פתח דבר
הבן בר־המזל
כשהגיע צו הגיוס של טייגר, האינסטינקט הראשון של קייט היה לזרוק אותו לפח. זה בטח האינסטינקט הראשון של כל אמא אמריקנית, לא? להעמיד פנים שהוא הלך לאיבוד בדואר, לקנות לטייגר עוד כמה שבועות של חופש לפני שצבא ארצות הברית ישלח מכתב נוסף — ועד אז, המלחמה האיומה הזאת בווייטנאם אולי כבר תיגמר. ניקסון הבטיח לשים לה סוף. ברגעים אלה ממש מתנהלות שיחות שלום בפריז. לה דואן ייכנע לפיתויי הקפיטליזם, או שיתנקשו בת'יו, ומישהו עם קצת יותר היגיון יתפוס את מקומו. בכנות, לקייט לא אכפת אם וייטנאם תיכנע לקומוניסטים. היא רק רוצה שלא יקרה כלום לבן שלה.
כשטייגר חוזר הביתה מהעבודה שלו בבית הספר לנהיגה, קייט אומרת, "יש מכתב בשבילך על שולחן המטבח." טייגר לא נראה מוטרד ממה שזה עלול להיות. הוא שורק, לבוש בחולצת הפוליאסטר שהונפקה לו באקדמיה לנהיגה של ווֹלדֶן פּוֹנְד, שעל כיסהּ רשום שמו: ריצ'רד. גם במכתב משתמשים בשמו הפרטי — הוא ממוען לריצ'רד פוֹלי — למרות שאף אחד לא קורא לו בשום שם אחר חוץ מטייגר.
טייגר אומר, "לימדתי היום מישהי ממש חמודה, אמא. קראו לה מגי, עם דגש בהברה האחרונה. זה היה השם הפרטי שלה, וזה נראה לי מגניב לגמרי. היא בת תשע־עשרה, כמוני, לומדת להיות שיננית. שלפתי לה את החיוך הכי לבן שלי והזמנתי אותה לצאת איתי היום לארוחת ערב, והיא אמרה כן. היא תמצא חן בעינייך, אני בטוח."
קייט עומדת ליד הכיור, מתעסקת בסידור נרקיסים באגרטל. היא עוצמת עיניים וחושבת, אלה המחשבות הקלילות האחרונות שיהיו לו.
וכמובן, אחרי שנייה הוא אומר, "אוי אלוהים, או וואו..." הוא מכחכח בגרון. "אמא?"
קייט מסתובבת, מחזיקה בחוזקה צרור נרקיסים לפניה, כמו צלב להרחקת ערפדים. ההבעה על פניו של טייגר היא ספק־הלם, ספק־התרגשות, ספק־אֵימה.
"קראו לי," הוא אומר. "אני צריך להתייצב בלשכת הגיוס בדרום בוסטון בעשרים ואחד באפריל."
21 באפריל הוא יום ההולדת של קייט. היא תהיה בת ארבעים ושמונה. בארבעים ושמונה שנים היא הספיקה להתחתן פעמיים וללדת ארבעה ילדים, שלוש בנות ובן. היא בחיים לא תגיד שאת הבן היא אוהבת יותר מכולם; היא רק תגיד שהיא אוהבת אותו אחרת. זאת האהבה העזה, הטורפת, שכל אמא מרגישה כלפי הילד שלה, עם עוד קמצוץ של פינוק. הבן החתיך שלה — כל כך דומה לאבא שלו, אבל נחמד. וטוב.
קייט פותחת את הארנק שלה ומניחה עשרים דולר על השולחן מול טייגר. "בשביל הדייט שלך הערב," היא אומרת. "צאו לאיזה מקום נחמד."
ב־21 באפריל, קייט היא שמסיעה את טייגר מברוקליין לדרום בוסטון. דיוויד הציע לנהוג, אבל קייט רצתה לעשות את זה לבד. "הוא הבן שלי," היא אמרה, והבזק כּאֵב נדהם חצה את פניו של דיוויד — הם אף פעם לא מדברים במונחים כאלה, הילדים שלה, זאת אומרת לא שלו — וקייט נזפה בעצמה, אבל באותה נשימה חשבה, שאם דיוויד רוצה לדעת מה זה כאב אמיתי, כדאי שינסה להיות היא. טייגר נפרד מדיוויד ומשלוש האחיות שלו בכביש הגישה לבית. קייט הנחתה את הבנות לא לבכות. "אנחנו לא רוצים שיחשוב שהוא לא חוזר אף פעם," היא אמרה.
אבל זה בדיוק הפחד שאחז בקייט ולא הרפה: שטייגר ימות על אדמה זרה. הוא יחטוף כדור בבטן או בראש; הוא ייהרג מרימון. הוא יטבע בשדה אורז; הוא יישרף בהתרסקות מטוס. קייט ראתה את זה בחדשות ערב אחרי ערב. נערים אמריקנים מתים. ומה עשו קנדי וג'ונסון, ועכשיו גם ניקסון? שלחו עוד נערים.
בלשכת הגיוס, קייט משתלבת בתוך טור של מכוניות. מול עיניהם, ילדים כמו טייגר מחבקים את ההורים שלהם, חלקם בפעם האחרונה. נכון? אי־אפשר לערער על העובדה, שאחוז מסוים מתוך הנערים כאן בדרום בוסטון יוצאים אל מותם.
קייט מעבירה את המכונית להילוך חניה. צפִייה בכל שאר האנשים מבהירה היטב: זה יהיה מהיר. טייגר לוקח את התרמיל שלו מהמושב האחורי, וקייט יוצאת מהמכונית וממהרת לצד השני. היא עוצרת לרגע כדי להתבונן בטייגר היטב. הוא בן תשע־עשרה, מטר שמונים ושש, שמונים קילו, והוא הניח לשיער הבלונדיני שלו להתארך אל מעבר לצווארון החולצה למורת רוחה של אמא של קייט, אֶקזַלטָה, אבל צבא ארצות הברית כבר יטפל בזה בהקדם. יש לו עיניים ירוקות צלולות, באחת מהן האישון מוארך כמו דבש שנוטף מכף; מישהו אמר שזה נראה כמו עין של טיגריס, וככה דבק בו הכינוי שלו.
לטייגר יש תעודת בגרות וסמסטר אחד בקולג' בפְרַמינגהם סטֵייט. הוא מקשיב ללד זפלין וללהקת 'הוּ'; הוא אוהב מכוניות מהירות. הוא חולם להתחרות יום אחד במרוץ האינדי 500.
ואז, בלי אזהרה, קייט נשאבת אחורה בזמן. טייגר נולד שבוע אחרי המועד, במשקל ארבעה קילו וארבע מאות גרם. הוא עשה צעדים ראשונים בגיל עשרה חודשים — זה מוקדם מאוד, אבל הוא היה נחוש לרדוף אחרי בּלֵייר וקירבּי. בגיל שבע הוא ידע לדקלם בעל־פה את כל ההרכב של הרֶד סוקס; טד ויליאמס היה השחקן האהוב עליו. בגיל שתים־עשרה, טייגר השיג שלושה הום־ראנז רצופים במשחק האחרון שלו בליגת הילדים. הוא נבחר ליו"ר מועצת התלמידים בכיתה ח', ואז, בצעד מהיר וחכם, איבד עניין בפוליטיקה. הוא התחיל לשחק באולינג בתור תחביב לימים גשומים בנֶנטאקֶט, וזמן קצר אחר כך כבר זכה בטורניר הראשון שלו. ואז, בתיכון, הגיע הפוטבול. טייגר פולי מחזיק בכל שיא אפשרי של רֶסיבֶר בתיכון ברוקליין, כולל מספר היארדים הכולל — שיא שלפי התחזית של המאמן בֶּוִוילאקְוָוה, לא יישבר לעולם. הוא קיבל זימון לנבחרת של מכללת פֶּן סטֵייט, אבל טייגר לא רצה להתרחק כל כך מהבית, והנבחרת של אוניברסיטת מסצ'וסטס לא היתה מלהיבה מספיק — או שכך טייגר טען לפחות. החשד של קייט הוא שלטייגר פשוט עברה ההתלהבות מהמשחק, או שהוא העדיף לפרוש בשיא, או שפשוט באמת־באמת לא אהב את המחשבה על עוד ארבע שנים של לימודים. קייט מעוניינת לציין שאילו טייגר היה הולך לקולג', כל קולג', או אילו היה נשאר ללימודים חלקיים בפרמינגהם סטייט, הוא לא היה במצב הזה כרגע.
"אל תשכחי, הבטחת לבדוק מה שלום מגי," אומר טייגר.
מגי; הוא דואג למגי. טייגר ומגי יצאו לדייט הראשון שלהם ביום שבו טייגר קיבל את המכתב, ומאז היה בלתי אפשרי להפריד ביניהם. בינה לבינה קייט חשבה, שזה לא חכם לקפוץ למערכת יחסים שבועיים בלבד לפני שאתה יוצא למלחמה, אבל אולי זאת הסחת הדעת שהוא נזקק לה. קייט הסכימה לבדוק מה שלום מגי, כי טייגר טוען שהיא תהיה מאוד נסערת מזה שהוא נסע. אבל אין סיכוי שחבֵרה לשבועיים תהיה נסערת כמו אמא של חייל.
סבב שירות נמשך שלושה־עשר חודשים, לא חיים שלמים, אבל חלק מהאימהות כאן מחוץ ללשכת הגיוס אומרות, שלא בידיעתן, שלום אחרון ונצחי, וקייט מרגישה בוודאות שהיא אחת מהן. האימהות האחרות לא עשו את הדבר הנורא שהיא עשתה. מגיע לה להיענש; היא נהנתה מכל יום של אושר בשש־עשרה השנים האחרונות כאילו קיבלה אותו בהשאלה, ועכשיו, סוף־סוף, הגיע מועד התשלום. קייט חשבה שזו תהיה אבחנה של סרטן, תאונת דרכים או שריפה בבית. היא אף פעם לא שקלה את האפשרות שתאבד את הבן שלה. אבל הנה היא כאן. זאת אשמתה.
"אני אוהב אותך, אמא," טייגר אומר.
התגובה המתבקשת לטייגר היא גם אני אוהבת אותך, אבל במקום זה קייט אומרת, "אני מצטערת." היא מחבקת את טייגר כל כך חזק, שהיא מרגישה את הצלעות שלו מתחת לז'קט הקל שהוא לובש. "אני כל כך מצטערת, מתוק."
טייגר נותן לה נשיקה במצח ולא מרפֶּה מהיד ממש עד השנייה האחרונה. כשהוא נכנס לבסוף, קייט ממהרת להיכנס בחזרה למכונית. מבעד לחלון היא רואה את טייגר צועד לעבר הדלת הפתוחה. איש במדים חומים נובח עליו משהו, וטייגר מזדקף ומיישר את הכתפיים. קייט בוהה באצבעותיה, שלופתות את ההגה. היא לא מסוגלת להביט ולראות איך הוא נעלם.
שני הצדדים עכשיו
הם יוצאים לננטאקט ביום ב' השלישי של יוני, ממש כמו תמיד. סבתא של ג'סי מצד אמה, אקזלטה ניקולס, היא אישה שמקפידה על מסורת, וזה נכון במיוחד בכל מה שקשור לשגרת הקיץ ולטקסים הקבועים שלו.
יום ב' השלישי של יוני הוא יום ההולדת השלושה־עשר של ג'סי, ועכשיו יתעלמו ממנו. לג'סי אין בעיה עם זה. ממילא אי־אפשר לחגוג שום דבר כמו שצריך בלי טייגר.
ג'סיקה לוין ("זה מתחרז עם heaven," היא אומרת לאנשים) היא הצעירה מבין ארבעת ילדיה של אמה. אחותה של ג'סי, בלייר, היא בת עשרים וארבע וגרה בשדירות קוֹמוֹנוֶולת'. בלייר נשואה למרצה ב־MIT בשם אנגוס וֵיילֶן. הם מצפים לילד ראשון שאמור להיוולד באוגוסט, וזה אומר שאמה של ג'סי, קייט, תחזור לבוסטון כדי לעזור, ותשאיר את ג'סי לבד עם סבתא שלה בננטאקט. אקזלטה היא לא סבתא חמימה ונעימה כזאת, שאופה עוגיות וצובטת לחיים. עבור ג'סי, כל אינטראקציה עם אקזלטה היא כמו צניחה לתוך שיח קוצני, עם הראש למטה; השאלה אינה אם היא תיתקע, אלא רק איפה ועד כמה זה יכאב. ג'סי העלתה את האפשרות לחזור לבוסטון עם קייט, אבל התשובה של אמא שלה היתה, "זה לא צריך לשבש לך את הקיץ."
"זה לא ישבש כלום," התעקשה ג'סי. האמת היא שחֲזָרה מוקדמת תציל לה את הקיץ. החברות של ג'סי, לזלי ודוריס, נשארות בברוקליין ומתרחצות בבריכה בקאנטרי קלאב עם המנוי המשפחתי של לזלי. בקיץ שעבר לזלי ודוריס התקרבו בהיעדרה של ג'סי. החיבור ביניהן הפך להיות הצלע הכי איתנה במשולש, וג'סי נשארה לעמוד על קרקע לא יציבה. לזלי היא מלכת הכוורת הפרטית שלהן, כי היא בלונדינית ויפה וההורים שלה מתארחים מעת לעת בארוחות ערב אצל טדי וג'ואן קנדי. לפעמים לזלי מעוררת בג'סי ובדוריס את הרושם, שלדעתה היא עושה להן טובה כשהיא נשארת חברה שלהן. המעמד החברתי שלה מאפשר לה להסתובב עם פּאמי פּוֹפּ ועם הבנות הממש מקובלות, אם היא רוצה. אם ג'סי לא תהיה כל הקיץ, לזלי עלולה להיעלם מחייה לנצח.
אחותה השנייה של ג'סי, קירבי, היא תלמידת שנה ג' בסימונס קולג'. הוויכוחים של קירבי עם ההורים שלהם קולניים ומרתקים. אחרי שנים של ציתות לשיחות של הוריה, ג'סי מבינה את הבעיה העיקרית: קירבי היא "נשמה חופשית" ש"לא יודעת מה טוב בשבילה". קירבי החליפה פעמיים את החוג הראשי שלה, ואז ניסתה ליצור חוג ראשי משלה, לימודי מִגדר וגזע, אבל ההצעה נדחתה על ידי הדיקן. ולכן קירבי החליטה שהיא תהיה הסטודנטית הראשונה אי־פעם שתסיים את לימודיה בסימונס בלי חוג ראשי. ושוב, הדיקן אמר לא.
"הוא אמר שלסיים לימודים בלי חוג ראשי זה כמו להשתתף בטקס חלוקת תארים בעירום," סיפרה קירבי לג'סי. "ואני אמרתי שלא כדאי לו לפתות אותי."
ג'סי יכלה בקלות לדמיין את אחותה חוצה את הבמה בצעדים בטוחים לקבלת התעודה שלה, כשהיא עירומה כביום היוולדה. קירבי החלה להשתתף במחאות פוליטיות כבר בתיכון. היא צעדה עם ד"ר מרטין לות'ר קינג מרוקסברי דרך הסלאמְס והשכונות המסוכנות עד פארק בוסטון קומון, שם אבא של ג'סי אסף את קירבי ולקח אותה הביתה. בשנה האחרונה קירבי צעדה בשתי הפגנות נגד המלחמה, ובשתיהן נעצרה.
נעצרה!
הוריה של ג'סי מאבדים סבלנות כלפי קירבי — ג'סי שמעה את אמא שלה אומרת, "אנחנו לא נותנים לילדה הזאת עוד סנט אחד, עד שהיא תלמד לא לצאת מהקווים!" — אבל קירבי היא כבר לא הדאגה הכי גדולה שלהם.
הדאגה הכי גדולה שלהם היא אח של ג'סי, ריצ'רד, המוכר לכולם בכינוי טייגר, שגויס באפריל לצבא ארצות הברית. אחרי אימונים בסיסיים טייגר נשלח אל האזורים ההרריים של מרכז וייטנאם, עם פלוגת צ'רלי של הרג'ימנט ה־12 של החטיבה השלישית בדיוויזיה הרביעית. הסיטואציה הזו עירערה קשות את המשפחה. כולם האמינו שרק ילדי מעמד הפועלים ילכו למלחמה, ולא כוכבי פוטבול מתיכון ברוקליין.
בבית הספר כולם התייחסו לג'סי אחרת אחרי שטייגר נשלח למלחמה. פּאמי פּוֹפּ הזמינה את ג'סי לפיקניק השנתי שאירגנה המשפחה שלה במֶמוֹריאל דֵיי — ג'סי סירבה להזמנה מתוך נאמנות ללזלי ולדוריס, שלא הוזמנו — והיועצת, מיס פלָאוּוֶרס, הוציאה את ג'סי משיעור באחד מימי שישי של תחילת יוני כדי לבדוק מה שלומה. זה היה שיעור כלכלת בית, והיציאה של ג'סי עוררה קנאה עצומה בכל יתר הבנות, שנאבקו במכונות התפירה שלהן בניסיון להשלים את אפודות הקורדרוי הכחולות שלהן לפני סוף הסמסטר. מיס פלאוורס לקחה את ג'סי ללשכתה, סגרה את הדלת והכינה לג'סי ספל תה חם בעזרת קומקום חשמלי. ג'סי לא שתתה תה חם — היא כן אהבה קפה, ואקזלטה הרשתה לה ספל אחד של קפה בחלב בבראנץ' של יום ראשון, חרף מחאותיה של קייט על כך שזה יעכב את צמיחתה — אבל היא נהנתה מהבריחה אל החמימות האינטימית בלשכתה של מיס פלאוורס. למיס פלאוורס היתה קופסת עץ מלאה בסוגי תה אקזוטיים — קמומיל, עולש, יסמין — וג'סי בחרה טעם כאילו חייה תלויים בבחירת התה הנכון. היא הלכה על היביסקוס. לתה היה צבע כתום בהיר גם אחרי שהשקיק הושרה למשך כמה דקות. ג'סי הוסיפה שלוש קוביות סוכר, מחשש שאחרת לתה לא יהיה טעם. והיא צדקה; היה לו טעם של מי סוכר כתומים.
"טוב," אמרה מיס פלאוורס. "אז אני מבינה שאחיך מעבר לים. כבר שמעתם ממנו?"
*המשך הפרק בספר המלא*
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
