ. הסקר מציג נתונים עגומים ביחס למחירים הנפשיים שגובה הטיפול הרפואי בתקופת המגפה בקרב הרופאים. מסירת בשורה מרה תוארה בסקר כאחת הסיטואציות הקשות, שאִתן מתמודדים הרופאים בעת הטיפול במגפה: 62 אחוז מכלל הרופאים דיווחו שמסרו בשורה מרה לבני משפחה של חולים לפחות כמה פעמים בחודש, ושני אחוזים סיפרו כי נאלצו לעשות זאת מדי יום. כאמור, צוותי הרפואה מתמודדים בעבודתם היום־יומית עם נסיבות של מסירת בשורה מרה, נושא שמוקדש לו פרק 8 (מסירת בשורה מרה — הפרספקטיבה הרפואית).

בעת שהעברנו את כתב היד של הספר להוצאה לאור נתבשרנו על תאונת מסוק, שמאירה באור נוסף את חשיבות מסירת הודעה ממוסדת ומסודרת, ואת הבעייתיות בעידן של ריבוי ערוצי תקשורת חברתית. לכן החלטנו להוסיף "ברגע האחרון" כמה משפטים בנושא:

ביום ב', 3 בינואר 2022, ארעה מול חיפה תאונת מסוק, שבה נספו שני טייסים. מאחר שהתאונה ארעה בסמוך לחוף ולאזור מגורים, צפו תושבים רבים בכוחות שהוזעקו לחילוץ הנפגעים. בהתאם לנוהג הצבאי, לא פורסמה שום הודעה רשמית על מספר הנפגעים ועל חומרת הפגיעה. אך ברשתות החברתיות צצו שמועות משמועות שונות, שחלקן הגיעו למשפחות הנפגעים לפני שהגיעה אליהם הודעה רשמית. זאת ועוד, חברי כנסת התייחסו לאירוע, ומסרו פרטים שונים, שלא היה להם ביסוס. דובר צה"ל גינה בחריפות את הפצת השמועות: "נחצה קו באשר לפרסום פרטי התאונה, זו הפרה בוטה של נוהל של עשרות שנים, חבל."

דובר צה"ל נשאל על הפרסומים הכוזבים שפורסמו זמן לא רב לאחר התאונה, טרם נשלחה הודעה מסודרת מטעמם, והשיב: "אנחנו מעדכנים את מערכות התקשורת והעיתונאים על כך שיש תאונה, שהיא עם נפגעים. במשך הרבה מאוד שנים אנחנו מאפלים את ההודעות האלו על מנת לאפשר את המידע, אבל לא לתת פרטים אודות כמות הנפגעים ושמותיהם, עד לרגע הנורא בו קציני הנפגעים והמודיעין דופקים על דלתותיהן של משפחות ההרוגים והפצועים. מי שפרסם את זה לפני שזה קורה מדאיג אלפי משפחות הורים, בנות זוג וילדים" (מעריב online 4.1.22).

אירוע טרגי זה והפצת המידע הכוזב טרם עת ממחישים את החשיבות בהודעה מסודרת ומהירה, ומחייב לקחת בחשבון את טכנולוגיות המידע החדשות, את הרשתות החברתיות ואת התפוצה המיידית של המידע בהן. ההסתברות להפצת מידע כזה במגזר האזרחי רבה עוד יותר, משום שאין גורם אחד כמו בצה"ל שמרכז את המידע ומתחשב בהליכים שיש לנקוט. בעלי תפקידים רלוונטיים ברשויות המקומיות ובמשטרה חייבים לשים לב לנסיבות התקשורתיות החדשות ולהיערך לתגובה מסודרת ומהירה במצבי אסון, בעיקר בכאלו הנחשפים לקהל גדול.

קבלת הבשורה מאמצעי התקשורת משמשת דוגמה להודעה משובשת העלולה לפגוע במקבליה. על מסירת הודעות בצורה בלתי הולמת נרחיב את הדיון בפרק 3 (היבטים רגשיים וארגוניים בעבודת המודיעים, המבהיר את נושא ההודעה המשובשת).

אנו, עורכי הספר ושאר כותבי הפרקים, אנשי מקצוע בעלי ותק רב מתחומי המחקר והמעשה בתחום הטיפול בשכול ובאובדן, והתנסנו רבות בהכשרת צוותים למסירת בשורת מוות בצה"ל ובמגזר האזרחי. הספר הוא עוד שלב בבניית הליכים מקצועיים מסודרים העולים בקנה אחד עם הידע הקיים בתחום בארץ ובעולם.

רונית, אתי ועמירם

חלק ראשון
המודיע, התפקיד וההודעה —
הלכה ומעשה

פרק ראשון
משני צדי הדלת
רונית שלו 

בנגקוק חמה ולחה / רונית שלו
"ועכשיו אוגוסט, ובתא טלפון שקוף ברחוב, אבא אמר שהלכת.
ולא אמר לי לאן ומתי תחזור..."

את השורה הזו, שהיא חלק משיר על רגע ההודעה על תאונת הדרכים, שבה נהרג אחי רונן בהיותו בן שש־עשרה וחצי, כתבתי לפני כשלושים שנים בבנגקוק. רגע ששינה את חיי. שנים רבות לאחר מכן, לצד ההתמודדות עם האובדן והאבל, חזרתי לרגע ההודעה. זיכרונות רבים אחרים דהו, השתנו, והתערבבו בסיפורים שסיפרתי אני או שסיפרו אחרים. אך רגע ההודעה עצמו נותר כמו קפא בזמן. בכל עת שרק "נגעתי" בו צפו המראות, הריחות, מגע הכיסא שישבתי עליו, קולו של אבי שאומר לי: "אח שלך הלך," זיכרון חד של הלחות והחום בארץ זרה וכאב בטן שמעולם לא חשתי. ארבע שנים לאחר מכן כבר התחלתי לקרוא לחקור וללמוד על הרגע הייחודי של ההודעה. רגע שהחיים אחריו או לפניו שונים לחלוטין, ושיש לו השפעה מכרעת על ההתמודדות עם האבל, הצער והיגון הבאים עמו. הספר על מסירת ההודעה וחשיבותה למשפחה, למקבל ההודעה ולמודיע עצמו נולד מתוך הבנה עמוקה כי רגע "הדפיקה על הדלת" מכיל את שני צדי הדלת הממשית והמטפורית: המשפחה מקבלת ההודעה והמודיע. פרק זה בספר כולל התייחסות להודעה עצמה, משמעותה וחשיבותה, ומתאר מחקר כמותני ואיכותני שערכנו, עורכי הספר, על מסירת ההודעה וההתמודדות עמה מצד המודיע. הפרק המתאר את המחקר יופיע בפירוט בהמשך.

"משני צדי הדלת"
שנים רבות לאחר קבלת ההודעה על האובדן זוכרים הקרובים באופן חד וברור, לפרטי פרטים, את מסירת ההודעה, כמו משהו ש"נצרב" בזיכרון ולא משתנה במהלך השנים. יש הזוכרים את צבע נעלי המודיע, יש את הריחות והקולות, וכל החושים מתחדדים. הזמן כמו קפא בתוך "קפסולה", וכשחוזרים לרגע ההוא, רק פותחים את אותה קפסולה והתחושות והרגשות נחווים כחיים כפי שהיו ברגע ההודעה. פעמים רבות המשפחה אומרת:

"לעולם לא... לעולם לא אשכח את מי שהודיע. לעולם לא אשכח מה בדיוק עשיתי קודם, ומי היה בסביבה."

רגע מסירת ההודעה נחרט ולא יישכח עד סוף חייהם (Vinitzky-Seroussi & Ben-Ari, 2000). על כן, לדרך שבה ההודעה נמסרת ישנה השפעה גדולה על התמודדות מקבל ההודעה עם הבשורה ולאחר מכן, בהמשך חייו (Read, 2012). למעשה גם לגישה ולמילים שבהן ישתמש המודיע תהיה השפעה על תהליך האבל, ויתרה מכך, אלו יהפכו לזיכרונות, אשר ילוו את המשפחות מקבלות ההודעה לתמיד.

בפרק זה אתייחס לשתי נקודות מבט: שני צדי הדלת, האחת למודיע, איש המקצוע, העובד הסוציאלי או השוטר, והשנייה לבן המשפחה מקבל ההודעה. מסירת ההודעה על מוות מוגדרת כרגע שבו "המודיע" מבשר באופן רשמי על מותו של אדם למשפחתו או לקרוביו (de Leo, Anile & Ziliotto, 2015). ישנה הסכמה בין חוקרים בתחום האבל והשכול כי התגובה הראשונה לקבלת ההודעה היא הלם. מקבל ההודעה מתקשה לקלוט את אשר התרחש, נכנס למצב של חוסר אמונה ובלבול ומתמלא בתחושת קהות חושים, (מלקינסון, רובין וויצטום, 1993; רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). מתוך הקושי בהבנת משמעות האסון, התגובות להודעה רגשיות, אינסטינקטיביות ואינן שכלתניות. הן יכולות להיות חריפות, מוזרות, מבטאות פעילות יתר, אי־תגובה בכלל (;de Leo, et al. ,2015 גרנות, 1985), ו/או שחרור אמוציונלי בעוצמה רבה (דוגמת בכי), תגובות כעס, אשמה וחרטה, אשר מופיעות מתוך הרצון להימנעות מהפנמת ההודעה. כיוון שהתגובות הן ספונטניות ולא נשלטות, הגוף גם מגיב לטראומה באופן פיזיולוגי (גרנות, 1985). לאחר מכן מופיעות לסירוגין תגובות הכחשה או הימנעות (מלקינסון, רובין וויצטום, 1993), הנתמכות על ידי הזיכרון לטווח ארוך, המאפשר למקבל ההודעה "לברוח למחוזות אחרים" (משורר ושורק, 2004). לעתים גם תיתכנה תגובות כעס המופנות אל המודיע, בשל היותו נציג ההודעה מטעם הארגון שמינה אותו (הוכששטר, 1986). עם זאת, יש לזכור כי ישנה שונוּת בתגובות, וזו תלויה במאפיינים האישיים והייחודיים של המתאבלים. משתנים כמו גיל, מין, אמונות, מבנה אישיות, טיב הקשר עם מושא האבל, תרבות ורקע חברתי הופכים כל אובדן לאבל ייחודי (de Leo, et al.,2015).

לפי רובין (1999), כתגובה ראשונית לאובדן, על האדם השכול להכיר בעובדת המוות. בניסיון להקל על מצוקת השכולים בהכרת עובדה זו, יש להתייחס בעת מסירת ההודעה לנסיבות הספציפיות של אירוע האובדן, לאופי המשפחה השכולה, לסוג הקרבה למנוח ולרמת המצוקה, תוך מתן מידע על אודות גורמי הסיוע ומענה לצורכיה האישיים של כל משפחה (התאמת מענה טיפולי מקצועי לנזקקים לכך וליווי הולם לאחרים). היוזמה הממסדית והפיכת הסיוע לנגיש יותר עבור המשפחות, משמשות מענה לצורך של המשפחות בהכרה ציבורית בנסיבות אובדנן (לביא וברום, 2011).

לאופן מסירת ההודעה בעלת התוכן הטראומטי ולטיב האינטראקציה עם המשפחה ישנה משמעות רבה למקבלי ההודעה (הוכששטר, 1986), וכך גם לאיכות ביצוע התפקיד (רביב, 1993). למידות הכבוד, החמלה והמקצועיות במסירת ההודעה ישנה השפעה על הסתגלותם הפסיכולוגית של מקבלי ההודעה (Miller, 2008; de Leoet al., 2015). המודיע נדרש לרגישות לנסיבות ולאנשים, ולמידה של אנושיות, אמפתיה והשתתפות בצער המשפחה, תוך גילוי של תמיכה רגשית. כך מביא המודיע לסיטואציה את עצמו, דבר המשפיע על האינטראקציה בין המודיע למקבלי ההודעה (רביב, 1993; הוכששטר, 1986). כמו כן, תהליך המאופיין ברגישות לצורכי המשפחה עוזר למקבלי ההודעה להתמודד עם האובדן בצורה אפקטיבית יותר והופך את האובדן למובן ומשמעותי יותר (Stewart, 1999).

כפי שהזכרנו לעיל, הודעות על מוות מייצגות אירועים משמעותיים ומשני חיים לבני המשפחה. המילים, המשפטים, מאפייני המבשר והמיקום של ההודעה מהווים, יחד עם אספקטים נוספים, זיכרונות כואבים של האובדן, שאף פעם לא נשכחים (Miles & Perry, 1985; Soreff, 1979 ; Stewart, 1999). סטיוארט מוסיף שבמקרים מסוימים יכולים הזיכרונות של אירוע בשורת המוות להישאר כשברים מבודדים, שמונעים תחושה של עצמי אינטגרטיבי (integrated sense of self) — אחרי האובדן (Van der Kolk, Van der Hart, & Marmar, 1996 ;Stewart, 1996; & Neimeyer).

למעשה, לפי סטיוארט (1999) תהליך ההודעה יכול להשפיע באופן משמעותי על המידה שבה בני המשפחות מתמודדים עם האתגרים שבעקבות האובדן. הוא מציין כי הודעות מהוות התערבות מניעתית שניונית (secondary preventive intervention) אם המודיעים רגישים לצרכים המיידיים וארוכי הטווח של בני המשפחה למידע ולתמיכה.

מסירת הודעה אזרחית וצבאית
בעבר התמקד הידע במסירת הודעה במסגרת הצבא. ב-1993 פורסם ספר בעריכת חיים בורקוב, עמירם רביב ויורם ירוז, הנקרא נפגעי צה"ל — התמודדות, המתאר את מסירת ההודעה במסגרת הנוהל הצה"לי, בדרך כלל באמצעות קציני הערים, מהיבטים שונים. בנובמבר 2009 החליטה ממשלת ישראל לאמץ תוכנית סיוע לנפגעי עברות המתה (החלטת ממשלה מס' 936). לפי ההחלטה צוות "הודעה מרה" יהיה מורכב משוטר, מנציג הרשות המקומית וכן מנציגי גורמים אחרים, ככל שנדרש בנסיבות העניין. בשנת 2014 הוחלט במשטרת ישראל על הרחבת המדור האחראי על הודעות למשפחות במקרי תאונות דרכים, והכללת הודעות במקרי המתה במסגרתו (ינאי ושריף, 2018). בחוברת "נהלים והוראות למודיעים" (פריצקי, נחמני ארזי, אלגריסי, סירקיס אלבז ואבלין, 2014) מופיעות הנחיות לעבודה משותפת בנושא מסירת הודעות למשפחות נפגעי תאונות דרכים. הנחיות אלו כוללות התייחסות להכנה של המודיעים להודעה, לשיתוף הפעולה ביניהם, לאופן מסירת ההודעה וליווי המשפחה ולפעולות שעל המודיעים לבצע בסיום ההודעה ולאחריה.

מתוך הספרות הקיימת עולה, כי למרות הנהלים הברורים, הודעת בשורה מרה מפגישה את המודיעים עם מצבים של אי־ודאות, עמימות וחוסר שליטה (וילף־פוקס, 1998; הוכשטטר, 1986). בשנים האחרונות התרחבה החלטה זו אף להודעה על מקרי רצח. בהתייחסות למסירת הודעה אזרחית, הכוונה היא למקרי מוות כתוצאה מתאונות דרכים, רצח, סכסוכי שכנים ותאונות עבודה, וכן הודעות על מקרי מוות מחמת מחלה או ניתוח שהסתבך — אלו מקרים שבהם עוסק בעיקר הצוות הרפואי בבתי החולים. במסירת הודעה צבאית ההתייחסות היא לנסיבות מוות שונות כגון קרבות, היתקלויות, תאונת דרכים, התאבדות, מוות באימונים (Vinitzky-Seroussi & Ben-Ari, 2000). בכל המקרים מדובר בשכול בנסיבות פתאומיות ו/או אלימות, המזוהות בספרות כגורם סיכון לקשיים חריפים בתהליך האבל. בשנים האחרונות הוכשרו (על ידי שתי עורכות ספר זה, אתי אבלין ורונית שלו) מודיעי נפגעים גם בארגונים שונים כמו שירות בתי הסוהר, שלאחר אסון הכרמל, שבו נספו 40 צוערים, התקשה כארגון במסירת ההודעה באירוע מרובה נפגעים, ונעזר לשם כך במודיעי הצבא.

הודעה בנסיבות אלימות
אובדן אדם אהוב הוא תמיד מקור לסבל ולכאב, והבשורה על כך קשה במיוחד במקרה של מוות פתאומי, לא צפוי ואלים כמו התאבדות, רצח, תאונות דרכים, תאונות עבודה ואסונות טבע. ישנה חשיבות למסירת הודעה על מוות בנסיבות אלו באופן מידי, כדי למנוע מהמשפחה לשמוע על מות יקירם משידורי החדשות והמדיות החברתיות השונות (de Leo, et al., 2015). סטיוארט וחבריו (1999) דנים בפרטי ההודעה לאחר תאונות דרכים למשל, ומציעים כי המודיע יאסוף כמה שיותר פרטים על האירוע עצמו ונסיבותיו כדי להיות מוכן לספק מידע זה למשפחות. המידע על התאונה, חומרת הפציעה, תיעוד הפציעה ואף האופן שבו צוותי החירום טיפלו באדם, הוא מידע שהמשפחות עצמן מבקשות מהמודיע. "הצורך לדעת" תואר במחקר על הורים שכולים שרצו לדעת כל פרט על נסיבות מות בנם או בתם מובן שהמודיע נדרש להפעיל שיקול דעת לאיזה מידע יימסר, מה העיתוי של מסירתו ומהי היכולת של ההורים להתמודד עם המידע ולקלוט אותו (Janzen, et al. ,2004). במחקרו של ווינז (Winje, 1988) נמצא כי יש קשר בין המידע שקיבלו ההורים (או התחושה שהם מקבלים את המידע) לבין הסתגלות טובה יותר לאחר האובדן. מידע זה היה מרכזי להורים כדי לקבל תחושת משמעות של מה שקרה, תחושה של שליטה ברגעי חוסר ודאות וחוסר שליטה ובצורך לקבל החלטות מידיות כמו זיהוי המת או החלטות שקשורות ללוויה. היכולת לספק מידע מהימן על התאונה או על נסיבות המוות משפיעה לא רק על ההסתגלות לחיי היום־יום אלא עוזרת למשפחות להבין את המציאות, לבנות נרטיב של סיפור המוות של יקיריהם ולבנות את חייהם (de Leo, et al., 2015).

אב שילדו נהרג בתאונת דרכים מתאר:

"הייתי נואש לפרטים, נואש. קראתי כל מה שכתבו שוב ושוב. הייתי חייב לבנות מחדש את התאונה. הייתי צריך לדעת מה היה שם לפני שהוא מת. ומה קרה... זה מאוד חשוב. מאוד חשוב להורים. אני לא חושב שהרשויות מבינות והמודיעים כמה זה חשוב להורים לבנות מחדש את סיפור התאונה." (Janzen et al, 2004, p.155).

בנסיבות של מוות אלים כרצח, הפרטים על אודות המוות הם מקור לסבל ולכאב, אך בכל זאת מבקשות המשפחות לדעת אותם, כיוון שמידע זה עוזר להן להכיר במציאות הקשה של האובדן. ההודעה בעת רצח היא מורכבת וקשה למשפחות ואף למודיע עצמו. ככל שהמשפחה תופסת את הרצח כאלים ואכזרי יותר כך בני המשפחה חווים קשיים רגשיים למשך שנים רבות לאחר הרצח (Murphy, Braun, Tillery, Cain, Johnson & Beaton ,1999). המעשה האלים של הרצח גורם להם להרגיש כעס וייאוש, כך שרגע ההודעה על כך נחווה לעתים מצד המשפחות כקשה, והן זקוקות לרגישות רבה יותר מצד המודיעים. במקרים רבים משימה זו קשה גם למודיע, שתואר לפעמים על ידי המשפחות כמנותק רגשית (de Leo, et al, 2015). ההודעה בנסיבותיה הקשות מחברת בין המודיע לבין מקבלי ההודעה. המודיע זקוק לנוהל ברור ולהכשרה כדי להישען עליהם לצד יכולותיו האישיות, ולהתמודד עם המשימה המאתגרת. המשפחה זקוקה לחמלה, סבלנות ואמפתיה כדי שתוכל לשמוע את הבלתי ניתן להישמע ללא כאב וסבל נוספים במצב המורכב. בהודעה בישראל משתתף גם השוטר וגם העובד הסוציאלי, שהוא איש מקצוע טיפולי. זהו שילוב שעשוי להקל על המשפחה ואף על המודיע. במחקר (Janzen et al, 2004), שבו נשאלו הורים שכולים מה עזר להם במיוחד בעת מסירת ההודעה, תיארו ההורים כי מצד המודיע איש המשטרה, יצירת הקשר עם בני משפחה נוספים, סיפוק מידע, אמפתיה ורגישות היו משמעותיים עבורם, ומצד העובדים הסוציאליים, שאותם פגשו לאחר ההודעה, הייתה חשיבות לנרמול החוויה, לסיפוק מידע על אבל, להקשבה, להתייחסות לבעיות שעלו ולסיוע בפתרונן.

התמודדות המודיע
אין עוררין על כך שמסירת הודעה על מוות אינה מסתכמת בפעילות ובמשימה הבירוקרטית, אלא מדובר בסיטואציה לא שגרתית של מפגש עם המוות, אשר קשה לחזות בה גם כאשר היא מתרחשת אצל אדם שאין למודיע זיקה משפחתית או אחרת אליו. מרבית המודיעים מדווחים על חששות רבים לפני מסירת ההודעה: שיראו בהם אחראים לחדשות הרעות ואף יפגעו בהם, שיחוו תגובות אמוציונליות חריפות ממקבלי ההודעה, כולל ניסיונות אובדניים או פגיעה עצמית ושיתלוננו עליהם שלא התנהגו כראוי, וכן חשש מתגובותיהם הרגשיות שלהם עצמם לנוכח הסיטואציה (רביב, 1993; וילף־פוקס, 1998; de Leo, et al., 2015). בשל היותה משימה טעונה מבחינה רגשית, היא מצריכה הכנה מנטלית שתסייע למודיעים להתגבר על רגשותיהם וליצור אווירה רגועה, של שליטה עצמית, אשר הכרחית לביצוע המשימה (הוכששטר, 1986). תחושת השליטה העצמית בסיטואציה, גם אם היא מדומה, עוזרת להתמודד עם מצב הלחץ והאיום ומקלה על המודיעים להתמודד עם מסירת ההודעה (Miller, 2008 ; וילף־פוקס, 1998). בנסיבות הודעה באזרחות, השוטר אוסף כמה שיותר מידע על המשפחה ועל נסיבות האירוע, דבר העוזר לתחושת שליטה בסיטואציה. המידע על המשפחה: מי הם מקבלי ההודעה, ההורים, האחים או בני הזוג, האם האדם עם מוגבלות או שמדובר בקשישים המתגוררים בגפם — כל אלו חשובים לצורך ההכנה הרגשית של המודיע לפני מסירת ההודעה (Stewart, 1999).

משתנים נוספים, אשר ישפיעו על מורכבות מסירת ההודעה ועל הקושי שלה הם: נסיבות הפגיעה וסוגה, המצב המשפחתי של הנפגע, מערכת היחסים המשפחתית, הרקע הדתי והכלכלי, סביבת המגורים, וכן קרבת מגורי המודיע למשפחת הנפגע (היכרות מוקדמת). גם גורמים כגון ותק בתפקיד ומספר ההודעות שהמודיע מסר יכולים לשמש משתנים מתערבים; Miller, 2008) וילף־פוקס, 1998). כמו כן, מודיעים שונים יתמודדו באופן שונה עם המשימה וקשייה, וכן הם עשויים להגיב באופן שונה בעת מסירת הודעות שונות. יהיו כאלו אשר יפגינו התמודדות הממוקדת בבעיה, במטרה לצמצם או להפחית את מקור הלחץ באמצעות שינוי, שקילת הדרכים האלטרנטיביות, בחירה לפי רווח והפסד ולאחר מכן פעולה, ולעומתם יהיו אלו שיפגינו התמודדות הממוקדת ברגש, כניסיון להפחית תחושות פסיכולוגיות של לחץ, וזאת באמצעות ריחוק, הפחתת מתח, בידוד עצמי, הבלטת החיובי ועוד. כחלק מתפקידו, מצופה מהמודיע להיות רגיש, תומך וכואב את כאבה של המשפחה. המודיע מביא לסיטואציה את עצמו כאדם, וכך הופך למעורב רגשית (רביב, 1993; הוכששטר, 1986). יתרה מכך, סטיוארט (1999) מצפה בתדריכו למודיע על מוות שיהיה מסוגל לזהות את המצב הרגשי שבו נתונה המשפחה. במקרה שבו הוא מזהה ניתוק או איבוד קשר עם המציאות, עליו להחזירם לחוויה של "כאן ועכשיו" de Leo, et al.), 2015). הקרבה אל האבל והתמיכה בו עלולה לעורר רגשות (כגון: עצב, כעס, אשמה והאשמה עצמית, חרדה, בדידות, חוסר אונים), תחושות גופניות (כגון: מלאות בבטן, לחץ בחזה, חנק בגרון, רגישות יתר לרעשים, קוצר נשימה, חולשה בשרירים וחוסר אנרגיה) והתנהגויות (כגון: הפרעות בשינה, שינויים בהרגלי אכילה, נסיגה חברתית, חלומות על המנוח, אנחות, פעילות חסרת מנוחה). גם בעבודתה של הוכששטר (1986) על מודיעי נפגעים בצה"ל, אפשר לראות כי ישנה השפעה על המודיע לאחר מסירת ההודעה. בסיום מסירת ההודעה דיווחו המודיעים על תחושה רעה, עצב, מועקה ואף הקלה על כך שהתפקיד הסתיים. כמו כן רוב הנשאלים דיווחו על כך שבהמשך היום הם עסוקים במחשבות על מה שהיה, ומתקשים לחזור לעבוד. קצת פחות ממחציתם (45.6 אחוזים) דיווחו כי גם ביומיים שלאחר מסירת ההודעה הרגישו שינוי בהרגשתם ובהתנהגותם, שהתבטא בסגירות, דיכאון, עצבנות, מצב רוח ירוד ושחזור לא רצוני של ההתרחשויות בעת מסירת ההודעה. לעומת זאת, במחקרה של וילף־פוקס (1998) נמצא כי בשלב שלאחר סיום ההודעה דיווחו המודיעים על מצוקה רגשית מועטה בלבד. יש לקחת בחשבון את האפשרות כי המודיעים לא ביטאו מצוקות רגשיות כחלק מהחזות החזקה שהם מציגים בתפקיד זה. כך או כך חשוב כי המודיע ימצא אפיק להבעת כל התחושות והרגשות (הוכששטר, 1986).

המשך הפרק בספר המלא